מיקרופדיה תלמודית:ארון המת

הגדרה^[1] - ארון שמשימים בו את המת לקוברו

הקבורה בארון

קבורה בארון בימים קדומים

קבורת המת בארון נהגה בימים קדומים, והוזכרה בתורה אצל יוסף: וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם (בראשית נ כו). מידת אורכו ארבע אמות (בבא בתרא ק ב), ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש אומרים שגופו של אדם יחד עם ראשו הוא שלש אמות, והאמה הרביעית היא בשביל הארון (רשב"ם שם ד"ה והכוכין; רמב"ן שם).

• ויש אומרים ששלש אמות הוא גופו של אדם בלא הראש, ואמה הרביעית היא בשביל צוארו וראשו ודפי הארון (תוספות שם ד"ה והכוכין ושבת צב א ד"ה אישתכח ועירובין מח א ד"ה גופו, ועוד).

אף חכמי ישראל נקברו בארונות, כמו שמצינו בעקביא בן מהללאל ואליעזר בן חנוך (עדויות ה ו) ורבנו הקדוש (ירושלמי כלאים ט ג)^[2], וכן הקבורה בכוכים של מערה, שנהגה בזמן המשנה והתלמוד, היתה בארונות, שהיו נותנים את הארונות בכוכים (גמ' שם ורשב"ם ד"ה והכוכין).

הארונות היו עושים מעץ (רמב"ם אבל ד ד. ועי' נדה כז ב), וגם מאבן (עי' נדה שם, ומס' שמחות (היגר) יג ט), ויש שעשו גם ממתכת (עי' סוטה יג א, בארונו של יוסף), וגם משל חרס (עי' מס' שמחות שם).

נתינה בארון ללא קבורה בקרקע

מכל מקום אסור ליתן את המת בארון ולהניחו בלא קבורה בקרקע, שמצוה מן התורה לקבור את המת בעפר (ראה בערך קבורה)^[3].

הנותן את מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום בל תלין את המת, אלא שאם נתנו בארון, וקבר את הארון בקרקע - אינו עובר עליו, ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש (תורת האדם, שער הסוף - ענין הקבורה, עמ' קיז במהדורת שעוועל, על פי סנהדרין מו ב; חידושי הר"ן סנהדרין שם; טוש"ע יורה דעה שסב א), שאף על פי שהארון קבור בקרקע, מכל מקום לא יהיה הארון סתום מכל צד (ש"ך שם סק"א), ולפיכך ציוה רבנו הקדוש שינקבו את ארונו (ירושלמי כלאים שם), היינו שיטלו את הדף התחתון מהארון כדי שישכב על הקרקע, ולאו דוקא משום חביבות ארץ ישראל, אלא אפילו בחוץ לארץ, שנאמר: וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג יט. תורת האדם שם; בית יוסף שם, בשמו).

ומה שנהגו חכמי ישראל לקבור בארונות, היו עושים כן לאחר עיכול הבשר, כאותה ששנינו: בראשונה היו קוברין אותן במהמורות - חפירות עמוקות - נתאכל הבשר היו מלקטין עצמות וקוברין אותן בארזים (ירושלמי מועד קטן א ה), או שהיו נוקבים את הארון (תורת האדם שם). בבבל היו קוברים בארון, אלא שהיו נותנים עפר על פניו ועל עיניו (תשובת רב נטרונאי גאון בתורת האדם שם, עמ' קטז במהדורת שעוועל, ובטור שם).

ארון שאינו נקוב

יש שהיו נוהגים לקבור את הכהנים והבכורים בארון שלם משום חשיבותם, והפוסקים קראו תגר על זה, כי טובת המת היא שיהא גופו נוגע בקרקע (לבוש יו"ד שסב א; דרישה שם א)^[4]; ויש שלמדו זכות, לפי שנותנים חרסית על פיו ועיניו, והרי זה כמו עפר, וגם אי אפשר לארונות שעושים עכשיו שלא יהיו נקובים בצדדים, ובנקב די (ש"ך שם סק"א). וכן נוהגים להניח כיס עפר תחת ראשו, או שנותנים מעפר ארץ ישראל על פניו (באר היטב שם סק"א).

