מיקרופדיה תלמודית:אסורי מזבח

הגדרה^[1] - דברים האסורים להקריבם על גבי המזבח

כל הפסולים להקרבה על המזבח - בעל-מום עובר ובעל-מום קבוע, טרפה, כלאים, יוצא-דופן, רובע, נרבע, נוגח שהמית אדם, נעבד לעבודה זרה, מוקצה לתקרובת עבודה זרה, אתנן-זונה, מחיר-כלב ומחוסר-זמן (ראה בערכיהם) - אסור להקריבם^[2].

איסור זה כולל ארבעה איסורים:

• להקדישם, שנאמר בבעל מום (ראה להלן לענין שאר פסולים): כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ (ויקרא כב כ), ופירושו: לא תקדישו (תורת כהנים אמור פרשה ז ד; תמורה ו ב; רמב"ם איסורי מזבח א ב).

• לשחטם, שנאמר: עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר וגו' לֹא תַקְרִיבוּ (ויקרא שם כב), ופירושו: לא תשחטו (תורת כהנים שם פרק ז א; תמורה שם; רמב"ם שם ד).

• לזרוק דמם, שנאמר: עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא שם), ופירושו: זריקת הדם (תורת כהנים שם ד; תמורה שם), או לפי שנאמר: וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ (ויקרא שם כד), ופירושו: זריקת הדם (תמורה ז א, בלשון אחד; רש"י ויקרא שם; רמב"ם שם ד).

• להקטיר האמורים, שנאמר: וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם (ויקרא שם כב) - אלו החלבים (תורת כהנים שם; תמורה ו ב; רמב"ם שם).

מנין הלאוין

נמצא שאם הקדיש בעל מום, ושחטו, וזרק דמו, והקטיר אמוריו - לוקה ארבע מלקיות (רמב"ם שם).

יש סוברים שעל ההקטרה עובר בשני לאוין, משום הקטרת כולו ומשום הקטרת מקצתו, וכן אמרו: אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם, תלמוד לומר: מֵהֶם (ויקרא כב כב) - אף מקצתם (תורת כהנים אמור פרק ז ד; רבא בתמורה ז ב); ויש סוברים שאינו לוקה אלא אחד, לפי שהוא לאו-שבכללות (ראה בערכו), שלאו אחד: לא תתנו מהם, כולל את שניהם (אביי בתמורה שם), וכן הלכה (רמב"ם איסורי מזבח א ד).

יש מהתנאים שסובר שעובר אף על קבלת הדם, שנאמר: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ (ויקרא כב כה), שפירושו לדעתו: קבלת הדם (רבי יוסי ברבי יהודה בתורת כהנים אמור פרק ז י, ובתמורה ז א), ואין הלכה כמותו (רמב"ם שם).

במנין המצוות

הלאוין נחשבו במנין המצוות (ספר המצוות לא תתעשה צא, צב, צג וצד; סמ"ג לאוין שי, שיא, שיב ושיג; החינוך מצוות רפה, רפו, רפט ורצ); ויש שחשב את כולם ללאו אחד במנין המצוות, אף על פי שמודה הוא שלוקים על כל אחד מהם, לפי שסובר שמצוה אחת היא: מניעת עשית קרבן מבעלי מומים (הרמב"ן בסוף השגותיו לספר המצוות).

לאו מיוחד יש על הקרבת בעל מום עובר (רמב"ם איסורי מזבח א ה; ספר המצוות ל"ת צה; חינוך תצד), שנאמר: לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע (דברים יז א) ואמרו: מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית, תלמוד לומר: כל דבר רע (ספרי ראה קכו) ואלו הם בעלי מומים עוברים (סמ"ג לאוין שיג; כסף משנה שם); ויש חולקים ואינם חושבים איסור זה ללאו מיוחד (סמ"ג לאוין שיג; הרמב"ן בהשגות לסספר המצוות ל"ת צה), לפי שהכתוב מרבה והולך עד שאסר כל מום בין קבוע ובין עובר, אבל עצם מניעת הקרבת בעל מום קבוע ועובר, לאו אחד הוא (רמב"ן בהשגות שם).

