מיקרופדיה תלמודית:אכילת מזבח

הגדרה^[1]

הקטרה וזריקה על המזבח.

הקטרת האמורים ואברי העולה וקומץ המנחה והלבונה, זריקת הדם ושפיכת שיירי הדם (ראה ערכיהם) - נקראות בשם אכילת מזבח (תורת כהנים צו ח יב; זבחים יג ב; מנחות יז א; חולין פא ב).

הקטרה כאכילה לענין פיגול

אכילת מזבח שמה אכילה, שנאמר: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה (ויקרא ז יח) - בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח, שכשם שמחשבים באכילת אדם, היינו שאם חשב בשעת עבודת הקרבן לאכול הבשר חוץ לזמנו הוא פיגול (ראה ערך פגול), כך מחשבים באכילת מזבח, שאם חשב להקטיר האימורים, או לשפוך שיירי הדם, או להקטיר הקומץ חוץ לזמנו, הוא פיגול (תורת כהנים שם; זבחים שם; מנחות שם. וראה ערך פגול).

מחשבת פיגול בלשון אכילה

הוציא הכתוב ההקטרה בלשון אכילה, ללמד שאפילו אם חשב לא בלשון הקטרה למזבח, אלא בלשון אכילה למזבח, הרי זה פיגול (מנחות יז ב), ואפילו אם לא הזכיר אכילת אש המזבח אלא אכילת מזבח (תוספות שם ד"ה דלא).

הקטרה כאכילה ששיעורה בכזית

או ללמד שכשם שאכילה בכזית (ראה ערכו, וראה ערך אכילה), כך הקטרה בכזית, שאינו פיגול עד שיחשוב להקטיר כזית חוץ לזמנו (מנחות יז ב).

שיעור הזמן באכילת מזבח

באכילת מזבח אין שיעור שהייה של כדי אכילת-פרס [ראה ערכו] (זבחים לא ב. וראה ערך אכילה, וערך אכילת פרס).

צירוף אכילות אדם ומזבח

אף שאכילת אדם ואכילת מזבח אינן מצטרפות, שאם חשב לאכול חצי זית בשר חוץ לזמנו, ולהקטיר חצי זית אימורים חוץ לזמנם, אינו פיגול (משנה זבחים כט ב), היינו דווקא כשחישב בלשון הקטרה, אבל אם חישב בלשון אכילה למזבח, מצטרפות (גמרא שם לא א), שלשון אכילה אחת היא (רמב"ם פסולי המקודשין יד י).

מחשבת פיגול בהיפוך האכילות

תנאים נחלקו אם מחשבים מאכילת אדם לאכילת מזבח ומאכילת מזבח לאכילת אדם:

חכמים סוברים שאם חשב על הבשר להקטירו על המזבח חוץ לזמנו, או שחשב על האימורים לאכלם חוץ לזמנם, אינו פיגול (זבחים כט א, לה א ועוד).

ר' אליעזר סובר שמחשבים מאכילת אדם לאכילת מזבח, ומאכילת מזבח לאכילת אדם (שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם פסולי המקודשין יד ח).

הקטרה כאכילה בדין "אותו ואת בנו"

מפיגול אנו למדים שאכילת מזבח שמה אכילה אף לשאר דברים:

שחט עולה ואחר כך שחט בו ביום את אמה לחולין, חייב משום אותו-ואת-בנו (ראה ערכו), אפילו לר' שמעון הסובר שחיטה-שאינה-ראויה (ראה ערכו) לאכילה אין שמה שחיטה, ושחיטת העולה הרי אינה ראויה לאכילת אדם, מכל מקום אכילת מזבח שמה אכילה (ר' יוחנן חולין פא ב).

הקטרה כאכילה בקבלת טומאה

ולכן לדברי הכל עולה מקבלת טומאה, אף על פי שר' שמעון סובר שאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל (ראה ערך אוכל), לפי שאכילת מזבח שמה אכילה (תוספות חולין פא א ד"ה עולה).

איסורי אכילה אסורים גם למזבח

יש מהאחרונים שכתב, שאותה שאמרו "ממשקה ישראל (יחזקאל מה טו) - מן המותר לישראל" (פסחים מח א ועוד), שכל מה שאסור לישראל פסול לקרבן, אינו דין חדש שלמדנו מיחזקאל, אלא שזהו גילוי שכל מה שאסרה תורה באכילה, אסור בין לאכילת אדם ובין לאכילת מזבח, שאכילת מזבח שמה אכילה (רי"י רבינוביץ ז"ל מפוניביז בתשובה שבספר נאות יעקב יד).

