מיקרופדיה תלמודית:אין רוח חכמים נוחה הימנו

הגדרה^[1] - אדם העושה מעשים שרובם אין בהם איסור, אלא שאין דעת חכמים מרוצה מהעושה אותם

מהות הכלל ודוגמאות

ברוב המקומות נאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו על מעשה בלתי הגון שאדם עושה, והחכמים אינם מרוצים מהמעשה, שאינו הגון בעיניהם על מה שעשה (רש"י שבת קכא ב ד"ה אין רוח), והעושהו אינו הגון בעיניהם (רש"י בבא מציעא מח א ד"ה אנו), ואין רוח חכמה וחסידות בקרבו (רש"י בבא קמא צד ב ד"ה אין רוח), וגורם לחכמים חרון אף וכועסים עליו (רשב"ם בבא בתרא קלג ב ד"ה אין רוח):

• ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו, ואותם חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם (שבת שם), שהחסידים השונאים אותו על כך אין דעת חכמים נוחה מהם, שזה ההורג טוב עשה, שאם אינם מזיקים עכשיו סופם להזיק אחר כך (רש"י שם).

• הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים מהם, והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו (תוספתא שביעית (ליברמן) ח יא; בבא קמא שם), אלא עוזרים ומוחלים להם (רמב"ם גזלה ואבדה א יג).

• הנושא ונותן בדברים לא קנה, והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ג יד; בבא מציעא שם; רמב"ם מכירה ז ח; טוש"ע חו"מ רד ז).

• הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו (משנה בבא בתרא שם^[2]; רמב"ם נחלות ו יא; טוש"ע חו"מ רפב א), לפי שעוקר נחלה של תורה (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה אין רוח)^[3].

במקום אחר נחלקו המפרשים: לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו, ואם החזיר - אין רוח חכמים נוחה הימנו (קדושין יז ב. וראה משנה סוף שביעית) –

• יש אומרים שכאן אין המעשה בלתי הגון, אלא חומרא יתרה שאין בה צורך, ו"אין רוח חכמים נוחה הימנו" אין מובנו כאן שהחכמים מקפידים עליו, אלא שאין מחזיקים לו טובה, שלא הצריכוהו לכך, והמדובר - לדעתם - הוא בגר שהורתו ולידתו שלא בקדושה, וכלפי שאמרו בגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה שרוח חכמים נוחה מהמחזיר לבניו, אמרו כשלידתו שלא בקדושה שלא הצריכוהו חכמים לכך אלא אם ירצה להחזיר יחזיר (רש"י ורשב"א שם, בפי' הגמ': כאן שהורתו כו').

• ויש אומרים שאף כאן המעשה הוא לא רצוי בעיני חכמים, ו"אין רוח חכמים נוחה הימנו" מובנו כמו בכל מקום, והמדובר - לדעתם - הוא בגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, וחכמים הקפידו שלא יחזיר, לפי שהוא קרוב להיות כישראל ויבואו להחליפו בישראל גמור וייבם אשת אחיו במקום אח אחר ויאמרו שאינה זקוקה עוד לאחיו (תוספות שם יח א ד"ה כאן בפירוש דברי הגמרא שם. ועי' ברי"ף וברשב"א גירסא אחרת בגמ'. ועי' רמב"ן, ריטב"א ומאירי).

רוח חכמים נוחה הימנו

יש שחכמים ציינו מעשה טוב ואמרו שרוח חכמים נוחה הימנו:

• המחזיר חוב בשביעית - רוח חכמים נוחה ממנו (משנה שביעית י ט).

• כל המקיים את דברו - שמחייב עצמו במקחו וממכרו אפילו בהסכם ובהבטחה בלבד, אף על פי שלא היתה שם משיכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - רוח חכמים נוחה ממנו (שם).

• כל המנולת עצמה בימי נדתה - רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נדתה - אין רוח חכמים נוחה הימנה (אבות דרבי נתן נוסחא א ריש פ"ב).

כפיה ואיסור

• אפילו במקומות שאמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו על מעשה בלתי הגון והקפידו על כך, מכל מקום אין בית דין כופים אותו שלא יעשה כן (שיטה מקובצת בבא קמא צד ב), ואינו נקרא רשע (שיטה מקובצת בבא מציעא מט א, בשם הראב"ד). ולא עוד אלא שאף על פי שאמרו המקבל מגזלנים אין רוח חכמים נוחה הימנו, מכל מקום אם רוצה לקבל ולכוף את הגזלן בבית דין הם נזקקים לו (מגיד משנה גזלה א ח).

• יש מהראשונים שכתבו במקום שאמרו שאין רוח חכמים נוחה הימנו שיש איסור בדבר (מרדכי גיטין פ"ג סי' שסג והג"א שם בחוזר בדברים)^[4].

• כשאמרו על דבר ההגון בעיני חכמים שרוח חכמים נוחה הימנו (ראה לעיל), יש לדקדק מזה שאם עשה ההיפך אין רוח חכמים נוחה הימנו ומקפידים על כך (רשב"א קדושין יז ב); ויש אומרים שאם עשה להיפך אין איסור בדבר (ר"ש ורא"ש סוף שביעית)^[5].

הערות שוליים