מיקרופדיה תלמודית:ארץ ישראל (א) - ארץ ישראל וגבולותיה

הגדרה - הארץ שניתנה לישראל וגבולותיה שנאמרו בתורה

השם

ארץ כנען

ארץ ישראל שממערב לירדן^[1] נקראה בתורה בשם ארץ כנען בעניינים שונים:

• בהבטחת הארץ לאבות: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם (בראשית יז ח).

• בגבולות שנאמרו למשה לפני כניסת ישראל לארץ: כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ (במדבר לד ב).

• במצוות ודינים, כמו בערי-מקלט: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן, וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים וגו' (שם לה י-יא), וכיוצא.

יש אומרים שנקראה כך על שם ששבעה העמים שישבו שם בכלל כנעני הם (רש"י שמות יג ה), שהיו כולם מבניו (ר' אליעזר, ויקרא רבה (וילנא) יז ה; רמב"ן שם), אלא שאחת מהמשפחות נתייחד לה השם כנעני בלבד, ובין שבע האומות שישבו בארץ, אחת מהן נקראת כנעני (רש"י שם). שבע האומות הן: הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (דברים ז א, ועי' בראשית טו כ-כא. ועי' רש"י דברים יח ב, ורמב"ן שם א, ושמות יג ה, שלפעמים חושבים חמשה עממים). זכה כנען שנקראת הארץ על שמו, לפי שכששמע שישראל נכנסים לארץ עמד ופנה מפניהם, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה פנית מפני בני, אני אקרא את הארץ על שמך (מכילתא בא פרשה יח)^[2].

ויש אומרים שארץ כנען נקראה על שם שהיתה ארץ של פרקמטיא וסחורה, מלשון (ישעיה כג ח) אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ (רבנן, ויקרא רבה שם).

ארץ סתם

ארץ ישראל נקראה בתורה אף בשם הארץ סתם, כמו שנאמר בערלה: וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם (ויקרא יט כג), ואמרו: אל הארץ המיוחדת (תורת כהנים שם); ובעומר: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וגו' (ויקרא כג י), ואמרו: אל הארץ המיוחדת (תורת כהנים שם); וכן בשמיטה (ויקרא כה ב, ובתורת כהנים שם), ועוד.

ארץ ישראל

בנביאים מצינו מלבד השם כנען, אף "ארץ ישראל" בתורת השם המיוחד לארץ (יחזקאל מ ב; שם מז יח)^[3].

במשנה, בתלמוד ובמדרשות משתמשים כמעט תמיד או בשם ארץ ישראל, או בשם הארץ סתם, ובניגוד לה קוראים כל הארצות שמחוץ לארץ ישראל בשם חוצה לארץ (עי' תענית י א, ותרגום איוב ה י), או ארץ-העמים (ראה ערכו).

ארץ האבות

חלקו של שם

כשחלק נח את הארץ לבניו נפלה ארץ ישראל בחלקו של שם, שנאמר: וּמַלְכִּי צֶדֶק - זה שם בן נח (בראשית רבה נו י) - מֶלֶךְ שָׁלֵם (בראשית יד יח), והכנעני כבשה מזרעו של שם, שנאמר: (שם יב ו): וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ, והקב"ה הבטיח לאברהם שיחזירה לבניו, שהם מזרעו של שם, שנאמר: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת (שם ז. רש"י שם ו ד"ה והכנעני).

ראוים היו בני עילם לירש את ארץ ישראל, שהוא היה בכור לבני שם, ובשביל אהבת האבות, הסב אותה ה' לאברהם שהוא מבני ארפכשד (רש"י מיכה א טו, בשם מדרש אגדה ששמע בשם רבי מנחם).

ולמה ניתנה לבני כנען עד שניתנה לבני אברהם, כדי שיהיו שומרי המקום עד שיבואו ישראל (תורת כנים קדושים פרק יא טו), שהם עבדים לשם, כמו שנאמר: אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו (בראשית ט כה), כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים וגם בעבד (רמב"ן בראשית י טו).

ניתנה לאבות וירושה לנו מהם

ארץ ישראל ירושה היא לנו מאבותינו, ומספר לימודים נאמרו בדבר:

• שנאמר: וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' (שמות ו ח) - ירושה היא לכם מאבותיכם (בבא בתרא קיט ב).

• שנאמר: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית טו יח) - לזרעך אתן אין כתוב, אלא לזרעך נתתי, כבר נתתי, שאמירתו של הקדוש ברוך הוא היא מעשה (בראשית רבה מד כב).

• שנאמר: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה (בראשית יג יז), שירושה היא לנו מאברהם (פסיקתא זוטרתא שלח, קח ע"ב במהדורת בובר), ולא עוד אלא שיש סוברים שההילוך הזה של אברהם היה מעשה קנין של חזקה, ובקנין זה קנה את הארץ (רבי אליעזר בבבא בתרא ק א; תרגום יונתן שם), ואף על פי שהלכה שהילוך אינו קנין של חזקה (חכמים שם), מכל מקום אמר ה' לאברהם קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו (גמ' שם), שיהיו כיורשים ולא כגזלנים, ולא יהיה רשות ופתחון פה לבעל דין לקטרג (רשב"ם שם ד"ה כדי שיהא נוח)^[4].