אכילת מעשר שני^[2] - מצות אכילת מעשר-שני (ראה ערכו), ואיסור אכילתו שלא כמצותו.

מצות אכילתו

מקור המצוה

מצות עשה מן התורה לאכול מעשר שני בירושלים, שנאמר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (דברים יד כג).

יש מן הראשונים מונים מצות עשה זו במנין המצוות כמצוה בפני עצמה (בעל הלכות גדולות מנין המצוות קכח; רמב"ן הוספות לספר המצות מצוות עשה א; יראים השלם צו). ואף אלה שלא מנוה מצוה בפני עצמה (הרמב"ם, החינוך ועוד) מודים שיש מצוה באכילתו^[3], אלא שאינה מצוה מיוחדת לדעתם, מפני שהיא חלק ממצות מעשר שני (מגילת אסתר על ספר המצוות שם), או שהיא נכללת במצות אכילת-קדשים [ראה ערכו] (רמב"ן בהוספות שם).

שלא בפני הבית

אף על פי שמעשר שני נוהג בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית, שנאמר: מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וגו' וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ (שם), מפי השמועה למדו: מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית (רמב"ם מעשר שני ב א, על פי מכות יט א)^[4].

על פדיון מעשר שני בזמן הזה - ראה ערך מעשר שני.

אכילה, שתיה וסיכה

מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה (משנה מעשר שני ב א; רמב"ם שם ג י), שנאמר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים יד כג), ונאמר: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר (שם כו), הרי גם שתיה אמורה (רע"ב מעשר שני שם).

ואף לסיכה ניתן (משנה מעשר שני ב א), וכמה דרכים מצינו בטעם הדין:

משום שהסיכה בכלל שתיה (רמב"ם שם ג י, על פי יומא עו ב. וראה ערך סיכה).

ויש שלמדוהו ממה שנאמר בענין: וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת (דברים כו יד), איזה דבר מותר לחי ואסור למת, הוי אומר זו סיכה (ירושלמי מעשר שני ב א. ופירוש המשניות לרמב"ם מעשר שני שם)

ויש שלמדו ממה שנאמר: תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, תירשך זה יין, ויצהרך זו סיכה (ירושלמי שם).

לדעת קצת מפרשים חולק ר' שמעון וסובר שמעשר שני לא ניתן לסיכה (מעשר שני ב ב, לר"ש ורע"ב שם. אך בפירוש המשנית לרמב"ם מפרש דברי ר' שמעון בענין אחר).

לענין מלבושים אם מותר לקנות ממעשר שני - ראה ערך מעשר שני.

דרך אכילתו

אוכל דבר שדרכו לאכול, ושותה דבר שדרכו לשתות, וסך דבר שדרכו לסוך, ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן (מעשר שני ב א; רמב"ם מעשר שני ג יא).

ולא יאכל דבר שלא כדרך אכילתו, כגון ירקות בלתי שלוקים, או פירות מבושלים (פירוש המשניות לרמב"ם מעשר שני ב ב).

ולא יסחוט את הפירות להוציא מהם משקים, שלא יעשה מתמרים דבש, ומתפוחים יין, ומסתווניות – ענבים שבימות הסתיו (ר"ש שביעית ט ד, בשם הערוך) - חומץ וכיוצא, חוץ מזיתים וענבים בלבד (תרומות יא ג; רמב"ם שם. וראה ערך אכילת תרומה).

פיטום מעשר שני

אין מפטמים את השמן לשום בתוכו עיקרים וראשי בשמים (מעשר שני ב א), מפני שמפסיד טעמו וממעט באכילתו (פירוש המשניות לרמב"ם שם), או מפני שהשרשים אינם נאכלים והולך לאיבוד חלק מן השמן הנבלע בהם (ר"ש ורע"ב שם).

אבל מפטם הוא את היין (מעשר שני שם), שאין היין נבלע בהם, והם נותנים טעם טוב ביין (תוספות יום טוב שם).

רפואה ממעשר שני

מעשר שני אף על פי שניתן לסיכה, אין נותנים אותו לא על גבי צינית [- מכה שתחת פרסת הרגל] ולא על גבי חזזית, ואין עושים ממנו קמיע, וכיוצא בו, שהרי לא ניתן לרפואה (תוספתא מעשר שני א ג; רמב"ם מעשר שני ג טז), מפני שאין רפואה בכלל אכילה (כסף משנה שם), או שלא ניתן אלא לסיכה של תענוג, שהוא צורך כל גופו של אדם, ולא לסיכה של רפואה (רדב"ז שם).

