מיקרופדיה תלמודית:אפקעינהו רבנן לקדושין מניה

הגדרה^[1] - חכמים הפקיעו במקרים ידועים את הקדושין של הבעל ועשו את האשה לפנויה

ישנם שני אופנים שבהם הפקיעו קידושין:

• כשהקדושין כבר חלו, אלא שאחר כך ראו חכמים לשם צורך ותקנה להפקיע אותם.

• כשלכתחילה נעשו הקדושין שלא ברצון חכמים, והפקיעום שלא יחולו כלל.

הפקעה לאחר זמן

המקרים

בשלשה מקרים מצינו בתלמוד שהפקיעו חכמים את הקדושין לאחר שכבר חלו:

• המגרש את אשתו בתנאי אם לא יעשה דבר פלוני, ונאנס ולא יכל לעשותו, כגון שאמר: הרי זה גיטך אם לא אבוא עד יום פלוני, ונאנס ולא יכל לבוא, מן התורה כיון שהיה אנוס אינו גט, אבל חכמים תיקנו שאין טענת אונס בגיטין והגט כשר (ראה ערך אונס, אונס בגיטין), והפקיעו את הקדושין על ידי גט זה שאינו כשר אלא מדבריהם (כתובות ג א).

• השולח גט לאשתו על ידי שליח, מדין תורה כל זמן שלא הגיע הגט לידה יכול הבעל לבטל את הגט, וחכמים תיקנו שלא יבטל שלא בפני האשה או השליח. ונחלקו תנאים אם בדיעבד כשביטלו מבוטל, ומי שסובר שאינו מבוטל, הרי זה מפני שחכמים הפקיעו את הקדושין על ידי גט זה שהכשירוהו משום תקנה (גיטין לג א).

• שכיב מרע שגירש את אשתו ואחר כך עמד מחוליו, מדין תורה יכול לחזור בו מהגט, שלא גירשה אלא אם ימות; וחכמים תיקנו שאינו חוזר, והפקיעו את הקדושין על ידי גט זה (גיטין עג א).

בכל שלשה המקרים הללו אמרו חז"ל, שמסתמא כל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש, ולפיכך יש כח בידם להפקיע הקדושין (כתובות ג א; גיטין לג א).

מלבד שלשה המקומות המפורשים בתלמוד שחכמים הפקיעו את הקדושין, מצינו לראשונים שפירשו אף דינים אחרים שבתלמוד ביסוד זה של הפקעת הקדושין:

• עד אחד המעיד שמת הבעל, שמן התורה אין דבר שבערוה פחות משנים, וחכמים האמינו לעד אחד שהאשה תינשא על פיו (יבמות פז ב); יש מהראשונים שכתב הטעם משום שכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש, ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה (שו"ת הרשב"א א אלף קסב)^[2].

• עד מפי עד שהאמינו חכמים בעדות אשה שמת בעלה (יבמות שם); דעת אחד הראשונים שהוא מטעם זה של אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה (רש"י שבת קמה ב ד"ה לעדות אשה).

• ארבע אמות שתיקנו חכמים שקונות לו לאדם, אף בגט תיקנו, שאם זרק הבעל גט לאשתו בתוך ארבע אמות הסמוכות לה - מגורשת, ופירשו ראשונים שמשום תקנת עגונות הפקיעו חכמים את הקדושין (רמב"ן גיטין עח א; תוס' רבינו פרץ בבא מציעא י א).

• גט שאין בו זמן שכשר בדיעבד, לדעת אחד הראשונים הוא משום שכל המקדש על דעת חכמים מקדש, ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה (נמוקי יוסף סנהדרין י ב מדפי הרי"ף).

• האשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך, שמן התורה נאסרה לו, וחכמים תיקנו שאינה נאמנת והיא מותרת לו (נדרים צ ב), לדעת אחד הראשונים הרי זה משום שכל המקדש על דעת חכמים מקדש, ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה (ר"ן שם)^[3].

הטעם

שני טעמים לדבר שיש בכח חכמים להפקיע קידושין:

(א) כל אדם מקדש על דעת שהנהיגו חכמי ישראל בישראל, שיהיו קיימים הקדושין לפי דברי חכמים, ושיהיו בטלים לפי דברי חכמים על ידי גיטין שהכשירו חכמים (רש"י כתובות שם ד"ה כל), שהרי בשעת הקדושין אומר "כדת משה וישראל" (רש"י יבמות צ ב ד"ה אדעתא; תוס' כתובות שם ד"ה אדעתא). ופירשו הראשונים שהרי זה כקדושין בתנאי על מנת שירצה אבא, שאם לא רצה האב אינה מקודשת (כתובות עג ב); ואף כאן הרי זה כמו שהתנה על מנת שירצו החכמים, והרי לא רצו (שיטה מקובצת כתובות ג א, בשם הריטב"א והרא"ה; הפלאה כתובות שם).

