מיקרופדיה תלמודית:אפוטרופוס

הגדרה^[1] - ממונה לפקח על נכסי אחרים ולטפל בצרכיהם

מהותו ומקורו

מקור השם

אפוטרופוס^[2] היא מלה יונית, והוראתה: אביהם של הקטנים (ערוך אפוטרופוס, וראה שם בערוך השלם; רע"ב בכורים א ה, וגיטין ה ד), ונתקבל שם זה על כל מי שממונה לטפל בענייני אחרים (ראה תרגום יונתן בראשית מא לד; שבת קכא א, ועוד).

האפוטרופסות שבהלכה

האפוטרופוס שדנים עליו בהלכה הוא המטפל בנכסי קטנים, או בנכסי גדולים שאינם נמצאים כאן או שאינם בני דעת. אבל אין דנים באפוטרופוס שאדם ממנה בעצמו על נכסיו, שהרי אדם יכול לעשות בשלו מה שהוא רוצה.

עיקר אפוטרופוס הוא המטפל בנכסי יתומים קטנים, ונעשה לאפוטרופוס באחד משני אופנים: במינוי על ידי אבי היתומים בחייו או על ידי בית דין; ומאליו, על ידי שהיתומים סמכו אצלו.

העמדת אפוטרופוס- מקורה וגדרה

העמדת אפוטרופסות ליתומים היא מן התורה, כאותה שאמרו: מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שבית דין מעמידים להם אפוטרופוס, תלמוד לומר (במדבר לד יח): וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ (קידושין מב א).

פעולת האפוטרופוס בנכסים גדרה מדין זכיה, שזכין לאדם שלא בפניו, וכל מה שאמרו חכמים שאפוטרופוס יכול לעשות, זכות היא, ומעשיו קיימים מדין תורה (רמב"ן גיטין נב א ד"ה הא. וראה ערך זכין לאדם שלא בפניו).

מינויו

מינוי על ידי המוריש

מי שנוטה למות ויש לו יורשים קטנים, צריך למנות אפוטרופוס שיתעסק בחלק הקטנים עד שיגדלו (רמב"ם נחלות י ה; טוש"ע חושן משפט רצ א), וכן כשאשתו מעוברת (טוש"ע שם).

המינוי אינו צריך קנין ולא שטר, בין שהיה המוריש שכיב מרע (ראה ערכו) ובין שהיה בריא (שו"ת הרשב"א ב קכז). ואפילו רק הסכים השכיב מרע ואמר הן (שו"ת הריב"ש ע; בית יוסף ורמ"א חו"מ רצ א), וכן כל לשון שיש בה משמעות אפוטרופסות, כגון: תנו את המפתחות ביד פלוני והכל בידו (כנסת הגדולה חו"מ רצ טור קג), או שאמר על אשתו שתהיה גברת הבית (שו"ת חתם סופר ו סג) וכיוצא.

מינוי על ידי בית דין

אם המוריש לא מינה, חייבים בית דין למנות, שבית דין הוא אביהם של יתומים (רמב"ם נחלות י ה; טוש"ע חו"מ רצ א), היינו יתומים קטנים (נימוקי יוסף בבא קמא יח ב ד"ה יתומים; רמ"א שם). ובית דין או גדולי הדור הם הממונים, אבל אין שלשה אנשים סתם יכולים לעשות עצמם בית דין על היתומים (שו"ת הרא"ש פה כו; רמ"א שם).

אי אפשר למנות את האפוטרופוס בעל כרחו, שאין זו מהמצוות שבית דין כופים עליהן (מגיד משנה נחלות יא ה. וראה שו"ת הריב"ש תפט, וקצות החושן רצ סק"ה).

מינוי על ידי אפוטרופוס

אין האפוטרופוס רשאי למנות אפוטרופוס אחר במקומו (שו"ת הרא"ש פז ו).

אחים גדולים

חובת המינוי היא כשחלק להם המוריש את הנכסים בחייו, או כשהגדולים אינם רוצים להתעסק בשותפות עם הקטנים אלא לחלק את הירושה, אבל אם הגדולים רוצים להיות בשותפות עם הקטנים ויכולים להשביח את הנכסים, עדיף כך (ראב"ד נחלות י ה. וראה במגיד משנה שם, שכן גם דעת הרמב"ם).

בית דין עצמם

הרשות ביד בית דין להתעסק בעצמם בנכסי היתומים, שאין לך אפוטרופוס טוב מהם (שו"ת הרשב"א א תתקעד; רמ"א חו"מ רצ א), אלא אם כן יש צורך לדון על הנכסים, שלא ייראו הבית דין כעורכי הדיינין [ראה ערכו] (ר"ן קידושין יז א ד"ה יתומים; רמ"א שם. וראה דרכי משה שם סק"א שהר"ן והרשב"א לא נחלקו). אבל יש אומרים שלעולם יותר טוב להעמיד אפוטרופוס, שהוא ישתדל יותר מבית הדין (טור חו"מ רצ יג; רמ"א שם ח בשם יש אומרים, וראה דרכי משה שם).