לאו מיוחד יש על הקרבת בעל מום של קרבן גוי, שנאמר: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה (ויקרא כב כה. רמב"ם איסורי מזבח שם ו), ונמנה במנין המצוות (ספר המצוות ל"ת צו; סמ"ע לאוין שיג; חינוך רצב).

בפסול שאינו בעל מום

אף על פי שכל האיסורים הללו בבעל מום נאמרו, אף בשאר איסורי המזבח הם נוהגים, וכך אמרו: המקדיש רובע ונרבע ונעבד ומוקצה אתנן ומחיר עובר משום שמות הללו (תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ה ד), ולימודים שונים נאמרו בדבר:

• שנאמר: וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט (ויקרא כב כג) - לרבות כל הפסולים שבשור ושה (תורת כהנים אמור פרק ז ה; חולין פ ב), שיש בהם כל הלאוים שבבעלי מומים (רש"י שם ד"ה משום; ר"ש משאנץ לתורת כהנים שם).

• שנאמר: לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא (דברים יז א), ומנין לרובע ונרבע ומוקצה ונעבד, תלמוד לומר: תועבת ה' אלהיך (ספרי שם, לפי הגירסא ברמב"ן בהשגות לספר המצוות ל"ת ד), ומנין לאתנן ומחיר וכלאים וטרפה ויוצא דופן, תלמוד לומר: כי תועבת (ספרי שם).

יש מהראשונים שמונה ללאו מיוחד במנין המצוות איסור הקרבת כל דבר פסול למזבח (הרמב"ן בהשגות שם); אבל יש מהראשונים הסוברים שעל כל הפסולים כולם, מלבד בעל מום, אם עבר והקריבם אינו לוקה מן התורה, לפי שלא נתפרשה אזהרתם (רמב"ם שם איסורי מזבח ג ז), אלא שאתנן זונה ומחיר כלב לוקה על הקרבת אחד מהם, או על הקרבת שניהם כאחד מלקות אחת, לפי שיש בהם לאו מיוחד: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים כג יט) ואינו לוקה שתים, לפי שנאמרו בלאו אחד (רמב"ם שם).

במחוסר זמן

במחוסר-זמן לדברי הכל אינו לוקה על כל אותם הלאוין, לפי שהכתוב ניתקו לעשה: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה (ויקרא כב כז. חולין פא א), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהלאוין ישנם אף במחוסר זמן, אלא שהם כמו לאו-הניתק-לעשה (ראה בערכו) שאין לוקים עליו (רש"י שם ד"ה נתקו).

• ויש אומרים שהפסוק מיום השמיני והלאה ירצה מורה שמחוסר זמן מנותק לגמרי מהלאוין שנאמרו בכל הפסולים, ואין בהם אלא איסור-עשה: מיום השמיני ירצה, אבל לא קודם לכן, ולאו-הבא-מכלל-עשה, עשה (רש"י זבחים קיד ב ד"ה אלמה; תוספות שם ד"ה אלמה וחולין שם ד"ה הנח; רמב"ם איסורי מזבח ג ח).

אם העלם על גבי המזבח

איסורי המזבח, אפילו אם עבר והעלם על גבי המזבח יורידם, שלא היה פסולם בקודש, וכל שאין פסולו בקודש - אין הקודש מקבלו (משנה זבחים פד א), שנאמר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה וגו' עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה (ויקרא ו ב), ו"זאת" הוא מיעוט, שדוקא העולה הכשרה היא על מוקדה על המזבח כל הלילה, אבל הפסולים אם עלו ירדו, ואף על פי ש"תורת העולה" מרבה גם פסולים שאם עלו לא ירדו, הריבוי הוא על אלו שפסולם בקודש, והמיעוט הוא על רובע ונרבע וכו' שאין פסולם בקודש (ברייתא שם).

