מיקרופדיה תלמודית:ארבע אמות (שיעור)

הגדרה^[1] - ארבע אמות בתורת שיעור מסוים

פרקים:

באדם

במקום

במחיצות

בהרחקה

בהליכה

בקנין

באדם

בשבת

ארבע אמות הסמוכות לאדם הן רשותו של האדם (בעל המאור שבת צו ב) ומקומו (שיטה מקובצת מועד קטן טז א), ונחשבים כמו חצרו (בית יוסף יורה דעה שלד ב, בשם קונדריסים).

ארבע אמות נחשבות רשותו לא רק לענין זה שהם קונות לו (ראה ערך ארבע אמות (א)) אלא אף להלכות אחרות:

• המעביר בשבת ארבע אמות ברשות הרבים, שהלכה למשה מסיני שחייב (שבת צו ב), יש מהראשונים שכתב שהרי זה מפני שכשמוציא חוץ לארבע אמותיו הוא כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, שארבע אמותיו הן רשותו כמו בקנין (בעל המאור שבת שם).

• היוצא בשבת חוץ לתחום אלפים אמה נותנים לו ארבע אמות, שנאמר: שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו (שמות טז כט), וכמה תחתיו ארבע אמות (מכילתא בשלח פרשה ה ד"ה ראו כי; עירובין מח א. וראה ערך אדם), ויש מהראשונים שהשוו אף ד' אמות אלו לד' אמות של אדם שקונות לו משום שהם רשותו (בעל המאור עירובין מח א; שיטה מקובצת מועד קטן טז א).

ארבע אמות אלו של הוצאה ברשות הרבים ושל תחומין נמדדות הן ואלכסונן (עירובין נא א. וראה ערך מוציא וערך אלכסון בפירוש הדבר).

מנודה ומוחרם

ארבע אמות בתורת מקומו של אדם מצינו אף בנוגע ליחס של אחרים לאדם:

המוחרם אין יושבים בתוך ד' אמותיו (מועד קטן טז א; רמב"ם תלמוד תורה ז יג; טוש"ע יו"ד שלד ט), שמקומו של אדם הוא ד' אמות (שיטה מקובצת מועד קטן שם); והוא הדין למנודה שאין יושבים בד' אמותיו (רא"ש מועד קטן ג ח, בשם הראב"ד; טוש"ע יו"ד שלד ט).

שעור ד' אמות למוחרם ומנודה הן שמנה על שמנה לכל רוח (בית יוסף יו"ד שלד ב, בשם קונדריסים; ש"ך שם סק"ז).

כבוד

אף ביחס של כבוד אמרו שיעור ארבע אמות:

כשהחכם מתקרב אליו בד' אמות חייב לקום מפניו (קידושין לג א; רמב"ם תלמוד תורה ו א; טוש"ע יו"ד רמד ב); ומצינו לחכמים שהתרחקו מרבותיהם ד' אמות בשעה שהיו שונים בהלכה או יושבים בדין (מועד קטן טז ב).

וכן מה שאסרו להתפלל אחורי רבו (ברכות כז ב), לא אסרו אלא בתוך ד' אמות, שחוץ לד' אמות רשות אחרת היא (תלמידי רבינו יונה ברכות שם; בית יוסף או"ח צ כד-כה).

היסח הדעת

אסור לישב בתוך ארבע אמות של העומד בתפלה (ברכות לא ב; רמב"ם תפלה ה ו; טוש"ע או"ח קב א); וכן אסור לעבור כנגד המתפלל בתוך ד' אמות (ברכות כז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ד).

במקום

בבית

סתם בית הוא דווקא כאשר יש בו לכל הפחות ארבע אמות על ארבע אמות, וכשאין בו שיעור זה אינו ראוי לדירה ואינו נקרא בית, ופטור מן המזוזה, ומן המעקה, ואינו מטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה, ואין חוזרים עליו מעורכי המלחמה (ראה ערכם), שבכל אלה כתוב בתורה "בית" וכשאין בו ד' אמות אינו בית (סוכה ג א-ב).

וכמו כן אין מערבים בו ערובי חצרות, ואין משתתפים בו שתופי מבואות, ואין מניחים בו את הערוב, ואינו מצרף שתי עיירות הסמוכות לענין תחום שבת (ראה ערך תחומין) - שלכל אלה צריכים בית הראוי לדירה (סוכה ג ב).

האחים והשותפים החולקים את החצר אין נותנים לפתח של בית כזה ד' אמות בחצר שהן צורך הבית לפרק משאו (ראה ערך חלוקת שותפים), שבית כזה עומד להיסתר (סוכה שם).

ואינו טובל למעשר בראיית פני הבית (ראה ערך טבל), והנודר הנאה מן הבית מותר להיכנס בו (ירושלמי מעשרות ג ג), ואינו בכלל בית לענין פתח בית אב של נערה המאורסה (תוס' סוכה שם ג א ד"ה בית).

