מיקרופדיה תלמודית:אמה העבריה

הגדרה^[1] - בת ישראל שנמכרה להיות שפחה

מכירתה

הזכות במכירה

הבת נמכרת לאמה עבריה על ידי אביה, שנאמר: וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה (שמות כא ז)^[2].

אין אדם רשאי למכור את בתו אלא אם כן נעשה עני (תוספתא ערכין ה ז; רמב"ם שם ב), ולא נשאר לו כלום - לא קרקע ולא מטלטלין, ואפילו כסות שעליו (רמב"ם שם). ואם מכר למרות שאינו עני, הרי זה מכור (תוספתא ערכין שם).

אין האב מוכרה אלא כל זמן שהיא קטנה, דהיינו מבת יום אחד ועד שתביא סימני נערות (ראה ערך נערה); אבל נערה אין לאב רשות למכרה (כתובות מ ב; רמב"ם עבדים ד א), אף על פי שיש לו רשות לקדשה לכל מי שירצה (רמב"ם שם).

האם אינה מוכרת את בתה לשפחות, שנאמר: וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ - האיש מוכר את בתו, ואין האשה מוכרת את בתה (מכילתא משפטים מס' דנזיקין פרשה ג; משנה סוטה כג א, וגמ' שם ב).

אין האשה יכולה למכור את עצמה לאמה (מכילתא משפטים שם; רמב"ם שם א ב), שנאמר: וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ - הוא מוכר אותה, ואין היא מוכרת את עצמה (מכילתא שם, לפי גרסת הגר"א).

גם בית הדין אינם יכולים למכור את האשה בגנבתה, שנאמר: וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (שמות כב ב) - ולא בגנבתה (סוטה כג ב; רמב"ם גנבה ג יב).

אין אמה העבריה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, ולא בזמן הזה (גיטין סה א; רמב"ם עבדים א י), שנאמר עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ (ויקרא כה מ; ערכין כט א).

מכירה לפסולים

אין אמה העבריה נמכרת אלא למי שיכול לקדשה בקדושי יעוד [קידושי אמה העבריה לאדונה או לבנו] (ראה ערכו), הוא או בנו, אבל לא לקרובים שאין להם בה תפיסת קדושין (קדושין יח ב, יט ב; רמב"ם עבדים ד יא).

ולפיכך אינו מוכרה לבנו, שהרי הבן אינו יכול ליעדה לעצמו, שהיא אחותו, ולא לבנו, שהיא אחות אביו; אבל מוכרה לאביו, שאף על פי שאינו יכול ליעדה לעצמו, שהיא בת בנו, מכל מקום יכול ליעדה לבנו, שהיא בת אחיו (קדושין כ א).

מכירה לנכרי

אין האב רשאי למכר את בתו לגוי, שנאמר: לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ (שמות כא ח), אזהרה לבית דין שלא ימכרנה לנכרי (מכילתא משפטים מס' דנזיקין ג), דהיינו שבית הדין ימנעו את האב מלמכרה לנכרי (רמב"ן ומלבי"ם שמות שם). ויש גורסים: אזהרה לאב שלא ימכרנה לנכרי (הגהות הגר"א למכילתא שם).

ויש סוברים שלעם נכרי פירושו: לאיש נכרי, דהיינו לאיש אחר, וכן תרגם אונקלוס: לגבר אוחרן. והרי זו אזהרה לאדון שלא ימכור ולא יתן אותה לאיש אחר (מכילתא שם; רש"י שמות שם; רמב"ם עבדים ד י), לא לרחוק ולא לקרוב, ואם מכר ונתן לא עשה כלום.

עבר ומכר לגוי - עובר בלא תעשה, ולאו זה נמנה במנין המצוות (ספר המצות לא תעשה רסא; סמ"ג לאוין קעט; חינוך מצוה מה). ואפילו לשיטות אלו שאין הפסוק בא לאסור המכירה לגוי, מכל מקום אף הם מודים שאם מכר לנכרי שאין המכירה קיימת, כשם שאינו מוכרה לקרובים, שהרי אינו ראוי ליעוד (רשב"א וריטב"א קדושין יד ב).

קנייתה

אמה העבריה נקנית בשני דברים:

• בכסף - שנאמר: וְהֶפְדָּהּ (שמות כא ח) - מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאת (קידושין יד ב, רמב"ם עבדים ד ג), ואם לא קנאה בכסף ממה היא מגרעת (רש"י שם ד"ה שמגרעת)^[3], ושוה כסף ככסף (רמב"ם שם). ואינה נקנית בפרוטה אחת, לפי שצריך לקנותה בדמים הראויים לגרעון, כדי שתוכל לגרוע מפדיונה ותצא (קדושין יב א; רמב"ם שם). לפיכך צריכים שתי פרוטות לקניינה (תוס' קידושין ד ב ד"ה מעיקרא; מאירי קידושין יא ב).

• בשטר - נחלקו אמוראים: יש אומרים שהאדון כותב את השטר; ויש אומרים שהאב כותבו (קידושין טז א). הלכה שהאב כותבו (רמב"ם שם).

זכויות האדון וחובותיו

מעשי ידיה ומציאתה

האדון זוכה במעשי ידיה של האמה (כתובות מ ב), שהרי למלאכה היא נמכרת (תוס' קדושין ג ב ד"ה ואימא).

