מיקרופדיה תלמודית:אסורים

הגדרה^[1] - מצבים שונים שאסור לעשותם, חומרתם ועונשם

איסור כרת

מניינם

שלשים ושש כריתות בתורה נמנו במשנה (כריתות ב א), מהן שלא נאמר בהן אלא עונש כרת בלבד, ומהן שיש בהן גם חיוב מיתת בית דין בנוסף לכרת (רש"י שם ד"ה כל). ישנם עוד חייבי כריתות שלא נמנו במשנה, לפי שנכללים באלו שנמנו (רש"י שם ד"ה אשה ובתה), או שהוזכרו בברייתא (שבועות יג א, ועוד).

יש מן הראשונים שמנה ארבעים ושלשה חייבי כריתות, שיש בשגגתם חטאת קבועה: עשרים וששה בעריות, ושבעה עשר בשאר עבירות לא תעשה (רמב"ם שגגות א ד, ומשנה למלך שם); מלבד החייבים כרת על ביטול עשה, או על לאו שאין בו מעשה, שאין בשגגתם חטאת, ומלבד אלו שיש בשגגתם קרבן עולה ויורד (רמב"ם שם ב-ג)^[2].

חומרתו

איסור שיש בו כרת חמור יותר מאיסור לאו שאין בו כרת (חולין קא א), וישנם כמה הלכות בהם איסור כרת חמור יותר מאיסור לאו:

• העובר על איסור כרת בשוגג חייב חטאת, והעובר על איסור לאו אינו חייב חטאת (שבת סט א).

• אף על פי שעשה דוחה לא תעשה, אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת (יבמות ח א).

• יש אומרים שאפילו לדעת הסוברים שספק דאורייתא מן התורה להקל, ורק מדרבנן יש להחמיר בו, מכל מקום ספק איסור כרת מן התורה להחמיר, שהרי העובר עליו חייב אשם תלוי (נוסח ישן ברמב"ם טומאת מת ט יב, והובא בכסף משנה שם)^[3]; ויש שחולקים וסוברים שאין הבדל כלל בין איסור כרת לאיסור לאו בספק (שו"ת מהרי"ט ב יורה דעה א).

• יש מהתנאים שסובר שאף על פי שאין איסור חל על איסור, מכל מקום אם האיסור השני הוא איסור כרת, הוא חל על איסור אחר הקל ממנו (דעת רבי כריתות כג ב), אבל אין הלכה כן (ראה תוס' שבועות כג ב ד"ה דמוקי).

איסור כרת חמור אף מאיסור מיתה בידי שמים (כריתות כג ב), שבכרת יש בשגגתה חטאת, ובמיתה אין בשגגתה חטאת (רש"י שם ד"ה איסור מיתה); וכמו כן באיסור כרת ימיו נכרתים וזרעו נכרת, מה שאין כן במיתה בידי שמים (רש"י חולין לא א ד"ה טמא).

איסור שיש בו מיתת בית דין חמור יותר מאיסור כרת (תוס' יבמות לג ב ד"ה אמר).

איסור לאו

השוואתו לאיסור כרת

איסור לאו קל יותר מאיסור כרת, ולכן ישנם מקומות שבאיסור כרת חוששים אף לספק שמא יש כאן איסור, ובאיסור לאו נחלקו אמוראים אם חוששים לאותו ספק שאין בזה הבדל בין כרת ללאו, או שבאיסור לאו הקילו יותר ולא חששו לספק איסור (יבמות קיט א)^[4].

גם לדעה הסוברת שחששו לספק איסור לאו בכל מקום שחששו לספק איסור כרת, דוקא במקום שהחשש הוא שמא יש כאן איסור לפנינו עכשיו חוששים גם באיסור לאו, אבל במקום שאסרו חכמים דבר המותר משום הרחקה מאיסור, יש לומר שלאיסור כרת עשו הרחקה, ולאיסור לאו לא עשו הרחקה (רש"י יבמות שם ד"ה מה לי; מהרי"ק שורש עב)^[5].

