מיקרופדיה תלמודית:איסורא לבריה לא מורית

הגדרה^[1] - דבר שאין לבעלים בו זכות ממון, אלא שבעלותו גורמת לאיסור ידוע בדבר, אינו מוריש אותו איסור לבניו

הכלל

כלל זה נזכר לגבי ירושת עבד, והוא שנוי במחלוקת:

אמימר אמר שהמפקיר עבדו ומת, אותו העבד אין לו תקנה להיות מותר לישא בת חורין על ידי שהיורשים יכתבו לו שטר שחרור, לפי שכשהפקירו האדון כבר נפקעה זכות ממונו שהיתה לו בו, ולא נשאר בו אלא קנין איסור שהוא מה שהעבד אסור בבת חורין, ואיסור אינו בגדר ירושה להורישו לבניו, ולכן אין הבנים יכולים לשחררו (גיטין מ א, ורש"י ד"ה אין לו תקנה).

רבינא חולק וסובר שהיורשים יכולים לשחרר את העבד (שם), והלכה כרבינא (גיטין שם, לפי הגירסא שלנו; רי"ף ורשב"א שם; רמב"ם עבדים ח יג; טוש"ע יו"ד רסז סד), שהאיסור אף הוא בגדר ירושה (רי"ף שם; רש"י שם ד"ה הכי נמי; רשב"א שם).

ויש מהראשונים הסוברים שמדרבנן בלבד הוא שאמר רבינא שהיורשים משחררים אותו, משום שהעבד אינו צריך בכלל גט שחרור מהתורה, לפי שנפקע איסורו בשעת מיתת האדון, כמו שאיסור אשת איש נפקע במיתת הבעל, ולכן יכולים היורשים לשחררו, אבל בדברים אחרים אין היורשים יכולים לירש איסור (חק יעקב או"ח תלה סק"ב, בדעת הרא"ש גיטין ד כט).

ירושה בחמץ

יש אומרים שמי שמת בערב פסח לאחר שהגיע זמן ביעור חמץ ולא ביער את חמצו, אין היורשים חייבים לבערו, שמשנאסר בהנאה נפקעה זכותם של הבעלים בחמץ, ואין להם בו אלא מה שעוברים עליו באיסור בל יראה, ואי אפשר להוריש איסור לבניו; ואפילו לרבינא שאיסור יש בו ירושה, אינו אלא מדרבנן (חק יעקב שם; נודע ביהודה מהדורה קמא או"ח כ).

ויש אומרים שהיורשים זכו בחמץ וחייבים לבער, לפי שאף בעבד סוברים רוב הפוסקים שאפשר להוריש איסור מן התורה; ועוד שחמץ אינו דומה לעבד, שבעבד לאחר שהפקירו אין לאדון שום צד ממון בו כלל, ואנו דנים על ירושת קנין האיסור בלבד; אבל בחמץ יש בו צד ממון, שאם עבר ומכרו מותר ליהנות מדמיו מן התורה, ואיסור ההנאה שבו אינו עושה אותו הפקר גמור, ולכן בניו יורשים את החמץ וחייבים לבערו, ועוברים עליו בבל יראה (שו"ע הרב אורח חיים קונטרס אחרון תלה ב; מקור חיים תמח סק"ט)^[2].

הערות שוליים