מיקרופדיה תלמודית:ארץ ישראל (ד) - קדושת ארץ ישראל

הגדרה^[1] - קדושתה העצמית של ארץ ישראל וקדושתה הבאה על ידי ישראל

קדושתה

שתי קדושות לארץ ישראל: קדושה עצמית מחמת השכינה השורה בה, וקדושה הבאה על ידי ישראל והגורמת לחיוב המצוות התלויות בארץ (תשב"ץ ח"ג ר).

קדושת השכינה

קדושת השכינה מתבטאת במספר דברים:

• הקב"ה בחר בארץ ישראל מכל הארצות, שנאמר: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד (דברים יא יב. תנחומא במדבר יז), וכשברא העולם חלק הארצות לשרי האומות ובחר בארץ ישראל (תנחומא ראה ח).

• ארץ ישראל מיוחדת לקב"ה, ולכן הוא קראה בשם "ארצי", שנאמר: וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ (יואל ד ב. תנחומא במדבר יז), ונקראת בשם נחלת ה', שנאמר: כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' (שמואל א כו יט. כפתור ופרח י, ח"א עמ' רמד במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות).

• הקב"ה משגיח על ארץ ישראל בהשגחה מיוחדת יותר משאר הארצות (כפתור ופרח י, ח"א עמ' רמה. כן משמע בספרי עקב לח), ולכן הקב"ה משקה את ארץ ישראל בעצמו, ואת כל העולם בידי שליח, שנאמר: הַנֹּתֵן - בעצמו - מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ - בידי שליח - מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת (איוב ה י. תענית י א). מאותו הפסוק אנו למדים שארץ ישראל שותה מי גשמים וכל שאר העולם מי תמצית (תענית שם), ארץ ישראל שותה תחילה, ולבסוף כל העולם (תענית שם; תרגום איוב שם).

מכח קדושה זו אמרו:

• לעולם ישרה אדם בארץ ישראל, ואפילו בעיר שרובה גוים, ולא בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שכולה ישראל (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ד ג; כתובות קי ב).

• כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח (תוספתא וגמ' שם), שעד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות (מכילתא בא פסחא א), וכל הקבור בה נתכפר לו כאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (דברים לב מג. תנחומא (בובר) ויחי ו; רמב"ם מלכים ה יא).

זמן חלות קדושה זו

קדושה זו של הארץ היא מעת בריאת העולם (תנחומא ראה ח; חכמת אדם, שערי צדק, משפטי הארץ יא; שו"ת חתם סופר יו"ד רלד)^[2], וקדושת עולמים היא עד סוף כל ימות עולם לא נשתנה ולא ישתנה (שו"ת חתם סופר שם).

כשם שהיתה קדושה זו קיימת לפני כיבוש הארץ בימי יהושע, כך אינה מתבטלת עם ביטול הכיבוש, בחורבן הבית וגלות ישראל, וכל מה שדנו חכמים בקדושה ראשונה אם קידשה לעתיד לבוא או לא קידשה (ראה להלן), כל זה אינו אלא בנוגע לחיוב המצוות התלויות בארץ בלבד, אבל קדושת הארץ כולה לגבולותיה שבתורה, וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים, והיותה נחלת השם - לא נגרע ממנה דבר, לא בזמן גלות בבל, ולא בזמן גלותנו היום (כפתור ופרח י, ח"א עמ' רנג).

קדושה הבאה על ידי ישראל

בקדושה שעל ידי ישראל נתקדשה הארץ שתי פעמים, בימי יהושע ובימי עזרא (רש"י חגיגה ג ב ד"ה כך; תוספות יבמות פב ב ד"ה ירושה)^[3], ונקראות בשם קדושה ראשונה וקדושה שניה (חגיגה שם), או ירושה ראשונה וירושה שניה (יבמות שם).

