מיקרופדיה תלמודית:אכילת פסחים

הגדרה^[1] - מצות אכילת בשר הפסח בליל ראשון של פסח, ואיסור אכילתו שלא כמצותו.

מצות אכילתו

מצות עשה מן התורה לאכול מבשר הפסח בליל ראשון של פסח, שנאמר: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות יב ח. רמב"ם קרבן פסח ח א), ונמנית במנין המצוות (ספר המצוות מצות עשה נו; סמ"ג עשין רכה; חינוך ו).

מצה ומרור אינם מעכבים בו, וגם אם אין לו מצה ומרור יוצא ידי חובת אכילה זו בבשר הפסח לבדו, שנאמר: יֹאכְלֻהוּ (מכילתא בא פסחא ו; רמב"ם שם ב)^[2].

נשים

חיוב הנשים במצוה זו תלוי במחלוקת התנאים, אם הן חייבות בשחיטת הפסח (ראה בערך קרבן פסח).

קטן

הקטן, אף על פי שאינו חייב בפסח (ראה בערך קרבן פסח), מכל מקום אם הוא יודע לאכול כזית צלי מחנכים אותו במצוות ומאכילים אותו את הפסח (סוכה מב ב; רמב"ם שם ב ג-ד).

צלייתו

מצות אכילתו היא בצלייה באש, שנאמר: וְאָכְלוּ וגו' צְלִי אֵשׁ (שמות יב ח. מכילתא שם; פסחים עד א; רמב"ם שם ח ט); ויש מי שאומר שדין זה לא נאמר אלא בפסח מצרים (סתמא דגמ' בירושלמי פסחים ז ב, בדעת רבן גמליאל).

הצולה על גבי גחלים, הרי זה נקרא צלי אש, שגחלים בוערות הן בכלל אש (גמ' שם עה א).

דברים שאין צולים אותו בהם

• אין צולים אותו בשפוד של מתכת, שנאמר: צְלִי אֵשׁ, ולא צלי דבר אחר, והמתכת שחם מקצתה חם כולה (מכילתא שם; גמ' שם עד א; רמב"ם שם ח ט), ונצלה הפסח מחמת השפוד שבתוכו, שהפנימי מתחמם קצתו על ידי קצתו החיצון (רש"י שם ד"ה אמרו לו).

• אין צולים אותו על גבי כלי של אבן, שאינו בכלל צלי אש, אבל אם היה הכלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור צולים עליו, אף על פי שהוא של מתכת (רמב"ם שם); ויש סוברים שאין צולים עליו אלא כשאין הבשר נוגע בכלי, אבל אם נגע בכלי צריך לקלוף את מקומו (ראב"ד שם).

• אין צולים אותו באסכלא (תנא קמא במשנה שם עד א), היינו טס ברזל עשוי בריחים (כן משמע ברש"י שם עה א ד"ה מנוקבת); ויש מי שהתיר, ונהג כן הלכה למעשה (רבן גמליאל במשנה שם, לפי רבי יוסי בי רבי בון בירושלמי שם ז ב); ויש מי שאומר שלא התיר הדבר, ולא נהג כן באסכלה, אלא באסכלה מנוקבת בלבד (רבן גמליאל שם, לפי הבבלי שם), שיש חלל גדול בין בריח לבריח, ונותן השפוד לרוחבו, וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים, ואין בשרו נוגע בברזל (רש"י שם).

נגע הבשר בחרסו של תנור - קולף את מקומו, מפני שהוא צלי החרס (משנה שם עד ב, וגמ' שם עו א; רמב"ם שם יא).

קיום המצוה כשאינו צלי אש

כל שאינו צלי אש, מלבד מה שאסור לאכלו, כשאכלו לא קיים בו מצות אכילת פסח (מנחת חינוך ז יט).

סדר הצלייה

כיצד צולים אותו? מביאים שפוד של עץ רמון, שאינו מוציא מים בשעת חמומו כשאר העצים, כדי שלא יבוא לידי בישול על ידי המים - שהמבושל אסור (ראה להלן) - ותוחבים לתוך פיו עד בית נקובתו, ותולהו לתוך התנור והאש למטה (משנה שם עד א; רמב"ם שם ח י); ויש אומרים שצריך להוציא ראש השפוד חוץ לבשר, לפי שבמקום החתך מצויים מים (כן משמע בכסף משנה שם).

כרעיו ובני מעיו

נחלקו תנאים היכן נותן את כרעיו ובני מעיו: רבי יוסי הגלילי אומר נותנם לתוכו; ורבי עקיבא אומר תולה אותם בשפוד בחוץ למעלה מפיו של הפסח, שאם יתנם בפנים הרי זה כמין בישול (משנה שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

צלייה בשלמות

צולים אותו שלם, ואין צולים אותו חתיכות, ואם חתכו חתיכות-חתיכות כשר (מכילתא דרשב"י שמות יב ח; תוספתא (צוקרמאנדל) פסחים ה י; רמב"ם שם י יא), והוא שלא יחסר אבר (רמב"ם שם), שנאמר: צְלִי אֵשׁ, מכל מקום (מכילתא דרשב"י שם).

