מיקרופדיה תלמודית:אי אפשי בתקנת חכמים

הגדרה^[1] - אדם יכול לומר איני רוצה בתקנה שתיקנו חכמים לטובתי

תקנות חכמים לטובת האדם באות בשני אופנים:

• תקנה לטובת צד אחד בלבד, בין שתחת תקנה זו תיקנו גם תקנה אחרת לטובת הצד השני, ובין שלא תיקנו תקנה אחרת כנגדה.

• תקנה לטובת שני צדדים.

תוקפה של הטענה "אי אפשי בתקנת חכמים" תלוי באופן התקנה.

תקנה לטובת צד אחד

מתי יכול לומר אי אפשי

האומר אי אפשי בתקנת חכמים - שומעים לו (כתובות פג א) אם התקנה נעשית לצרכו, שיכול לומר: כלום עשו אלא להנאתי, אני אי אפשי בהנאה זו (רש"י גיטין עז ב ד"ה שומעין לו).

אפילו אם על ידי ויתור זה על התקנה שהיא לטובתו, הוא פוטר עצמו מתקנה אחרת שנתקנה תחת תקנה זו לטובת אחרים, שומעים לו, אם התקנה שהיא לטובתו היא העיקרית, כלומר שהיא נתקנה בתחילה והאחרת באה תמורתה. לכן יכולה אשה לומר לבעלה: איני ניזונית משלך ואיני נותנת לך מעשי ידי שתיקנו לך חכמים, שתקנת המזונות היא העיקרית, שהתכוונו חכמים לטובתה שהבעל יזון אותה אף אם מעשי ידיה לא יספיקו לה, אלא שתחתיה תיקנו שהבעל יזכה במעשי ידיה כדי שלא תהיה איבה ביניהם (כתובות נח ב, ורש"י ד"ה מזוני עיקר). אבל הבעל אינו יכול לומר: אי אפשי בתקנת חכמים של מעשי ידיה ואיני נותן לה מזונות, אפילו לסוברים שתקנת מעשי ידיה היא לטובת הבעל, לפי שתקנת מעשי ידיה אינה עיקרית, אלא היא תחת תקנת המזונות לאשה (רמב"ם אישות יב ד; טוש"ע אבן העזר סט ד).

אם יכול לחזור בו

כשאמר אי אפשי בתקנת חכמים, נחלקו ראשונים אם יכול לחזור בו:

• יש סוברים שאינו יכול לחזור בו, שאינו בדין שיהא הרשות בידו לשנות הדבר בכל פעם כרצונו, שאם כן באומרת איני ניזונת ואיני עושה, כשלא תמצא מלאכה תרצה להיות ניזונית, וכשתמצא מלאכה תאמר איני ניזונית (רא"ה שם; ר"ן שם, בשמו).

• ויש סוברים שיכולה אחר כך לחזור בה, שמאחר שעיקר התקנה היה לטובתה דין הוא שתהא ידה על העליונה, והרי מעשי ידיה קצובים הם, ואין הבעל מפסיד כלום, שבכל שבוע שיתן לה מזונות הוא יקבל מעשי ידיה הקצובים (רבינו ירוחם כג ה; רמ"א שם).

• ויש שמצדדים לומר יותר מזה, שאפשר שכל הסילוק מתקנת חכמים אינו מועיל אלא אם אמרה סתם איני ניזונית ואיני עושה, שהיא יכולה לחזור בה כל זמן שתרצה, אבל אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לעולם לעקור תקנת חכמים לגמרי (כן משמע בתוספות שם פג א ד"ה כדרב).

טענת בית דין עבור האדם שראוי לו לומר אי אפשי

לוה שמכר כל שדותיו, בינונית ועידית, לאדם אחד, והעידית מכר לאחרונה, המלוה גובה חובו מהבינונית כדינו של בעל חוב, ואף על פי שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואין הבעל חוב יכול לגבות מהלוקח כל זמן שיש נכסים ללוה, ונמצא שכל שיעבודו של המלוה חל על העידית שנמכרה לאחרונה, שהיתה בת חורין בשעה שנמכרה הבינונית, מכל מקום אין הבעל חוב גובה מהעידית, שהלוקח אומר לו: כלום נתקנה תקנה זו אלא לטובתי, עכשיו אני מוותר על טובה זו ורוצה שתגבה מהבינונית (בבא קמא ח ב; רמב"ם מלוה ולוה יט ו; סמ"ע קיט ס"ק כז), ואפילו כשהלוקח אינו טוען בפירוש אי אפשי כו', כגון זה פתח פיך לאלם הוא, והבית דין טוענים בשבילו (רא"ש שם א ג).

אי אפשי במקום שמפסיד לאחרים

אין הלוקח יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים במקום שיוצא מזה הפסד לאדם שלישי שאינו תובע אותו. ולכן אם חזר הלוקח ומכר את הבינונית לאדם אחר, המלוה גובה מהעידית שנשארה בידי הלוקח הראשון (בבא קמא שם), שאינו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים, שהרי הוא מפסיד ללוקח השני (מאירי שם).

אי אפשי בקנין מדרבנן

יש אומרים שאף בקנינים מועילה טענת אי אפשי בתקנת חכמים וקנין שחכמים תיקנוהו, כגון ארבע-אמות (ראה בערכו) יכול אדם לומר אי אפשי בתקנת חכמים (שיטה מקובצת בבא מציעא י א, בשם איכא מאן דאמר); ויש אומרים שבקנין לא מצד אי אפשי בתקנת חכמים הוא, אלא שבכלל אין אדם קונה בעל כרחו, אפילו בקנין של תורה (שם, בשם הרשב"א); ויש אומרים שאפילו בקנין דרבנן אינו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים (שם, בשם הרא"ה).