חשבון הנכסים

בזמן מינויו, מוסרים לידו כל נכסי הקטן, הקרקעות והמטלטלים (רמב"ם נחלות יא ד; טוש"ע חו"מ רצ ז), וצריכים לחשב עמו ולכתוב כל מה שמוסרים לידו, שהרי לפעמים משביעים אותו אחר כך (ראה להלן: נאמנותו), ולכן צריכים לדעת מה קיבל ומה החזיר (רשב"א גיטין נב א ד"ה וכתב, בשם העיטור; ר"ן שם ד"ה לא; טוש"ע שם ג).

וכותבים שני שטרות אות באות, אחד לאפוטרופוס ואחד לבית דין בשביל היתומים (רשב"א שם, בשם הראב"ד; שו"ע שם. וראה בבעל העיטור אות ש שימוש נוסח השטר, ונקרא שטר שימוש).

אף כשאבי היתומים מינה אפוטרופוס, צריכים בית דין לעשות זאת, שאף אותו יכולים בית דין להשביע במקרים מסוימים (ראה להלן: נאמנותו) (ב"ח חו"מ רצ, בשם העיטור).

הראוים להתמנות

על ידי המוריש

אבי היתומים יכול למנות לאפוטרופוס גם אשה או עבד או קטן (ברייתא גיטין נב א; רמב"ם נחלות י ו; טוש"ע חו"מ רצ א), שיכול לעשות בשלו מה שרוצה (סמ"ע שם סק"ב), וההפסד שיכול להיות על ידם היה ידוע לו וסבר וקיבל (רשב"א גיטין שם ד"ה הא דתניא).

וכן יכול לצוות שיתנו חלק הקטן לקטן ומה שירצה יעשה בו (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

על ידי בית דין

הבית דין אינם ממנים לא אשה - שאין דרכה לצאת ולבוא ולטרוח, ולא עבד - שאינו נאמן, ולא קטן - שאינו בן דעת (ברייתא בגיטין נב א, ורש"י שם ד"ה נשים; רמב"ם נחלות י ו; טוש"ע חו"מ רצ ב), ולא עם הארץ (ראה ערכו) - שהוא חשוד על עברות (ברייתא פסחים מט ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), כשהוא לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ (מגיד משנה שם, לדעת הרי"ף והרמב"ם); ויש אומרים שאפילו כשישנו בדרך ארץ ובמצוות, אין בור ירא חטא, ויורה היתר לעצמו שלוקח שכר טרחו (מגיד משנה שם, בשם יש חולקין, ולדעת רש"י^[3]), אלא בודקים אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם, ויש לו כח בעסקי העולם, כדי לשמור הנכסים ולהרויח בהם (רמב"ם שם, על פי כתובות קט ב; טוש"ע שם).

אם רגיל היה אבי היתומים בחייו למנות על נכסיו אשה או עבד או קטן, אף בית דין עושים אותם אפוטרופוס על היתומים (תוספתא תרומות א יא; רשב"א גיטין נב א ד"ה הא דתניא; ר"ן גיטין שם ד"ה ואם, לגירסת: הרשות בידן. וראה בית יוסף חו"מ רצ שהדין אמת לכל הגרסאות).

קרוב של היתומים

על מטלטלים ממנים בין רחוק בין קרוב (רי"ף בבא מציעא כב א, בשם רב צמח גאון; רמב"ם נחלות י ו; טוש"ע חו"מ רפה ח, רצ א), וקרוב עדיף מרחוק כששניהם שוים בנאמנות (הגהות מרדכי בבא מציעא תמז; רמ"א חו"מ רפה ח).

אבל בקרקעות - יש אומרים שאין ממנים אפוטרופוס קרוב הראוי לירש עם הקטן באיזו דרך (רמב"ם שם; טוש"ע שם), כדי שלא יבוא לטעון שזה מירושתו (טור חו"מ רפה, וראה ב"ח סי' רצ); ויש אומרים שכיון שאינו אוכל בפירות הקרקע - מותר למנותו (בית יוסף חו"מ רפה מחודש א, בשם רשב"א, וראה בית יוסף שם רצ מחודש ב, בשם הראב"ד; רמ"א חו"מ רפה ז).

קרוב של הבית דין

יכולים הבית דין למנות את קרובם (בית יוסף חו"מ רצ, בשם הרשב"א; רמ"א חו"מ רצ ב), כיון שמינוי זה אינו זכות ולא חובה (בית יוסף שם).

תפקידו, סמכותו, זכויותיו וחובותיו

האפוטרופוס עושה כל הדרוש לעשות בנכסים כפי מה שיראה בטובת היתומים, ומכלכלם כפי הממון וכפי הראוי להם, לא יותר מדי ולא פחות מדי (רמב"ם נחלות יא ד; טוש"ע חו"מ רצ ז). ואינו רשאי לעשות דבר שלא לתועלת היתומים (ריטב"א גיטין נב א ד"ה אפוטרופסין).

מכירת נכסים

רשאי האפוטרופוס למכור בהמה ועבדים ושפחות בתים שדות וכרמים, וכן פירות יינות שמנים וסלתות, כדי להאכיל ליתומים, אבל לא בשביל להניח המעות (גיטין נב א; רמב"ם נחלות יא ו; טוש"ע חו"מ רצ יא), שמא יגנבו המעות, או משום שבח בית אביהם, שנוי וכבוד הוא להם (רש"י גיטין שם ד"ה אבל).