ואם חיסר אבר, ביטל מצות אכילת הפסח (מאירי פסחים עד א); ויש אומרים שאף זה בדיעבד כשר (תוספות שם ד"ה נחתך, בשם ריב"א).

איסור אכילתו נא, מבושל וחי

איסור אכילתו נא ומבושל

אסור לאכול מבשר הפסח כשהוא נא, או כשהוא מבושל, שנאמר: אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ (שמות יב ט. רמב"ם שם ח ד), ונמנה האיסור במנין הלאוין (ספר המצוות ל"ת קנה; חינוך ז); ויש שמנוהו בשני לאוין (סמ"ג לאוין שנ ושנא; רמב"ן שם, ובסוף הספר בשכחת הלאוין).

הגדרת נא

נא הוא כשהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט, ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין (רמב"ם שם ו).

הגדרת מבושל

אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם (שמות יב ט) - והוא הדין כשבישלו בשאר משקים (משנה פסחים מ ב), ונחלקו תנאים בלימודו:

• יש אומרים שנלמד בקל וחומר: ומה מים שאין מפיגים טעמם - אסורים, שאר משקין שמפיגים טעמם לא כל שכן (רבי ישמעאל במכילתא בא פסחא ו, ובירושלמי פסחים ב ז; תנא קמא בברייתא בבבלי שם מא א).

• ויש אומרים שנלמד מכפל הלשון "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל", לרבות אף המבושל בשאר משקים (רבי עקיבא במכילתא שם ובירושלמי שם; רבי בברייתא שם).

עבר ואכל נא או מבושל

עבר ואכל נא או מבושל, נחלקו אמוראים בדינו:

• יש אומרים שלוקה שתים: משום נא או מבושל, ומשום כי אם צלי אש, לפי ש"אל תאכלו" מוסב אף על זה (רבא בפסחים מא א).

• יש אומרים שאינו לוקה אלא אחת, משום נא או מבושל, אבל על כי אם צלי אש אינו לוקה, לפי שהוא לאו-שבכללות (אביי, בלשון ראשונה בגמ' שם ב), וכן הלכה (רמב"ם קרבן פסח ח ד).

• ויש אומרים שאינו לוקה אפילו אחת, לפי שאף הלאו של נא ומבושל הוא לאו שבכללות, שבלאו אחד נכללו שניהם (אביי, בלשון שניה בגמ' שם, לפי ספר המצוות שורש ט)^[3].

עבר ואכל נא ומבושל

אף באכל נא ומבושל בבת אחת, נחלקו אמוראים אם לוקה שלוש, משום נא ומשום מבושל ומשום כי אם צלי אש (רבא שם); או שאין לוקים על לאו שבכללות (אביי שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלדעה אחרונה משום כי אם צלי אש בלבד הוא שאין לוקים, אבל משום נא ומשום מבושל לוקים שתים (רש"י שם; רמב"ן בהשגות לספר המצוות שם).

• ויש אומרים שלדעה זו אף משום נא ומשום מבושל אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהם נכללים בלאו אחד (ספר המצוות שם, ללשון ראשונה בגמ'), ולא עוד אלא שלדעת הפוטר בנא או מבושל לגמרי ממלקות אף כאן פטור לגמרי (ספר המצוות שם, ללשון שניה בגמ' שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שלוקה אחת (רמב"ם קרבן פסח שם, וסנהדרין יח ג); ויש פוסקים שלוקה שתים (רמב"ן שם)^[4].

כשאכל מבעוד יום

אכל ממנו נא ומבושל מבעוד יום אינו לוקה, שנאמר: כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, בשעה שישנו בקום אכול צלי, ישנו בבל תאכל נא (פסחים מא ב; רמב"ם קרבן פסח שם).

אם נאסר בהנאה

פסח שבישלו אסור בהנאה, ככל הקדשים שאינם ראויים לאכילה (רש"י חולין קטו ב ד"ה אבל בהנאה).

בחמי טבריא

בישלו בחמי-טבריא - מי מעינות רותחים - נחלקו אמוראים בדינו:

• יש אומרים שאסור ועובר עליו משום "מבושל", שהכתוב "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם" מבאר שלא הקפידה התורה על בישול באש דוקא, אלא כל בישול בכלל (ירושלמי שבת ז ב, לדעת אחד האמוראים, וקרבן העדה שם).