ויש שהוסיפו שלאו דוקא במקום חשש איסור אמרו כן, שהרי גם במקום גזרה דרבנן באיסור שהוא דבר חשוב שאינו בטל בתערובת, אמרו שאין הבדל בין איסור לאו לאיסור כרת (יבמות פב א), אף על פי שאין כאן חשש של ספק איסור (תרומת הדשן רנ).

דוקא בחששות מדרבנן אמרו שאין הבדל בין איסור כרת ללאו; אבל מן התורה מצינו בכמה דברים שאיסור לאו קל מאיסור כרת (ראה לעיל).

וכן אין ללמוד בבמה מצינו על חומר שמצינו באיסור כרת, שיהיה גם באיסור לאו, משום שאיסור לאו קל יותר (יבמות ה ב, פסחים כה א, חולין קכ א).

יש שכתב שלא אמרו שאין הבדל בין איסור כרת ללאו אלא דוקא באיסור לאו שחייבים עליו מלקות, אבל לאו שאין בו מלקות קל יותר ולא חששו בו כמו בספק כרת (משנה למלך יום טוב א יז).

ויש שכתב יותר מזה, שאיסור שאין בו מלקות אינו נקרא כלל עבירת לאו, וכשאמרו "עובר בלאו" ודאי יש בו מלקות (כסף משנה עבודה זרה יב א); אבל האחרונים הוכיחו שגם לאו שאין לוקים עליו נקרא איסור לאו מן התורה (שו"ת חכם צבי פב; ספר קובץ על הרמב"ם עבודה זרה יב יא).

איסור מיתה

שמו

השם איסור מיתה בתלמוד נאמר רק על איסור שיש בו מיתה בידי שמים, כגון הנהנה מקדשים במזיד (כריתות כג ב).

בראשונים מצינו את השם איסור מיתה אף על עברה שיש בה מיתת בית דין, כאשת איש וחילול שבת (תוס' קדושין יב ב ד"ה אם).

חומרתו

איסור כרת חמור מאיסור מיתה בידי שמים (כמבואר לעיל), אבל איסור שיש בו מיתת בית דין חמור יותר מאיסור כרת (כמבואר לעיל)^[6].

איסור מצוה

הנשים שאסרו אותן חכמים משום גדר שלא יפגעו בעריות האסורות מן התורה, והן השניות לעריות, נקראות איסור מצוה (משנה יבמות כ א); משום שמצוה לשמוע דברי חכמים (גמ' שם). ומצוה מן התורה היא זו (ירושלמי שם ב ד), שנאמר (דברים יז יא) לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ (נמוקי יוסף יבמות שם; קרבן העדה ופני משה ירושלמי שם).

רבי יהודה סובר שאיסור מצוה נקרא אלמנה לכהן גדול, וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט (תוספתא יבמות ב ד; בבלי וירושלמי שם), שהם אסורות מן התורה בלאו, ואין בהן עונש כרת; לפי שבסוף ספר ויקרא נאמר: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת (ויקרא כז לד), ומשמע שמוסב על כל הספר, ושם כתובות אזהרות כהנים (בבלי וירושלמי שם, ורש"י יבמות שם ד"ה אלה)^[7].

איסור עשה

האיסור

השם איסור עשה הונח על איסור שאין בו אזהרת לא תעשה מפורשת, אלא הוא נלמד מעשה שכתוב בתורה, בתורת לאו הבא מכלל עשה - שדינו כעשה. וכמה דוגמאות לכך:

• איסור נשיאת כפים לזר, היא איסור עשה (כתובות כד ב), לפי שנלמד מהכתוב: כֹּה תְבָרֲכוּ (במדבר ו כג) - אתם ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה נחשב עשה (רש"י כתובות שם ד"ה דאיסור).

• אכילת פסחים ביום נאסרה מתוך מה שנאמר: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה (שמות יב ח) - בלילה ולא ביום (פסחים מא ב), ונקרא איסור עשה (רש"י שם ד"ה ואל תתמה).

• אכילת תרומה טמאה אסורה מתוך מה שנאמר בפסולי המוקדשים: בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו (דברים טו כב) - לזה ולא לאחר (יבמות עג ב), והוא איסור עשה (רש"י שם ד"ה מה שאין כן; מאירי שם; תוס' שבועות כג ב ד"ה דמוקי).