הפקעת הקדושין על ידי החכמים היא בקדושי כסף, בקדושי שטר, ובקדושי ביאה:

• בקדושי כסף הפקירו החכמים את כסף הקדושין, שהפקר בית דין הפקר, ועשו את הכסף שנתן לה מתנה למפרע, וממילא בטלו הקדושין (רש"י יבמות צ ב ד"ה ואפקעינהו; תוס' כתובות ג א ד"ה תינח).

• בקדושי שטר ביטלו חכמים את השטר (שיטה מקובצת כתובות ג א, בשם הריטב"א); שהשטר צריך להיות של המקדש, והם הפקירוהו שאינו שלו (הפלאה כתובות ג א).

• בקדושי ביאה עשו חכמים את בעילתו בעילת זנות, ונפקעו שם קדושין מהביאה (כתובות שם; גיטין לג א).

(ב) ויש מפרשים שמעולם לא הפקיעו החכמים בפועל את הקדושין, בין בקדושי כסף ובין בקדושי ביאה, אלא שמכיון שהאדם יודע שיש כח ביד חכמים להפקיע הקדושין, שהרי קידש על דעת החכמים, וממילא יהיו כל בעילותיו בעילות זנות, ואין אדם רוצה שבעילותיו יהיו בעילות זנות, ולכן כשנותן גט על תנאי ואירע אונס, הרי הוא מוותר על טענת האונס, וגומר בדעתו שיהיה גט גמור אפילו כשיארע אונס, וכן במבטל גיטו שלא בפני השליח, גומר בדעתו שהגט יחול, כדי שלא יהיו בעילותיו בעילות זנות על ידי הפקעת קדושין למפרע (שיטה מקובצת כתובות ג א, בשם הרא"ה; שו"ת הרשב"א א אלף קסב).

ביטול הקידושין למפרע

לדעת הסוברים שהחכמים הפקיעו את הקדושין, הפקעה זו היא עקירת הקדושין למפרע, וכאילו לא נתקדשה מעולם. שדוקא בגט כשר גזרת הכתוב היא שאף על פי שהקדושין קיימים עד עכשיו, הגט כורתם ומתיר איסורם מכאן ולהבא, אבל גט זה שאינו מן התורה, וחכמים הכשירוהו מפני דעתו של זה שקידשה על דעת חכמים, אנו צריכים לומר שמעיקרם אין הקדושין חלים כלל (רש"י כתובות ג א ד"ה שויוה).

ולכן אם זינתה קודם לכן וילדה, כשהפקיעו אחר כך חכמים הקדושין על ידי גט כזה, הרי הבנים שילדה, שהיו עד עכשיו בחזקת ממזרים, נטהרים, והאשה פטורה מן המיתה, כיון שלא היתה אשת איש כלל (תוס' גיטין שם ד"ה ואפקעינהו).

אלא שנחלקו הראשונים כשהבעל עשה במתכוין לשלוח גט על ידי שליח ולבטלו שלא בפניו, בשביל לחפות על אשתו שהיא קרובתו שזינתה, כדי לפטרה ממיתה, או לטהר את הממזרים שילדה:

• יש אומרים שאפילו באופן זה מועיל לעשותה פנויה למפרע, ולפטרה ממיתה ולטהר הממזרים (ר"י בתוס' שם; שיטה מקובצת כתובות ג א, בשם רב מרי); ויש אומרים שאם ידוע לנו שלכך נתכוין הבעל, לא הפקיעו חכמים את הקדושין, שלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה, שמתוך כך יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות (רבינו תם בתוס' שם).

• יש אומרים שאין החכמים מפקיעים למפרע את הקדושין שכבר חלו, אלא מכאן ואילך, והאשה שזינתה מקודם חייבת חנק (שיטה מקובצת כתובות ג א בשם אית דמתרצי).

• ויש אומרים שמדאורייתא הקדושין בטלים למפרע, אבל מדרבנן אין הממזרים נטהרים, והאשה אסורה לכהן ולקרובי הבעל (שיטה מקובצת שם בשם הרמב"ן; מאירי כתובות שם).

ולדעת הסוברים שהחכמים לא הפקיעו את הקדושין בפועל, אלא שהבעל מכיון שיודע שיש כח ביד החכמים להפקיע הקדושין, שוב הוא גומר ומגרש בגט גמור - אין הקדושין בטלים אלא מכאן ולהבא על ידי הגט, כמו כל שאר גיטין כשרים, והאשה שזינתה חייבת מיתה, והבנים ממזרים (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ה והרמב"ן ורשב"א; שו"ת הרשב"א שם).