• יש אומרים שאסור, ועובר עליו משום "צלי אש" (פסחים מא א), שאין חמי טבריא בכלל אש (מהר"י קורקוס קרבן פסח ח י), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שמותר, שאין בישול אלא בתולדות האש, שאם היה כתוב "כי אם צלי" היה פוסל כל בישול, ולא נכתב "כי אם צלי אש" אלא לאסור בישול באש בלבד, ולא בישול בשאר דברים (ירושלמי שבת ז ב, לדעת אחד האמוראים, ופני משה שם).

איסור אכילתו חי וחיוב מלקות

אסור לאכלו כשהוא חי, ואם עבר ואכלו ביטל מצות עשה, שנאמר: צלי אש, אבל שאינו צלי אש אסור, ואינו לוקה (רמב"ם שם ו, על פי פסחים מא א; תוספות שם ב ד"ה איכא, בשם רבנו תם); ויש סוברים שעל בשר חי עובר בלאו, שנאמר: אל תאכלו וגו' כי אם צלי אש (רש"י פסחים שם א ד"ה יכול), ולדעתם נחלקו אמוראים אם לוקים עליו (רש"י שם ב ד"ה אבל).

כשראוי לאכילה על ידי הדחק

צלהו כל צרכו עד שנתחרך ואכלו - כל שהוא ראוי לאכילה על ידי הדחק יוצא בו (מאירי פסחים מא א, על פי הגמ' שם), שאין אנו אומרים: צלי אש ולא קלי אש (רש"י שם ד"ה יכול צלאו).

סדר אכילתו

ברכתו

לאחר שאכל מצה ומרור ובשר חגיגת-ארבעה-עשר (ראה להלן) אוכל מגופו של פסח, ואין ברכת הזבח שמברך על החגיגה או על קרבן אחר פוטרתו (משנה פסחים קכא א, ורשב"ם ד"ה מתני'; רמב"ם חמץ ח ז), אלא מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח (תוספתא (צוקרמאנדל) פסחים י יג); ויש סוברים שמברך "על אכילת הפסח" (רמב"ם שם), או "על אכילת פסחים" (רש"י פסחים קכא א ד"ה ברכת).

אין מברכים על הפסח "שהכל נהיה בדברו", לפי שהוא מהדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין מברכים עליהם (מרדכי פסחים, סדר של פסח).

אכילת שובע

מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע (מכילתא בא פסחא ו; תוספתא (צוקרמאנדל) פסחים ה ג; פסחים ע א), לפיכך אוכל שלמי חגיגה תחילה, אם הקריבם בארבעה עשר, ואחר כך אוכל מבשר הפסח כדי לשבוע ממנו (רמב"ם קרבן פסח ח ג).

יש מהראשונים שסובר שאחר שאכל כזית מבשר החגיגה, אוכל כזית מבשר הפסח ומברך עליו, ומצניע את הפסח עד סוף אכילת בשר החגיגה (מאירי שם קיד א), ואוכל משלמי חגיגה כשיעור שתהא אכילת הפסח אחר כך משביעתו, שלא ישאר רעב, לפי שמבשר הפסח עצמו לא היה מספיק לאכילת שובע מפני שרבים היו נמנים עליו (מאירי שם ע א).

מספר טעמים נאמרו לאכילה על השובע:

• לפי שדינו ככל הקרבנות שנאמר בהם: לְמָשְׁחָה (במדבר יח ח), ודרשו (סוטה טו א) לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים (רשב"ם פסחים קיט ב ד"ה כגון ארדילאי), שדבר צלי בא בקנוח סעודה (פירוש רבי שמואל מפלייזא על "אלהי הרוחות", בתוך האור זרוע ח"ב פסח רנו), כדי שיהיו נהנים מאכילתו (רש"י שם ע א ד"ה על השבע).

• כדי שלא יאכלו ברעבון, שאם אוכלו ברעבון מחמת תאוה הרי זו אכילה גסה שאין זו מצוה מן המובחר (כן משמע ברש"י נזיר כג א ד"ה ואחד), לפי שאינו אוכלו לשם מצוה אלא לתענוג אכילתו (מאירי נזיר שם).

• כדי שישאר טעם הפסח בפיו (תוספות פסחים קכ א ד"ה מפטירין, בדעת שמואל).

• גזירה שלא יבוא לידי שבירת עצם האסורה בקרבן פסח (ירושלמי שם ו ד), שמתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות יבוא לידי שבירתם (תוספות שם וע א ד"ה לאו).

אכילה גסה

אם היה שבע בצורה כזו שנפשו עוד לא קצה באכילתו אלא שלא נהנה ממנה, יוצא באכילה זו ידי חובתו, אלא שאינה מצוה מן המובחר (תוספות פסחים קז ב ד"ה דילמא, בשם רבנו תם).

ואם היה כבר שבע עד שהוא קץ באכילתו ואכל את הפסח, נחלקו ראשונים בדינו:

• יש אומרים שזוהי אכילה-גסה (ראה ערכו) שאינה אכילה כלל, וכאילו לא קיים המצוה, ומותר לקרותו רשע (תוספות שם, בשם רבנו תם).

