מיקרופדיה תלמודית:ארץ העמים
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - חוץ לארץ בתורת מקום שגזרו עליו טומאה
הגזרה וטעמיה
חכמים גזרו טומאה על ארץ העמים (שבת יד ב), מפני שהנכרים מתרשלים בקבורת מתיהם, וקוברים אותם בכל מקום (פירוש המשניות להרמב"ם אהלות ב ג).
ושלש גזרות גזרו חכמים:
- יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו על גוש העפר של ארץ העמים שמטמא (שבת טו ב). הטעם: לפי שבכל חלק מהעפר יש לחוש שמא נמצא שם עצם של מת כשיעור שעורה, שמטמא במגע ובמשא (פירוש המשניות אהלות ב ג); אבל לא גזרו אלא טומאת ספק, שאם נגעו תרומה או קדשים בגושה היו תולים, לא אוכלים ולא שורפים (שבת שם); ועל אוירה של ארץ העמים לא גזרו כלל (שבת שם).
- שמונים שנה לפני חורבן הבית גזרו אף על אוירה ספק טומאה (שבת טו ב). הטעם: מפני מתי מבול שנשקעו בחוץ לארץ (ראה זבחים קיג א); או מפני רוב ישראל שנהרגו בחוץ לארץ; או שהחמירו לגזור אף על האויר כדי שלא יצאו ישראל מהארץ לחוץ לארץ (תוס' נזיר נד ב ד"ה ארץ).
- כמה שנים אחר החורבן, בזמן שבית דין הגדול היה באושא (ראה ראש השנה לא ב), חזרו וגזרו על גושה טומאת ודאי, שתרומה שנגעה בו שורפים אותה, וטומאת אוירה השאירו כמו שהיתה בטומאת ספק (שבת טו ב)[2].
הגוש
טומאת גוש היא שהמהלך בחוץ לארץ, או נוגע או נושא מעפרה - טמא (רמב"ם טומאת מת יא א). וטומאתו טומאת שבעה, ככל טומאת מת, וצריך הזאה מאפר פרה שלישי ושביעי (משנה נזיר נד א; רמב"ם שם ב).
עפר ארץ העמים הוא אבי אבות הטומאה מדברי סופרים, והאדם או הכלים שנטמאו במגעו הם אבות הטומאה מדברי סופרים (רמב"ם טומאת מת ה יא).
ארץ העמים מטמאה במגע ובמשא, ואינה מטמאה באהל (אהלות ב ג; רמב"ם טומאת מת ב טז, ג ב). ונחלקו הראשונים בפירוש הדבר:
- יש סוברים שגוש הבא מארץ העמים לארץ ישראל והאהילו עליו אדם או כלים, או שהגוש האהיל על אדם או כלים - אינם טמאים (תוס' שבת טו ב ד"ה ואאוירא, ונזיר נד ב ד"ה ארץ; ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא אהלות שם); או שאם הכניס ידו או אחד מאבריו לארץ העמים והאהיל על גושה, אינו טמא (תוס' נזיר שם; משנה למלך טומאת מת יא א ד"ה ודע). שכיון שאנו חוששים לעצם כשעורה שיש בעפר, הרי עצם כשעורה אינו מטמא באהל (ראה רמב"ם טומאת מת ב טז). אבל אם נכנס בראשו ורובו לארץ העמים, יש לו דין של טומאת אוירה (ראה להלן: אוירה).
- יש סוברים שלא אמרו שארץ העמים אינו מטמא באהל, אלא לדעת הסוברים שגוי אינו מטמא באהל (ראה ערך אדם), אבל לדעת הסוברים שגוי מטמא באהל, אף ארץ העמים מטמאה באהל (תירוץ ב' בתוס' שבת טו ב ד"ה ואאוירא).
- יש סוברים שקודם שגזרו על אוירה הוא שאמרו שארץ העמים אינו מטמא באהל, אבל לאחר שגזרו על אוירה, ארץ העמים מטמאה אף באהל (רבינו תם בתוס' שבת טו ב ד"ה ואאוירא, ונזיר נד ב ד"ה ארץ).
אין עפר ארץ העמים מטמא אלא כשהוא גוש אחד, אבל לא כשהוא עפר דק (ר"ש אהלות ב ג).
שיעור הגוש הוא כחותם שעושים על המרצופים (אהלות יז ה; בכורות כב א; רמב"ם טומאת מת יא ג).
אף קרקע בתולה של ארץ העמים שלא נחרשה מעולם, טמאה (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יח א), וטומאתה עד התהום (ר"ש אהלות יח ז).
המהלך בארץ העמים בהרים ובסלעים - טמא (אהלות יח ו; רמב"ם טומאת מת יא ה); ואף על פי שלא נקבר שם מת מעולם, מכל מקום נתגלגל שם עפר ארץ העמים (פירוש המשניות לרמב"ם שם).