קדושה ראשונה

חלות הקידוש

נחלקו ראשונים כיצד הוחלה קדושה זו בימי יהושע:

• יש אומרים שקדושת יהושע באה על ידי הכיבוש (רמב"ם תרומות א ה, ובית הבחירה ו טז), כלומר שלא היה צורך בקידוש מיוחד בפירוש, אלא שעל ידי הכיבוש ממילא נתקדשה למצוות התלויות בארץ שחיובן בא על ידי קדושה זו (דבר אברהם ח"א י; חזון איש שביעית ג א).

• ויש אומרים שעולי מצרים הוצרכו לקדש במיוחד את הארץ, ואותן הערים שכבשו עולי מצרים ולא קידשו אותן לא נתקדשו (רמב"ן בבא בתרא נו א, ושבועות טז א).

• ויש אומרים שקדושת הארץ באה על ידי קדושת המקדש, שכן מיד אחרי הכיבוש והחילוק נבנה משכן שילה, והוא שפעל קדושת הארץ לחיוב מצוותיה, שנאמר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר (דברים יד כב), ונאמר אחריו: בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם (שם כג), שעד שנבחרה שילה לא נתחייבו בתרומות ומעשרות (כן משמע ברש"י בבא מציעא פט א ד"ה נתחייבו).

לחיוב מצוות

קדושה זו של הארץ היא לחיוב מצוותיה, כמו שאמרו: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה, שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי-הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות (כלים א ו; רמב"ם בית הבחירה ז יב).

אף תרומות ומעשרות, שאין מביאים מהם למקדש כעומר ושתי הלחם, תלויות בקדושה זו (רמב"ם בית הבחירה ו טז).

לפיכך:

• מי שסובר שאין קנין לנכרי בארץ ישראל (ראה ערכו) להפקיע מידי מעשר למד זה מהכתוב: כִּי לִי הָאָרֶץ (ויקרא כה כג) - לי קדושת הארץ (גיטין מז א).

• הסוברים שעמון ומואב פטורים משביעית, אמרו הטעם שעמון ומואב כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא (חגיגה ג ב), וכן אמרו לענין מעשרות שהמקומות שלא כבשום עולי בבל פטורים, לפי שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא (חולין ז א).

ומכל מקום יש שכתבו שעיקר הקדושה הוא רק לענין עומר ושתי הלחם, שמביאים אותם למקדש, אבל תרומות ומעשרות הם רק חובת הארץ ולא קדושת הארץ, ולכן לא אמרו במשנה שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות שחייבת בתרומות ומעשרות מה שאין כן בכל הארצות (אליהו רבה כלים א ו; מנחת חינוך רפד ו).

ולא עוד אלא שיש שכתבו שאף עומר ושתי הלחם שמביאים מארץ ישראל אין זה מצד הקדושה בעצמה, ולכן לא מנו במשנה מה שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות בכלל עשר הקדושות שבארץ ישראל, ואין לשון קדושה כאן אלא מלשון הכנה והזמנה, כמו: וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל (יהושע כ ז. כפתור ופרח י, ח"א עמ' רס).

אם קדשה לשעתה בלבד, או אף לעתיד לבוא

נחלקו תנאים אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה בלבד, או אף לעתיד לבוא:

• יש אומרים שקדשה לשעתה בלבד, והיא בטלה עם החורבן והגלות (רבי ישמעאל ברבי יוסי בערכין לב ב), וכן הלכה (רמב"ם בית הבחירה ו טז; ראב"ד תרומות יג יג; טור יו"ד שלא)^[4], שנאמר בשיבת ציון: וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן וגו' (נחמיה ח יז), אפשר בא דוד ולא עשה סוכות עד שבא עזרא, אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה (גמ' שם)^[5].