• יש אומרים שלא ימנע עצמו מאכילת הפסח, ואין לקרותו רשע אם אכלו, שמה היה לו לעשות, שהוא כבר שבע (פירוש הרא"ש נזיר שם).

• ויש אומרים שאין לקרותו רשע, לפי שאכילת הפסח אינה מעכבת את עיקר המצוה, שהיא הקרבת הפסח (תוספות שם).

כריכה

הלל הזקן היה כורך מצה ומרור ואוכלן ביחד, שנאמר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (במדבר ט יא. פסחים קטו א); אבל חכמים חולקים עליו, ודרשו "על מצות ומררים יאכלהו", אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו (ברייתא בפסחים שם).

ונחלקו במנהגו של הלל:

• יש אומרים שלא היה כורך עמהם את הפסח (גירסתנו בזבחים עט א; רמב"ם חמץ ח ו-ז).

• ויש אומרים שאף הפסח היה כורך עמהם, ואוכל שלשתם ביחד (תוספתא (צוקרמאנדל) פסחים ב לד; ירושלמי חלה א א; רש"י בזבחים שם ד"ה הלל, לגירסתו שם, ובפסחים שם ד"ה שהיה; רשב"ם שם ד"ה כורכן; מאירי שם).

שבירת עצם

כשאדם אוכל את הפסח, חותך הבשר ואוכל, וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה (רמב"ם קרבן פסח י יא), אבל לא ישבור אותן, מפני שאסור לשבור עצם בפסח (רמב"ם קרבן פסח י ט,יא).

• הסחוסים, שהם העצמות הרכות, מותר לאכלם (רמב"ם שם ח, על פי המשנה פסחים פד א).

• בגידים שסופם להקשות נחלקו אמוראים: יש אומרים שבעודם רכים נמנים עליהם (רבי יוחנן בגמ' פסחים שם); ויש אומרים שאין נמנים עליהם (ריש לקיש שם), וכן הלכה (רמב"ם שם י).

גיד הנשה

כשיגיע לגיד-הנשה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומים שמוציאים בשעת אכילה, שאין מנקים אותו כשאר הבשר, אלא צולים אותו שלם (רמב"ם שם יא); ויש אוסרים לצלותו עם הגידים והקרומים (ראב"ד שם).

בליעה וכפייה

בלע את הבשר, וכן אם כפאוהו לאכלו, יצא ידי חובתו (מנחת חינוך ו א,י).

הלל

הפסח טעון הלל באכילתו (משנה פסחים צה א; רמב"ם שם י טו), שנאמר: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג (ישעיה ל כט), ואין לילי חג להטעין שירה חוץ מליל פסח על אכילתו (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה לילה המקודש).

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

נאמר במשנה: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" (משנה פסחים קיט ב), ונחלקו אמוראים בפירוש הדבר:

• יש אומרים שפירושו שלא יעקרו מחבורה לחבורה (סתמא דגמ' בירושלמי שם י ד, בגירסת כתב יד ליידן ועין יעקב; רבי סימון בירושלמי שם ו, לפי הירושלמי כפשוטו שם ד; רב בבבלי שם קיט ב), שבמקום אחר אסור לאכול אחרי הפסח שום דבר, גזירה שמא יבוא לאכול את הפסח בשני מקומות, והפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת (ראה להלן), אבל במקומו הראשון מותר לאכול אחר הפסח (רשב"ם שם ד"ה אמר רב).

• ויש אומרים שפירושו שלא יאכלו שום קינוח לאחר קרבן הפסח, אפילו באותה החבורה (שמואל בירושלמי שם; שמואל ורבי יוחנן בבבלי שם, לפי רשב"ם שם ד"ה אבא) - כדי שלא יאבד ממנו טעם הפסח שאוכלו לבסוף (רשב"ם שם ד"ה כגון), או שלא ישכח לקרוא ההלל ולגמור הסדר (בעל המאור ומאירי שם), או שמתוך שטעם דבר אחר בפיו ישכח שאכל את הפסח, ויבוא שוב לאכול הפסח ויאכלנו במקום אחר (רבי יוחנן, לפי הר"ן שם) - וכן הלכה (רמב"ם חמץ ח ט).

• ויש אומרים שפירושו שלא יאכלו מיני בשר בלבד, שמתוך שטעם הבשר בפיו ישכח שאכל את הפסח, ויבוא שוב לאכול פסח ויאכלנו במקום אחר (שמואל, לפי הר"ן שם).