הפקעה בתחילת הקדושין

בשני מקומות מצינו שהחכמים הפקיעו את הקדושין לכתחילה שלא יחולו כלל, מפני שעצם הקדושין נעשו שלא ברצון חכמים:

• מי שאנס את האשה שתתקדש לו, מן התורה הקדושין קיימים, משום שעל ידי האונס גמרה בלבה להתרצות להתקדש, אבל חכמים הפקיעו את הקדושין, לפי שעשה שלא כהוגן וקידשה בעל כרחה (בבא בתרא מח ב).

• מעשה באחד שקידש קטנה, וכשהגדילה הכניסה לחופה שתתקדש לו בקדושין של תורה, ובא אחר וחטפה וקידשה הוא - מדין תורה קדושי השני קיימים, אבל אמרו שמכיון שעשה שלא כהוגן הפקיעו חכמים את הקדושין (יבמות קי א).

ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

• יש אומרים שאף בהפקעה שבתחילת הקידושין הטעם הוא משום שכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש, שהרי אומר בשעת הקדושין "כדת משה וישראל" (רש"י יבמות קי א ד"ה וקא אפקעינהו; רשב"ם בבא בתרא מח ב ד"ה מר בר רב אשי).

• ויש אומרים שמכיון שקידש נגד רצונם של חכמים, הרי לא תלה קדושיו בדעתם ולא על דעתם קידש, אלא שכל שקידש שלא כהוגן יש כח ביד חכמים לבטל את הקדושין אף שלא תלה בדעתם, ולא אמרו הטעם של כל המקדש על דעת חכמים מקדש אלא כשהקדושין בשעתם היו קדושין גמורים וההפקעה היא אחר כך (תוס' בבא בתרא שם ד"ה תינח).

כשמבטלים את הקדושין לכתחילה, היא מותרת בקרובי הבעל, ומותרת לכהן, ואינה צריכה גט כלל (שיטה מקובצת כתובות ג א; מאירי יבמות קי ב).

אף בהפקעה זו מצינו לראשונים שפירשו דינים שונים שבגמרא על יסוד זה:

• המקדש אשה בחמץ שאיסורו בהנאה הוא מדרבנן, כגון חמץ נוקשה (ראה ערכו), אין חוששים לקדושיו, אף על פי שמן התורה היא מקודשת. ופירש אחד הראשונים שהטעם הוא שכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש, והפקירו בית דין את ממון הקדושין, שהפקר בית דין הפקר (רש"י פסחים ז א ד"ה אפילו).

• המקדש על מנת להחזיר את כסף הקדושין, שאף על פי שמן התורה מקודשת, מדרבנן אינה מקודשת (קידושין ו ב). וכתבו ראשונים שהטעם הוא שהפקיעו חכמים את הקידושין (תוס' שם ד"ה לבר)^[4].

הפקעה לאחר התלמוד

נחלקו הגאונים והראשונים אם יש כח ביד חכמי הדורות שלאחר התלמוד להפקיע הקדושין שנעשו שלא כרצונם:

• יש סוברים שחכמי הדורות יכולים לתקן תקנה ידועה ולפרש שמי שיקדש שלא כתקנתם הם מפקיעים את הקדושין, ולפיכך יש מהגאונים שתיקנו שלא יקדשו אלא בכתובה ובברכת ארוסין, ומי שיעבור על זה אין חוששים לקדושיו, שכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש, ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה (רב האי גאון בשם רב יהודה גאון, אוצר הגאונים כתובות תשובות ס, והביאו בשו"ת מהרי"ט א קלט, ב אה"ע מ).

ולדעה זו כל קהל יכול לעשות תקנה בהסכמת אנשי העיר ותלמידי חכמים שבעיר על סדר הקדושין, ולהתנות שמי שיעבור על תקנתם הם מפקירים את ממונו, שהפקר בית דין הפקר, ונמצא זה מקדש בממון שאינו שלו, ואפקעינהו לקדושין מיניה (שו"ת הרשב"א א תקנא; שו"ת תשב"ץ א קלג, ב ה). ודין בית דין וצבור שוה בזה, שכל יחיד מקדש על דעת הציבור, והצבור יכולים להפקיע את קידושיו (שו"ת הריב"ש שצט; שו"ת יכין ובועז ב כ).