כמו כן מוכר שדה ליקח שוורים לעבודת שדות אחרות, שהשוורים הם עיקר כל נכסי שדות (רמב"ם שם, על פי גיטין שם; טוש"ע שם)^[4].

אין מוכר שדה רחוקה בשביל לקנות קרובה, ולא רעה בשביל לקנות יפה, שמא תשתדף אותה שקנה (גיטין שם; רמב"ם שם ז; טוש"ע שם).

מתנתו אינה כלום, שאין אדם נותן דבר שאינו שלו (רמב"ם מכירה ל ו; טוש"ע חו"מ רלה כו).

הפרשת תרומות ומעשרות

האפוטרופוס חייב לעשר פירות היתומים (משנה גיטין נב א), כדי להאכילם (תוספתא בבא בתרא ח יד, הובאה בגיטין שם; רמב"ם נחלות יא ט; טוש"ע חו"מ רצ יד), אבל אינו מעשר כדי להניח (גיטין שם). פירוש: יש אומרים, להניח באוצר עד שיגדלו היתומים, אלא יעשרו אז בעצמם (רש"י שם ד"ה להניח), כדי שיקבלו את טובת ההנאה (מגיד משנה שם); יש אומרים להניח בשביל למכור, אלא ימכרו טבל (רמב"ם שם; שו"ע שם); ויש אומרים שלא ימכור טבל, אלא מניח למזונות היתומים לשנה עד שיראה מקום ריוח במכירתו ויעשר וימכור, שאינו שליח אלא לצורך שעה (ראב"ד שם).

ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש אומרים שמן התורה אינו יכול לעשר, שאין אדם תורם דבר שאינו שלו (גיטין שם ורש"י ד"ה אתם), ואין שליחות לקטן (ריטב"א שם ד"ה יתומים. וראה ערך שליחות), אלא שהפקירו בית דין את פירותיהם ומסרום לאפוטרופוס (ראה ערך הפקר בית דין), שיתרום לצורכם, אבל לא כדי להניח (תוספות גיטין מ ב ד"ה וכתב; תוספות רי"ד שם נב; ריטב"א שם; רשב"א שם ד"ה יתומים, בפירוש ראשון).

• ויש אומרים שמן התורה ידו כידם ויכול לעשר, אלא שאסרו לו חכמים לתרום בשביל להניח, שנראה כמזלזל בנכסיהם, ושמא לא ידקדק יפה (רשב"א שם, בפירוש שני)^[5].

בירושלמי יש שחילקו בין אפוטרופוס לעולם שחייב לעשר, לאפוטרופוס לשעה, ויש שחילקו בין אפוטרופוס ליתום קטן שחייב לעשר, לאפוטרופוס ליתום גדול (ירושלמי גיטין ה ד), שיכול בעצמו לתרום (פני משה שם).

הוצאות למצוות

האפוטרופוס עושה ליתומים לולב וסוכה וציצית וכו', וכל מצוות עשה שיש להן קצבה, בין שהיא מדברי תורה ובין מדברי סופרים, אף על פי שאינם חייבים במצוות, כדי לחנכם (ראה ערך חנוך), אבל אין פוסקים עליהם צדקה, אפילו לפדיון שבויים, שמצוות אלו אין להן קצבה (תוספתא בבא בתרא ח יד, הובאה בגיטין נב א; רמב"ם נחלות יא י; טוש"ע חו"מ רצ טו), שבכל שעה יש עניים, ונמצאו נכסי היתומים כלים (רש"י גיטין שם ד"ה צדקה). ומכל מקום אם פסק עליהם צדקה כדי שיצא עליהם שם טוב, והם אמודים לכך, מותר (טוש"ע שם, על פי בבא בתרא ח א).

להתדיין בענייניהם

האפוטרופוס רשאי לדון עם בעל דין של יתומים לזכותם, אבל לא לחוב על מנת לזכות (גיטין נב א). ונחלקו בפירושו:

• יש אומרים שכשאחרים תובעים את היתומים, לזכותם רשאי לכתחילה לדון, אבל אם לבסוף הפסידו אין מעשיו כלום לחובתם, והדין בטל (רש"י שם ד"ה לדון וד"ה אלא, וראה פרישה חו"מ רצ ס"ק יח; ראב"ד נחלות יא ז, ראה שם במגיד משנה), ויש שהסבירו הטעם, כי שמא כשהיתומים יגדלו לא יתבעם הבעל דין (תוספות קידושין מב א ד"ה אלא).

• ויש אומרים שלזכות רשאי לדון הוא כשהיתומים תובעים מאחרים, משום שגם אם לא יזכה, לא יפסידו, ולחוב שאינו רשאי היינו כשאחרים תובעים מהם, שאפילו אם יזכה אין להם ריוח, ושמא לא יזכה, ואין לומר שאם לא יזכה הדין בטל, שאם כן לקתה מדת הדין (רמב"ם נחלות יא ז, ראה שם במגיד משנה). ולדעה זו, אם עבר ודן, יש אומרים שהדין בטל (ריטב"א גיטין שם ד"ה ואין); ויש אומרים שאם זכה הדין קיים (מגיד משנה שם לדעת הרמב"ם; פרישה חו"מ רצ ס"ק יח וסמ"ע ס"ק עג, גם בדעת הטוש"ע שם יב).