פקיעת זכות האומות בה

משניתנה הארץ לאברהם פקעה זכותן של אומות העולם, ומאותו הזמן הארץ היא כבר של אברהם וזרעו אחריו, שהרי באותו מעמד של ברית בין הבתרים שנאמר לאברהם: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית טו יח), נאמר לו: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם (שם יג), וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה (שם טז), הרי שבעודם בעינוי ובעבדות היתה ארץ מצרים לא שלהם וארץ האמורי שלהם (כפתור ופרח י, ח"א עמ' רמז במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות).

ואפילו האילנות המחוברים לקרקע זכו בהם אברהם וזרעו, ולכן לא יכלו הגוים שעבדו לאילנות לעשותם עבודה זרה שיאסרו בהנאה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (עבודה זרה נג ב, ורש"י ד"ה ואשריהם), ואף על פי שיש לגוים זכות במה שזרעו ונטעו הם, מכל מקום מה שגדל מאליו או האילנות שהיו נטועים מדורות הראשונים קודם שנתנה הארץ לאברהם, אין להם בהם קנין (תוספות ראש השנה יג א ד"ה ולא).

הוחזקה לנו בטרם נכנסו לארץ

הקנין שהיה לישראל בארץ ישראל מצד ירושת האבות, עשה את הארץ למוחזקת להם עוד קודם שנכנסו לארץ, ולכן נטלו בנות צלפחד חלק בכורה של אביהן, אף על פי שהוא מת במדבר קודם שנכנסו לארץ, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק (ראה בערך ירושה), לפי שארץ ישראל מוחזקת היא (בבא בתרא קיט א)^[5].

חיוב מצוות התלויות בארץ קודם הכניסה לה

אף לענין המצוות הנוהגות בארץ ישראל, שאינן תלויות בכיבוש וחילוק (ראה בערך מצוות התלויות בארץ) נעשתה הארץ לארץ ישראל מחמת ירושת האבות עוד קודם שנכנסו בה ישראל.

לפיכך:

• קמחים וסלתות שמצאו ישראל בעת שנכנסו לארץ, חייבים בחלה, ונקראים "לחם הארץ" (ירושלמי חלה ב א).

• עת שבאו אבותינו לארץ, נטעו - בין ישראל בין גוים - אף על פי שלא כבשו, חייב בערלה (ערלה א ב), ואף על פי שיש סוברים שאין ערלה נוהגת בשל גוים, מכל מקום כיון שארץ ישראל מוחזקת היא מאבותינו, הרי הקרקע היא של ישראל והפירות לחוד הם של הגוים הנוטע, ולכן חייבים בערלה (שו"ת שאגת אריה החדשות, דיני חדש ג).

• מיד כשנכנסו ישראל לארץ ומצאו בה תבואה של נכרים, נהג בה איסור חדש (ירושלמי חלה ב א), וכתבו אחרונים שאפילו לסוברים שאין חדש נוהג בשל נכרים בחוץ לארץ (ראה בערך חדש), מכל מקום כיון שארץ ישראל ירושה היא מאבותינו - התבואה היא של ישראל (כנסת יחזקאל מא; מגן האלף [רא"ל צונץ], קונטרס שם חדש).

קדושה עצמית משעת הנתינה לאבות

משעת נתינת הארץ לאבות יש בה קדושה עצמית, שאינה תלויה באותה הקדושה שבאה על ידי הכיבוש הגורמת לחיוב המצוות התלויות בארץ, ולכן מצינו כמה דברים התלויים בקדושת הארץ וחשיבותה שנהגו עוד מימי האבות (ראה בערך קדושת ארץ ישראל).

הארץ ניתנה לזרע יעקב

אף על פי שנאמר לאברהם סתם "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי" (בראשית טו יח), וכן ליצחק נאמר: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל (בראשית כו ג), מכל מקום אין ישמעאל ועשו בכלל, שנאמר: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (שם כא יב) - פרט לישמעאל, ונאמר: "בְיִצְחָק", ולא כל יצחק, פרט לעשו שאינו נקרא זרע יצחק (נדרים לא א; ירושלמי שם ג ח), שהרי יצחק אמר ליעקב: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ (בראשית כח ד. רמב"ם נדרים ט כא, ומלכים י ז), וזה מורה שאותו חלק שנתרבה מ"בְיִצְחָק" הוא יעקב, והחלק שנתמעט ממנו הוא עשו, ולא להיפך (רדב"ז נדרים שם; שו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח ו).

אף בברית בין הבתרים עצמה כבר נתמעטו ישמעאל ועשו מכלל "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי", שהרי נאמר שם: כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם (בראשית טו יג), וזה לא היה אלא בזרע יעקב בלבד (פירוש המשניות לרמב"ם נדרים לא א).