כשנפסל למאכל אדם

כל דבר הנפסל מאוכל אדם, פקעה קדושת מעשר שני ממנו ואין מחוייבים לאכלו. לפיכך אין מחוייבים לאכול פת שעפשה או שמן שנסרח (רמב"ם שם ג יא, על פי ירושלמי מעשר שני ב ה).

מקום אכילתו

אכלו חוץ לירושלים

כל האוכל כזית (ראה ערכו) מעשר שני חוץ לחומת ירושלים - לוקה (משנה מכות יז א; רמב"ם מעשר שני ב ה), וכן השותה רביעית (ראה ערכו) יין של מעשר שני חוץ לחומה (רמב"ם שם), שנאמר (דברים יב יז - יח): לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וגו' כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ וגו' אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ (גמרא מכות שם, וכריתות ד ב; רמב"ם מעשר שני שם), והכתוב במעשר שני מדבר, שאילו שאר המעשרות ניתנים ללוים או לעניים (ראה חינוך מצוה תמב), ועוד ששאר המעשרות אינם טעונים מקום מיוחד לאכילתם (יראים השלם פב, וראה שם בתועפות ראם).

שלשה איסורים לדגן תירוש ויצהר

לוקה על הדגן לבד, ועל התירוש לבד, ועל היצהר לבד, ואם אכל שלשתם חוץ לחומה לוקה שלש מלקיות, שנאמר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, ונאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, ולמה פרטם ולא אמר: לא תאכלם בשעריך, כדי לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו (כריתות ד ב; רמב"ם מעשר שני ב ה).

ויש מן הראשונים שמנו אותם לשלשה לאוין מיוחדים במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה קמא, קמב, קמג; חינוך תמב, תמג, תמד), אבל יש שמונים שלשתם למצוה אחת (יראים השלם פב).

איסורו רק לאחר שנכנס לירושלים

אינו לוקה מן התורה על אכילתו חוץ לחומה אלא אחר שנכנס כבר לחומת ירושלים, שנאמר: לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ, ונאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ, כל מקום שאין קורים בו: לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ, אין קורים בו: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ (מכות יט ב; רמב"ם מעשר שני ב ו).

אבל אם אכלו קודם שנכנס לירושלים - מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו) מדבריהם (רמב"ם שם), לפי שהוא עובר בעשה, שנאמר: וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ (דברים יד כה), הרי שבלא פדייה אסור (תוספות מכות יט בד"ה אמר, ובכסף משנה שם לדעת הרמב"ם), ועובר אף בלאו-הבא-מכלל-עשה (ראה ערכו), שנאמר: כִּי אִם לִפְנֵי ה' וגו' תֹּאכְלֶנּוּ , שמשמעותו: ולא במקום אחר (ריטב"א מכות יט ב ד"ה אמר ר' אסי).

יצא חוץ למחיצתו וחזר מותר באכילה, שדרשו: בשעריך הוא שלא תאכל, אבל יצא חוץ למחיצתו וחזר מותר (חולין סח ב; רמב"ם מעשר שני ב ט).

מקצת מעשר שני בפנים ומקצתו מחוץ לחומה, האוכל בחוץ ממה שעדיין לא נכנס, מכין אותו מכת מרדות, וממה שכבר נכנס, לוקה (רמב"ם שם ז, על פי מכות יט א בבכורים).

איסור אכילתו בטומאה

האם יש אזהרה על זה

אסור לאכול מעשר שני בטומאה, והאוכלו לוקה, שנאמר: וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא (דברים כו יד) - בין שהמעשר טמא והאוכל טהור, בין שהמעשר טהור והאוכל טמא (רמב"ם מעשר שני ג א, וראה יבמות עג ב). ואף על פי שלא בא הלאו בדרך אזהרה, מכל מקום "מאחר שצונו שנשלול מנפשותינו, ובאמרו לא עשיתי כך וכך ידענו בהכרח שהפועל כך וכך מוזהר ממנו" (ספר המצוות לרמב"ם סוף שורש ח, וראה פסחים כד א, ותוספות יבמות שם ד"ה והיכן, ובמגילת אסתר שם. וראה ערך אזהרה), כמו שנאמר בסוף הפסוק: שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי (דברים שם) - הרי שהוזהרנו על זה (חינוך מצוה תרט).

ויש חולקים וסוברים, שאין זו אזהרה אלא סיפור דברים, ואזהרת האוכל בטומאת הגוף - שהאדם טמא - הוא ממה שנאמר: וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים (ויקרא כב ו), והאוכל בטומאת עצמו - שהמעשר טמא - ממה שנאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ (רמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שם, על פי יבמות עג ב; רש"י פסחים כד א ד"ה היקשא, ראה שם; סמ"ג לאוין רנט; יראים השלם פט).