ובירושלמי נחלקו אמוראים:

• רבי יוחנן אומר שלכתחילה יכול האפוטרופוס לדון בשביל לזכות ליתומים, ואם נתגלגל הדין לחובתם, הדין קיים (ירושלמי גיטין ה ד^[6]).

• רבי יוסי ברבי חנינא אומר שאינו יכול לא לזכות להם ולא לחוב להם (ירושלמי שם).

טען עבור היתומים שלא כהוגן, והפסידו היתומים, הרי זו פשיעה וחייב (ראה להלן: פשיעתו), אבל אם פסקו בית דין שזה שכנגדם ישבע ויטול, אין זו פשיעה, שמי יאמר שירצה להישבע (מרדכי בבא מציעא רצ; שו"ת הרשב"א אלף קו; רמ"א חו"מ רצ כ).

נטל רשות מבית דין

בכל מה שאין האפוטרופוס רשאי לעשות, אם נטל רשות מבית דין, מותר (תוספתא בבא בתרא ח טו; ריטב"א גיטין נב א ד"ה ואין; טור ורמ"א חו"מ רצ יג). ויתנו רשות רק לאותה הפעם (ריטב"א שם).

יש אומרים שאפוטרופוס שמינהו אבי היתומים רשאי בכל (ריטב"א שם, בשם רבו); אבל רוב הראשונים אינם מחלקים בכך (ריטב"א שם; רשב"א שם ד"ה יתומים, ועוד).

מעות היתומים

אין נותנים מעות היתומים בעסק שמא יפסיד העסק, אלא האפוטרופוס^[7] מלווה אותם לאדם נאמן באבק רבית (ראה ערכו), שאסור מדרבנן וביתומים התירו (טוש"ע חו"מ רצ ח, על פי בבא מציעא ע א. וראה שם הפרטים לאיזה אדם נותנים).

ודוקא בפני בית דין, והטעם:

• יש אומרים מפני שיש להם כח להפקיר ממון הלוה לטובת היתומים (רש"י בבא מציעא שם ד"ה בבי; טור שם), ודוקא בית דין חשוב (נימוקי יוסף בבא מציעא מא ב ד"ה בבי).

• יש אומרים כדי שתהיה אימתם על הלוה (רא"ש בבא מציעא ה נא).

• ויש אומרים כדי ליטול רשות מהם להלוות (רשב"א בבא מציעא שם ד"ה ויהבינן), ולזה די בבית דין של הדיוטות (נמוקי יוסף שם).

ויכול האפוטרופוס לקבל גם לעצמו באותו ריוח, ובלבד שיהיה ידוע לבית דין (טור שם, בשם הראב"ד; רמ"א חו"מ רצ ח); ויש אומרים שגנאי הוא הדבר (טור שם).

לא נמצא אדם ליתן לו המעות, יוציא למזונותיהם כמה שצריכים, ומהשאר יקנה קרקע (טוש"ע שם).

הונאה וטעות

אפוטרופוס שטעה ונתאנה, דינו כשליח שטעה (רמב"ם מכירה יג יא; רמב"ן קידושין מב ב ד"ה והא; שו"ע חו"מ קט ה), שאפילו נתאנה בכל שהוא, המקח בטל (ראה ערך אונאה).

מתלבש מהנכסים

האפוטרופוס רשאי ללבוש מנכסי היתומים, כשיש ליתומים תועלת בכך שיהיה מכובד ויהיו דבריו נשמעים (רמב"ם נחלות יא ה, על פי גיטין נב ב; טוש"ע רצ ד).

נאמנותו

חיוב שבועה

כשהיתומים גדלים - מחזיר להם האפוטרופוס את נכסי ירושתם (רמב"ם נחלות יא ה; שו"ע חו"מ רצ טז).

ונחלקו תנאים אם חייב האפוטרופוס להישבע שלא גזל משלהם כלום:

• תנא קמא סובר שאם מינוהו בית דין פטור משבועה, שטובת חנם הוא עושה, ואם יתחייב שבועה לא ירצה; אבל מינהו אבי היתומים, שבלא שהיתה לו הנאה ממנו לא היה מקבל עליו, לא יסרב מחמת חיוב השבועה, וחייב להישבע (משנה גיטין נב א, וגמרא שם ב. וראה בירושלמי גיטין ה ד טעם אחר לחילוק).

• אבא שאול אומר, חילוף הדברים (משנה שם), לפי שכשמינוהו בית דין יש לו הנאה שיוצא עליו קול שהוא נאמן ובית דין סומכים עליו, אבל כשמינהו אבי היתומים, אם נצריכו להישבע לא יקבל עליו (גמרא שם ב ורש"י ד"ה מלתא. ובתוספתא בבא בתרא ח יג גירסא אחרת).

• רבי אליעזר בן יעקב אומר, זה וזה ישבע (ברייתא שם).

הלכה כאבא שאול (גיטין שם; רמב"ם נחלות יא ה; טוש"ע חו"מ רצ טז).

ישנם מקרים שלדברי הכל לעולם חייב האפוטרופוס בשבועה:

• כשטוענים נגדו בטענת ודאי (רי"ף גיטין כו ב; טוש"ע חו"מ רצ טז), בין היתומים שגדלו (רי"ף וטור שם), ובין אחד מהבית דין (סמ"ע שם ס"ק מז).

