מיקרופדיה תלמודית:אסמכתא (דרשה)

הגדרה^[1] - דרשה שאינה עיקרית, שחכמים הסמיכו על פיה דין ידוע לפסוק

חכמים הסמיכו לפעמים למקרא דינים שהם מדאורייתא, אלא שמקורם העיקרי הוא לא ממקרא זה, ולפעמים הסמיכו למקרא דינים שהם מדרבנן.

בדאורייתא

הלכה למשה מסיני

הלכה-למשה-מסיני נסמכה לפעמים למקרא בתורת אסמכתא, כגון שעורי תורה שהסמיכו לפסוק: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח ח), המדבר בשבחה של ארץ ישראל שיש בה פירות ששעורי תורה ניתלים בהם (ברכות מא א, ורש"י ד"ה ופליגא), ובאמת שעורים אלה הלכה למשה מסיני הם, ואין הפסוק מדבר אלא בחשיבותם של עצם הפירות, והדרשה לשעורים היא אסמכתא (עירובין ד ב).

דין שנלמד מפסוק אחר

אף דין שלמדנוהו מפסוק שבתורה בדרשה גמורה, לפעמים הסמיכו אותו גם לפסוק אחר בתורת אסמכתא, כמו שאנו למדים מהמילה "רגלים" שבפסוק שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה (שמות כג יד), שבעלי קבין פטורים מהראיה (חגיגה ד א), אך באמת אין זה אלא אסמכתא, ועיקר הלימוד הוא מהמילה "פעמים" שבכתוב שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה (שם יז), שמשמעותה רגל, כמו בכתוב: תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים (ישעיהו כו ו. גמ' שם ג א, ותוספות ד"ה מפעמים).

דין הידוע מסברא

וכן דבר שאנו יודעים מסברא שהוא מן התורה, לפעמים הסמיכו לו פסוק, כמו שאמרו: כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ (דברים יד יא) - לרבות את הציפור המשולחת של מצורע (קדושין נז א), ואינה אלא אסמכתא, שכן סברא היא שהמשולחת מותרת, שלא אמרה תורה שלח לתקלה שיצודנה אדם ויאכלנה (שם ב, ורש"י ד"ה רבא).

דין הידוע מצד המציאות

וכן כשהדין ידוע לנו מצד המציאות, יש שדרשוהו גם בתורת אסמכתא מפסוק, כמו שליא של בהמה שיצאה מקצתה, שאסורה באכילה, לפי שאין שליא בלא ולד, ושמא יצא הולד באותה מקצת והרי הוא כילוד, ששחיטת הבהמה אינה מתירתו, ודרשו דין זה גם מהכתוב אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ (דברים יד ו) - אותה ולא שליתה, ואינו אלא אסמכתא (חולין עז א).

טעם הדבר

בטעם שחכמים דרשו אסמכתות להלכות של תורה, כתבו ראשונים שהוא בתורת סימן לזכרון, שיזכרו ההלכה שדורשים מאותה האסמכתא (כוזרי ג עג; פירוש המשניות לרמב"ם, בהקדמה; קרית ספר למבי"ט, הקדמה א).

ויש שכתב ששני מיני אסמכתות הם להלכה למשה מסיני:

• בתורת סימן.

• בתורת דרש הפסוק, שההלכה למשה מסיני עצמה באה לגלותו, ונקרא אסמכתא מפני שמבלעדי ההלכה למשה מסיני לא היינו דורשים אותו כלל, כמו שאנו דורשים: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שמות כג יט), שחלב אמו לאו דוקא, אלא בא למעט דברים אחרים (ראה חולין קיג ב), ואלמלא ההלכה היינו אומרים שאינו אסור אלא בחלב אמו ממש (קרית ספר שם).

אסמכתא בנביאים

אסמכתא להלכות של תורה יש גם במקראות של נביאים, ואמרו שהנביאים עצמם עשו הסמך לדין שהיה מקובל על פי תורה שבעל פה, כיחזקאל שהסמיך לפסוק כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי (יחזקאל מד ט) שבספרו, איסור ערל בעבודה במקדש (יומא עא ב).

בדרבנן

להלכות שהן מדרבנן, בתורת תקנה או גזרה וכיוצא, אמרו בכמה מקומות בתורת אסמכתא מקור מדרשת הפסוק, כמו: יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ (שמות כג יז) - לרבות קטן שהגיע לחינוך, שחייב בראיה, ואין חיובו אלא מדרבנן, משום מצות חינוך, והדרשה היא אסמכתא (חגיגה ד א)^[2].

טעם הדבר

בטעם שהסמיכו דינים דרבנן לפסוקים נאמרו דעות שונות:

• יש אומרים שהאסמכתא באה כדי להחזיק את הדין, שיהיו העם סבורים שהוא מדאורייתא, ולא יבואו לזלזל ולהקל בו (מהרי"ל, לקוטים ע).

