מיקרופדיה תלמודית:אסורו חשובו

הגדרה^[1] - דבר שמצד עצמו אינו חשוב, נעשה חשוב על ידי האיסור שאסרתו תורה, או על ידי דין אחר שהתורה נתנה עליו.

החשיבות שבאה על ידי דין התורה אנו מוצאים בכמה דרכים:

• חשיבות שעל ידי איסור.

• חשיבות שעל ידי טומאה.

• חשיבות שעל ידי מצוה.

חשיבות שעל ידי איסור

בשני אופנים פועלת חשיבות זו:

• מאיסור לטומאה, שעל ידי שחשוב לאיסור נעשה חשוב גם לטומאה.

• מאיסור לאיסור, שעל ידי שחשוב לאיסור אחד נעשה חשוב לאיסור אחר.

מאיסור לטומאה

• פטר-חמור מטמא טומאת-אוכלין, אף על פי שאינו עומד לאכילה, שהרי הוא אסור בהנאה, מפני שאיסורו חישובו, שהאיסור שאסרתו תורה לישראל לאכלו עושה אותו לאוכל (בכורות י א), שכיון שאסרתו באכילה מכלל שראוי לאכילה (רש"י שם ד"ה ואיסורו)^[2].

• בצק טמא שבסדקי עריבה, שאם אינו מקפיד ליטלו משם, בטל לגבי עריבה ואינו מטמא טומאת אוכלין, אם היה בפסח ויש בבצק שעור כזית, מכיון שלגבי איסור חמץ אינו בטל לגבי עריבה וצריך לבערו (ראה בערך בעור חמץ) - איסורו חישובו, ואם נגע בו פחות בכביצה אוכלין - שזהו שעור טומאת אוכלין (ראה בערך טומאת אוכלין) - מצטרף עמו ומטמא (פסחים מו א, ורש"י שם ד"ה בפסח וד"ה בשאר).

מאיסור לאיסור

האוכל גיד-הנשה של נבלה, או טרפה, או של עולה, חייב שתים, משום נבלה וטרפה ועולה, ומשום גיד הנשה (רמב"ם מאכלות אסורות ח ו), ואף על פי שהאוכל משאר גידים של נבלה וטרפה פטור, לפי שאין בגידים בנותן טעם (חולין צט ב), אבל בגיד הנשה, מכיון שהתורה אסרתו משום גיד, אף על פי שאין בו טעם, מתוך שחשובה אכילה לגבי איסור גיד, חשובה אכילה לגבי נבלה ושאר האיסורים (כרתי ופלתי סה סק"ב).

חשיבות שעל ידי טומאה

אף חשיבות זו היא בשני אופנים:

• מטומאה לאיסור.

• מטומאה לטומאה.

מטומאה לאיסור

זרק בשבת כזית תרומה לבית טמא, והיה שם פחות מכביצה אוכלים, וכזית זה השלימו לכביצה, חייב עליו משום מוציא בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד, ואף על פי שאינו חייב על הוצאת אוכלים אלא בשעור כגרוגרת, כאן, כיון שהזריקה פועלת שמצטרף לענין טומאה, חשובה הזריקה גם לענין שבת (שבת צא א, ורש"י שם ד"ה מאי), אלא שכאן לא הטומאה בלבד גורמת, אלא אף האיסור לאכול את התרומה הטמאה, שאילו זרק כזית חולין, כיון שאין איסור לאכלו בטומאה, אינו מצטרף לשבת (תוספות שם ד"ה כגון).

ואין הדברים אמורים אלא כשהחשיבות לטומאה ולאיסור באה בבת אחת, שהצירוף עם האוכלין לשעור כביצה ואיסור שבת באו בבת אחת בשעת ההנחה, אבל הוציא שתי-הלחם ולחם-הפנים חוץ לחומת העזרה, אף על פי שנפסל ביוצא בשעור כזית, אינו מתחייב בשעור זה על הוצאת שבת, שפסול יוצא בא תיכף משהגיע חוץ לעזרה, ועל הוצאת שבת אינו חייב עד שיוציא לרשות הרבים (גמ' שם ב).

מטומאה לטומאה

משקין טהורים מכשירים לקבל טומאה רק אם ניתנו ברצון, אבל משקין טמאים מכשירים לקבל טומאה גם אם ניתנו מבלי-דעת (מכשירין א א), שמחמת טומאתם חשובים יותר (ר"ש משאנץ שם).

כלי טמא מחשיב את המשקים שהתקבצו לתוכו להיחשב כמשקה, גם אם לא ניתנו ברצון, שמחמת טומאתו נותן להם חשיבות (חד מאן דאמר בשבת יז א, ורש"י שם ד"ה חושב; רבי מאיר בתוספתא מכשירין (צוקרמאנדל) ב ו)^[3].

חשיבות שעל ידי מצוה

סוכה

• סיכך ברשות הרבים סמוך לפתחו על שתי מחיצות כהלכתן ושלישית אפילו טפח (ראה בערך סוכה), אף על פי שלענין שבת איננה נעשית רשות-היחיד אלא בשלש מחיצות גמורות, כאן, כיון שנחשב דופן למצות סוכה, נחשב דופן אף לשבת (סוכה ז א).

• וכן להיפך: סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי, מתוך שנחשב לדופן לענין שבת, נחשב לדופן אף לענין סוכה (שם).

הדלקה ביום טוב

יש מהראשונים שהסביר בסברא זו את הדין שאין מדליקים בשמן של תרומה טמאה ביום טוב, אף על פי שמותר להדליק את הנר ביום טוב, אלא שכיון שהתורה החשיבה את ביעור הקדשים הפסולים וציותה: בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף (ויקרא ז יז), נחשב על ידי זה הבעור למלאכה (רש"י ביצה כז ב ד"ה חלה).

הערות שוליים