• אם התחייב בשבועה אחרת, כגון שהיה מודה במקצת [ראה ערכו] (טור שם, בשם הרמ"ה, ראה שם ב"ח ופרישה); ויש חולקים על זה (ב"ח שם, לדעת הראב"ד).

• טען האפוטרופוס שאבד משהו מהנכסים, נשבע שבועת השומרים [ראה ערך שומרים] (טור שם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם טז), שכל שבועת השומרים באה על ספק (סמ"ע שם ס"ק מט).

• אם יש לו חלק בריוח (טור שם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם טז), שאז לא יסרב לקבל אפוטרופסות מחמת חיוב השבועה (בית יוסף וסמ"ע שם).

מינוי עם פטור משבועה

אין בית דין יכולים למנות אפוטרופוס להאמינו בלא שבועה (טור חו"מ רצ טז, בשם הראב"ד; שו"ע שם יח), אלא אם כן אינם מוצאים אדם הגון שירצה להיות אפוטרופוס בלי זה (טור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם. אך ראה אוצר הגאונים גיטין רעג).

עשיית חשבון

נחלקו תנאים אם צריך האפוטרופוס לעשות עמהם חשבון מה שהכניס והוציא (תנא קמא, ברייתא גיטין נב א), או שאינו צריך (רבן שמעון בן גמליאל שם). הלכה שאינו צריך (רמב"ם נחלות יא ה; טוש"ע חו"מ רצ טז). ויש אומרים שבמינהו אבי יתומים, הואיל ואינו נשבע - צריך לעשות חשבון (מרדכי גיטין שצ, בשם העיטור; רמ"א שם: והכי יש לנהוג).

אבל האפוטרופוס צריך לחשוב בינו לבין עצמו לדקדק ולהיזהר הרבה מאביהם של היתומים, שהוא שוכן ערבות, שנאמר (תהלים סח ה-ו): סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת וגו' אֲבִי יְתוֹמִים (רמב"ם שם יב; טוש"ע שם יז).

אמר שהלוה ליתומים

נאמן האפוטרופוס לומר שהלוה ליתומים, ונוטל בשבועה (תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן ג; רמ"א חו"מ רצ כח). אבל בנו אינו נוטל על סמך הכתוב בפנקס אביו, כי שמא נפרע ולא נמחק (שו"ת הרא"ש קג ג; טוש"ע רצ כח).

פשיעתו

פשע בשמירתו

אפוטרופוס שפשע ונגרם נזק לנכסים, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שפטור, כדי שלא ימנע מלקבל על עצמו מתחילה אפוטרופסות (רבינו חיים בתוספות גיטין נב ב ד"ה הלכה).

• יש סוברים שחייב, שבשביל תשלומים שחייב על פי דין, לא ימנע (רבי שלמה בחור בתוספות שם, ובבבא קמא שם ד"ה דאי; מגיד משנה נחלות יא ה, בשם רב האי גאון; שו"ע חו"מ רצ כ. וראה ירושלמי גיטין ה ד), אלא שכל זמן שלא ידוע שנאבד מהנכסים אין משביעים אותו שלא פשע (תוספות שם), ועל גנבה ואבדה בלי פשיעה פטור מלשלם (שו"ע שם).

• ויש סוברים שבמינוהו בית דין חייב אפילו על גנבה ואבדה, שהאפוטרופוס כשומר שכר, באותה הנאה שנקרא נאמן (ראה לעיל: נאמנותו), אבל במינהו אבי יתומים פטור אפילו על פשיעה, כדי שלא ימנע מלקבל אפוטרופסות (רמב"ן גיטין שם ד"ה הלכה; מגיד משנה שם).

חזרתו וסילוקו

לחזור בו ממינויו

כל זמן שלא החזיק האפוטרופוס בנכסי היתומים יכול לחזור בו, אך משהחזיק בהם אינו יכול לחזור בו (תוספתא בבא בתרא ח יב; מגיד משנה נחלות יא ה, בשם רמב"ן ורשב"א; טוש"ע חו"מ רצ כג), והוא הדין אם התחיל להתעסק בצרכי היתומים (שו"ת ריב"ש תפט; רמ"א שם), ואינו דומה לפועל שיכול לחזור בו (ראה ערך פועל), משום שנאמר עֲבָדַי הֵם (ויקרא כה נה), ולא עבדים לעבדים (בבא קמא קטז ב), כיון שעושה מצוה בטיפול בנכסי יתומים, והרי הוא עבד ה' (קצות החושן שם סק"ה).

אבל אם רוצה לצאת מהעיר, בית דין ממנים אפוטרופוס אחר (אוצר הגאונים גיטין תשובות רעו; מרדכי גיטין שפט, בשם גאון; בית יוסף, בשם הרשב"ץ; רמ"א שם כג).

