מיקרופדיה תלמודית:אלול

הגדרה^[1] - החודש הששי למספר החדשים

שמו

בנביאים הוא נקרא החדש הששי (חגי א א), בכתובים (נחמיה ו טו) ובחז"ל (ראש השנה ב א, ועוד) הוא נקרא אלול.

השם אלול הוא בבלי, ומשמעותו קציר; ויש אומרים שמקורו ארמית מלשון תיור וחיפוש: וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ (במדבר יג כא), תרגם אונקלוס: וְאַלִילוּ יַת אַרְעָא.

הקביעות

בזמן הזה

ראש חודש אלול הוא שני ימים: ביום שלשים לאב ולמחרתו, שהוא ראשון באלול, שחודש אב לעולם מלא (רמב"ם קידוש החודש ח ד-ה; טור או"ח סי' תכז ותכח).

אלול לעולם חסר, בן כ"ט יום (שם).

הימים שאפשר לחול בהם הראשון לאלול, בזמן הזה שהקביעות היא על פי חשבון, הם: א' ב' ד' ו' (טוש"ע או"ח תכח ב).

בזמן שקידשו על פי הראיה

היו יכולים לפי הצורך לעשות אלול מעובר, בן שלשים יום (עי' משנה ערובין לט א, וגמ' ראש השנה יט ב), אבל אמרו שמימות עזרא ואילך (עי' נחמיה ח יג, ורש"י ביצה ו א ד"ה מימות, ותוס' ראש השנה יט ב ד"ה מימות) לא מצינו אלול מעובר (ביצה שם, ועוד).

היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות הרחוקים מירושלים להודיע באיזה יום קידשו ראש חודש אלול, כדי שידעו מתי הוא יום השלשים שלו לעשותו ראש השנה (משנה ראש השנה יח א), ואף על פי שעדיין לא ידעו אם עיברו בית דין את אלול, בעל כרחם היו סומכים על רוב השנים שאין אלול מעובר, כיון שזה אי אפשר להם לדעת (רש"י שם ד"ה על), או שבאמת היו עושים ראש השנה מספק שני ימים, יום ל' ויום ל"א, אלא שאם לא ידעו מתי היה ראש חודש אלול הרי לא ידעו מתי הם ימי ל' ול"א (תוס' שם ד"ה ועל).

דיני החודש

דברים הנוהגים בכל החודש

התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה (פרקי דרבי אליעזר פרק מו)^[2].

ונהגו לתקוע בכל החודש (המנהיג ראש השנה אות כד, בשם הצרפתים; הרא"ש והמאור סוף ראש השנה; טוש"ע או"ח תקפא א).

ויש שכתב שהתקנה היתה לתקוע ארבעים יום עד יום הכפורים, על שם ארבעים יום אחרונים שעלה משה למרום ואמר לתקוע בכל יום עד יום הכפורים, כדי שלא יטעו עוד בעבודה זרה, אלא שנהגו לא לתקוע אלא עד ראש השנה (רוקח סי' רח).

ונחלקו בדבר אם מתחילים לתקוע מיום ראשון של ראש חודש, או מיום שני: יש אומרים מיום ראשון, לפי שאלול לעולם חסר, ומבלי היום הראשון אין ארבעים יום מאלול עד יום הכפורים (מהרש"ל לשבת פט א; שו"ת משאת בנימין סי' ב; לבוש סי' תקפא); ויש אומרים מיום שני, לפי שאותה שנה שמשה עלה למרום היה אלול מעובר (עי' תוס' בבא קמא פב א ד"ה כדי), ואם כן עלה בא' באלול ולא בל' באב (מגן אברהם סי' תקפא ס"ק ב)^[3]. וכן נהגו להתחיל מיום ב' (ראה שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' כא אות ה). ויש שנתנו סמך לדבר: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר (תהלים פא ד), וחודש סתם הוא שלשים יום, והם כ"ח ימים של אלול, שבערב ראש השנה אין תוקעים (עי' להלן), ושני ימים של ראש השנה (מטה משה).

תוקעים בשחרית, לפי שעלייתו של משה להר היתה בהשכמה (מהרי"ל; ב"ח וט"ז ומגן אברהם סי' תקפא); ויש שנהגו לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה (טור ורמ"א שם א)^[4].

בטעמי התקנה: לפי שבראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה, והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז ו): עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר (פרקי דרבי אליעזר שם); כדי לערבב השטן (רא"ש ומאור וטור שם), שלא ידע מתי ראש השנה (ב"ח שם); כדי לעורר לתשובה, שנאמר (עמוס ג ו): אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ (טור שם, ועי"ש בבית יוסף וב"ח). ויש שנתנו סמך לדבר מן המקרא: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר (תהלים פא ד), היינו חודש שלם (מנהגים להר"א טירנא; מטה משה).

בערב ראש השנה אין תוקעים (מנהגים להר"א טירנא; שו"ע תקפא ג), משום שני טעמים: לערבב השטן, שיחשוב שכבר עבר יום הדין (מנהגים; מגן אברהם שם), וכדי להפסיק בין תקיעות רשות ובין תקיעות של חובה (לבוש וט"ז ומגן אברהם שם).