• יש אומרים שהתורה נתכוונה בעצם לאותה דרשה בתורת הערה שראוי לעשות כך, אלא שלא קבעתו חובה, ומסרה הדבר לחכמים שאם ירצו יקבעוהו חובה (ריטב"א ראש השנה טז א).

• יש אומרים שאסמכתא היא לא מצד הלשון שבפסוק בלבד, אלא מצד ענינו, שהתבוננו חכמים בסברא הנרמזת בתורה בפסוק זה, ומכח סברא זו חידשו את הדין, כמו שסמכו נטילת-ידים לחולין לפסוק: וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם (ויקרא טו יא. חולין קו א). שעיקר הפסוק בא ללמד שבית-הסתרים (ראה בערכו) אינו צריך טבילה, שאינו דומה לידיו שהן גלויות לחוץ (נדה מג א), והתבוננו חכמים למה הזכירה התורה ידיו ולא פניו, אלא שידיו הן יותר גלויות ומתפשטות חוצה מפניו, שהידים עסקניות הן, וכיון שהוציאו חכמים מכח התורה סברא זו שהידים עסקניות ועלולות לקבל טומאה (ראה בערך ידים), תיקנו מטעם זה נטילת ידים לחולין משום סרך תרומה (ראה בערך נטילת ידים). נמצא שעיקר האסמכתא היא הסברא שהוציאו מכח הפסוק, אלא שאחר כך דרשו לסימן גם את לשון הפסוק: וְיָדָיו לֹא שָׁטַף, אבל שטף טהור (של"ה תורה שבעל פה כלל רבנן; באר הגולה למהר"ל באר הראשון פ"א ד"ה בפרק כל).

• ויש שכתב ששני מיני אסמכתות לדינים שמדרבנן הם: אסמכתות שסמכו לדברים שכבר תיקנו מקודם, ולא מאותן האסמכתות הוציאו אותם; ואסמכתות שלולא היו החכמים מוצאים אותן לא היו גוזרים ומתקנים באותו אופן שגזרו ותיקנו, אלא באופן אחר, כגון מה שתיקנו לאכול שלש סעודות בשבת וסמכו לפסוק: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה (שמות טז כה), שנאמר בו שלש פעמים "היום" (שבת קיז ב), לולא שמצאו סמך זה היו מתקנים שתים או ארבע סעודות (קרית ספר למבי"ט , הקדמה ד).

אסמכתא גמורה ואסמכתא שאינה גמורה

את הכתוב וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ וגו' מִפְּרִי הָעֵץ (ויקרא כז ל) דרשו "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ" לרבות ירקות למעשרות, "מִפְּרִי הָעֵץ" לרבות פירות האילן (ספרי ראה קה).

ומהראשונים יש שביארו שאין הלימודים הללו אלא אסמכתות, וחיובן מדרבנן (ראה בערך מעשרות), אלא ששני סוגי אסמכתות שונים הן:

• האסמכתא הראשונה אינה במשמעותו של הפסוק ואינה אסמכתא גמורה, שבמילים "וכל מעשר הארץ" לא נרמזו ירקות.

• אכן האסמכתא השניה הינה במשמעותו של הפסוק והינה אסמכתא גמורה, שבמילים "מפרי העץ" - פירות האילן במשמע (תוספות ראש השנה יב א ד"ה תנא, בסופו, לתירוץ הראשון)^[3].

אסמכתא בנביאים

יש לדינים דרבנן אסמכתות גם בנביאים, כמו אבלות שבעה ימים שלמדו מפסוק: וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל (עמוס ח י) - מה חג שבעה ימים, אף אבלות שבעה ימים (מועד קטן כ א), ואינה אלא אסמכתא (תוספות עבודה זרה כב א ד"ה תיפוק), שמשה רבנו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבלות ושבעת ימי המשתה (ירושלמי כתובות א א; רמב"ם אבל א א)^[4].

הדרשות

סוגי הדרשות

• יש שהאסמכתות נדרשות מגוף לשון המקרא, כמו: וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם (ראה לעיל).

• יש שדורשים הסמך מרבוי של אות אחת, כמו: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ (ויקרא טו יח), ודרשו: אשה, אין לי אלא אשה, תינוקת בת שלש שנים ויום אחד לביאה מנין, תלמוד לומר: ואשה (נדה לב א), ואינה אלא אסמכתא, כי בת שלש שנים לביאה היא הלכה למשה מסיני (שם).

• יש שדורשים אסמכתא מסמוכין (ראה בערכו): למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר, לומר מה נזיר אסור ביין, אף כהן מברך אסור ביין (תענית כו ב), וזוהי אסמכתא (שם כז א).

• יש שהסמיכו בגזרה-שוה, כלימוד של אלפיים אמה לתחום שבת, הנסמך בגזרה שוה לעיר מקלט (עירובין נא א).