ואפילו עיירות ישראל שבארץ העמים טמאות משום ארץ העמים, שלא חילקו חכמים בחוץ לארץ (תוס' אנשי שם אהלות ב ג). המהלך בים ובשונית, והוא מקום שהים עולה בזעפו והולך וסוער, טהור משום ארץ העמים (אהלות שם; רמב"ם שם).
ארונות ותנורים וספלים של חרס וכלי חרס של ארץ העמים, עד שלא הוסקו - טמאים משום ארץ העמים, משהוסקו נטהרו משום ארץ העמים, אבל טמאים משום כלי חרס שנטמאו בארץ העמים (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יז ז; רמב"ם טומאת מת יא ד), אם הוסקו בתוך ארץ העמים (משנה למלך שם). ואינם מטמאים אדם וכלים, כדין כל כלים טמאים שאינם מטמאים אדם וכלים (רמב"ם שם).
אוירה
ישנם שתי דרכים לטומאת אויר ארץ העמים:
- כשנכנס בראשו ורובו והאהיל בגופו על עפר ארץ העמים, או כלי חרס שהכניס את אוירו לארץ העמים, או שאר כלים שהכניס רובם לאויר ארץ העמים (רמב"ם טומאת מת יא א; תוס' שבת טו ב ד"ה ואאוירא, ונזיר נד ב ד"ה ארץ).
- כשיש דבר המפסיק בינו לבין עפר ארץ העמים, כגון שנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל או בקרון ובספינה וכיוצא (תוס' שם).
האופן הראשון ודאי שהוא בכלל גזרת אוירה של ארץ העמים (נזיר נד ב, ותוס' ד"ה ארץ), ואף על פי שאין עצם כשעורה מטמא באהל, ולכן כשהביאו את הגוש לארץ ישראל והאהילו עליו אינו מטמא (ראה לעיל: גושה), מכל מקום בחוץ לארץ גזרו כמי שמאהיל על המת מפני מתי מבול, או מפני רוב ישראל שנהרגו בחוץ לארץ (תוס' שם).
באופן השני הדבר ספק אם גם זה בכלל טומאת אוירה, שאף על פי שטומאת אהל אין כאן, שהרי יש כאן דבר החוצץ ומפסיק בינו לעפר, מכל מקום גזרו על האויר בעצמו שיהא טמא, כדי שלא יצאו ישראל מארץ ישראל לחוץ לארץ, והרי הוא נמצא באויר ארץ העמים; או שעל האויר עצמו לא גזרו טומאה, כל שאינו מאהיל על העפר (נזיר נד ב).
האחרונים נחלקו אם נפסקה הלכה שלא גזרו על האויר עצמו, שספק דרבנן להקל (משנה למלך טומאת מת יא א ד"ה ודע לדעת הרמב"ם); או שהלכה שגזרו אף על האויר עצמו (משנה אחרונה אהלות יח ו; לחם משנה נזירות ז ג).
הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, נחלקו תנאים: רבי מטמא ור' יוסי ב"ר יהודה מטהר (נזיר נה א). הלכה כרבי (רמב"ם טומאת מת יא ה)[3].
טומאת אוירה קלה מטומאת גושה - מלבד מה שעל אוירה גזרו טומאת ספק בלבד - שעל גושה גזרו טומאת שבעה, כמו כל טומאת מת, והאדם והכלים שנטמאו בגושה צריכים הזאה שלישי ושביעי, אבל על אוירה לא גזרו אלא טומאת ערב (נזיר נד ב; רמב"ם טומאת מת יא ב).
המהלך בארץ העמים בים ובמקום שהים עולה בזעפו, אף על פי שטהור משום גושה (ראה לעיל: גושה), מכל מקום טמא משום אוירה (רמב"ם טומאת מת יא ה).
סמוכות ומובלעות
ארץ ישראל טהורה היא (מקואות ח א).
- יש אומרים שאפילו ערים של כותיים או של נכרים שבארץ ישראל אין בהן טומאת ארץ העמים (ר"ש שם).
- יש אומרים שארץ הכותים שבארץ ישראל, לאחר שקלקלו ונעשו כגויים (ראה ערך כותים), טמאה משום ארץ העמים, ומשום כך אי אפשר היה להביא טהרות מגליל ליהודה שרצועה של ארץ כותים הפרידה ביניהם (תוס' חגיגה כה א ד"ה שרצועה).
- ויש אומרים שארץ הכותים טהורה, וארץ של נכרים טמאה (ר"ש מקואות שם בתירוץ שני).