גבולות ברית בין הבתרים

הארץ שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים, שטחה מבואר בתורה: מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת, אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי, וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים, וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי (בראשית טו יח-כא).

ירושת קיני קנזי וקדמוני

עשר אומות נמנו כאן, ולא נתן להם לישראל אלא שבע מהן, שנאמר: כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ (דברים ז א), והן מה שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה בהר נבו בשעת מיתתו (בבא בתרא נו א).

הקיני, הקנזי והקדמוני, לא נתן להם בכניסתם לארץ, שנאמר למשה בשעת מיתתו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה (דברים לד ד) "זֹאת", למעט שלש אלה (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה חייב במעשר), והן עתידות להיות ירושה לעתיד בימי המשיח^[6] (בראשית רבה מד כג; רש"י בראשית טו יט; רמב"ם רוצח ח ד).

ושלשה לימודים בדבר:

• כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ (דברים יב כ) - ומה דבר לך, את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני (תנא קמא בספרי ראה עה).

• וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ (שם יט ח) - זה קיני קנזי וקדמוני (רמב"ם רוצח ח ד, על פי ספרי שופטים קפה).

• וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ (שם ל ה) - אבותיך ירשו ארץ שבעה עממים, ואתם עתידים לירש ארץ של עשרה עממים (ירושלמי קידושין א ח).

חיוב קיני קנזי וקדמוני במצוות התלויות בארץ

קיני קנזי וקדמוני, מכיון שלא ניתנו לנו עכשיו, אינן בכלל ארץ ישראל לענין חיוב מעשר (בבא בתרא נו א) ולענין שאר המצוות התלויות בארץ (רש"י במדבר לד ב ד"ה זאת הארץ)^[7].

עבר הירדן

עבר הירדן היא בכלל ירושת האבות, שהרי סיחון ועוג קראם הכתוב מַלְכֵי הָאֱמֹרִי (דברים ד מז), וממלכת עוג קראה הכתוב אֶרֶץ רְפָאִים (שם ג יג), והן מהארצות שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, פרט לארץ עמון ומואב שאף על פי שהובטחו לאברהם, ניתנו לבני לוט לירושה (אור החיים דברים ג יג ד"ה ההוא יקרא; קונטרס ארץ ישראל (אברמסקי) עמ' 53-58)^[8].

גבולות ציווי משה

הגבולות שנצטוו עליהם למשה מפי הגבורה לפני כניסתם לארץ מפורשים בתורה (במדבר לד א - טו), ולפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך: מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות (רש"י שם ב ד"ה זאת הארץ).

הגבול הדרומי

הגבול הדרומי מתחיל בקצה ים המלח קדמה (במדבר לד ג) – מזרחה - מן הלשון הפונה נגבה (יהושע טו ב) - דרומה, היינו בקצהו המזרחי דרומי של הים, ונמשך באלכסון למערב עד דרומה של מעלה עקרבים (במדבר לד ד; יהושע טו ג. וראה שופטים א לו), ומשם עבר לצין עד דרומה של קדש ברנע – היא רקם (אונקלוס במדבר לד ד)^[9]. משם הקו מתרחב שוב לצד דרום ונמשך עוד באלכסון למערב עד חצר אדר - כלומר עד לחצרון ומשם עד לאדר (יהושע טו ג) - ומשם לעצמון - היא קיסם^[10] (תרגום יונתן וירושלמי במדבר לד ד) - ומשם מתקצר המיצר והולך עד נחל מצרים, היורד לים הגדול, והוא הקצה המערבי דרומי של ארץ ישראל (במדבר שם ג-ה, ורש"י שם ג ד"ה ממדבר, ושם ד ד"ה ויצא).

בזיהוי "נחל מצרים" נחלקו הדעות: יש אומרים שהוא הנילוס^[11] (תרגום יונתן וירושלמי ומזרחי במדבר לד ה; רש"י ורד"ק וגר"א יהושע יג ג; מזרחי במדבר שם; ר"ש סירליאו שביעית ו א); ויש אומרים שהוא "ואדי אל עריש" (רב סעדיה גאון במדבר שם; כפתור ופרח יא, ח"ב עמ' טז במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות).

הגבול המערבי

הגבול המערבי הוא הים התיכון, הנקרא בתורה: "הַיָּם הַגָּדוֹל" (במדבר לד ו) ו"הַיָּם הָאַחֲרוֹן" (דברים יא כד).

תנאים נחלקו על הנסין - האיים (רש"י במדבר שם ד"ה וגבול, וגיטין ח א ד"ה והנסין) - שבים:

• יש אומרים שרואים כאילו חוט מתוח עליהם ממקצוע מערבית צפונית, היינו מטורי אמנון (ראה להלן) עד מקצוע מערבית דרומית, היינו נחל מצרים, וכל מה שהוא מן החוט ולפנים הוא ארץ ישראל, שהים נכנס לשם לתוך תחום ארץ ישראל, וכל מה שהוא מן החוט ולחוץ הוא חוץ לארץ (חכמים בתוספתא תרומות (ליברמן) ב יב, ובגיטין ח א, ובירושלמי חלה ד ד), שנאמר: וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל (במדבר שם), והמלה "וּגְבוּל" מיותרת ובאה ללמדנו שלא שפת הים הוא הגבול, אלא שגבול קבוע בתוך הים הגדול, והנסין שבתוכו הרי הם מארץ ישראל (גיטין שם, ורש"י ד"ה ר' יהודה וד"ה מיבעי), וכן הלכה (רמב"ם תרומות א ז).