אם מצאה מציאה - אם האב קיים המציאה שייכת לו (קדושין טז ב), והוא משלם שכר ביטול מלאכתה לאדון (שם); ואם האב מת, מציאתה לעצמה (בבא מציעא יב ב).

נחלקו אמוראים מתי מציאתה לאדון ומתי לאביה (בבא מציעא שם), והלכה, שתמיד מציאתה לאביה, או לעצמה כשמת האב, ולא אמרו שמציאתה לאדון אלא כששכר אותה ללקט מציאות (רמב"ם עבדים ג טו, גזלה ואבדה יז יג; טוש"ע חו"מ רע ב). ואפילו שכרה סתם לכל המלאכות, ואחר כך שלח אותה ללקט מציאות, מציאתה לאדון (טור חו"מ שם בשם רמ"ה).

מאכל וכסות והענקה

האדון חייב להשוות לו את האמה העבריה במאכל ובמשתה, בכסות ובמדור, כשם שהוא חייב בעבד עברי (רמב"ם עבדים א ט).

וכן הוא חייב להעניק לה ביציאתה לחרות, כשם שהוא מעניק לעבד עברי (קדושין יז ב; רמב"ם שם ג יד; וראה ערך הענקה)^[4]. אם אביה חי, הענקתה לו, ואם מת הענקתה לעצמה (קדושין טז ב; רמב"ם שם טו).

ייעוד

האדון זכאי ליעדה לו או לבנו לאשה, והיא מצוה עליו מן התורה (משנה בכורות יג א; רמב"ם ספר המצות עשה רלג; וראה ערך יעוד). מצות יעידה קודמת למצות פדיה (משנה בכורות יג א).

שחרורה

אמה העבריה משתחררת בששה דברים:

• בשנים - שאם עבדה שש שנים היא יוצאת בתחילת השנה השביעית, שנאמר כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ (דברים טו יב; קידושין טז א; רמב"ם עבדים ד ו).

• ביובל - שאם פגע היובל בתוך שש, יוצאה כעבד (קידושין יד ב, טו א; רמב"ם שם).

• בגרעון כסף - שמנכה מכסף מקנתה שכר הזמן שכבר עבדה, לפי חשבון, ואת השאר היא מחזירה לאדון, ויוצאת. כגון שנמכרה לו בששים דינרים, ועבדה ארבע שנים, מנכה עשרה דינרים לכל שנה שעבדה, ומחזיר לו עשרים הדינרים הנשארים ויוצאה לחירות, שנאמר: וְהֶפְדָּהּ, מלמד שמגרע פדיונה ויוצאת (קדושין טז א; רמב"ם שם. וראה ערך עבד עברי בדיני הגרעון).

• בשטר שחרור - שהאדון כתב לה ונתן בידה (קדושין טז א; רמב"ם עבדים ד ג).

• במיתת האדון - שנאמר בעבד עברי הנרצע: וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן (דברים טו יז) - הקישה הכתוב לנרצע, מה נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת (ראה ערך נרצע), אף אמה עבריה כן (קדושין יז ב; רמב"ם שם).

• בסימנים - בשחרורים שנזכרו עד עתה דומה האמה לעבד עברי, ויתרה עליו האמה שיוצאה אף בסימנים (משנה קידושין יד ב; רמב"ם שם ד ה). שאם הביאה שתי שערות ונעשית נערה, אפילו למחרת יום קנייתה (רמב"ם שם ה) - יוצאת לחרות.

היתה אילונית, שאין לה ימי נערות, יוצאה לחרות כשבגרה (קדושין שם).

אין אמה העבריה יוצאת בראשי אברים (מכילתא משפטים שם; קידושין טז א).

אין אמה העבריה נרצעת (ספרי דברים טו יז; קדושין יז ב).

אין אמה העבריה יוצאת לחרות במיתת האב (קידושין טז ב).

מצות פדיונה

מצוה מן התורה לפדות אמה עבריה, שנאמר: אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ (שמות כא ח). מצוה זו נמנית במנין המצות (רמב"ם ספר המצות עשה רלד; סמ"ג עשין פה; חינוך מד).

ונחלקו הראשונים על מי מוטלת מצוה זו:

• יש סוברים שמצות הפדייה מוטלת על האדון, שמצוה על האדון שיסייע בפדיונה (רש"י קדושין יא ב ד"ה כדחזקיה, יד ב ד"ה שמגרעת).

• יש סוברים שהמצוה מוטלת על האב, שמצוה עליו לפדותה, אבל על האדון אין שום מצוה, שבעל כרחו היא נפדית (מהרי"ט אלגזי בכורות א טו סק"ג, בשם תוס' חצוניות).

• יש שלא מנו כלל פדיית אמה העבריה במנין המצוות, שלדעתם אינה אלא דין ולא מצוה (רבי ירוחם פרלא על ספר המצות לרב סעדיה גאון לא תעשה צא, בדעת הרס"ג ובעל הלכות גדולות).

כופים את האב לפדות את בתו בעל כרחו, משום פגם משפחה (קדושין יח א; רמב"ם עבדים ד ב). ויש מפרשים שלא כופין את האב, אלא כופים את בני המשפחה לפדותה בעל כרחו של האב, גם אם האב אינו רוצה שתחזור אליו, ותהא פרנסתה עליו (תוס' קידושין שם ד"ה אמר).

הערות שוליים