ונחלקו ראשונים בגדר פסולו בקודש: יש מפרשים שנפסל אחר שבא לעזרה (רש"י במשנה שם ד"ה שהיה), או אחר שנשחט (תוספות שם סח ב ד"ה אמר); ויש מפרשים שפסולו בקודש הוא שכיוצא בו יש לו הכשר במקום אחר, כגון פסול יוצא (ראה בערכו), שכשר בבמה, אבל רובע ונרבע וכו' פסולם לעולם (תוספות שם פד א ד"ה הגה"ה)^[3].

הקרבת שיירי קרבנות

כל קרבן שמקטירים ממנו על המזבח, שייריו אסור להקריב, וכך אמרו: מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי הקדשים - כגון זבחי שלמי-צבור (רש"י מנחות נז ב ד"ה קדשי קדשים) - ומקדשים קלים וממותר העומר וממותר שתי-הלחם ומלחם-הפנים ומשיירי-מנחות, שהוא בלא תעשה, שנאמר: כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' (ויקרא ב יא), כל שהוא ממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו (מנחות נז ב), שהמילה "ממנו" מיותרת, ואנו דורשים אף זה שלא תקטירו מה שממנו אשה לה' (רש"י זבחים עו ב ד"ה ואי).

בקרבן שאין מקטירים ממנו על המזבח

בקרבן שאין מקטירים ממנו על המזבח, נחלקו תנאים אם מותר להקריב שייריו:

• יש אומרים כל שממנו לאשים דוקא (רבי אליעזר במנחות נח א).

• ויש אומרים כל ששמו קרבן אמרה תורה שלא יקריבו משייריו (רבי עקיבא שם), שאחרי הפסוק לא תקטירו ממנו וגו', נאמר: קָרְבַּן רֵאשִׁית (ויקרא שם יב), ומקרא-נדרש-לפניו (רש"י שם ד"ה כל), וכן הלכה (רמב"ם איסורי מזבח ה ד).

עבר והקריב שיירי קרבנות

עבר והקטיר מה שממנו לאשים, אינו לוקה, לפי שעיקר הלאו נאמר על הקטרת שאור ודבש, והלימוד של כל ממנו לאשים הוא כדרשה בעלמא, ואסור מן התורה, אבל לא ללקות עליו (כסף משנה איסורי מזבח ה ד).

בהמה טמאה

אסור להעלות אברי בהמה טמאה על גבי המזבח, שנאמר: מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ (ויקרא א ב), אבל לא מבהמה טמאה, והרי זה לאו-הבא-מכלל-עשה (זבחים לד א ורש"י ד"ה טהורים).

ונחלקו אמוראים: יש אומרים שלאו הבא מכלל עשה לוקים עליו (ריש לקיש, ללשון הראשונה בגמ' שם); ויש אומרים שאין לוקים עליו (רבי יוחנן, ללשון הראשונה שם)^[4].

אף להלכה נחלקו ראשונים:

יש אומרים שאינו לוקה, ככל לאו הבא מכלל עשה שאין לוקים עליו (רש"י שם ד"ה דכ"ע; ראב"ד איסורי מזבח ה ו).

ויש אומרים שלוקה, כשם שלוקה על אכילת בהמה טמאה (רמב"ם איסורי מזבח ה ד), שכמו שבאכילה למדנו בקל וחומר שלוקים כשאין בו סימן טהרה כלל, אף על פי שאין מזהירין מן הדין, לפי שהאיסור כבר ידענו מלאו הבא מכלל עשה, כך לוקים על הקרבת בהמה טמאה מקל וחומר מבעל מום, כיון שהאיסור כבר מפורש בלאו הבא מכלל עשה (כסף משנה שם).

חיה

המקריב אברי חיה, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שעובר בעשה, שנאמר: מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ (ויקרא א ב), אבל לא מחיה (רבי יוחנן, ללשון השניה בזבחים לד א), וכן הלכה (גמ' שם ב; רמב"ם איסורי מזבח ה ד).

• ויש אומרים שאינו עובר כלל על איסור (ריש לקיש, ללשון השניה שם).

הערות שוליים