שמעו שמוציא הוצאות

שמעו בית דין שהאפוטרופוס מוציא הוצאות יותר ממה שהוא אמוד בהן, יש לחוש שמא אוכל מנכסי היתומים, ומסלקים אותו, אבל מינהו אבי היתומים אין מסלקים אותו, שאנו תולים שמציאה מצא (רמב"ם נחלות י ז, על פי גיטין נב ב; רמב"ן גיטין שם ד"ה הא; שו"ע חו"מ רצ ה); ויש אומרים שבכל אופן אין מחזיקים אותו לגנב (רשב"א גיטין שם ד"ה קא; טור שם, בשם הרא"ש; רמ"א שם ה, בשם יש חולקין. וראה ערך אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן).

כשמפסיד את הנכסים

העידו עדים שהוא מפסיד את הנכסים בידים, או שאינו שומרם כראוי, נחלקו אמוראים אם מסלקים אותו (גיטין נב ב ורש"י ד"ה והא). הלכה שמסלקים (גיטין שם; רמב"ם נחלות י ז; טוש"ע חו"מ רצ ה), בלי התראה (תשובות מיימוני משפטים מ, על פי גיטין נב ב).

וכשמסלקים אותו, משביעים אותו שלא הפסיד יותר (רי"ף גיטין כו ב, ורא"ש שם ה ז, ורמב"ם שם, בשם הגאונים; טוש"ע שם).

קלקל דרכיו

מינהו אבי היתומים כשהיתה שמועתו טובה, ואחר מיתת האב נשתנה לרע, מסלקים אותו (רמב"ם נחלות י ז; טוש"ע חו"מ רצ ו); אבל אם היה כך בחיי האב, אין מסלקים אותו, שהרי האב ידע ורצה בכך (מגיד משנה שם).

מת אחד היורשים

יש אומרים שאם מת אחד מן היורשים בטל האפוטרופוס (בית יוסף חו"מ רצ מחודש טו, בשם הריטב"א), אבל חלקו עליהם ואמרו שאין הדברים נראים (בית יוסף ודרכי משה שם סק"ז).

אפוטרופוס חלקי

פעמים שממנים אפוטרופוס לפעולות מסויימות בלבד, מפני שאין צורך באפוטרופוס (ראה לעיל: מינויו), או מפני שאפוטרופוס רגיל אינו יכול לעשות פעולות אלו (ראה רמ"א חו"מ רפט א).

אפוטרופוס לחלוקת הנכסים

יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידים להם אפוטרופוס לחלוק (קידושין מב א), אף על פי שלפעמים החלוקה היא חובתם, כגון שיש שאינו רוצה בחלקו, שנאמר: וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ (במדבר לד יח), הרי שחלקו את ארץ ישראל אף על פי שהיו שם קטנים (קידושין שם, ורש"י ד"ה אלא כדרבא).

ודוקא כשיש יתומים גדולים וקטנים, ורצו הגדולים ליטול חלקם ולא לעסוק בחלק הקטנים (רמב"ם נחלות י ד; רא"ש כתובות יא יח; טוש"ע חו"מ רפט א). האפוטרופוס בורר לקטנים חלק יפה (קידושין שם), שלא יהיה גרוע מחלקם של הגדולים (ר"ן קידושין יז א ד"ה יתומים; סמ"ע שם סק"ב).

אבל אם היו כולם קטנים אין חולקים להם, כיון שעדיין יצטרכו אפוטרופוס (מגיד משנה שם, וראה ר"ן קידושין שם), אמנם אם ראו בית דין שהחלוקה מועילה להם, חולקים (רא"ש כתובות שם; רמ"א חו"מ רפט א); ויש אומרים שאם רוצים לחלוק, מעמידים אפוטרופוס לכל אחד וחולקים (רש"י יבמות סז ב ד"ה יתומים. וראה תוספות קידושין מב א ד"ה יתומים), אלא שאם אחד מהם מוחה, אין חולקים (תוספות קידושין שם. וראה קרבן נתנאל לרא"ש כתובות שם, שאף בגדולים וקטנים אם אחד מהקטנים מוחה אין חולקים).

ואם היו כולם גדולים אינם צריכים אפוטרופוס, ואם רצו הגדולים לעסוק גם בצרכי הקטנים אין בית דין נזקקים להם (מגיד משנה נחלות י ד-ה. וראה לעיל: מינויו).

כשאין כדי חלוקה

בשני חפצים, ששניהם צריכים לזה ולזה, ויש לומר בהם: גוד או איגוד (ראה ערכו), נחלקו ראשונים אם האפוטרופוס יכול לחלוק (ראה תוספות קידושין מב א ד"ה ובוררין, וכתובות ק א ד"ה ובוררין; רא"ש כתובות יא יח; רמ"א חו"מ רפט א. וראה ערך גוד או איגוד).

מינהו אבי היתומים

אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים אינו יכול לחלוק בלא בית דין, אלא אם כן נתמנה בפירוש לכך (רמ"א חו"מ רפט א, בשם הר"ן).

להגן על זכותם בדין

כשנזקקים לנכסי היתומים לגבות מהם חוב, כגון שציוה השכיב מרע לתת מנה או שדה^[8] לפלוני בחובו, מעמידים להם אפוטרופוס (ערכין כב ב), שיהפוך בזכותם (רמב"ם מלוה ולוה יב ה; טוש"ע חו"מ קי ד), לברר אם פרע לו אם לא (תוספות ערכין שם ד"ה ואין), או כדי לברור להם חלק יפה ושיגבה בעל החוב מזיבורית (רש"י שם ד"ה שדה. וראה ערך גביית חוב).