ודוקא ארץ ישראל שכבשו גם עולי בבל, אבל מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל גזרו עליהם טומאה משום ארץ העמים, וחלה שמפרישים שם נשרפת מפני שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים (חלה ד ח, ופירוש המשניות לרמב"ם ורא"ש שם; שו"ת מהרי"ט א מז); ויש אומרים שמקומות שלא כבשו עולי בבל בכלל ארץ ישראל הם לענין טהרה, ואינם טמאים בטומאת ארץ העמים (כפתור ופרח ו עמ' רל, רלד; משנה למלך טומאת מת יא ו).
עיירות המובלעות בארץ ישראל, אף על פי שחשובות כחוץ לארץ לענין מעשרות ושביעית (ראה ערך חוץ לארץ), מכל מקום הן טהורות משום ארץ העמים (תוספתא אהלות יח ד; רמב"ם טומאת מת יא יב).
ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל, אם יכול להיכנס לה בטהרה, טהורה. וכמה תהא סמוכה? שלא יהיה מפסיק בינה לבין ארץ ישראל, אפילו תלם אחד (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יח ב). כלומר: שלא יפסיק תלם של ארץ העמים שאינה בתולה, אלא שכל מה שבינה לארץ ישראל הכל קרקע בתולה (ר"ש אהלות יח ז).
ולענין טומאת גושה נחלקו הראשונים:
יש אומרים שעל גושה גזרו אפילו בסמוכה, אלא שעל אוירה הוא שלא גזרו, ולכן אם יכול להיכנס לה בשידה תיבה ומגדל, באופן שאינו מאהיל על גושה, יכנס (ר"ש אהלות יח ז); ויש אומרים שאף על גושה לא גזרו כשהיא סמוכה, אלא שהיא נבדקת וטהורה (רמב"ם טומאת מת יא ו).
אף ארץ העמים הסמוכה לימים ולנהרות, לא גזרו עליה (תוספתא אהלות יח ב). אף כאן הסמיכות היא שקרקע שאינה בתולה של ארץ העמים אינה מפסקת בינה לים ולנהר (חזון איש אהלות כה סק"א).
סוריא
סוריא, והן הארצות שכבש המלך דוד לפני שכבש את כל ארץ ישראל (ראה ערך ארץ ישראל, וערך סוריא), עפרה טמא כחוץ לארץ (גיטין ח א; רמב"ם טומאת מת יא ו), אבל הרוצה להיכנס לה בטהרה נכנס (גיטין שם). לפי שבסוריא לא גזרו אלא על גושה ולא על אוירה, ולכן יכול להיכנס בשידה תיבה ומגדל לשם (גיטין ח ב).
ונחלקו הראשונים בפירוש הדבר:
- יש אומרים שאפילו אין סוריא סמוכה לארץ ישראל, דהיינו שיש הפסק קרקע שאינה בתולה של ארץ העמים בינה לארץ ישראל, אוירה טהור (ר"ש אהלות יח ז); ואף על פי שכשנכנס לשם דרך קרקע ארץ העמים המפסקת בינה לארץ ישראל כבר נטמא מאויר ארץ העמים, מכל מקום נפקא מינה לכהן שנולד שם בסוריא באוירה שלא נטמא (חזון איש אהלות כה סק"ב), אבל אם היתה סמוכה לארץ ישראל, שאין קרקע ארץ העמים מפסיקה בינה לארץ ישראל, והקרקע עצמה של סוריא היא של ישראל, לא גזרו אף על גושה (ר"ש שם).
- ויש אומרים שאם היתה סמוכה לארץ ישראל, ואין מפסיק ביניהם ארץ העמים ובית הקברות, הוא שאמרו שלא גזרו על אוירה ויכול להיכנס לה בשידה תיבה ומגדל, אבל על גושה גזרו אפילו בסמוכה (רמב"ם טומאת מת יא ו), ואם אינה סמוכה אף בשידה תיבה ומגדל לא יכנס, משום שנטמא באויר ארץ העמים שביניהם (משנה למלך שם), או משום שכשאינה סמוכה גזרו אף על אוירה, אפילו כשלא נטמא באויר המפסיק (חזון איש אהלות כה סק"ב).
לכהן
האיסור שאסרו על הכהן לצאת מארץ ישראל לארץ העמים משום טומאתה, כתבו אחרונים שאינו אלא בזמן שארץ ישראל היתה בטהרה (מהרש"ל וב"ח על הטור יו"ד שסט; ש"ך שם סק"ב), והיו בה טהרות (ט"ז שם סק"ד); אבל עכשיו לא נהגו להיזהר בזה, לפי שכולנו טמאי מת (הגהות רבי עקיבא איגר יו"ד שסט א, בשם ר"י קשטרו).
ויש שכתבו שאף על פי שכהן הנמצא בארץ העמים ויש לו פרנסה במקומו אינו חייב לעלות לארץ ישראל, מכל מקום הנמצא בארץ ישראל אסור לו לצאת לארץ העמים אף בזמן הזה (שבות יעקב א יו"ד פה, ב צח, הובא בפתחי תשובה שם סק"ה)[4].