החורים והזיזים שבכתלים המתפשטים מחוץ לבית שבבירה גדולה, עד ארבע אמות שייכים לבית, והמשכיר את הבית לחברו השוכר משתמש בהם (בבא בתרא ו ב; רמב"ם שכירות ו א; טוש"ע חושן משפט שיג א).

אף על פי שאסור לעמוד ולהתפלל במקום גבוה, כמו כסא ומטה וכיוצא, אם היה בנין גבוה שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות, שהוא שיעור של בית, הרי זה כעלייה, ומותר להתפלל בו (רמב"ם תפלה ה ז; טוש"ע אורח חיים צ ב).

בחצר ובמבוי

שיעור חצר הוא לא פחות מארבע אמות. ולכן חצר של שותפים, אין אחד מהם יכול להכריח את השני לחלוק, אלא אם כן יש בה ד' אמות לזה וד' אמות לזה (בבא בתרא יא א; רמב"ם שכנים א ד; טוש"ע חו"מ קעא ג).

שיעור אורך מבוי הוא ארבע אמות, ולכן אין מבוי ניתר לטלטל בתוכו בשבת על ידי לחי וקורה (ראה ערך מבוי) אלא כשיש בארכו לא פחות מד' אמות (עירובין ה א; רמב"ם שבת יז ז; טוש"ע או"ח שסג כו).

ארבע אמות במבוי הסמוכות לרשות הרבים כרשות הרבים הן, לענין ספק טומאה שטהור ברשות הרבים (בבא בתרא יב א).

בכרם

ארבע אמות הוא שיעור עבודת הכרם (בבא בתרא כו א), והוא כמלא בקר וכליו (שם פג א). לפי שהיו בוצרים בשוורים ובעגלות, ובעת החרישה חורשים אותה בשוורים (ר"ש כלאים ד א). ולפיכך הבא לזרוע סמוך לכרם - מרחיק ד' אמות כדי עבודת הכרם וזורע, ואם זרע בתוך ד' אמות נאסר (כלאים ד ה).

שני אחים שחלקו, אחד מהם נטל שדה כרם ואחד נטל שדה לבן, יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן לעבודת הכרם, שעל מנת כן חלקו (בבא בתרא ז א, ורש"י ד"ה דעלו; רמב"ם מכירה כד י; טוש"ע חו"מ קעג ד).

בדרך

דרך היחיד היא ארבע אמות, בין לענין המוכר לחברו דרך בתוך שדהו, שנותן לו ד' אמות כרוחב עגלה (משנה בבא בתרא צט ב, ורשב"ם ד"ה דרך); ובין לענין הפסקה בין שתי שדות לפאה, שדרך היחיד מפסקת ביניהם ומניח פאה מכל שדה בנפרד (פאה ב א, ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם)^[2].

במחיצות

אף על פי ששיעור מחיצה הוא עשרה טפחים (ראה ערך מחיצה), יש מקרים שהצריכו בהם שעור של ארבע אמות:

• כותל המפסיק בין השותפים בחצר, גבהו ארבע אמות, משום היזק ראיה (בבא בתרא ה א); וכן גג הסמוך לחצר חברו, עושה לו מעקה גבוה ארבע אמות (בבא בתרא ב ב).

• גדר שהיא גבוהה ארבע אמות, ועברה עליה האש והזיקה, פטור בעל האש, שבשיעור זה אין האש יכולה לעבור (משנה בבא קמא סא א)^[3].

ברוחב נאמר שיעור של ארבע אמות בדיני מחיצות, לענין סוכה: דופן עקומה עד ד' אמות כשרה, ד' אמות פסולה, שאם הניח סכך פסול סמוך לכותל עד ד' אמות, אנו רואים את הסכך כאילו הוא מן הדופן שנתעקם ובא עד כאן, ובד' אמות אין אומרים כן, ונמצא שיש הפסק בין הסכך הכשר לדופן, וחסר כאן הדופן (סוכה ד א ורש"י ד"ה פחות).

אף באורך של כותל מצינו שיעור של ארבע אמות: כותל שארכו פחות מד' אמות אינו צריך לחיזוק הקרקע שעל ידו, ומותר לחברו לסמוך לו כותל בלי הרחקה, אבל כותל שארכו ד' אמות צריך חיזוק של דישת רגלי בני אדם על קרקע הסמוכה לו, וצריך השני להרחיק את כותלו (רמב"ם שכנים ט ט; טוש"ע חו"מ קנה יד).

בהרחקה

במת

המת תופס ארבע אמות לטומאה (סוטה מד א; רמב"ם אבל ג יג), שחכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בד' אמותיו, כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות להתקרב לו (רש"י שם ד"ה מת תופס), ואסור לכהן לקרב לד' אמות של מת (טוש"ע יו"ד שעא ה). וכן קבר סתום מטמא כל סביביו ארבע אמות (טוש"ע שם).