פירוש המילה "אפיקומן" תלויה בדעות הללו:

• לדעה הראשונה אפיקומן לשון ארמי, כמו "אפיקו מן" - הוציאו כליכם מכאן (רש"י פסחים פו א ד"ה ואמר רב; רשב"ם שם; מאירי שם); או לשון יוני, שהוראתה ביוונית יציאת המון חוגג ומנגן בכלי שיר (סדר המנהגים (שיק), מנהגי פסח סז, הירושלמי כפשוטו שם), שהיה דרכם של היונים במשתה ושמחה להתפרץ לבתים אחרים ולהכריח את האחרים להצטרף עמהם (הירושלמי כפשוטו שם).

• לשאר הדעות אפיקומן לשון ארמי, כמו "אפיקו מן", אלא שפירושו: הוציאו מיני המתיקה לכאן (רש"י שם ד"ה וגוזליא; רשב"ם שם ד"ה כגון).

הסבה

הפסח צריך הסבה באכילתו, שהוא זכר לחירות (בית יוסף או"ח תעה ז).

מקום אכילתו

איסור הוצאה מחוץ לבית

הפסח נאכל בירושלים, בכל העיר, כדין קדשים-קלים (משנה זבחים נו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות י ה), ודין מיוחד נאמר בו, שאסור להוציא מחוץ לבית שנאכל בו, שנאמר: בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ (שמות יב מו), ואפילו חוץ לחבורה, שנאמר: חוּצָה, ודרשו: חוץ לאכילתו, שאפילו חוץ לחבורה אסור להוציא (פסחים פה ב), ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה קפה; סמ"ג לאוין שנא; חינוך טו).

• אינו עובר על לאו זה עד שיניח במקום חבורה האחרת, כמוציא מרשות לרשות בשבת שאינו חייב עד שיעשה עקירה והנחה (פסחים פה ב, ורש"י ד"ה עד שיניח וד"ה דעבד; רמב"ם קרבן פסח ט א).

• ואינו עובר על לאו זה אלא כשהוציא בשעת אכילה (תוספתא (צוקרמאנדל) פסחים ו יא; ירושלמי פסחים ז יג) - היינו בליל חמשה עשר (רמב"ם שם) - בשיעור כזית (תוספתא (צוקרמאנדל) מכות ד א; ירושלמי שם; רמב"ם שם).

פסול בהוצאה מחוץ לבית

עבר והוציא - נפסל, כמו כל בשר קדשים שיצא חוץ למחיצת אכילתו (פסחים שם א), ולוקים על אכילתו (רמב"ם שם ב).

למרות שאינו עובר על לאו עד שיניח במקום חבורה האחרת, משעה שהוציא מחבורתו - נפסל, שאין פסול יוצא תלוי באיסור הוצאה, אלא משם למדנו שמקום אכילתו הוא מחיצתו (צל"ח שם), ולפיכך אבר שיצא מקצתו חוץ לחבורה - נפסל (מאירי שם), למרות שאין שם עקירה והנחה; ויש מצדדים שאינו נפסל עד שיניח, ואבר שיצא מקצתו אינו נפסל (מנחת חינוך טו ו).

שתי חבורות האוכלות בבית אחד

יש מן הראשונים שסובר, שאם היו שתי חבורות אוכלות בבית אחד, צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף, שנאמר: מִן הַבָּשָׂר חוּצָה, מפי השמועה למדו שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו (רמב"ם שם ג, לפי גירסתו בפסחים שם).

אכילת הפסח בשני מקומות

אם אפשר לחלק את הפסח לאכלו בשני מקומות, נחלקו תנאים:

• רבי יהודה סובר שנאכל, שנאמר: עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם (שמות יב ז), שאוכלים הרבה יכולים לאכול פסח אחד במקומות שונים, אבל אדם אחד אינו אוכל בשתי חבורות, שנאמר: בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל (שם מו), שהאוכל צריך לגמור אכילתו במקום שהתחיל (פסחים פו א).

• ורבי שמעון סובר שהפסח אינו נאכל בשני מקומות, שנאמר: בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, שהפסח אינו נאכל אלא במקום אחד, ואדם אחד אוכל בשתי חבורות, שנאמר: עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם, שכל אוכל יכול לאכול אותו בכמה בתים (פסחים שם, ורש"י ד"ה על הבתים).

וכן נחלקו ראשונים:

• יש מן הראשונים שפסקו הלכה כרבי יהודה (רמב"ם שם א), ולפיכך שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אסור להן לאכול, שאין הפסח נאכל בשתי חבורות, ואלו שנפרצה מחיצתן נתחדשה להן חבורה חדשה על ידי זה, ונמצא שאוכלים אותו הפסח בחבורה אחרת (רמב"ם שם ה); וכן אם היתה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהן, אינן אוכלות עד שתסתלק, לפי שאין נעקרים מחבורה לחבורה, ואלו שנעשתה מחיצה ביניהם נעקרו מחבורה הקודמת שלהם (רמב"ם שם).

