מיקרופדיה תלמודית:אסורי הנאה

הגדרה - דברים האסורים בהנאה, מן התורה או מדברי-סופרים^[1]

דברים שהתורה אסרתם באכילה מהם שאסורים אף בהנאה. ומלבד אלה, ישנם דברים שנאסרו בעיקרם בהנאה.

האיסורים ומקורותיהם

באיסורי אכילה שנאסרו בהנאה, נחלקו אמוראים: יש אומרים שכל מקום שנאמר איסור אכילה, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע; יש אומרים ש"לא תאכל" ו"לא תאכלו" אין במשמעותם איסור הנאה, ורק הלשון "לא יֵאָכֵל" מלמדת אותנו שחמץ בפסח ושור הנסקל אסורים בהנאה; ויש אומרים שאף מ"לא יֵאָכֵל" אין ללמוד איסור הנאה.

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו כדעה הראשונה; ויש שפסקו כדעה השניה.

בשאר איסורי הנאה, בין שהם גם איסורי אכילה, ובין שאכילה אינה שייכת בהם, ישנם לימודים מיוחדים על איסור הנאתם.

יש דברים שנאסרו בהנאה רק מדברי סופרים.

חיובם ושעורם

שיעור איסור הנאה הוא בכל שהוא.

ואם הוא מאכל האסור בהנאה ונהנה ממנו ולא אכל, כגון שמכר או נתן לגוי או לכלבים, נחלקו ראשונים בדינו: יש אומרים שלוקה, ויש אומרים שאינו לוקה, אבל מכין אותו מכת-מרדות.

כשאין באיסור לשון אכילה, לדעה הראשונה שחייב מלקות, שעורו בשוה פרוטה, וכשנאמרה בו לשון אכילה: יש אומרים שהוא בכזית, כשעור אכילה, ויש אומרים שאף הוא בשוה פרוטה.

שלא כדרך הנאתם

כל איסורים שבתורה אין לוקים עליהם אלא כדרך הנאתם. ונחלקו ראשונים אם מכל מקום יש איסור בדבר: יש אומרים שהדבר אסור מן התורה; יש אומרים שהוא אסור מדרבנן; ויש אומרים שאין כלל איסור בדבר. לחולה, אפילו שאין בו סכנה, מותר לדברי הכל ליהנות שלא כדרך הנאתו.

כלאי הכרם ובשר בחלב - כיון שלא נאמרה בהם לשון אכילה - לוקים עליהם אף שלא כדרך הנאתם; וכן בעבודה זרה - יש אומרים שלוקים כשלא כדרך הנאתה.

חליפי איסורי הנאה

כל דבר שאסור בהנאה, אם עבר ומכרו, דמיו מותרים ואינם נתפסים באותו האיסור, מלבד בעבודה זרה ובשביעית.

הנשרפין והנקברין

איסורי הנאה מהם שטעונים שרפה, כגון שער נזיר טהור; ומהם שטעונים קבורה, כגון קדשים שמתו.

יש איסורי הנאה שאינם בכלל הנשרפים והנקברים: חמץ בפסח מצוה לבערו; עבודה זרה מצוה לאבדה.

הנשרפים אפרם מותר, והנקברים אפרם אסור.

כל הנקברים לא ישרפו, וכל הנשרפים לא יקברו.

בעלות באיסורי הנאה

נחלקו ראשונים אם יש זכות בעלות על דבר האסור בהנאה: יש אומרים שאיסורי הנאה אינם של הבעלים; ויש אומרים שהם שלהם.

הערות שוליים