מיקרופדיה תלמודית:אלם(אדם תקיף)

הגדרה^[1] - אדם תקיף, שאינו נשמע לבית דין ושמפחדים ממנו

אלם ובעל דינו

תביעה בדיני גויים

אדם שהוא אלם, שאינו מציית לדין ואי אפשר להוציא ממנו בדיינים, יתבענו לדייני ישראל תחילה, ואם לא רצה לבוא נוטל רשות מבית דין ומציל בדייני נכרים מיד בעל דינו (רמב"ם סנהדרין כו ז; טוש"ע חושן משפט כו ב). שאף על פי שאסרה תורה לדון בערכאות של נכרים, אין האיסור אלא כשהוא יכול להוציא בדיני ישראל (ספר התרומה שער סב א ג, הובא בב"י סי' כו ב; רא"ש בבא קמא ח יז בשם רב פלטוי גאון).

ומכל מקום אם אפשר שבית דין של ישראל יכתבו אדרכתא - שטר שבית דין כותבים לתובע לגבות על פיו את נכסי הנתבע (ראה ערכו) - על נכסיו של האלם, וערכאות של נכרים יכפוהו לקיים מה שבית דין של ישראל פסקו, אסור לדונו בבית דין של נכרים (ספר התרומה שם; סמ"ע חו"מ כו סק"ה). ויש רשות לבית דין לילך לפני נכרים ולהעיד שזה חייב לזה (בעל התרומה שם בשם רב שרירא גאון; רמ"א חו"מ כו ב)^[2].

רשות מבית הדין

אין לתבוע את האלם לדיני גויים בלי רשות בית הדין, ואפילו לכפותו על ידי גויים לעמוד עמו לדין ישראל אסור, ומי שעושה כן ראוי למותחו על העמוד ולהלקותו (מרדכי בבא קמא ט קצה; רמ"א שם א; ים של שלמה בבא קמא ח סה). ודבר זה הוא תקנה שנהגו בתי דינים בישראל, שמדין תורה אם הוא אלם ואי אפשר להוציא ממנו בדיני ישראל - מותר לתובעו בערכאות אפילו בלי רשות בית דין (ים של שלמה שם).

אין בית דין נותנים רשות אלא כשהחוב של האלם לתובע ברור לפניהם, כגון במלוה בשטר, אבל במלוה על פה וכיוצא, אין נותנים לו רשות לדון בדיני גויים, אלא רק לתבוע שהערכאות יכפוהו לדון בדיני ישראל (נתיבות המשפט חו"מ כו ביאורים סק"ג).

אם כתב הנתבע בשטר שיוכל לתובעו בדיני האומות, והוא אלם שאינו מציית לדיני ישראל, מותר לתובעו בערכאות אפילו בלי רשות בית דין, ואינו נקרא מתנה על מה שכתוב בתורה, אלא שהוא עוקר קצת את התקנה שנהגו ליטול רשות מבית דין, וכשמתנה בשטר מועיל (ים של שלמה שם).

וכן מותר למסור שטר של האלם לעכו"ם שיתבענו בדיניהם, אם כתב בשטר שיוכל לדון בדיני האומות (רמ"א שם), ואפילו אם יגרום לו על ידי זה הפסד בדיניהם יותר ממה שחייב בדיני ישראל (שם).

אלם והדיין

שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה שהוא בעל מריבה (רש"י סנהדרין ו ב ד"ה קשה), או תקיף ואלם ואינו שומע לקול מוריו (סמ"ע חו"מ יב סק"א) - עד שלא שמע הדיין את דבריהם, או ששמע ואינו יודע להיכן הדין נוטה, רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב הקשה ונמצא רודפו, אבל משידע להיכן הדין נוטה, אסור לו לומר כן, שנאמר: לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א יז; סנהדרין ו ב; רמב"ם סנהדרין כב א; טוש"ע חו"מ יב א) - שלא תאמר איש פלוני רשע הוא, שמא יהרוג את בני, שמא ידליק את גדישי, שמא יקצץ את נטיעותי (ספרי דברים פסקא יז; רמב"ם שם)^[3].

היה ממונה לרבים, חייב להיזקק להם תמיד (רמב"ם ושו"ע שם), כיון שעליו מוטל הדבר, ואם ישתמט נמצא כל שחזק יותר יגבר והעולם יחרב (ב"ח חו"מ שם).

היו שניהם חזקים, צריך להיזקק להם (תוס' סנהדרין ו ב ד"ה ונמצא; רמ"א חו"מ כו א), שאם האחד רודפו השני מסייעו (סמ"ע שם סק"ד)^[4].

יש אומרים שעכשיו נוהגים שלא למחות בעוברי עברה, ואפשר להסתלק מן הדין משום סכנה שלא ימסרנו למלכות (רמ"א חו"מ יב א). ואפילו דיין קבוע יכול להסתלק מהדין (ערוך השלחן שם א), ואפילו אם שניהם חזקים (סמ"ע שם סק"ה).

ודוקא קודם שנזקק לדין, אבל בגמר הדין אינו יכול להסתלק (תומים שם סק"ג; שו"ת שבות יעקב א קמג); ויש אומרים שאפילו בגמר דין יכול להסתלק (ב"ח וערוך השלחן שם).

אם אין סכנה ממש, אלא שתהיה לו תרעומת מהאלם, אסור להסתלק מהדין (ערוך השלחן שם)^[5].

עשיר שמוחזק לאלם בעירו, מוציאים אותו לדון בעיר אחרת, אף על פי שהבית דין שבעירו הוא יותר גדול (רמ"א חו"מ יד א). וכל שהוא תקיף ומאיים, אף על פי שהוא צדיק וישר, דינו כאלם לענין זה (שו"ת שב יעקב חו"מ ב).