• ויש אומרים שכל האיים שכנגד ארץ ישראל בים התיכון עד האוקינוס הם בכלל ארץ ישראל, שרואים כאילו חוט מתוח לצד מערב מקפלוריא שעל ראש הר ההר בצפון (ראה להלן) עד האוקינוס, ומנחל מצרים בדרום עד ים אוקינוס, והאיים שבין החוטים הללו הוא ארץ ישראל, ושמן החוטים ולחוץ לצפון ולדרום הוא חוץ לארץ (רבי יהודה בתוספתא שם, וגיטין שם, וירושלמי שם), שאין לנו צורך במילה "וּגְבוּל" ללמדנו על הנסין, שכיון שבתוך התחומים הם אינם צריכים לימוד מיוחד (גיטין שם, ורש"י ד"ה לא צריכי), ולא באה המלה "וּגְבוּל" אלא ללמדנו שכל שכנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל (תוספתא שם, וגמ' שם)^[12].

הגבול הצפוני

הגבול הצפוני מתחיל מהר ההר, שבמקצוע מערבית צפונית, ומשם הוא מתפשט ומרחיב באלכסון לצד מזרח של העולם עד צדד, ומשם הוא שוב מתפשט ונמשך באלכסון לצד מזרח עד זפרון^[13], וכלה בחצר עינן שהיא במקצוע מזרחית צפונית (במדבר לד ח-ט, ורש"י שם ט ד"ה והיו).

הר ההר זה אינו אותו הר ההר שמת עליו אהרן הכהן (ר"ש ור"ש סירליאו שביעית ו א; כפתור ופרח יא, ח"ב עמ' יח-יט במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות), שאותו הר ההר היה בדרום, בקצה ארץ אדום (כפתור ופרח שם).

על מקומו של הר ההר נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהיא טורי אמנון (גיטין ח א, ורש"י ד"ה איזוהי; ר"ש משאנץ ורע"ב שביעית ו א) - ההר טורוס אמנוס (תרגום יונתן במדבר לד ז) היושב בקרן צפונית-מערבית של סוריה (דעת מקרא שם) - שהוא סמוך לאנטוכיא, שנאמר: מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת (במדבר לד ח), ופירשו שחמת זו אנטוכיא (תרגום ירושלמי שם; רש"י במדבר שם)^[14].

• ויש סוברים שהר ההר אינו רחוק כל כך לצפון, אלא הוא מדרום לטריפולי (שו"ת הרדב"ז ח"א אלף קה), ולדעה זו יש שכתבו שהוא הר הנקרא בערבית "ראס אל שאקא" (תבואות הארץ א), או באינאס (שו"ת הרמב"ם (פריימן) שמו); ויש שכתבו שהוא הר טריפול שקוראים פטרון (ר"ש סירליאו שביעית ו א).

הלבנון לדברי הכל הוא מדרום להר ונכלל בתחום ארץ ישראל, ולכן נפרט ביהושע (יג ה) בין החבלים שנשארו לרשת.

הר ההר ראשו משופע ונכנס לתוך הים (גיטין ח א), ונחלקו ראשונים בשיפועו:

• יש אומרים ששיפועו של ההר הוא לצפון ולדרום, וגובה החוד של ההר הוא הגבול, שמה ששופע והולך לצד דרום הוא ארץ ישראל, והשופע והולך לצד צפון הוא חוץ לארץ, והעיר קפלוריא יושבת בחודו בראש גבהו של ההר (רש"י שם ד"ה כל ששופע, וד"ה מטורי, וד"ה ורואין).

• ויש אומרים ששיפועו של ההר הוא למזרח ולמערב, וחודו של ההר מסמן את הגבול המערבי של ארץ ישראל, וקפלוריא היא מאחורי ההר לצד מערב (תוספות שם ד"ה כל, ומהרש"א).

הגבול המזרחי

הגבול המזרחי מתחיל מחצר עינן, שבמקצוע מזרחית צפונית, ונמשך לשפם – היא אפמיאה (תרגום יונתן במדבר לד י)^[15] - ומשם לרבלה - היא דפני (תרגום יונתן שם) - שממזרחה של עין, ומשם נמשך הלאה מצפון לדרום עד מזרחו של ים כנרת, באופן שים כנרת הוא בתוך הגבול, ומשם יורד אל הירדן ונמשך וכלה בים המלח, שהוא במקצוע מזרחית דרומית של ארץ ישראל (במדבר לד י-יב, ורש"י שם יא ד"ה ים).

