מיקרופדיה תלמודית:אפקעתא דמלכא

הגדרה^[1] - הפקעת הבעלות על פי מצות ה' שבתורה

לשתי הפקעות קראו בגמרא "אפקעתא דמלכא":

• בשביעית - להפקר הפירות (בבא מציעא לט א), ולאיסור הזריעה (שם קו א).

• ביובל - לחזרת השדות המכורות מהלוקח למוכר (שם קט א).

בשביעית

בגדר "אפקעתא דמלכא" נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שמצות ההפקר בשביעית היא שמוטל על הבעלים להפקיר את הפירות, אבל לא שממילא נעשים הפירות הפקר. ולכן מי שגדר את כרמו ולא הפקירו חייבים הפירות במעשרות, ואינם נחשבים כהפקר שפטור מהמעשר.

וכן פירות של גוי בשביעית חייבים במעשרות, אפילו לדעת הסובר ששביעית נוהגת בשל נכרים, שהרי הנכרי אינו מפקירם (שו"ת אבקת רוכל כד; שו"ת מהרי"ט א מב בשמו).

ולשיטה זו "אפקעתא דמלכא" הכוונה מצות המלך (רש"י בבא מציעא לט א ד"ה אפקעתא); דהיינו שהמלך ציוה את הבעלים שיפקירו את השדה, כי מה שנאמר בשביעית: וּנְטַשְׁתָּהּ (שמות כג יא) - הוא ציווי על הבעלים (פאת השלחן כג ס"ק כט).

• ויש אומרים שאפקעתא דמלכא פירושו שהתורה היא שהפקירה, ולכן אפילו כשהישראל גדר כרמו ולא הפקירו, הפירות הם הפקר ממילא על פי מצות המלך, וכן פירות של גוי בשביעית פטורים מן המעשרות (שו"ת מבי"ט א יא; שו"ת מהרי"ט א מג; בית רידב"ז על פאת השלחן ד יג; חזון איש שביעית יט ס"ק כד-כה)^[2].

באיסור זריעה בשביעית אמרו בגמרא שזוהי אפקעתא דמלכא (בבא מציעא קו א), שהמלך ביטל את הבעלים מלזורעה (רש"י שם ד"ה אפקעתא).

בשמיטת כספים

נחלקו ראשונים מהי ההפקעה בשמיטת כספים:

• יש אומרים שאפקעתא דמלכא היא, והשביעית משמטת מאליה, אפילו שהמלוה לא אמר משמט אני, ואף על פי שנאמר: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה (דברים טו ב), ואמרו שאם בא הלוה להחזיר חובו יאמר לו המלוה משמט אני (גיטין לז ב) - אין זו אלא מצוה שיאמר, אבל לא שהדיבור מעכב את השמיטה, כי שמוט ועומד הוא (מרדכי גיטין רמז שפ, בשם ר' אביגדור הכהן).

ולפיכך התובע חובו לאחר שמיטה וגובה אותו, חוץ מזה שעובר על הלאוין של שביעית (ראה ערך שמיטת כספים), עובר אף על לאו של גזלה, כי החוב כבר נשמט ואין מגיע לו כלום.

וכן אפילו חרש שוטה וקטן, שאינם בני מצוות, אם יש להם כסף והלוו, החוב נשמט ממילא, כי אפקעתא דמלכא היא (מנחת חינוך תעז סק"ב; כתב סופר גיטין לז א)^[3].

• ויש אומרים שהמלוה הוא שחייב להשמיט, וכל זמן שלא השמיטו המלוה חייב הלוה לפרוע, אלא שהלוה יכול להזמין את המלוה לדין שישמט לו כאשר צוה ה', ובית דין יחייבוהו להשמיט (יראים השלם קסד).

ביובל

חזרת השדות בשנת היובל למוכר (ראה ערך שדה אחוזה וערך יובל) קרויה בשם אפקעתא דמלכא (בבא מציעא קט א). דהיינו שמלבד המצוה להשיב את הקרקעות, הפקיעה התורה את הבעלות על הקרקע. ולפיכך אף מי שאינו חייב במצוות, כגון קטן, אם ירש שדה מקנה מאביו, השדה יוצאת ממנו ביובל וחוזרת לבעליה^[4].

וכתבו אחרונים שמטעם זה קרקע היוצאת ביובל, חוזרת היא מאליה לבעלים הראשונים, ואינם צריכים לעשות קנין כדי לזכות בה, ואם לא החזיר הלוקח את הקרקע לבעלים הראשונים, לסוברים שהגוזל קרקע עובר בלאו של לא תגזול, הרי זה עובר באיסור גזל (מנחת חינוך שלט ס"ק י,יג; שואל ומשיב ד ג נח; משך חכמה ויקרא כה כג).

מסיבה זו, הלוקח שדה מחברו והגיע יובל, שמין לו את השבח שהשביח והמוכר משלם לו שבח זה, שנאמר: וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת (ויקרא כה לג) - ממכר חוזר, שבח אינו חוזר. ואין למדים מכאן למקבל שדה מחברו בחכירות למשך זמן שישומו לו את השבח (ראה ערך חוכר), לפי שכאן היא מכירה גמורה, ומה שהשביחה השדה ברשות הלוקח השביחה, וכשחוזרת ביובל אפקעתא דמלכא היא, ואת השבח לא הפקיעה התורה (בבא מציעא שם, ורש"י דם ד"ה התם זביני).

וכן לגבי המצוה לשלח עבדים ביובל, כתבו האחרונים שמלבד המצוה לשלח עבדים, יש ביובל אף משום הפקעת המלך; ולפיכך אפילו אין האדון משלחו, הרי זה יוצא לחירות, ואם האדון משתעבד בו הרי הוא עובר על איסור לא תגזול; וכן עבד של חרש שוטה וקטן, אף על פי שבעליו אינם חייבים במצוות, הרי זה יוצא לחירות ביובל (מנחת חינוך מב ס"ק יד)^[5].

הערות שוליים