• ויש אומרים שקדושה ראשונה של יהושע לא בטלה (רבי ישמעאל ברבי יוסי בערכין לב ב, שנאמר: אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ (דברים ל ה) - כיון שירשו אבותיך ירשת אתה באותה קדושה, ואין צריך לחזור ולקדש (גמ' שם), ומבארים את הכתוב בשיבת ציון לא לענין סוכות ממש, אלא שביקשו רחמים שיתבטל יצר הרע והגן זכות עזרא עליהם, למרות שלא נעשה כן בימות יהושע (גמ' שם, ורש"י ד"ה ואגין וד"ה כי).

לענין מעשרות ושביעית

להלכה שקדושה ראשונה בטלה, המקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל פטורים ממעשרות^[6] ומשביעית מן התורה^[7] (חגיגה ג ב ויבמות טז א, בדעת רבי אליעזר ורבי טרפון ורבי אלעזר בן עזריה, בידים ד ג; חולין ו ב, ז א בדעת רבי מאיר ורבי ועוד).

קדושה שניה

חלות הקידוש

נחלקו ראשונים כיצד הוחלה קדושה זו בימי עזרא:

• יש אומרים שקדושה זו באה על ידי החזקה שהחזיקו בה (רמב"ם בית הבחירה ו טז).

• יש אומרים שקידשוה עולי הגולה בפה בפירוש (רדב"ז תרומות א ה).

• יש אומרים שהיה צורך בשני הדברים, הן במאמר והן בחזקה (מאירי מגילה י ב, ועדויות ח ו).

• ויש אומרים שקידשו בשתי תודות ובשיר, כדרך שמקדשים כשמוסיפים על העזרות (מאירי חגיגה ג ב, וחולין ו ב).

מדאורייתא או מדרבנן

קדושה זו של עזרא, שחייבה המצוות התלויות בארץ, נחלקו בה אמוראים אם היא מן התורה או מדרבנן:

• יש אומרים שהיא מן התורה, שנאמר: אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ (דברים ל ה) - הקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך מדבר תורה, אף ירושתך מדבר תורה, שבשעת ביאתך לארץ תתחייב במצוות התלויות בה (רבי יוסי בר חנינא בירושלמי שביעית ו א, וקידושין א ח).

• ויש אומרים שהיא מדרבנן - שהיתה ביאת מקצתם של ישראל, ולפיכך לא חייבה אותם מן התורה (רמב"ם תרומות א כו) - ומאליהם קבלו עליהם את המצוות התלויות בארץ (רבי אלעזר בירושלמי שם ושם; רבי יוחנן בירושלמי דמאי ג ד; רבי אבון בשם רבי יהושע בן לוי בירושלמי ברכות ט ה), שנאמר: וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ וגו' וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים וגו' וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם (נחמיה י א,לח. רבי אלעזר שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש אומרים שבימי בית שני נהגו תרומות ומעשרות ושביעית מן התורה (תוספות יבמות פב ב ד"ה ירושה, בשם ר"י; התרומה, ארץ ישראל); ויש אומרים שהם נהגו אז מדרבנן (רמב"ם תרומות א כו).

אם קדשה לשעתה בלבד, או אף לעתיד לבוא

נחלקו תנאים אם קדושה שניה קדשה לשעתה בלבד, או אף לעתיד לבוא:

• יש אומרים שקדשה לשעתה בלבד, והיא בטלה עם החורבן (רבי יוסי בנדה מו ב; רבנן ביבמות פב א).

• ויש אומרים שקדושה של עזרא לא בטלה, שנאמר: אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ (דברים ל ה) - ירושה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם (סדר עולם רבה ל; יבמות פב ב ונדה מו ב, בשם סדר עולם).

אף ראשונים נחלקו במחלוקת זו: יש אומרים שקדושה שניה בטלה (התרומה, ארץ ישראל; אור זרוע עבודה זרה רצט, בשם רבנו שמחה; תשב"ץ ח"ג קצט); ויש אומרים שלא בטלה (רמב"ם תרומות א כו; ראב"ד תרומות שם, ויג יג, ואיסורי ביאה כ א; טור יו"ד שלא, בשם ר"י), וכן הלכה (שו"ע ורמ"א שם ב).

הערות שוליים