אם שינה הירדן מסלולו והרחיב גבול ארץ ישראל וקיצר מהצד השני או להיפך, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן, שהגבול של ארץ ישראל הוא תמיד הירדן, ומשתנה עם שינוי מהלך הירדן (ירושלמי חלה ד ד).

הירדן עצמו נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהוא ארץ ישראל (רבי שמעון בספרי מסעי קנט, ובכורות נה א; אית תניי תני בירושלמי חלה ד ד), שנאמר: מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ קֵדְמָה מִזְרָחָה (במדבר שם טו) - מה יריחו ארץ כנען, אף ירדן ארץ כנען (ספרי ובכורות שם), או לפי שנאמר: וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל (דברים ג יז), משמע שהירדן נחשב בתוך הגבול (ירושלמי שם).

• יש אומרים שהוא חוץ לארץ (רבי יהודה בספרי שם; רבי יהודה בן בתירה בבכורות שם; אית תניי תני בירושלמי שם), שנאמר: עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן (במדבר לה י) – "אַרְצָה" ארץ כנען, ולא הירדן ארץ כנען (ספרי ובכורות שם), או לפי שנאמר: וְהַיַּרְדֵּן יִגְבֹּל אֹתוֹ לִפְאַת קֵדְמָה (יהושע יח כ), משמע שהירדן עצמו אינו בתוך הגבול (ירושלמי שם).

• ויש אומרים שהוא גבול בפני עצמו (אית תניי תני בירושלמי שם).

בבאור הדעה השלישית נחלקו הדעות:

• יש מפרשים שהצד שכנגד ארץ ישראל הוא בכלל ארץ ישראל, והצד שכנגד חוץ לארץ הוא כחוץ לארץ (פני משה שם).

• יש מפרשים שאינו לא בכלל ארץ ישראל ולא בכלל חוץ לארץ (צפנת פענח כלאים א א).

• ויש מפרשים שבא ללמדנו הדין של שינוי מסלול הירדן, שהכתוב "וְהַיַּרְדֵּן יִגְבֹּל אֹתוֹ", משמעו שלא ישאר גבול תמידי, אלא באופן שיעמוד במצב ומעמד אחד כמו שהיה עומד אז, אבל אם ישתנה מקומו - יגבול ויחזור ויגבול גבול חדש (סדרי טהרות כלים מד ע"ב).

• ויש מי שכתב שכל מחלוקת התנאים אינה ענין לגבולות ארץ ישראל, אלא למעשר בהמה בלבד (סדרי טהרות שם), שכן מצינו לענין מעשר בהמה דעה שהירדן אינו מצטרף לא עם חוץ לארץ ולא עם ארץ ישראל (רבי מאיר בבכורות נה א. הניר שם; חזון איש מעשרות כא).

נהרות שבארץ ישראל

הנהרות שבארץ ישראל דינם כארץ ישראל (גיטין ח א; רמב"ם גירושין ז י), ויש מהאמוראים שסובר שדוקא קרקעיתם של הנהרות הוא כארץ ישראל, אבל לא הנהרות עצמם (אביי שם ז ב, בדעת רבי יהודה).

העיירות הנזכרות בכתובים כמפסיקות בין ארץ ישראל לחוץ לארץ

נחלקו תנאים בתחומי ארץ ישראל שבכתובים - העיירות המבוארות במקרא שהן מפסיקות בין ארץ ישראל לחוץ לארץ (מנחת ביכורים תוספתא מעשר שני (ליברמן) ב טו) - יש אומרים שהם נידונים כחוץ לארץ (רבי יוסה שם); ויש אומרים שהם נידונים כארץ ישראל (רבי לעזר בי רבי יוסה שם).

גבולות נוספים

מלבד גבולות אלה של ארץ ישראל נאמרו בתורה גם גבולות אחרים (ראה דברים יא כד; שם א ז; שמות כג לא; יהושע א ד).

הגבולות שנאמרו ביחזקאל (פרק מז, טו-כ) לדעת קצת הם מתאימים לגבולות שבתורה בפרשת מסעי (רש"י שם), ולדעת אחרים הם רחבים יותר בכל שלשת הצדדים: צפון מזרח ודרום (רד"ק ומלבי"ם בארוכה), אבל לצד מערב לעולם הים הגדול הוא הגבול.

הרחבת הגבולות

בצפון

נהר פרת הוא בצפונית מזרחית של ארץ ישראל (רמב"ן גיטין ז ב. ועי' רש"י יהושע א ד, ורשב"ם שמות כג לא).