צרכי המת

הארון נחשב כאחד מצרכי המת כתכריכין, ומותר להחשיך על התחום בשבת, היינו ללכת בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם בשביל להביא לו ארון (שבת קנא א), וכן מותר להלין את המת כדי להביא לו ארון, לפי שעשיית הארון הוא לכבודו (סנהדרין מו א).

טומאתו

כשיש בו חלל טפח וגשאין בו

הארון שיש בו חלל טפח דינו כאהל שחוצץ בפני הטומאה (ראה בערך אהל המת), ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ ויש לו דין של טומאה-רצוצה [טומאה הנתונה במקום שאין חלל של טפח על טפח ברום טפח], שבוקעת ועולה ובוקעת ויורדת, והעומד על גבי הארון, או המאהיל עליו - טמא (ברכות יט ב).

רוב ארונות יש בהם חלל טפח, ומן התורה מותר לכהן לעמוד ולהאהיל על גביהם, אלא שחכמים גזרו על ארונות שיש בהם טפח משום אלה שאין בהם טפח (שם), אבל לצורך מצוה, כמו משום כבוד מלכים לא גזרו, ולכן אמר רבי אלעזר בר צדוק - שהיה כהן - מדלגים היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ואפילו לקראת מלכי אומות העולם התירו, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם (שם; רמב"ם אבל ג יד; טור יו"ד שעב).

כשהוא סתום מכל צדדיו

במה דברים אמורים שחלל טפח בארון חוצץ בפני הטומאה, כשראש הארון פתוח מן הצד, אבל אם הארון סתום מכל צדדיו, אז אדרבה כשיש בו חלל טפח יש לו דין קבר סתום, שמטמא סביבו מכל צד^[5], והטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת אפילו כנגד המקום הריקן שבארון, ואם אין בו חלל טפח אינה בוקעת אלא כנגד הטומאה בלבד (תוספות ברכות יט ב ד"ה רוב, ובבא בתרא ק ב ד"ה ורומן; שו"ת הרא"ש ל א; טור יו"ד שעב)^[6].

כשהוא קבור בקרקע

כשהארון קבור בקרקע יש להסתפק אם גם אז חוצץ כשיש בו חלל טפח, לסוברים שאף ארון סתם חוצץ בחלל טפח, או שמכיון שקברוהו בקרקע על דעת שישאר שם עולמית, נתבטל לקרקע ובטל ממנו דין אהל, ואינו חוצץ (דעת כהן ריד-רטו)^[7].

איסור הנאתו

ארון המת אסור בהנאה, כמו תכריכין של מת (ראה בערך תכריכין), ולכן שנינו: ארון שפינוהו אסור בהנאה, ואם של אבן ושל חרס הוא – ישבר, ושל עץ ישרף (שמחות (היגר) יג ט; טוש"ע יו"ד שסג ה); במה דברים אמורים כשכבר הניחו בו את המת, אבל אם הזמינוהו לשם מת ולא הניחוהו בו - אינו נאסר (ראה בערך הזמנה).

נחלקו אחרונים בארון ששמו בו את המת לפי שעה, כגון שהיה הארון צר מלהכיל את המת, ופינוהו לארון אחר לפי מידתו, ונמצא שלכתחילה לא היה עומד המת הזה להיקבר בארון הראשון, אם הוא נאסר בהנאה (הר אבל ענף יא); אם לאו (תשובה מאהבה א קסד).

המוצא נסרים בבית הקברות, לא יזיזם ממקומם (שמחות שם; טוש"ע יו"ד שסג ו), שיש לחוש שמא הם מארון המת שפינוהו (בית יוסף שם).

יש שכתב שארון של עץ שנשרף כדין, יקברו את אפרו בקרקע בבית הקברות במקום מיוחד, כאותה שאמרו ביין-נסך (עבודה זרה סב ב. שאגת אריה החדשות יז).

הערות שוליים