מיקרופדיה תלמודית:אפר חטאת

הגדרה^[1] - אפר פרה אדומה שמקדשים בו מי חטאת להזאה על טמא מת

עשייתו

אפר פרה נעשה מהפרה שנשרפה, ומהעצים שהיא נשרפת בהם (פירוש המשניות לרמב"ם פרה ג יא). וכך אמרו חכמים: וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה וגו', עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף (במדבר יט ה) - ר' יהודה אומר שלא ימעיט את העצים, מרבה הוא לה חבילי אזוב (ראה ערכו) וחבילי אזוביון בשביל לרבות את האפר (ספרי במדבר קכד; פירוש המשניות שם), שמינים הללו אפרם מרובה ויפה (תוספתא פרה (צוקרמאנדל) ד י), שאינם נעשים פחמים כשאר עצים (ר"ש פרה ד ג)^[2].

כשנגמרה שרפת הפרה חובטים אותה במקלות (פרה ג יא; רמב"ם פרה ג ג), היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהם (רמב"ם שם), וכוברים את הכל בכברות (פרה שם; רמב"ם שם).

חתיכה שחורה מבשר הפרה או מן העצים שנשרפה כל כך שאם יכתשוה תיעשה אפר, כותשים אותה עד שתיעשה אפר, וכשאין החתיכה נעשית אפר על ידי כתישה אלא חלקיה נשארים מדובקים - מניחים אותה (משנה פרה ג יא; פירוש המשניות שם; רמב"ם פרה ג ג; פי' הרא"ש פרה שם)^[3].

העצם, בין שייעשה אפר על ידי כתישה, ובין שלא ייעשה אפר - כותשים אותו; ודוקא כשכתש את העצם בתערובת של אפר גמור, אבל אם כותשו בפני עצמו וקידש בו פסול (פירוש מהר"ם מרוטנבורג פרה ג יא; אליהו רבא שם), אפילו אם העצם נעשה אפר על ידי כתישה (מהר"ם מרוטנבורג שם). ויש שנראה מדבריהם שלעולם כשר העצם שנכתש אפילו בלי תערובת אפר גמור (ביאור הגר"א לתוספתא פרה ג יג; רש"ש פרה ג יא).

אסיפתו

אסיפת האפר

אחרי שנעשה אפר אוספים אותו, שנאמר: וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה (במדבר יט ט). האסיפה כשרה בכל אדם מישראל גם בזר ואשה, חוץ מחרש שוטה וקטן (יומא מג א; רמב"ם פרה ד יז).

ואין האסיפה כשרה אלא בטהור, שנאמר: וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר (במדבר שם), אלא שטבול יום כשר לאסיפה (יומא מג ב, רמב"ם א יג)^[4].

אסיפת האפר כשרה בלילה (תוספתא פרה (צוקרמאנדל) ד א; יומא מב ב; רמב"ם שם).

האוסף את האפר מטמא בגדים, שנאמר: וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (במדבר יט י; רמב"ם פרה ה א). ומטמא בין בגדים שעליו, ובין בגד או כלי שנגעו בו בשעת אסיפתו (רמב"ם שם ב, וראה ערך טומאת בגדים).

עשה מלאכה אחרת בשעת אסיפת האפר, הרי זה כשר, שאין המלאכה פוסלת בפרה אלא עד שתיעשה אפר (תוספתא פרה (צוקרמאנדל) ד יא; רמב"ם פרה ד יז).

באסיפת אפר הפרה פוסל היסח הדעת, שנאמר: וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר וגו' וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת, שצריכה שימור, שלא יסיח דעתו (יומא מב ב, וברש"י ותוס' ד"ה למשמרת, ובר"ח שם); ויש סוברים שאין היסח הדעת פוסל בה (מאירי יומא שם)^[5].

העברתו

חכמים גזרו שלא יעביר אדם אפר פרה בנהר ובספינה, ולא ישיטו על פני המים, ולא יעמוד בצד זה של נהר ויזרקו לצד אחר (משנה פרה ט ו; רמב"ם פרה י ב). וכן לא ירכב על גבי בהמה, ולא על גבי חברו (תוספתא פרה (צוקרמאנדל) ט ט; חגיגה כג א) בנהר (רש"י יבמות קטז ב ד"ה לא ירכיבם).

אבל עובר הוא במים עד צוארו והאפר בידו (משנה שם; רמב"ם שם), ורוכב אם רגליו נוגעות בקרקע, ומעבירם על הגשר ואינו חושש (תוספתא שם; חגיגה שם). בים הגדול מעבירים את האפר בספינה ושטים על פני המים, שלא גזרו אלא בנהר (רמב"ם שם ג).

מקום הנחתו

אין מכניסים מהאפר כלום לעזרה, שנאמר וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (במדבר יט ט; רמב"ם פרה ג ד).

לשלשה חלקים היו חולקים את כל האפר: אחד ניתן בחיל [היקף קרקע חומה בהר הבית מסביב לעזרות, שממנו ולפנים קדושתו למעלה מקדושת שאר הר הבית (ראה ערכו)], ואחד בהר המשחה [הר הזיתים שהוא כנגד ירושלים במזרחה], ואחד מתחלק לכל המשמרות (משנה פרה ג יא; תוספתא פרה (צוקרמאנדל) ג יד; רמב"ם פרה ג ד).