וכן כשהיתה מלוה של גוי ברבית, שנזקקין לנכסיהם, או כשמוכרים נכסיהם לצורך תשלומי כתובת אשה (רמב"ם מלוה ולוה שם ג); ויש אומרים שלכתובת אשה אין מעמידים אפוטרופוס (שו"ת הרשב"א א תתקעד; שו"ע חו"מ קי י).

נמצאת ירושתם גזולה

נמצאת השדה שירשו גזולה, אין מעמידים אפוטרופוס על החזרתה לבעליה, שאין מחזיקים בשקר את העדים המעידים על כך (ערכין כב ב, ורש"י ד"ה בכולהו; טוש"ע שם ה); ויש אומרים שמעמידים אפוטרופוס לטעון ולדון (רמב"ם מלוה ולוה יב ו), ויש שפירשו דבריהם רק על תחילת הטענות קודם שבאו עדים (מגיד משנה שם ה).

שור היתומים שנגח

שור היתומים שנגח, מעמידים להם אפוטרופוס, כדי שאם יגח אחר כך שלש פעמים, יעידו עדים בפניו, ויעשה שור מועד לשלם נזק שלם מן העדית שבנכסים (בבא קמא לט א).

ונחלקו אמוראים בתשלומי הנזק:

• רבי יוחנן סובר שמשלם מנכסי היתומים, שלא ימנע האפוטרופוס מלקבל עליו אפוטרופסות (בבא קמא שם), ואף לסוברים שבפשיעה אין חוששים לכך (ראה לעיל: פשיעתו), כאן שלא נעשה אפוטרופוס לטובתם אלא לתיקון העולם, אם יחייבוהו לשלם לא יקבל על עצמו (תוספות שם ד"ה דאי).

• רבי יוסי בר חנינא סובר שהאפוטרופוס משלם, שלא שמר כראוי, וכשיגדלו היתומים יחזור ויגבה מהם (בבא קמא שם ב).

גם להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו כרבי יוסי בר חנינא (רמב"ם נזקי ממון ו ד), ויש שפסקו כרבי יוחנן (מגיד משנה שם, בשם רבנו חננאל; רמב"ן גיטין נב ב ד"ה הלכה).

אפוטרופוס מאליו

יתומים שסמכו אצל בעל הבית

יתומים קטנים שסמכו אצל בעל הבית, שמעצמם התחברו אליו והשתדל בשלהם, יש לו דין אפוטרופוס עליהם (טוש"ע חו"מ רצ כד, על פי גיטין נב א), אף על פי שלא נתמנה (רש"י שם ד"ה שסמכו), ואפילו סמכו אצל אשה (טוש"ע שם).

יש מהראשונים שסוברים שאין נעשה מאליו, אלא אם כן היו היתומים לפחות בני תשע, ויכול למכור רק מטלטלים, שהקטנים עצמם יכולים למכרם (ראה ערך קטן), אבל לא קרקעות (טור חו"מ רצ כד, בשם הרמ"ה; ריב"ש תצה); ויש חולקים וסוברים שהוא אפוטרופוס גמור לכל דבריו, ואפילו בקטן ממש (טור שם, בשם הרא"ש).

חיוב שבועה

נחלקו ראשונים אם משביעים לאפוטרופוס זה:

• יש אומרים שפטור משבועה, קל וחומר מכשמינהו אביהם שאלמלא הנאה שהיתה לו ממנו לא היה מקבל עליו (ראה לעיל: נאמנותו), ופטור משבועה כדי שלא ימנע, כל שכן כאן, ואנו קוראים בזה: משלם רעה תחת טובה (רשב"א גיטין ד"ה הנהו; רא"ש שם ה ו, בשם הראב"ד).

• ויש אומרים שצריך להישבע, פן אדם שאינו הגון ימשוך היתומים אליו ויכלה ממונם, ואין לחשוש שמא ימנע, שאדם שאינו הגון עדיף שימנע, ואדם הגון שעושה לשם שמים, כשרואה שאין להם עוזר וסומך, לא ימנע (רא"ש שם. שתי הדעות הובאו בשו"ע חו"מ רצ כד).

שבועה בבן שסמך אצל אמו

בן שסמך אצל אמו, מותרים בית דין לתועלת הקטן להחמיר עליה שתתן חשבון ושתישבע וכדומה שאר חומרות, אף על פי שאינו מן הדין, שדעת האם קרובה אצל בנה (ראה ערך אם (א)), ולא תימנע משום כך (ריב"ש תצה; רמ"א חו"מ רצ כד).

אפוטרופוס לגדולים

אין מעמידים אפוטרופוס לגדולים בני דעת (בבא מציעא לט א; רמב"ם נחלות ז ה; טוש"ע חו"מ רפה ב), שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס ליתומים משום המצוה, אבל אין מצוי שיתרצה לגדולים, ואין על בית דין לטרוח בזה (רש"י בבא מציעא שם ד"ה אפוטרופא; טור שם).