• ויש מן הראשונים שסוברים שהלכה להחמיר בשתי המחלוקות, ואין הפסח נחלק לשתי חבורות, ואין אדם אוכל בשני מקומות, ולפיכך החמירו בשתי חבורות שנפרצה מחיצתן, שזה הפסח נאכל מעתה במקום חדש - שהאויר החדש עושהו כמקום חדש - וגם בחבורה אחת שנעשתה מחיצה ביניהם, שזה הפסח נאכל מעתה בשתי חבורות (מאירי שם).

אלו מבני החבורה שלא התחילו לאכול, מותר להם להוציא את הפסח ממקום אחד למקום אחר, שלא נאסרה הוצאה אלא לאלו שהתחילו כבר לאכול (מנחת חינוך טו א).

ישנו והקיצו

ישנו בני החבורה בתוך הסעודה והקיצו, נחלקו תנאים:

• חכמים סוברים שאם ישנו מקצתם יחזרו ויאכלו, ישנו כולם לא יאכלו, שנראים כאוכלים בשני מקומות (משנה פסחים קכ א, ורשב"ם שם ד"ה ישנו), או שהפסח נפסל בהסח-הדעת (ראב"ד חמץ ח יד).

• ורבי יוסי סובר שאפילו ישנו מקצתם לא יאכלו אלא אם נתנמנמו, אבל נרדמו לא יאכלו (משנה שם ב, לפי הרשב"ם שם ד"ה רבי יוסי, והרא"ש שם).

• ויש אומרים שרבי יוסי מקיל, שאפילו ישנו כולם - אם לא נרדמו אלא נתנמנמו, יאכלו (כן משמע מהרמב"ם חמץ ח יד).

שיעור וזמן אכילתו

שיעורו

שיעור אכילת הפסח כזית (ראה ערך זית, ושם שיעורו בימינו), ככל אכילה האמורה בתורה (ראה בערך אכילה), ומשאכל כזית יצא ידי חובתו (רמב"ם קרבן פסח ח ג). ונחלקו אחרונים בדבר: יש מי שסובר שחובת אכילת קרבן פסח הוא כזית, אך יש מצוה להוסיף ולאכול מהפסח (שאגת אריה צו); ויש מי שסובר שהמצוה היא בכזית בלבד, ואין חיוב אכילה מהפסח אלא כדי שלא לעבור ב"בל תותירו" [ראה ערך נותר] (מנחת חנוך קלד).

זמנו

בזמן אכילתו נחלקו תנאים:

• יש אומרים שזמנו עד חצות, שנאמר: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה (שמות יב ח), ונאמר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה (שם יב), מה שם עד חצות, אף אכילתו עד חצות (רבי אליעזר בירושלמי ברכות א א; רבי אלעזר בן עזריה בבבלי זבחים נז ב).

• ויש אומרים שזמנו כל הלילה עד עמוד השחר, שנאמר: וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן (שם יא) - עד שעת חפזון, ונאמר: וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר (שם כב), והיינו עמוד השחר (חכמים בירושלמי שם; רבי עקיבא בבבלי שם), אלא שמדרבנן אין זמנו אלא עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה (משנה ברכות שם, לגירסת הירושלמי שם; בבלי זבחים שם), שמא יאכל ממנו לאחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת (רשב"ם פסחים קכ ב ד"ה ר"א בן עזריה)^[5].

להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (תוספות זבחים שם ד"ה ואיבעית (השני), ופסחים שם ד"ה אמר); ויש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם שם טו).

לאחר זמנו

הפסח אחר זמן אכילתו הוא נותר, לדעה הראשונה משעת חצות, ולדעה השניה משעלה עמוד השחר (פסחים שם; רמב"ם שם י יא); ויש אומרים שמן התורה לדברי הכל אינו נעשה נותר אלא בעמוד השחר (תוספתא (צוקרמאנדל) פסחים ה יג; רש"י ברכות שם ד"ה שם).

לפני זמנו

התחלת זמן אכילתו היא בתחילת הלילה (תוספתא (צוקרמאנדל) פסחים א לד). אם עבר ואכל כזית צלי מבעוד יום, מלבד שלא קיים מצותו, עבר על עשה, שנאמר: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה, ודרשו: בלילה ולא ביום, ולאו-הבא-מכלל-עשה עשה (פסחים מא ב; רמב"ם שם ח ה), ויש שמנו מצות עשה זו למצוה בפני עצמה במנין המצוות (רמב"ן בהוספותיו לספר המצוות, מצות עשה יב).

אכילתו למנוייו

הדין וטעמו

אין הפסח נאכל אלא לאלה שנמנו עליו בשעת שחיטתו (זבחים נו ב; רמב"ם קרבן פסח ב א), ומספר טעמים נאמרו בדבר:

• נאמר: לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה (שמות יב ד), ונאמר: אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת (שם ג) - מה זה חי אף זה חי, מלמד שמתמנים עליו כשהוא חי (ירושלמי פסחים ח ג; רמב"ם שם).