• יש מהראשונים שכתבו שעד אותו מקום הוא בכלל הארץ שנצטוו ישראל לכבשה (רמב"ן על התורה דברים יא כד), ואין זה בכלל מה שנאמר: כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ וגו' (דברים יא כד), שהמדובר שם הוא על הרחבת הגבולות יותר מגבול ארץ ישראל (ראה להלן), אבל עד נהר פרת הוא בתוך גבולות ארץ ישראל (רמב"ן על התורה שם). וכך אמרו: מִן הַמִּדְבָּר - ואין המדבר גבולכם, מִן הַמִּדְבָּר - ואין הנהר גבולכם (ספרי שם). וכן מצינו שקבעו זמן שאלת גשמים (ראה ערך שאלה) ט"ו יום אחר סוכות, כדי שהאחרון שבישראל יוכל להגיע עד נהר פרת (משנה תענית י א), שהוא סוף ארץ ישראל (עי' תענית שם)^[16]; וכן: מעברין את השנה בשביל הגלויות שיצאו ממקומן לעשות הפסח ולא הגיעו לארץ ישראל, אם על ידי תוספת חודש העיבור יגיעו לנהר פרת שהוא תחילת ארץ ישראל (ירושלמי שביעית י א, ור"א פולדא שם, וראה שם בפני משה. ועי' תוס' סנהדרין יא א ד"ה ומפני).

• ויש סוברים שלהלן מגבולות התורה אינו בכלל ארץ ישראל, אלא בכלל הבטחת הקדוש ברוך הוא לישראל על הרחבת הגבולות (עי' רמב"ם תרומות א ט: איזוהי סוריא כו' כל יד פרת כו')^[17].

בדרום

אף לצד דרום הוזכר בתורה בתורת הבטחה לעתיד גבול רחב יותר, הוא ים סוף: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים (שמות כג לא), והוא קצה ארץ אדום (עי' במדבר כא ד, דברים ב ח, ומלכים א ט כו), והוא שכתוב: כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ (דברים יב כ), ואמרו: והיכן דבר - וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ וגו' (מכילתא בא פרשה יב. ועי' ספרי דברים שם, ומלבי"ם שם), ובימי שלמה נכבשה הארץ עד שם, שנאמר: אָז הָלַךְ שְׁלֹמֹה לְעֶצְיוֹן גֶּבֶר וְאֶל אֵילוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (דברי הימים ב ח יז. ועי' מלכים א ט כו), ועליו נאמר: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם (תהלים עב ח), היינו מים סוף עד ים פלשתים (רש"י שם).

כיבוש ארצות מחוץ לארץ ישראל

נחלקו תנאים בדין כיבוש ארצות מחוץ לארץ ישראל:

• יש אומרים שכל הארצות שכובשים ישראל, אפילו מחוץ לגבולות ארץ ישראל, הרי הן כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, שנאמר: כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה (דברים יא כד) - אם ללמד על תחומי ארץ ישראל בא הרי כבר נאמרו גבולותיהם, ומה תלמוד לומר אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם, אמר להם: כל מקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלה הרי הוא שלכם (ספרי עקב נא), וכן הלכה (רמב"ם תרומות א ב, ומלכים ה ו).

• ויש אומרים שאינן כארץ ישראל, ש"כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה" הוא כלל, "מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם" (דברים שם) הוא פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט (רבי יהודה בירושלמי חלה ב א).

מצוות הנהוגות בארץ

להלכה שכל הארצות שנכבשו כדין הן בכלל ארץ ישראל, הרי הן חייבות במצוות התלויות בארץ, כארץ ישראל, ולמדנו דין זה מגזרה שוה, שנאמר בתחילת הפסוק לענין הרחבת הגבולות בחוץ לארץ: כָּל הַמָּקוֹם וגו' לָכֶם יִהְיֶה (דברים יא כד), ונאמר בסוף הפסוק לענין ארץ ישראל: מִן הַמִּדְבָּר וגו' יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם, "יהיה" "יהיה" לגזרה שוה, מה בארץ ישראל נוהגות מצוות התלויות בה, אף בהרחבת הגבולות נוהגות מצוות התלויות בארץ (ספרי עקב נא, ורבנו הלל שם), ויש להן קדושת ארץ ישראל (רש"י יהושע א ג; תוספות גיטין ח א ד"ה כיבוש).

קודם שכבשו כל ארץ ישראל

במה דברים אמורים, כשכבשו את הארצות האחרות אחרי שכבר כבשו את כל ארץ ישראל בגבולות התורה, שנאמר: וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם (דברים יא כג), ואחר כך: כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ (שם כד), שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלוליהם, ואתם חוזרים ומכבשים חוץ לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבוש חוץ לארץ (ספרי עקב נא; רמב"ם תרומות א ג, ומלכים ה ו).

עברו וכבשו בחוץ לארץ קודם שכבשו כל ארץ ישראל, יצאו מכלל חוץ לארץ, ולכלל ארץ ישראל לא הגיעו (רמב"ם תרומות שם).

כיבוש רבים

תנאים נחלקו אם כיבוש זה צריך שיהיה כיבוש רבים דוקא (רבי יוסי בעבודה זרה כא א), וכן הלכה (רמב"ם תרומות א ג); או שאף כיבוש יחיד שמו כיבוש (רבי מאיר שם).