נכסי שבוי ובורח

לפיכך מי שנשבה או ברח מחמת סכנת נפשות, בית דין מתעסקים במטלטלים ובקרקעות שבנכסיו כדין נכסי שבויים - מפקידים המטלטלים בידי נאמן, ומוסרים הקרקעות לקרוב הראוי לירש לטפל ולאכול פירות (ראה ערך שבוי), אבל אין מעמידים אפוטרופוס, שאין מעמידים אפוטרופוס על גדולים (רמב"ם נחלות ז ה, על פי בבא מציעא לט א; טוש"ע חו"מ רפה ב).

הניח השבוי או הבורח קמה לקצור וענבים לבצור וכדומה, מעמידים אפוטרופוס שיהיה קוצר ובוצר ומוכר הפירות, ומניח הדמים לבית דין (בבא מציעא שם; רמב"ם שם ו; טוש"ע שם ג), אבל אין מעמידים את האפוטרופוס לעולם (בבא מציעא שם).

נמצא אדם המוכן להיות אפוטרופוס על נכסי השבוי, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שימנו אותו אפוטרופוס, מלבד אם שמעו שמת, שמורידים לקרקעותיו קרוב הראוי לירש (רשב"א בבא מציעא לח ב ד"ה ומסתברא. וראה מרדכי בבא מציעא רעה, בשם הירושלמי).

• יש אומרים שאין מעמידים אותו, שכיון שאין דרך בני אדם בכך, חוששים שמא רוצה להפסיד הנכסים (נימוקי יוסף בבא מציעא כב א, בשם הרא"ה).

• ויש אומרים שמעמידים את האפוטרופוס, אלא אם כן היורש מוחה (טור חו"מ רפה ב, בשם הרא"ש), שכיון שזכות היורש לרדת לנכסים, יכול למחות שלא יפסידוהו בדבר שאינו מצוי (סמ"ע שם ס"ק יב. הרמ"א שם ב הביא רק את שתי הדעות הראשונות).

אם אין לשבוי קרוב אלא קטן, אין מורידים אותו לנכסים שמא יפסידם (ראה ערך שבוי), אלא מעמידים אפוטרופוס שיתן הקרקעות לאריס [ראה ערכו] (טור חו"מ רפה ב, על פי בבא מציעא לט ב), שכיון שיש קצת תועלת מזה גם לקטן, שאם ישמעו שמת השבוי ינתן הכל לקטן, ימצאו מי שירצה להיות אפוטרופוס (פרישה שם ס"ק יב, וסמ"ע ס"ק כג).

היו הקרובים הראויים ליורשו אחד גדול ואחד קטן, נחלקו אמוראים:

• אביי סובר שרק על חלק הקטן מעמידים אפוטרופוס, ואת הגדול מורידים לחלקו בתורת קרוב בנכסי שבוי (בבא מציעא שם).

• רבא סובר שמעמידים אפוטרופוס על הכל (בבא מציעא שם), שיוסיפו בית הדין מעט טורח ויעמידו אפוטרופוס לכל הנכסים לתועלת השבוי, שאם יבוא יתנו לו כל הפירות (רא"ש שם ג יד).

הלכה כרבא (רמב"ם נחלות ח ב; טוש"ע שם ט).

קטן שהגדיל

קטן שהגדיל, אפילו היה אוכל ושותה יותר מדי ומפסיד ממונו והולך בדרך רעה, אין בית דין מונעים ממנו ממונו ואין מעמידים לו אפוטרופוס, אלא אם כן ציוה מורישו שלא יתנו לו אלא אם יהיה כשר ומצליח, או שלא יתנו עד זמן מרובה (רמב"ם נחלות י ח; טוש"ע חו"מ רצ כו).

שוטה וחרש

השוטה והחרש אפילו גדולים, הרי הם כקטנים ומעמידים להם אפוטרופוס (רמב"ם נחלות י ח, על פי כתובות מח א, ויבמות קיג א).

מונה על ידי אבי היתומים

אפילו אם אבי היתומים מינה אפוטרופוס לבניו הגדולים, אין צריכים אפוטרופוס, אלא אם כן באופן שיש בו מצוה לקיים דברי המת (רבינו ירוחם מישרים כו א; רמ"א חו"מ רצ כו. וראה ערך מצוה לקיים דברי המת).

בחיי האב

אפוטרופסות האב

אין בית דין ממנים אפוטרופוס לנכסי קטן שיש לו אב, ואין מדקדקים אחרי מעשיו, שאם יכול האב למנות אפוטרופוס, כל שכן שיכול למנות את עצמו, ועוד שאינו גרוע מיתומים שסמכו אצל בעל הבית (ראה לעיל: אפוטרופוס מאליו), וכל שכן כשסמוך על שולחנו (שו"ת הרא"ש פז א, וצו ב), אם לא שהממון כבר ביד אפוטרופוס, ואין האב אמיד ובעל אחריות, שאין מוציאים מהאפוטרופוס (שו"ת הרא"ש פב ב, ראה שו"ת מהרשד"ם חו"מ שח שביאר כך כוונתו).

אך אם האב אינו הולך בדרך ישרה, חייבים בית דין להעמיד לבנו אפוטרופוס (שו"ת הר"י בן הרא"ש לה), שבית דין חייבים לטפל גם בנכסי קטנים שאינם יתומים אם אין מי שיטפל בהם (בית יוסף חו"מ רצ, בשם הריטב"א).

הערות שוליים