• נאמר: לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה (שם ד) ו"תָּכֹסּוּ" פירושו תתמנו (אונקלוס ורש"י על התורה שם).

• נאמר: תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות שם מה), והלא אין צריך לומר לגר תושב שהוא ערל שאינו אוכל בו (ראה להלן), אלא בא לרבות לישראל, אפילו שהוא תושבו או שכירו, כל שאינו נמנה עליו לא יאכל (ראב"ד בהשגות שם ט ז).

ויש מהראשונים שחולק לגמרי על האיסור של שלא למנויו, וסובר שהאוכל שלא למנויו אינו יוצא בו ידי חובתו, אבל לא שעבר על איסור (הר"ש משאנץ לתורת כהנים, צו פרשתא ט ז).

קטן

קטן, אפילו אם אין מינויו מינוי (ראה בערך קרבן פסח), מכל מקום אוכל, אף שהוא שלא למנויו, משום מצות חינוך (תוספות פסחים פח א ד"ה שה, בשם ר"י); ויש סוברים הטעם שכל שאינו ראוי להימנות אין עליו איסור אכילת הפסח שלא למנויו (ר"ן נדרים לו א ד"ה א"ר, ופירוש הרא"ש שם).

האסורים באכילתו

ערל

ערל ישראל אסור לאכול מבשר הפסח, שנאמר: וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות יב מח), ואם אכל כזית לוקה (פסחים צו א; רמב"ם קרבן פסח ט ח), ונמנה הלאו במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה קכז; סמ"ג לאוין שנא; חינוך טז).

גם ערל שמתו אחיו מחמת מילה, אף על פי שאינו חייב למול מפני הסכנה (ראה בערך מילה) דינו כערל לאכילת הפסח (רש"י שמות שם, ופסחים כח ב ד"ה ערל; חינוך יז); ויש חולקים וסוברים שערל שמתו אחיו מחמת מילה אנוס הוא ואוכל, וערל שאסרה תורה הוא במחוייב למול ולא מל (תוספות חגיגה ד ב ד"ה דמרבה, בשם רבנו תם).

מומר לעבודה זרה וגוי

אסור להאכיל מן הפסח למומר לעבודה זרה ולגוי שנאמר: כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות שם מג) - אחד ישראל מומר ואחד גוי במשמע, שנאמר: כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר (יחזקאל מד ט. מכילתא בא פסחא טז) - ובן נכר משמעותו שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים (רש"י פסחים כח ב ד"ה בן נכר), או שעובד אל נכר (רמב"ם שם ז) - ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה קכח; סמ"ג לאוין שנג; חינוך יג).

נחלקו הראשונים על מי חל האיסור:

• יש אומרים שלא לבן נכר עצמו הזהירה התורה, שהרי הוא לא ישמע לאזהרת התורה, אלא האזהרה היא שישראל לא יאכיל אותו, ואם האכילו כזית מן הפסח, עובר בלא תעשה ואינו לוקה, אבל מכים אותו מכת-מרדות, שמאחר שלא אמרה תורה בפירוש שלא להאכילם, אלא שהקפידה תורה שלא יאכל - ומכלל זה למדנו שאסור להאכילו - לפיכך אין לוקים עליו (רמב"ם וכסף משנה שם).

• ויש אומרים שאסרה תורה לבן נכר עצמו שלא יאכל (מאירי פסחים כח ב; סמ"ג שם).

מומר לעבודה זרה שעשה תשובה

• יש אומרים שמומר שעשה תשובה אינו אוכל בפסח, לפי שמאוס הוא אצל הקדשים (ההשלמה שם; מאירי שם, בשם גדולי הדורות).

• ויש אומרים שמומר שעשה תשובה אוכל בפסח, ולא נאמר הלאו אלא במומר שלא עשה תשובה, אך אינו רוצה להיות מומר לענין הפסח (מאירי שם, בשם יש מפרשים).

• ויש אומרים שמומר שעשה תשובה אוכל בפסח, אלא שצריך שבעה ימים לטהרתו לאחר תשובתו, כנטהר מטומאת מת, ונאמר הלאו הזה במומר שעשה תשובה תוך שבעה ימים קודם לפסח, שאין שוחטים עליו (מאירי שם).

גר תושב

אסור להאכיל מהפסח לגר-תושב, שנאמר: תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שם מה. רמב"ם שם), ואף לגר-תושב ושכיר; ויש אומרים שאין הלאו שבתורה על המאכיל אלא על האוכל עצמו (סמ"ג לאוין שנד), ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה קכו; סמ"ג שם; חינוך יד).

היחס בין איסור זה לאיסור אכילת גוי

יש מפרשים שאיסור זה נאמר בתושב ושכיר והוא מהול, שאינו בכלל ערל (רש"י שמות שם), ושומר שבע-מצוות של בן-נח, שאינו בכלל בן נכר (סמ"ג שם); ויש חולקים ומפרשים בגר שמל ולא טבל (רמב"ן שמות שם, על פי יבמות עא א).