אלם שהיו דייני העיר יראים מלהיזקק בדינו, ובירר בעל דינו שלשה אנשים אחרים, אין האלם רשאי להשתמט מלדון לפניהם (מהרי"ק שורש עט; סמ"ע חו"מ יג ס"ק יח).

עונשים וכפיה לאלם

אם רואים בית דין שהדור פרוץ בעברות והוא צורך שעה לגדור את הפרצה, שאז יש רשות ביד בית דין לדון דיני נפשות ומלקות וקנסות, אם הוא אלם חובטים אותו על ידי גויים ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך (שו"ת הרא"ש כלל ו כז; טור חו"מ ב; שו"ע חו"מ ב א).

ומותר גם לגמור הדין עצמו על ידי הגויים, ובפרט כשבאים לקונסו במה שאינו דין (סמ"ע שם סק"ז).

יכול הדיין להפקיר ממונו של האלם ולאבדו כדי לקונסו כפי מה שהוא רואה לגדור פרצת הדת (רמב"ם סנהדרין כד ו; טוש"ע שם). וכן מותר לכופו על ידי גויים בענייני מיסים ולהפסידו, אם אי אפשר להוציא ממנו בענין אחר (מהרי"ק יז; רמ"א חו"מ ד א).

וכתבו ראשונים שמי שהיתה לו הלואה ביד חברו, והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, על זה נאמר: לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ (ויקרא יט יג; רמב"ם גזילה א ד).

אלם ועדים

עדות לאלם

התובע שטען שבעל דינו הוא אלם, והעדים מפחדים ממנו לבוא ולהעיד, הרי בית דין כופים את בעל דינו שיביא הוא את העדים (בבא מציעא לט ב; רמב"ם עדות ג יב; טוש"ע חו"מ כח ה); שאף על פי שהם מפחדים מפניו להעיד, מכל מקום שקר לא יעידו מחמת פחדו (גמ' שם).

ודוקא כשידוע לבית דין שהוא אלם (רמב"ם שם; שו"ע שם), או שיש הוכחה ורגלים לדבר שהוא אלם, כגון שהתובע הביא את העדים לבית דין, והם אמרו שהם יראים להעיד (תוס' בבא מציעא שם ד"ה זיל; טור שם); ויש אומרים שצריכים שני הדברים: שידוע לאלם, וגם יש הוכחה (רמ"א חו"מ שם; סמ"ע ס"ק כט).

ונחלקו ראשונים מהי העדות שצריך האלם להביא:

יש אומרים שהאלם צריך להביא עדים שיעידו כדבריו, בין אם אלו אותם העדים שבעל דינו הביא, או שהם עדים אחרים (רש"י בבא מציעא לט ב ד"ה דלאו); ויש אומרים שדי שהעדים שבעל דינו הביא יעידו שהם אינם יודעים כלום, ואין צריך שיעידו כדברי האלם, ואף על פי שמפחדים מפניו, לא ישקרו לומר שאינם יודעים אם הם יודעים (תוס' שם ד"ה זיל).

קבלת עדות שלא בפניו

אף על פי שאין מקבלים עדות אלא בפני בעל דין, אם היה הבעל דין אלם, והעדים יראים להגיד בפניו, מקבלים את העדות שלא בפניו (תרומת הדשן פסקים וכתבים קעה; רמ"א כח טו). ומכל מקום אם אפשר לכוף את האלם שיביא את העדים בדרך שנתבארה למעלה, הרי זה עדיף משיעידו שלא בפניו (רמ"א שם).

ואפילו לשיטת הסוברים שכשיקבלו עדות שלא בפני בעל דין אף בדיעבד אין העדות כשרה, מכל מקום באלם מקבלים שלא בפני בעל דין, ולא בתורת דין אלא בתורת קנס (שו"ת מהרש"ל לג), ודוקא בדיני ממונות, אבל בדיני נפשות אף כשהוא אלם אין מקבלים שלא בפניו (שו"ת הרמ"א ס' יב).

אלם וזמן בית דין

אף על פי שאין כותבים אדרכתא עד שמודיעים ללוה - אם הוא קרוב לבית דין מהלך יום אחד, וליש אומרים שני ימים - מכל מקום אם היה המלוה אלם, ולא יוכל הלוה אחר כך להוציא הקרקעות מידו, מאחרים את האדרכתא עד שיודיעו ללוה אפילו שהוא במקום רחוק שצריך לשהות י"ב חודש (בבא קמא קיב ב; שו"ע חו"מ צח ח).

אחד מבעלי הדינים שמבקש שיתנו לו זמן שיביא עדים וראיות לזכותו, נותנים לו זמן שלשים יום, אבל אם התובע הוא אלם, שאם יביא הנתבע עדים לאחר שלשים יום לא יוכל להוציא מיד התובע, מאריכים לו את הזמן ואפילו עד י"ב חודש (שו"ת הרשב"א ד טז; בית יוסף חו"מ טז א-ב)^[6].

אף על פי שלוה שטען על שטר מקוים שהוא מזויף, ובית דין רואים שאין ממש בדבריו, אלא בא בעלילות דברים, אומרים לו שלם ואחר כך תביא ראיה ותוציא ממנו, מכל מקום אם היה המלוה אלם וחושש שלא יוכל אחר כך להוציא ממנו, מניחים את המעות ביד שליש (רמב"ם מלוה ולוה כב ב; טוש"ע צח ד), ונותנים לו זמן שלשים יום (רמ"א שם; סמ"ע שם סק"ח).

הערות שוליים