המת תופס ארבע אמות לקריאת שמע, שאסור לקרות קריאת שמע בד' אמותיו משום לועג לרש (ברכות יח א, ורש"י ד"ה תופס; רמב"ם קריאת שמע ג ב; טוש"ע או"ח עא ז).

לא יהלך אדם בתוך ד' אמותיו של מת או של קבר ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא (ברכות שם; רמב"ם אבל יד יג; טוש"ע או"ח מה א).

אין אומרים בפני המת בתוך ד' אמותיו אלא דבריו של מת (ברכות ג ב, וראה ערך לועג לרש).

בעבודה זרה

מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה ונפל, אסור לבנותו, אלא אם כן כונס ארבע אמות לתוך שלו שלא יהנה לעבודה זרה (משנה עבודה זרה מז א; רמב"ם עבודה זרה ח ה; טוש"ע יו"ד קמג א).

מצוה להתרחק מדרך אלילים ארבע אמות, שנאמר הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ (משלי ה ח) - זו מינות (עבודה זרה יז א; טוש"ע יו"ד קנ א).

במיאוס

הקורא קריאת שמע והמתפלל צריך להתרחק ממי רגלים ומן הצואה ארבע אמות (משנה ברכות כב ב; רמב"ם קריאת שמע ג ח; טוש"ע או"ח עט א).

וכן הוא מתרחק ארבע אמות מריח רע (ברכות כד ב, כה א; רמב"ם שם יב; טוש"ע שם), ומבית הכסא ישן שאין בו צואה (ברכות כו א), ומנבלה מסרחת (ירושלמי ברכות ג ה; טוש"ע שם ה).

הנכנס לבית הכסא חולץ התפילין בריחוק ד' אמות ונכנס (ברכות כג א; רמב"ם תפילין ד יז; טוש"ע או"ח מג ה).

בנזיקין

בכמה מקומות חייבו חכמים להרחיק נזקיו מחברו בשיעור ארבע אמות:

• בקלקול - מרחיקים את הסולם מהשובך של יונים של חברו ד' אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים (משנה בבא בתרא כב ב, ורש"י ד"ה כדי; רמב"ם שם ז; טוש"ע שם טז).

לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו, אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות (משנה בבא בתרא כו א; רמב"ם שכנים י ח; טוש"ע חו"מ קנה כה).

גם בגובה מצינו שיעור הרחקה זה: הבית והעליה של שנים, לא יעשה בעל הבית תנור בתוך ביתו אלא אם כן יש לו על גביו גובה ד' אמות (משנה בבא בתרא כ ב; רמב"ם שכנים ט יא: טוש"ע חו"מ קנה א), כדי שלא תאחוז האש בתקרה (רש"י שם ד"ה אלא)^[4].

• בהיזק ראיה - הרחקת ארבע אמות בהיזק ראיה נאמרה בעיקר בגובה: היו לו חלונות פתוחים לחצר חברו, ובא בעל החצר לבנות כותל כנגדם, אם בא להגביה הכותל למעלה מהחלונות, אחרי ההרחקה הראויה צריך להגביהו ד' אמות, כדי שלא ישען על הכותל וישפיל ראשו ויסתכל דרך החלונות, ואם בא לבנותו נמוך מהחלונות, צריך להנמיכו ד' אמות, כדי שלא יעמוד על ראש עובי הכותל ויסתכל (משנה בבא בתרא כב א, וגמ' שם ב, ורש"י ד"ה מלמעלן; רמב"ם שכנים ז ב-ג; טוש"ע קנד כא).

כותל המפסיק בין חצר לחצר או בין חצר לגג, צריך שיהיה גבוה ד' אמות, משום היזק ראיה (ראה לעיל: במחיצות).

• בהאפלת האור - הבונה כותל נגד חלונותיו של חברו, צריך להרחיק ארבע אמות (משנה בבא בתרא כב א) כדי שלא יאפיל (גמ' שם ב; רמב"ם שכנים ז א; טוש"ע שם).

בהליכה

באיסורים

• אסור לילך ארבע אמות בקומה זקופה, שהוא כדוחק רגלי השכינה, שנאמר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו ג. ברכות מג ב, קדושין לא א).

• אסור לילך ד' אמות בגילוי הראש (שבת קיח ב; טוש"ע או"ח ב ו).

במצוות

• כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא (כתובות קיא א. וראה ערך ארץ ישראל).

• היוצא לדרך צריכים ללוותו ד' אמות (סוטה מו ב).

• שיעור הלוית המת הוא לפחות ד' אמות (רא"ש ברכות ג ח; שו"ע יו"ד שסא ג).

• אחרי האכילה צריך לילך ארבע אמות קודם שישן, משום שמירת הגוף (שבת מא א).

בקנין

דין ארבע אמות הסמוכות לאדם, שקונות לו את החפץ המונח שם – ראה ערך ארבע אמות (א) – קנין.

הערות שוליים