ולא עוד אלא שיש מהראשונים שכתב שאפילו אם קידשה בביאה יש כח ביד בית דין לעשות לבעילתו בעילת זנות (שו"ת הרא"ש לה א). וגדולה מזו כתב, שאפילו קדושין שחלו בשעתם, אם ראו בדורות שאחרי חכמי הגמרא, בימי הגאונים בישיבות של בבל, שיש צורך שעה משום גדר וסייג להפקיע הקדושין למפרע על ידי גט שאינו כשר, עשו כן (שם מג ח).

• ויש שכתב שאפילו אם מתקני התקנה לא תיקנו בפירוש שמי שיעבור על תקנתם יופקעו הקדושין, אלא שהחרימו סתם על מי שיעבור על תקנתם, גם כן הקדושין בטלים, שאנו אומרים שבודאי נתכוונו כשתיקנו התקנה להפקיע הקדושין, שאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם (שו"ת הר"י בי רב מב; שו"ת הרלב"ח קלו).

• ויש חולקים וסוברים שאם לא היתה תקנה מפורשת להפקיר הממון ולבטל הקדושין ודאי שהעובר על תקנות בית דין וקהל בסדר הקדושין אין קדושיו מתבטלים, שאפילו חכמי התלמוד עצמם לא אמרו בתורת כלל שכל מי שעשה שלא כהוגן הפקיעו חכמים את קדושיו, ואין לך שלא כהוגן גדול מן הרמאות, ומכל מקום אמרו שהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית, והלך וקדשה לעצמו - מקודשת לשני, אלא שנהג בו מנהג רמאות (קדושין נח ב).

ואף הפקר בית דין לא בכל מקום שעבר על דברי חכמים אמרו, אלא במקום שאמרו - אמרו, ובמקום שלא אמרו - לא אמרו, ולכן אין לנו הפקעת קדושין אלא באותם המקומות שאמרו חכמים (שו"ת הרשב"א א אלף קפה; שו"ת המיוחסות לרמב"ן קכה; מהרי"ק שורש פד; שו"ת ב"י אה"ע י, בשם גאון; שו"ת מהרי"ט ב אה"ע מ; שו"ת הרלב"ח סי' קלח; שו"ת הרדב"ז ד סי' אלף קכח; שו"ת חכם צבי קכד, ועוד)^[5].

ואפילו כשתיקנו בפירוש להפקיע הקדושין ולהפקיר הממון חששו להחמיר ולהצריכה גט (שו"ת הרשב"א אלף רו; שו"ת הריב"ש שצט; שו"ת תשב"ץ ב ה; שו"ת רשב"ש ריא; שו"ת יכין ובועז ב כ; רמ"א בשו"ע אה"ע כח כא); שמשום חומר העריות יש לחוש שמא אין כח בית דין להפקיר ממון אלא בית דין חשוב כבית הדין של רב אמי ורב אסי (עי' גיטין לו ב. וראה ערך הפקר בית דין). ואף שלענין ממון אנו סומכים על הפקר בית דין אף בבית דין של ימינו, אבל בקדושין יש להחמיר (תשב"ץ שם)^[6].

• יש מי שכתב להלכה ולא למעשה שניתן בזמנינו להפקיע קידושין למפרע במקרה שאשת איש נשאת לאחר בשוגג, ויש לה ולד ממזר, וכדי להכשיר את הולד יכול הבעל לשלוח גט לאשתו על ידי שליח, ואחר כך יבטל את הגט בפני עד אחד, ואז הקידושין בטלים למפרע, וממילא הולד אינו ממזר (שו"ת מהרש"ם א ט).

ונחלקו עליו האחרונים וכתבו שלא ניתן לעשות כך מכמה סיבות (שו"ת עונג יו"ט קסט; שו"ת כתב סופר אה"ע נא; האלף לך שלמה אה"ע לד; מנחת שלמה א עו; ציץ אליעזר טו נח, ועוד).

ועוד דנו בימינו בשאלה אם ניתן להפקיע קידושין למפרע במקרה שבית דין פסק שהבעל חייב לתת גט לאשתו, והוא מסרב ומעגן את אשתו, והכריעו כשיטות הפוסקים שאין בכחנו להוסיף מקרים של הפקעת קידושין על המקרים שקבעו חז"ל (כמבואר לעיל); ועוד שבמקרה זה הזוג חיו בשלום במשך שנים ונולדו להם ילדים כשרים; ועוד, שעקרון זה היה ידוע לכל גדולי הדורות בעבר, ובכל זאת לא היה מי שהעז להפעילו במקרים של מסורבי גט להצלת יחידים (שו"ת מנחת שלמה א עו; הרב זלמן נחמיה גולדברג, תחומין כג (תשס"ג) 158-160, ושם 165-168; הרב אוריאל לביא, תחומין כז (תשס"ז) 304-310, ושם כט (תשס"ט) 247-256, ועוד)^[7].

הערות שוליים