• בעולה לכהן גדול אסורה ממה שכתוב: כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה (ויקרא כא יד) - בתולה ולא בעולה (רש"י כתובות ל א ד"ה בעולה), והוא איסור עשה (שיטה מקובצת כתובות שם בשם ר"ת), וכיוצא בדבר.

אזהרה שנאמרה לא בצורת לא תעשה אלא בלשון עשה, אין זו אזהרה, כמו אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים י כ), שמלמד איסור להוציא שם שמים לבטלה אלא איסור עשה (תמורה ד א, ורש"י שם ד"ה ההיא).

בלשון "השמר" שנכתבה לגבי עשה, נחלקו אמוראים אם הוא עשה אם לאו, כגון: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג י), שלמדנו מזה איסור להניח תפילין אחר שקיעת החמה, אבל מכיון ש"וְשָׁמַרְתָּ" נאמר כאן בלשון עשה, נחלקו אם המניח עובר בעשה או בלאו (מנחות לו ב).

ודוקא כשמשמעות הפסוק היא איסור לעשות, אבל כשמשמעות הפסוק היא ציווי לעשות והוא אינו עושה, כגון שאינו מניח תפילין ביום, לדברי הכל השמר של עשה נחשב עשה ולא לאו, שלענין הנחה ביום המובן של וְשָׁמַרְתָּ הוא שישמור לעשות ולהניח התפילין (עירובין צו א, ותוס' ד"ה השמר)^[8].

הלכותיו

אין מלקים את העובר על איסור עשה, כיון שאין בו אזהרת לאו מפורשת (ע' תמורה ד א, ורש"י ד"ה ההיא, וראה ערך אזהרה).

אף על פי שאיסור עשה קל מאיסור לאו, מכל מקום אין איסור לאו חל על איסור עשה (תוס' שבועות כג ב ד"ה דמוקי).

יש אומרים שכשם שאין למדים אזהרת לאו בקל וחומר, כך אין למדים איסור עשה בקל וחומר (מגיד משנה שבת כ יד); ויש אומרים שלמדים איסור עשה בקל מחומר (שער המלך ביאת מקדש ג ח).

אין שליח לדבר עברה אמרו אף באיסור עשה (שו"ת נודע ביהודה א אה"ע עז).

למי שסובר שהעובר על איסור תורה לא הועילו מעשיו (ראה ערך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני), אף העובר על איסור עשה כך הדין (שו"ת נודע ביהודה שם).

איסור קדושה

הנשים שהן חייבי לאוין, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין, נקראות איסור קדושה (משנה יבמות כ א). לפי שבפרשת איסורי כהונה כתוב קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם (ויקרא כא ו. גמרא יבמות שם), או לפי שנאמר וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב (ויקרא כא ח. ירושלמי יבמות ב ד).

ואף על פי שבאיסור ממזרת ונתינה לא נאמר לשון קדושה, סמכו על מה שכתוב: וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ (דברים כג טו), שאמרו: מלמד שהעריות מסלקות את השכינה (ספרי דברים רנח).

רבי יהודה סובר שאיסור קדושה הן הנשים האסורות מדברי סופרים ונקראות שניות לעריות (תוספתא יבמות ב ד; בבלי וירושלמי שם).

לשיטת רבי יהודה נחלקו אמוראים מהו הטעם שאיסורי דרבנן נקראים קדושה:

אביי אומר לפי שכל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש; ורבא נחלק עליו, לפי שכל שאינו מקיים דברי חכמים לא זה בלבד שאינו נקרא קדוש, אלא אף נקרא רשע, ולשיטתו הטעם שנקראו לר' יהודה איסור קדושה הוא מפני החיוב "קדש עצמך במותר לך", להוסיף שניות המותרות מן התורה כדי שלא יבוא לידי עריות האסורות מן התורה (יבמות כ א, ורש"י ד"ה אף). וכן אמרו: למה סמך הכתוב פרשת עריות לפרשת קדושין, ללמדך שכל מי שהוא פורש מן העריות נקרא קדוש (ירושלמי יבמות ב ד)^[9].

הערות שוליים