הנאה שלא כדרך אכילה בטומאה

ואפילו להדליק בו את הנר אחר שנטמא אסור (רמב"ם מעשר שני ג ב), אבל אינו לוקה (רמב"ן בהשגותיו לספר המצוות סוף שורש ח), אף על פי שלמדנו איסורו מלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא שאין בו לשון אכילה, מכל מקום אינו לוקה אלא על האכילה בלבד (ראה צל"ח פסחים כד א).

ומותר לסוך בשמן שנטמא, שנאמר: וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת (דברים כו יד), אבל לחי נתתי, ואיזה דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה (יבמות עד א. והרמב"ם השמיט), ו"מִמֶּנּוּ" פירושו מן הטמא שכתוב קודם לכן (רש"י שם ד"ה לא).

רק האוכלו בירושלים לוקה

אינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא כשהוא אוכלו בירושלים לפני פדייתו (רמב"ם מעשר שני ג א), לפי שלמדנו אכילת מעשר שני בטומאה מבכור שנפל בו מום, שנאמר בו: בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ, וכאן נאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ, ובא בקבלה: לא תוכל לאכול מעשר שני בטומאה בירושלים, כשם שמותר לך לאכול בכור בטומאה בשעריך (פירוש המשניות לרמב"ם מכות ג ג), אבל אם אכלו חוץ לירושלים בטומאה, מכים אותו מכת מרדות מדבריהם כאוכל חוץ לחומה לפני שנכנס לירושלים (רמב"ם שם).

טבול יום

טמא שטבל אוכל מעשר שני, אף על פי שלא העריב שמשו (נגעים יד ג; רמב"ם שם ד), לפי שנאמר: וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם (ויקרא כב ו), למדנו שאם רחץ בשרו יאכל (יבמות עד ב. וראה ערך טבול יום).

נטילת ידים

האוכל פירות של מעשר שני - ר' מאיר סובר אינו צריך נטילת-ידים (ראה ערכו), וחכמים סוברים שנוטל את ידיו (פרה יא ה, וראה חגיגה יח ב, על פי בכורים ב א). הלכה כחכמים (רע"ב שם).

ויש מהראשונים שסובר שלדברי הכל אינו צריך נטילת ידים (תוספות רי"ד לחגיגה שם).

איסורו לערל

הערל (ראה ערכו) אסור באכילת מעשר שני, ונחלקו תנאים במקור הדין (יבמות עד א):

אם משום שנאמר במעשר: מִמֶּנּוּ (דברים כו יד), ונאמר בפסח: מִמֶּנּוּ (שמות יב ט - י) - מה "מִמֶּנּוּ" הנאמר בפסח ערל אסור בו (ראה ערך אכילת פסחים), אף "מִמֶּנּוּ" הנאמר במעשר ערל אסור בו.

או שנתרבה הערל כטמא ממה שנאמר באכילת טמאים בקדשים: אִישׁ אִישׁ (ויקרא כב ד) - לרבות ערל כטמא.

ואם עבר ואכל - לוקה, כדרך שהוא לוקה באכילת תרומה, שהתרומה קרויה קֹדֶשׁ (ויקרא כב י. ראה סנהדרין פג ב), ומעשר שני קרוי קודש, שהרי נאמר בו (ויקרא כז ל) קֹדֶשׁ לַה' (רמב"ם מעשר שני ג ד. וראה ערך אכילת תרומה).

איסורו לאונן

אונן אסור באכילת מעשר שני, והאוכל מעשר שני באנינות של תורה (ראה ערך אנינות) - לוקה, שנאמר: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ (דברים כו יד), הרי שהזהירה תורה על אכילתו באנינות (רמב"ם מעשר שני ג ה, וראה רדב"ז שם, וראה לעיל לענין טומאה).

ויש חולקים וסוברים שאין זו אזהרת לאו אלא סיפור דברים (רמב"ן בהשגות לספר המצוות סוף שורש ח; יראים השלם פז), ועובר רק בעשה, שנאמר: וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ (דברים יד כו) - ולא באנינות (סמ"ג לאוין רסד, וראה פסחים לו ב. וראה ערך אנינות).

אף על אכילתו באנינות אינו לוקה אלא אם אכלו בירושלים במקום אכילתו (רמב"ם שם), שלמדנוהו מאכילתו בטומאה (כסף משנה שם); אבל אם אכלו בחוץ, או שאכלו בפנים באנינות של דברי סופרים (ראה ערך אנינות) - מכים אותו מכת מרדות מדבריהם (רמב"ם שם).

הערות שוליים