מיקרופדיה תלמודית:אפרושי מאסורא

הגדרה^[1] - חיוב למנוע את חברו מלעשות דבר איסור

הכלל

כל יחיד הרואה אדם מישראל שעושה איסור, חייב למונעו ולהפרישו, כגון הרואה את חברו לבוש בגד של כלאים בשוגג, חייב להודיעו שהוא לבוש כלאים כדי להפרישו מהאיסור (טוש"ע יורה דעה שג א), ואם לבוש במזיד - חייב לקרוע מעליו, אפילו היה מהלך בשוק (רמב"ם כלאים י כט, לפי הב"ח שם, על פי ברכות כ א)^[2].

לכל הדעות אפרושי מאיסורא חל על מצוות לא תעשה, ונחלקו מהאחרונים אם גדר זה חל גם במצוות עשה, היינו שכל יחיד הרואה את חברו שאינו מקיים מצות עשה יכול לכפותו לקיים המצוה (נתיבות המשפט ג סק"א), או שכפיה על המצוות היא רק בכוחו של בית דין (קצות החושן ומשובב נתיבות שם. וראה מנחת חינוך רכח ד; אור שמח ממרים ד ג. וראה ערך כפיה).

מדאוריתא או מדרבנן

נחלקו אחרונים במקור חיוב זה:

• יש אומרים שחיובו מדאורייתא, ויסודו ממצות הוכח תוכיח (שאגת אריה נח; כתב סופר יו"ד פג).

• יש שמשמע מהם שיסוד חיובו הוא מדין כל ישראל ערבים זה לזה (ראה תלמידי רבנו יונה עבודה זרה ו ב, בשם רמ"ה, ודרשות ופירוש רבנו יונה שם; ריטב"א קדושין כז ב, ועבודה זרה שם; שו"ת חתם סופר יו"ד יט, וחו"מ קעז. וראה ערך כל ישראל ערבים זה לזה).

• ויש אומרים שחיובו מדרבנן, וסמכוהו על לאו של לפני-עור-לא-תתן-מכשול (ב"ח יו"ד שג א; פרי יצחק ח"א כו).

להפריש מאיסור דרבנן

כמו-כן נחלקו אחרונים בחיוב להפריש חברו מאיסור דרבנן:

• יש אומרים שחייבים להפריש מכל איסור דרבנן (נחלת צבי לפתחי תשובה יו"ד שג, על פי הרמב"ם כלאים י כט; שדי חמד, אסיפת דינים ה ב, בשם כמה אחרונים).

• ויש שמחלקים בין איסור גמור מדרבנן לדבר שאין איסורו אלא משום קנס, שבזה אין חיוב להפרישו (דרך המלך חמץ ומצה ח).

להורות הלכה בפני רבו

אף על פי שאסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו (ראה בערך כבוד רבו), מכל מקום כדי לאפרושי מאסורא מותר, כגון שראה אדם עושה דבר האסור מפני שלא ידע באיסור, או מפני רשעו, יש לו להפרישו ולומר לו אפילו בפני רבו דבר זה אסור, ואף על פי שלא נתן לו רבו רשות, ועל זה אמרו: אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה' (משלי כא ל) - כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב (עירובין סג א; רמב"ם תלמוד תורה ה ג; טוש"ע יו"ד רמב יא).

להפרישו מאיסור בכפיה

מותר גם להכות את חברו כדי להפרישו מלעשות איסור, וכן אמרו בעבד נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל ורבו מפציר בו לצאת ואינו רוצה, וחבל בו רבו ועשה בו חבורה, שפטור (בבא קמא כח א), אבל אין זה אלא היתר ולא חובה, שהבית דין בלבד הם שחייבים לכוף שלא לעשות איסור (מנחת חינוך ח י).

בבית המרחץ

אף על פי שאסור לדבר דברי תורה בבית המרחץ (ראה בערך בית המרחץ), מכל מקום לאפרושי מאיסורא מותר (שבת מ ב; רמב"ם קריאת שמע ג ה; טוש"ע אורח חיים פה ב), ולא זו בלבד כשרואה שחברו רוצה לעשות איסור - מותר לומר לו אל תעשה כך וכך, אלא מותר לומר לו אף בלשון של הוראה שאסור לעשות כן (כסף משנה שם, על פי הגמ' שם).

המניעה מהפרשה היא שב ואל תעשה או קום עשה

נחלקו ראשונים בהגדרת המניעה מלהפריש חברו מאיסור:

• יש אומרים שהיא נקראת שב ואל תעשה, כיון שאינו עושה כלום אלא שאינו מפרישו (טור יו"ד שג, בשם הרא"ש, לפי הנודע ביהודה קמא או"ח לה, והשאגת אריה נח).

• ויש אומרים שהיא נקראת קום ועשה, כיון שעל ידי זה שאינו מפרישו עושה חברו מעשה באיסור בידים (רמב"ם כלאים י כט, לפי הנודע ביהודה, והשאגת אריה שם).

ונפקא מינה לכבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה שהיא בשב ואל תעשה, ולא לא תעשה שהיא בקום ועשה אם מותר במקום כבוד הבריות להימנע מלהפריש חברו מאיסור (נודע ביהודה ושאגת אריה שם).

להפריש גוי מאיסור

אין חיוב להפריש גוי מאיסור (ש"ך יו"ד קנא סק"ו), שהחיוב הוא דוקא להפריש ישראל, שכולם ערבים זה לזה [ראה בערך כל ישראל ערבים] (חתם סופר יו"ד יט; כתב סופר יו"ד פג)^[3].

היחס בין אפרושי מאסורא לבין הלעיטהו לרשע וימות

במספר הלכות קבעו חז"ל שאין אנו חייבים להיזהר שלא יכשל על ידינו בדבר איסור, אלא הלעיטהו לרשע וימות (בבא קמא סט א), ואין אנו אחראים לרמאים (ירושלמי דמאי ג ה, ומעשר שני ה א). מהאחרונים יש שתמהו הרבה, הרי אנו מוזהרים על כל איש ישראל להפרישו מאיסורים (ראה שו"ת חות יאיר קמב. וסיים ומי שיעלה ארוכה למחלתי בזה רופא אומן יקרא)^[4].

הערות שוליים