בגדרו של כיבוש רבים נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכבשם מלך ישראל - או שופט (סמ"ג מצות עשה קלג) - או נביא מדעת רוב ישראל (רמב"ם תרומות שם ב), על פי בית דין של שבעים ואחד (רמב"ם מלכים ה ו), ובאורים ותומים, לצורך כל ישראל, כדרך שהיה בכיבוש יהושע שהיו כולם בששים רבוא וכבשום לצורך כולם, ולא מה שמלך כבש שלא על פי הדבור לצרכו (רש"י גיטין ח ב ד"ה כיבוש יחיד, ועבודה זרה כ ב ד"ה סוריא).

• ויש אומרים שכיבוש רבים הוא אותו התנאי שאמרו שיכבשו מקודם את כל ארץ ישראל, שכל שאין להם רשות לכבוש נקרא כיבוש יחיד, אבל אין הדבר תלוי מי הם הכובשים יחיד או רבים (תוספות עבודה זרה כא א ד"ה כיבוש).

מדבריות ונהרות וים

אף המדבריות והנהרות והים שבחוץ לארץ שנכבשו בתנאים האמורים הם בכלל ארץ ישראל, וכך אמרו: מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם (דברים יא כד) – "מן המדבר גבולכם" ואין המדבר גבולכם, אם כבשתם אף המדבר גבולכם; "מן הנהר גבולכם" ואין הנהר גבולכם, אם כבשתם אף הנהר גבולכם; "ועד הים גבולכם" ואין הים גבולכם, אם כבשתם יהיה גבולכם (ספרי עקב נא), ויש שכתבו שאם כבשו ביבשה, הים שכנגדו מאליו יהיה ארץ ישראל כמו היבשה (סדרי טהרות כלים מו ע"א, על פי הספרי שם).

נחלת לוי

כהנים ולוים מוזהרים שלא יטלו חלק בארץ, שנאמר: לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל (דברים יח א), ונחלה זו נחלת הארץ (ספרי שופטים קסג; רמב"ם שמיטה ויובל יג י), ונחלקו ראשונים אם בארצות שנכבשו נוהג לאו זה:

• יש אומרים שאין לאו זה אמור אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ככל ישראל (רמב"ם שמיטה ויובל יג יא), שנאמר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל (במדבר יח כ) - בארצם המיוחדת להם (רדב"ז שם), וכן בנבואה לעתיד נאמר: שַׁעַר לֵוִי אֶחָד (יחזקאל מח לא), ועתידה ארץ ישראל להתחלק אף לשבט לוי (בבא בתרא קכב א; סמ"ג לאוין רעו).

• ויש אומרים שאף בארצות הנכבשות אין שבט לוי נוטל חלק, מכיון שנוהג בהן דין תרומה ומעשר, ואף במדין שאינה מארץ ישראל לא נטלו חלק אלא על פי מצות ה' (ראב"ד שם), ואף לעתיד לבא לא יטלו חלק בארץ, אלא יתנו להם ערים לשבת ממה שיפרישו תרומה לה' (ראה ביחזקאל מה ה, ושם מח יג), ואותה שכתוב: שַׁעַר לֵוִי אֶחָד, לא על נחלה הדברים אמורים, אלא על שערי ישראל לזכרון לשבטים (שיטה מקובצת בבא בתרא קכב ב, בשם הר"ן).

עולי מצרים ועולי בבל

חלוקה יש בארץ ישראל, שעל פיה מתחלקת הארץ לשנים: כל שהחזיקו עולי מצרים בלבד, ולא החזיקו עולי בבל - חלק אחד, וכל שהחזיקו אף עולי בבל - חלק שני (רמב"ם תרומות א ו).

עולי מצרים

הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים - בלבד - היא עד הנהר ועד אמנה (שביעית ו א), ונחלקו בביאור גבולות אלה:

• יש סוברים שהנהר ואמנה שניהם בצפון, אלא שהנהר הוא בצפון מזרח (ר"ש שם; רע"ב חלה ד ח), שהוא נהר פרת (רמב"ן גיטין ח א), ואמנה בצפון מערב, שהיא הר ההר (ר"ש שם; רע"ב חלה ד ח).

• ויש סוברים שאמנה בלבד הוא הגבול שבצפון, והנהר הוא הגבול שבדרום, והוא נחל מצרים בדרום מערב (שו"ת הרמב"ם (מקיצי נרדמים) קכח, בשם רי"ץ גיאת; רמב"ם תרומות א ח; כפתור ופרח יא, ח"ב עמ' לא במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות), והם הגבולות של התורה בפרשת מסעי (ראה לעיל), אלא ששטח זה שמאמנה עד נחל מצרים, שלא החזיקו בו עולי בבל, הוא רק באורך, לצד הים, אבל ברוחב הוא עד גבול ידוע שקידש עזרא, והוא עד כזיב (שו"ת הרמב"ם (פריימן) סי' קלו)^[18].

עולי בבל

• גבולה הצפוני של הארץ שישבו בה עולי בבל הוא עד עכו, ורצועה יוצאת מעכו לצד צפון ומגיעה עד כזיב (גיטין ז ב; שביעית ו א; רמב"ם תרומות א ח, ומעשרות יג ג); ויש אומרים עד לבלבו (רבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו בגיטין שם, ובתוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יח יד), ואין הלכה כן (רמב"ם שם ושם), ואותה רצועה היא מארץ ישראל (רש"י גיטין שם ד"ה רצועה)^[19].