יש שפרשו שמשמרות אלו הם הכהנים שהיו שומרים בבית המקדש בעשרים וארבעה מקומות (פירוש המשניות לרמב"ם פרה שם); ויש שפרשו שהם משמרות כהונה שהיו בערי ישראל (ראה ערך משמרות), ונתנוהו שם כדי שלא יצטרכו ישראל ליסע לירושלים, ויוכלו לקחת מהאפר בעריהם (תוס' יום טוב ותפארת ישראל פרה ג יא).

האפר שהתחלק לכל המשמרות היו ישראל מזים הימנו, והאפר שניתן בהר המשחה היו מניחים אותו בחלונות שהיו תחת האבן שהיתה הפרה נשרפת שם (ספרי זוטא יט ט), והכהנים הגדולים מקדשים ממנו כשיהיו צריכים לעשות פרות אחרות (תוספתא פרה (צוקרמאנדל) ג יד; רש"י במדבר יט ט); או שכהנים טמאי מתים היו מזים ממנו (תוספות יום טןב פרה ג יא).

ויש אומרים להיפך, שמהאפר המתחלק לכל המשמרות היו הכהנים מקדשים, ומהניתן בהר המשחה היו ישראל מזים, וזה שניתן בחיל היה מוכן ומוצנע (רמב"ם פרה ג ד).

כל הכלים כשרים להכניס בהם את אפר הפרה: כלי אבנים (תוספתא פרה (צוקרמאנדל) ג ד; פירוש המשניות לרמב"ם פרה י ג), כלי חרס (משנה פרה ה א; רבי עובדיה מברטנורא פרה י ג), וכלי עץ (משנה פרה ה ד).

טומאה ומעילה

טומאת האפר

משגמר לכנוס את האפר, המתעסק בו אחר כך בחילוק האפר או בהצנעתו וכן הנוגע בו, טהור (רמב"ם פרה ה ד), שאין טומאה למתעסקים בפרה אדומה אלא עד אחרי כניסת אפרה (כסף משנה שם); ויש אומרים שאפר פרה מטמא במגע ובמשא כמו מי חטאת (רש"י בכורות כג א ד"ה ואי אמרת).

אפר פרה שנגע בטומאה אחרת, מקבל טומאה (עדיות ח א; רמב"ם פרה יג ה). ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שטומאה זו היא רק מדרבנן, שהרי האפר אינו אוכל, ואף משום חיבת הקודש [דבר שאינו מקבל טומאת אוכלין, מחמת שאינו אוכל, וכשהוא של קדשים, מחמת חשיבות הקודש, מקבל טומאה] אין בו, שהרי הוא חולין מן התורה ואין מועלים בו, והאפר לא נקרא חטאת (תוס' יומא מח ב ד"ה מדפסיל בשם הריצב"א; שיטה מקובצת בבא קמא עז א, בשם תוס' שאנץ; אליהו רבא פרה ג ג).

• יש אומרים שהאפר מקבל טומאה מן התורה משום חיבת הקודש (שו"ת הרשב"א א לב; טורי אבן חגיגה כג א; שיטה מקובצת בבא קמא עז א, בשם תלמידי רבינו פרץ), שלא נתמעט האפר אלא ממעילה, אבל לכל דבר דינו כחטאת (טורי אבן שם). אלא שאינו בתורת אוכל שיטמא טומאת אוכלין (שו"ת הרשב"א שם), ואינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה (שיטה מקובצת שם בשם תלמידי רבינו פרץ).

• ויש אומרים שאפר חטאת מטמא טומאת אוכלין (ר"י מיגאש שבועות יא ב ד"ה איתיביה).

כלי חרס שיש בו אפר ומוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת, האפר טמא, שאין אפר פרה ניצל בצמיד פתיל, שהרי נאמר: במקום טהור, ואין זה מקום טהור (ספרי במדבר קכד; משנה פרה יא א, ור"ש שם; רמב"ם יד ג)^[6].

אפר חטאת שנטמא, נפסל, ואפילו הסובר שמי חטאת שנטמאו כשרים להזאה, מודה באפר שפסול (תוס' זבחים צג א ד"ה מי; חזון איש פרה ה ס"ק יא).

מעילה

הנהנה מאפר פרה אינו חייב להביא קרבן מעילה, שנאמר: חַטָּאת הִוא (במדבר יט ט), ו"היא" בא למעט שבפרה עצמה מועלים כבחטאת, אבל באפרה אין מועלים (ספרי במדבר קכד; מנחות נא ב).

יש מהראשונים שכתב שאפר פרה אסור בהנאה, אף על פי שאין בו מעילה (רשב"א קדושין נח א).

בזמן הזה

בימי האמוראים היה להם בארץ ישראל אפר פרה, והיו מטהרים בו את הטמאים בטומאת מת (ר"ש חלה ד ח; רא"ש חלה יד). ואף על פי שאי אפשר לעשות את הפרה אחר החורבן (ראה ערך פרה אדומה), נשאר להם אפר פרה מלפני החורבן (תוס' רי"ד חגיגה כה א).

עכשיו אין לנו אפר פרה, ואין לנו טהרה מטומאת מת (ר"ש ורא"ש שם).

הערות שוליים