• ויש שהסמיכו בהיקש: טומאת עבודה זרה הוקשה לשרץ והוקשה למת (שבת פג ב, ורש"י ד"ה דרבנן).

דמיון למבואר במקרא

באסמכתא אין מדקדקים שהדבר הנלמד יהיה דומה ממש למבואר במקרא שהסמיכו לו, כמו שלמדו הזאת מי חטאת לכהן גדול שמפרישים אותו שבעת ימים קודם יום הכפורים מהזאת דם של הפרשת שבעת ימי המלואים, ואמרו: נכנסו מים תחת דם (יומא ד א), שבאסמכתא אין לחוש לכך (תוספות שם ד"ה נכנסו).

הקשה לקולא

אף על פי שכלל הוא במידות שהתורה נדרשת בהן, שכל מקום שיש להקיש לקולא ולחומרא מקישים לחומרא (ראה בערך כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן), באסמכתא מקישים לקולא (תענית כז א).

הנדרש בשלש עשרה מידות

כל מה שנדרש בשלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן הוא מדאורייתא, עד שהחכמים עצמם יאמרו שאינו אלא אסמכתא (רמב"ן בספר המצוות שורש ב)^[5].

דיוק באסמכתא

נחלקו ראשונים האם דרך התלמוד לדייק באסמכתא, איך ידרשו הפסוק התנאים החולקים על הדין שהוציאו מהאסמכתא:

• יש אומרים שדרך התלמוד בכך (כן משמע בתוספות בבא בתרא קמז א ד"ה מנין).

• ויש אומרים שאין דרך התלמוד בכך, ואם התלמוד מדייק בזה, הרי זה מוכיח שהיא דרשה גמורה ולא אסמכתא (תוספות סוטה לב ב ד"ה ורבי).

הוכחות שלימוד הוא אסמכתא

אם ידוע לנו ממקום אחר שהדין הנלמד הוא מדרבנן, מוכח שאין הדרשה אלא אסמכתא (יומא פ ב).

וכן אם עיקר המקרא בא ללמד דבר אחר (בבא בתרא קס ב).

וכן אם ידוע לנו הדין הנלמד מסברא, או על פי המציאות (ראה לעיל).

כמו-כן אם לפי הדרשה היינו צריכים לאסור יותר ממה שהחכמים אסרו על פיה, הרי זו הוכחה שאין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא, כגון הדרשה לאיסור קניבת ירק ביום הכפורים שחל בשבת, שדרשוהו מהפסוק: שַׁבָּתוֹן (שמות טז כג), אינה אלא אסמכתא, שאם האיסור מן התורה, היינו צריכים לאסור אף ביום הכפורים שחל בחול (תוספות שבת קיד ב ד"ה אלא).

בראשונים

לימוד מקורי

כשם שהגמרא קובעת בכמה דרשות שהן אסמכתות, כך הראשונים מפרשים בכמה מקומות דרשות ידועות של חכמים שהן אסמכתות, מטעם זה שמצינו שהדינים שלמדים מהן הם מדרבנן, או מהוכחות אחרות (ראה תוספות יבמות לב רע"א, תוספות זבחים טז א ד"ה מיושב, תוספות ב"ק פב ב ד"ה אתא, ועוד).

מחלוקות

יש שהראשונים נחלקו אם דרשה פלונית שבגמרא היא דרשה גמורה והדין הוא מדאורייתא, או שאינה אלא אסמכתא והדין הוא מדרבנן. לדוגמא:

• חיוב ברכת המזון על אכילת כזית שדורשים מהפסוק: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ (דברים ח י), ואכילה בכזית (ברכות מט ב) - שיש אומרים שהדרשה היא אסמכתא, והשעור הוא מדרבנן (תוספות שם ד"ה ר"מ); ויש אומרים שהוא מדאורייתא (הראב"ד בהשגות ברכות פ"ה הט"ו, וראה בערך ברכת המזון).

• חמשה הענויים של יום הכפורים שלמדו מדרשת: שַׁבָּתוֹן (ויקרא טז לא) שבות (יומא עד א) - שיש אומרים שאינם אלא מדרבנן, והלימוד הוא אסמכתא (ר"ן ריש יומא בשם י"א); ויש אומרים שהיא דרשה גמורה, והם מן התורה (רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"ה. וראה בערך יום הכפורים).

• קידוש על היין בשבת, שלמדו מהפסוק: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ ח) זכרהו על היין (פסחים קו א) - שנחלקו ראשונים אם היא דרשה גמורה, או אסמכתא בעלמא (ראה רש"י נזיר ד א ד"ה והרי, ותוספות שם ד"ה מאי, ושאגת אריה סי' ס. וראה בערך קידוש), וכאלה עוד בהרבה מקומות.

הערות שוליים