• הדרך המהלכת מעכו לכזיב היא הגבול, וכל הארץ שלימין המהלך, שהוא ממזרח הדרך, היא בחזקת חוץ לארץ, עד שיודע לך מן הבקי שכאן הדרך מתעקמת ונכנסת לתוך ארץ ישראל, וכל הארץ שלשמאל המהלך, שהוא ממערב הדרך, היא בחזקת ארץ ישראל, עד שיודע לך שאותו המקום הוא חוץ לארץ (גיטין שם, ורש"י מימינו וד"ה עד שיודע; רמב"ם תרומות א ז); ויש גורסים להיפך: מימין הדרך למזרחו הוא ארץ ישראל, ולמערבו חוץ לארץ (תוספתא שם; ירושלמי שביעית ו א; רמב"ן שם, בשם רבי משה בר חסדאי); ויש שכתבו ששתי הדעות נכונות, שמצד אותה הרצועה היוצאת מעכו לכזיב היו שתי דרכים, והדעה הראשונה מדברת בהולך בדרך למזרח הרצועה, והדעה השניה מדברת בהולך בדרך למערב הרצועה (תוספות הרא"ש גיטין שם, בשם הרב מקינון; כפתור ופרח יא, ח"ב עמ' מה במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות).

• עכו עצמה יש בה ארץ ישראל, ויש בה חוץ לארץ (ירושלמי שביעית ו א), ונחלקו ראשונים בבאור הדבר: יש מפרשים שחלק מעכו הוא בארץ ישראל, וחלק בחוץ לארץ (תוספות גיטין ב א ד"ה ואשקלון, בשם רבנו תם; רמב"ן ומאירי שם); ויש מפרשים שעכו כולה חוץ לארץ (רמב"ם תרומות א ט; רמב"ן בהשמטות לגיטין שם), אלא שמכיון שכבשוה עולי מצרים היתה חביבה עליהם ועומדת בקדושתה לענין ישיבתה ודירתה (רמב"ן שם).

• גבול עולי בבל בדרום - במקצוע דרומית מערבית (כפתור ופרח יא, ח"ב עמ' לט-מ במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות) - הוא אשקלון, ואשקלון עצמה אינה כלולה בתחום זה (משנה גיטין ב א).

• גבולם במערב הוא הים (רש"י שם ד"ה ורקם).

• גבולם במזרח - במקצוע צפונית מזרחית (כפתור ופרח שם) - הוא רקם, ורקם עצמה אינה כלולה בתחום זה (משנה שם).

• אף בתוך הגבולות הללו ישנן ערים שלא כבשו עולי בבל ולא קידשו אותן, כגון: בית שאן וסביבתה (מגילת תענית ג; ירושלמי דמאי ב א; חולין ז א; רמב"ם תרומות א ה).

כיבוש שלא בימי יהושע ועזרא

יש מהאחרונים שכתב שכל מה שכבשו תוך גבולות התורה במשך ימי הבית הראשון יש לו דין ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, וכל כל מה שכבשו מלכי חשמונאים אף הם בכלל גבולות עולי בבל (מור וקציעה או"ח שו); ויש מי שכתב שבכלל עולי בבל הם רק מה שכבשו בני דורו של עזרא בלבד (תבואת הארץ א).

שלש ארצות

ארץ ישראל מתחלקת בצורה טבעית לשני עברי הירדן, ומלבד זאת נחלק גם עבר הירדן המערבי לשתי ארצות: יהודה וגליל, שביחד הן שלש ארצות: יהודה, עבר הירדן והגליל.

חלוקה זו מצינו כבר בימי יהושע: יְהוּדָה יַעֲמֹד עַל גְּבוּלוֹ מִנֶּגֶב וּבֵית יוֹסֵף יַעַמְדוּ עַל גְּבוּלָם מִצָּפוֹן (יהושע יח ה).

עניינים הנוגעים לחלוקה זו

ארבעה עניינים נוגעים לחלוקה זו:

• זמן ביעור פירות שביעית הוא שונה בכל ארץ (שביעית ט ב; רמב"ם שמיטה ז ט), שאין חיה שבארץ אחת מתרחקת למצא מזונותיה בארץ אחרת (פסחים נב ב. וראה ערך בעור).

• הבעל איננו יכול לכוף את אשתו ללכת אחריו מארץ לארץ (כתובות קי א), שאין שיירות מצויות בין זו לזו, ושעת חירום ביניהן (רא"ש כתובות יג יז).

• מאותו הטעם (בבא בתרא לח א), אין חזקת קרקעות מועילה, אלא אם כן שהו יחד בעל הקרקע והמוחזק בה בארץ אחת (משנה בבא בתרא לח א ורשב"ם ד"ה היה).

• מעברים את השנה רק אם טרם הגיע האביב בשתים מתוך שלש הארצות הללו (ברייתא סנהדרין יא ב; רמב"ם קידוש החודש ד ד).

הערות שוליים