אי אפשי בתקנת חכמים לבטל קנין מהתורה

בקנין של תורה שחכמים ביטלוהו משום תקנה, כגון קנין כסף (ראה בערכו) במטלטלים שחכמים תיקנו שלא יקנה משום טובת הלוקח, שלא יאמר לו המוכר נשרפו חטיך בעלייה, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שיכול הלוקח לומר אי אפשי בתקנת חכמים, ואם פירשו בשעת המכירה שהמעות יקנו - נקנה המקח (בית יוסף חושן משפט קצח א; הגהות דרישה ופרישה שם); ויש חולקים וסוברים שאינם יכולים לעשות קנין מדבר שאינו קנין (ש"ך שם סק"י; דרישה שם רא סק"ג).

בשבועה

אף בשבועה יכול אדם לומר אי אפשי בתקנת חכמים, ולכן אלו שחכמים תיקנו לטובתם שיהיו נשבעים ונוטלים (ראה בערך שבועה) יכולים לומר אי אפשי בתקנת חכמים והרינו כשאר תובעים ושכנגדם נשבעים שבועת-הסת [ראה ערכו] (רמב"ם טוען ונטען א ד)^[2].

תקנה לטובת שני צדדים

תקנות שנתקנו לכתחילה לטובת שניהם, זו תחת זו, אין אחד מהם יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים. לכן אף על פי שתיקנו חובת קבורת האשה על הבעל תחת זכותו בירושת כתובתה (כתובות מז ב), מכל מקום אין הבעל יכול לומר איני יורש ואיני קובר (ר"ן שם; רמ"א אבן העזר סט ה), לפי שתקנה זו לטובת שניהם (ר"ן שם; חלקת מחוקק שם סק"ט).

וכן מה שאמרו שהבעל חייב בפרקונה [לפדותה מן השבי] תחת הפירות של נכסי-מלוג (ראה בערכו) שהוא אוכל:

יש אומרים שאין תקנת הפירות קודמת ועיקרית שיוכל הבעל לומר איני אוכל פירות ואיני מקבל עלי תקנת פרקונה, שהעיקר הוא תקנת פרקונה, ומכל מקום אף היא אינה יכולה לומר איני נותנת לך פירות ואיני חפצה שתפדני, לפי שאף לו יש תועלת בפדיונה שתהא לו אשה לשמשו, והרי זו תקנת שניהם (ר"ן שם; חלקת מחוקק שם סק"ח).

ויש אומרים הטעם שלא תטמע בין הגוים, ולכן אמרו בלשון "פרקונה תחת פירות", אף על פי שפרקונה עיקר ולטובתה נתקן, כדי להשמיענו שהיא אינה יכולה לומר אי אפשי בתקנה זו (תוספות כתובות שם ד"ה זימנין, ובבא בתרא מט ב ד"ה יכולה).

ויש מי שחולק וסובר שתקנת הפירות עיקר, והבעל יכול לומר בעודה ארוסה, אי אפשי בתקנה זו, שאז עוד לא זכה בפירותיה (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה כדרב הונא).

בירושה

נחלה הבאה לאדם ממקום אחר, אדם מתנה עליה שלא יירשנה (כתובות פג א), שירושה שאינה מאבותיו אלא על ידי מעשיו, כגון נחלת אשתו הבאה לו על ידי נשואין שלו, יוכל להסתלק ממנה, כיון שלא תיקנוה חכמים אלא לטובתו, והרי הוא אומר אי אפשי בתקנת חכמים (רש"י שם ד"ה ממקום אחר).

נחלקו ראשונים בביאור דין זה:

• יש אומרים שלשון סילוק, כגון "דין ודברים אין לי בנכסיך", אינו לשון מתנה או מכר, ובירושה של תורה אינו מועיל, שהרי בעל כורחו הירושה היא שלו, ומכל מקום בירושה שתיקנו חכמים מועיל, כשכתב לה בעודה ארוסה, אבל בנשואה אינו יכול להסתלק שהרי הוא כשותף בנכסים (כתובות שם, ורש"י ד"ה בכותב לה).

• ויש אומרים שלשון סילוק מועיל לעולם, אפילו בשל תורה, אלא שמטעם אחר הוצרכנו כאן לאי אפשי בתקנת חכמים, לפי שהירושה היא דבר-שלא-בא-לעולם (ראה בערכו), ואין אדם יכול לסלק עצמו מזה, כשם שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, ולכן אינו יכול להסתלק מירושת אביו, אבל מירושת אשתו שהיא תקנת חכמים יכול להסתלק אפילו שהיא דבר שלא בא לעולם (תוספות כתובות שם ד"ה כדרב כהנא, ובבא בתרא מט א ד"ה וכדרב כהנא)^[3].

• ויש אומרים שאין הבדל בין ירושה דאורייתא לדרבנן ובשתיהן מועיל סילוק, אם בשעה שמסלק את עצמו עדיין אינו ראוי לזכות בירושה זו, כגון אשתו ארוסה שאינו ראוי עדיין ליורשה אם מתה בעודה ארוסה (ראה כתובות נג א); ודוקא בירושת אביו או אשתו נשואה אינו מועיל סילוק, שכיון שהוא ראוי ליורשה בכל שעה הרי הוא כאילו זכה בה, ולא הוצרכנו לטענת אי אפשי בתקנת חכמים במסתלק בעודה ארוסה, אלא שלא נאמר שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולא יועיל סילוק, ומשום טענה זו לא הקפידו חכמים בכך ומועיל גם כאן סילוק (הר"ן כתובות פג א).

הערות שוליים