מיקרופדיה תלמודית:אם תמצא לומר

הגדרה^[1] - צורה של דיון בתלמוד שמשמעותה: אם תפשוט ספק ידוע בהלכה לצד אחד, יש להוציא מזה ספק חדש או דין חדש.

הכלל

כל מקום שיש ספק בגמרא ואחר כך כתוב אם תמצא לומר, הוא פשיטות הספק, וכך הלכה (רא"ש בבא מציעא ח יא, בשם הגאונים, בבא קמא ב יד, בדעת הרי"ף, קדושין א ז ,בדעת הרמב"ם; ר"ן נדרים ז א, עג א, בדעת רמב"ם ורמב"ן)^[2].

יש שפירש בטעם הדבר, לפי שאם תמצא לומר מובנו: לכשתבוא לתמצית הדברים (עין זוכר א נב).

ישנם כמה סוגי ספיקות, ובכולם כשיש אם תמצא לומר הוא פשיטות הספק:

• ספק מחמת בעיא שלא נפשטה, כגון: בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלי שמיעה כו', אם תמצא לומר בעל מיפר בלא שמיעה כו' (נדרים עב ב, עג א); וכך הלכה שבעל מפר בלא שמיעה (רמב"ם נדרים יא כ; טוש"ע יורה דעה רלד י).

• ספק מחמת מחלוקת חכמים, שלא הוכרעה ההלכה בפירוש כאחד מהחולקים, ואמרו: אם תמצא לומר כר' פלוני. כגון: במחלוקת של רב זביד ורב פפא אם שור שהוא מועד למינו נעשה מועד גם לשאינו מינו, שאמרו: ואם תמצא לומר נמי איתא לדרב פפא (בבא קמא לז א); והלכה כמותו (נמוקי יוסף שם, מגדל עוז אישות ג י).

יש חולקים על כלל זה, ואינם פוסקים כאם תמצא לומר (שיטה מקובצת כתובות ו ב, בשם התוס'; רא"ש בבא מציעא י ב; בית יוסף חושן משפט שמו יד, בדעת הרא"ש).

יש שסובר שהלכה כאם תמצא לומר ברוב המקומות, אבל לא בכולם (מאירי הוריות ב א).

ויש שמחלקים: אם על יסוד אם תמצא לומר מוציאים בגמרא ספק חדש, אין הלכה כאם תמצא לומר, אבל אם על יסוד זה מסיקים דין חדש, הלכה כאם תמצא לומר. כגון: אם תמצא לומר המשסה כלבו של חברו בחברו חייב, שיסהו הוא בעצמו פטור (בבא קמא כד ב), שבזה הלכה באם תמצא לומר, ושיסהו בעצמו פטור (נמוקי יוסף בבא קמא לז א).

יוצאים מהכלל

כשבתלמוד לא אמרו מפורש לשון אם תמצא לומר, אלא ששאלו בעיא שאנו מוכרחים לפרשה בדרך אם תמצא לומר לבעיא קודמת, נחלקו הראשונים:

• יש אומרים שאין זה בכלל מה שאמרו שכל אם תמצא לומר הוא פשיטות הספק והלכה כמותו (ר"ן קדושין ז ב; בית יוסף אבן העזר קכב; לחם משנה שאלה ופקדון ב ט).

לדעה זו יש שמחלקים שדוקא כשהשואל של הבעיא השניה הוא אותו ששאל הבעיה הקודמת, אבל אם השואל השני הוא אחר, ואנו רואים שאין מקום להבעיא שלו אלא אם כן נפשוט את הבעיא הראשונה, הרי זו פשיטות (לחם משנה גרושין ב ט); ויש שאינם מחלקים בכך (פרי חדש אה"ע קכב).

• ויש אומרים שלעולם אם תמצא לומר הוא פשיטות, אפילו כשהאם תמצא לומר אינו מפורש בתלמוד (ב"ח אה"ע שם).

כשמצינו במקום אחר בגמרא שפסקו שלא כאותו צד שאמרו עליו אם תמצא לומר, אין אם תמצא לומר זה הלכה, ולא אמרו אם תמצא לומר אלא לפי שהוצרכו לשאול בעיא אחרת לאותו צד. כגון: ואם תמצא לומר הלכה כר' יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור (כתובות ה ב), ונפסקה הלכה במקום אחר כר' שמעון שדבר שאינו מתכוין מותר (שבת צה א; אוצר הגאונים כתובות שם; מבוא התלמוד לרבי יוסף ברצלוני חלק ג).

וכן אם באותה סוגיא עצמה יש הוכחה שאין הלכה כאם תמצא לומר, כגון שאחרי האם תמצא לומר שאלו עוד בעיא בלא אם תמצא לומר ולא נפשטה, ואותה בעיא אין לה מקום אלא אם גם הבעיא הראשונה לא נפשטה, אין הלכה כאותו אם תמצא לומר (רא"ש קדושין א ז; רשב"א קידושין ז ב).

אם במקום אחד עלתה בעיא זו בתיקו ובמקום אחר אמרו עליה אם תמצא לומר - יש אומרים שאין הלכה כאם תמצא לומר (כסף משנה אבות הטומאות ה טז); ויש אומרים שגם באופן זה הלכה כאם תמצא לומר (לחם משנה מעשה הקרבנות ד ט; בית שמואל אה"ע קלט סק"ט)^[3].

יש מי שכתב שאם נאמר בלשון "ואפילו אם תמצא לומר" אין זו פשיטות (יד מלאכי ב כללי הרמב"ם יג, בשם יד אהרן).

יש מי שדקדק אף בלשונות הפוסקים, שאם כתבו בלשון אם תמצא לומר מוכח שסוברים שכך הלכה (ב"ח אה"ע לח); ויש חולקים על זה (יד מלאכי שם)^[4].

הערות שוליים