יש שנהגו להפסיק שלשה ימים לפני ראש השנה (דרכי משה סי' תקפא).

אלול הוא חודש של תשובה ופשפוש במעשים (סדר היום, סדרי אלול; ב"ח סי' תקפא; מטה אפרים שם), והם ימי ריצוי ורחמים, שבו התחילו ארבעים יום שנתרצה הקדוש ברוך הוא למשה, ואמרו רמז לדבר: אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי (שיר השירים ו ג), ראשי תיבות אלול, שהקב"ה מקבל בו שבים (סדר היום ואחרונים), ועוד סמך מקרא (דברים ל ו) וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ – ראשי תיבות אלול (משנה ברורה סי' תקפא בהקדמה)^[5].

יש נהגו להתענות ארבעים יום מראש חודש אלול עד יום הכפורים (רמ"א או"ח תקסח ד), אבל אין משלימים התענית (מגן אברהם סי' תקסב ס"ק ו), וכיון שבשבתות וראש חודש אסור להתענות, מתחילים להתענות אחר חמשה עשר באב (מגן אברהם סי' תקסח ס"ק יז). ובדורות הללו שאנו חלושי כח - יותר טוב שיאכל מעט וילמד כפלים (חיי אדם קלח א).

נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים בחודש אלול - יש שנהגו מראש חודש אלול ואילך; ויש שנהגו ימים מסויימים לפני ראש השנה (ראה ערך סליחות, הטעמים והמקורות והפרטים).

מראש חודש אלול ואילך עד שמיני-עצרת נוהגים לומר בבוקר אחר שיר-של-יום ובערב (ויש נוהגים: אחר מנחה) מזמור כ"ז שבתהלים: לְדָוִד ה' אוֹרִי (מטה אפרים שם; משנה ברורה סי' תקפא סק"ב; קצור שו"ע סי' קכח ב).

משנכנס אלול, כשכותב אדם אגרת לחברו, צריך לרמז בהתחלתו שמבקש עליו כתיבה וחתימה טובה (מהרי"ל הלכות ימים הנוראים אות ג).

יש נוהגים שמראש חודש אלול מכריז השמש בכל יום אחר מנחה: שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים (ירמיה ג יד. ברכי יוסף תקפא ו).

יהודי ירושלים נהגו בחודש זה ללמוד תורה ולהתפלל בקבר רחל, ויהודי צפת נהגו כך בקבר ר' שמעון בר יוחאי במירון.

דברים הנוהגים בימים מסויימים בחודש

באחד באלול ראש השנה למעשר-בהמה (משנה ראש השנה א א. וראה ערך מעשר בהמה שיש חולקים בדבר), שאין מעשרים מהנולדים לפני ראש חודש אלול על הנולדים לאחריו.

בשבעה - ויש גורסים: בשבעה עשר - בו יש להתענות, לפי שבו מתו המרגלים מוציאי דיבת הארץ (מגילת תענית פרק אחרון; סדר רב עמרם השלם ח"ב דף עד; מחזור ויטרי עמ' 229; תרגום יונתן במדבר יד לז; טוש"ע או"ח תקפ ב. וראה מגן אברהם שם ס"ק ב).

בשבעה בו יום חנוכת שור – חומת - ירושלים, שסתרוהו עכו"ם, וגברה ידם של ישראל ובנאוהו, וכשגמרו לבנותו עשאוהו יום טוב, ואסרו גם להספיד בו (מגילת תענית פרק ו).

בשבעה עשר בו "איתנטילו רומאי מיהודה ומירושלים מפני שהיו מצירין לבני ירושלים, ולא היו יכולין לצאת ולבוא מפניהם ביום אלא בלילה, ובמה היו מצירין להם מלכי יון, מושיבין קסטיראות בעיירות להיות מענים את הכלות, ואחר כך היו נישאות לבעליהן וכו', ולא היה אדם מבקש לישא אשה וכו', ובת אחת היתה למתתיהו וכשהגיע זמנה להינשא בא הקסטרין לטמאה, ולא הניחו בידם והרגום, ואותו היום עשאוהו יום טוב" (שם).

בעשרים ושנים בו "תבנא לקטלא רשיעא, שהיו יונים שרויים בארץ ישראל ולא היו ישראל יכולין לשלוח יד ברשעים שבהם עד שיצאו משם, המתינו להם שלשה ימים אם יעשו תשובה ולא עשו תשובה וכו', נמנו עליהם והרגום, ואותו היום עשאוהו יום טוב" (שם).

הלכה שבטלה מגילת תענית, ואין ימים טובים אלה נוהגים בזמן הזה (ראש השנה יח ב; טוש"ע או"ח תקעג א).

בעשרים וחמשה באלול נברא העולם, לדעת ר' אליעזר (ויקרא רבה ריש כט, ועי' ר"ן ראש השנה טז א).

על הדינים הנוהגים בערב ראש השנה – ראה ערכו.

הערות שוליים