כשלא מלו בניו או עבדיו

מילת בניו ועבדיו המעכבתו מלשחוט את הפסח (ראה בערך קרבן פסח), נחלקו תנאים אם מעכבתו מלאכול את הפסח:

• יש אומרים שהיא מעכבתו, שנאמר: וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ (שם מד) - האדון (רבי אליעזר במכילתא בא פסחא טז; תנא קמא בתוספתא (צוקרמאנדל) ח יח), וכן הלכה (רמב"ם שם ט).

• ויש אומרים שאינה מעכבתו, שהכתוב מוסב על העבד: כאשר תמול אותו אָז יֹאכַל בּוֹ - העבד (רבי ישמעאל במכילתא שם; רבי אליעזר בן יעקב בתוספתא שם).

לפיכך:

• מי שקנה עבד אחר שנשחט הפסח, אינו אוכל בפסח אם טרם מל עבדו (רמב"ם שם).

• מי שהיה לו בן שלא היה ראוי למול עד לאחר שחיטת הפסח, כגון שהיה חולה וחלצתו חמה, שצריך שבעה ימים מעת לעת מיום הבראתו (ראה בערך מילה) וכדומה, אינו אוכל אם טרם מל בנו (רמב"ם שם).

• מי שהיה אביו חבוש בבית האסורים, ושחט פסח על ידי שליח, ואחר כך יצא, אינו אוכל אם טרם מל בנו (רש"י יבמות עא ב ד"ה חבושין).

• יש אומרים שאף האשה, אף על פי שאינה חייבת למול את בנה, מכל מקום מעכבתה בה (רש"י שם, לפי המהרש"א שם)^[6].

פסח הבא בטומאה

אף על פי שהטמא אינו אוכל בקדשים (ראה בערך אכילת קדשים), מכל מקום פסח שהקריבוהו בטומאה, שהיו רוב הצבור טמאים (ראה בערך קרבן פסח) הרי זה נאכל בטומאה, שהפסח מתחילתו לא בא אלא לאכילה (משנה פסחים עו ב; רמב"ם קרבן פסח ז ח), שעיקר ציווי הפסח הוא לאכילתו, שנאמר: לְפִי אָכְלוֹ (שמות יב ד), וכשהתירה התורה להביאו בטומאה, לאכילה התירתו (רש"י פסחים שם ד"ה שמתחילתו)^[7].

צבור שנטמא בטומאת מת לאחר זריקת הדם

במה דברים אמורים כשנטמאו הצבור קודם שחיטה וזריקת הדם, אבל נטמאו לאחר זריקה - לא יאכלו, שאין זה פסח הבא בטומאה, כיון שבשעת שחיטה וזריקה היו טהורים (פסחים עח ב; רמב"ם שם).

צבור שנטמא בטומאת מת בין שחיטה לזריקה

היו טהורים בשעת שחיטה, ונטמאו בין שחיטה לזריקה, מן הדין מותרים באכילת הפסח, כיון שבשעת הזריקה היו טמאים, והרי זה פסח הבא בטומאה, אבל חכמים גזרו שלא יאכלו, שמא יטמאו לשנה האחרת אחר זריקה, ויאמרו אשתקד היינו טמאים בשעת האכילה ואכלנו אף על פי שהשחיטה היתה בטהרה, עכשיו גם כן נאכל, ולא ידעו שאשתקד היו טמאים בשעת הזריקה, ועכשיו היו טהורים בשעת הזריקה (פסחים שם, ורש"י שם ד"ה הכא ד"ה גזירה וד"ה ויאמרו; רמב"ם שם).

אכילת טמאים שאינם טמאי מת

דוקא טמאי מת אוכלים אותו, שהם אינם נדחים בצבור לפסח-שני (ראה בערך קרבן פסח), אבל הזבים והזבות הנדות והיולדות והמצורעים אין אוכלים אותו (משנה שם צה ב; רמב"ם שם), שאפילו בצבור הם נדחים לפסח שני, הואיל וטומאתם יוצאת מגופם.

ואם אכלו אותו, נחלקו תנאים אם חייבים בכרת של אכילת קדשים בטומאת הגוף:

• יש אומרים שמכיוון שלא הותרה להם, הרי הם חייבים כרת (רבי מאיר בירושלמי פסחים ט ד, ופני משה שם).

• ויש אומרים שפטורים^[8], שנאמר: כָּל־טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר, וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה (ויקרא ז יט-כ) - הנאכל לטהורים חייבים עליו משום טמא, ושאינו נאכל לטהורים אין טמאים חייבים עליו משום טמא (משנה וברייתא שם צה ב; רבי שמעון בירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

הערות שוליים