מיקרופדיה תלמודית:ארץ ישראל (ו) - דינים התלויים בארץ

הגדרה^[1] - דינים מיוחדים הנוהגים רק בארץ ישראל

מלבד המצוות התלויות בארץ, ומלבד כמה מצוות ודינים שאינם נוהגים אלא בארץ מצד היותם תלויים במקומות ידועים של הארץ, כגון הלכות המקדש וכליו, קיימים עוד כמה מצוות ודינים, בין של תורה ובין של דבריהם, שאף על פי שהם חובת הגוף, ואינם תלויים בארץ, מכל מקום אינם נוהגים אלא בארץ, מהם הקשורים בקנינה של הארץ, ומהם הקשורים בקדושתה וחשיבותה.

בקנינה

• אסור למכור בתים ושדות לגוים בארץ ישראל, שנאמר: וְלֹא תְחָנֵּם (דברים ז ב) - לא תתן להם חניה בקרקע (עבודה זרה כ א; ירושלמי עבודה זרה א ט. וראה ערך לא תחנם).

• אסור להניח לגוים שישבו בארץ ישראל אפילו ישיבת עראי, עד שיקבלו עליהם שבע-מצוות של בני-נח, שנאמר: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ (שמות כג לג. רמב"ם בעבודה זרה י ו, ובספר המצוות נא); ויש סוברים שאין הלאו אלא בשבעה עממים שכבשנו מהם הארץ בימי יהושע (רש"י גיטין מה א ד"ה לא ישבו; ראב"ד עבודה זרה שם; סמ"ג לאוין מט; חינוך צד)^[2].

• אסור בארץ ישראל לשנות גבול הקרקע שבינו לבין חברו ולומר שהקרקע שלו עד הגבול, ומלבד הלאו של לא תגזול, שישנו גם בחוץ לארץ (ראה בערך השגת גבול) עובר בארץ ישראל אף על לאו מיוחד של לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ (דברים יט יד), ואמרו: יכול אף בחוץ לארץ, תלמוד לומר: בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ (שם) - בארץ ישראל עובר בשני לאוים, בחוץ לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד (ספרי שופטים קפח; רמב"ם גניבה ז יא).

• בזמן שהיובל נוהג, אסור למכור שדה אחוזה לצמיתות, על מנת שלא יחזור ביובל, שנאמר: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת (ויקרא שם כג. רמב"ם שם א), ונמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה רכז; סמ"ג לאוין ערה; חינוך שלט), ואם עבר ועשה כן הרי השדה חוזרת ביובל (רמב"ם שם). טעם מצוה זו כי בידוע בדעות בני אדם שאם יעשו ממכרם מתחילה כמספר שנים עד היובל יקל בעיניהם הענין, ואם יקנה לחלוטין תקשה בעיניו החזרה מאד (רמב"ן ויקרא שם).

• בזמן שהיובל נוהג, אסור למכור שדה אחוזה בארץ ישראל אלא אם כן העני ואין לו מה יאכל, שנאמר: כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ (תורת כהנים בהר פרק ה א; רמב"ם שמיטה יא ג), ואם עבר ומכר - הרי הם מכורים (תוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ה ז).

בקדושתה

• בשפיכות דמים יש מצוות מיוחדות הקשורות באיסור זה שאינן נוהגות אלא בארץ ישראל, והן: ערי-מקלט (רמב"ם רוצח ח א), ועגלה-ערופה (רמב"ם שם י א). ערי מקלט, שנאמר: אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (במדבר לה יד. כסף משנה רוצח ח א); עגלה ערופה, שנאמר: כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ (דברים כא א. כן משמע בתוספתא סוטה (ליברמן) ט א וספרי שופטים רה).

• עיר שלמה שעבדה עבודה זרה, שנעשית עיר-הנדחת, יש מהאחרונים שכתב שאינה אלא בארץ ישראל, שנאמר בעיר הנדחת: עָרֶיךָ (דברים יג יג), ואין "עריך" אלא בארץ ישראל (מנחת חינוך תסד ה).

• מצוה מיוחדת יש בארץ ישראל בביעור עבודה זרה: לרדוף אחרי העבודה זרה עד שנאבד אותה, שנאמר: וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא (דברים יב ג), ואמרו: בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריה, ואי אתה מצווה בחוץ לארץ לרדוף אחריה (ספרי ראה סא; רמב"ם עבודה זרה ז א).

• יש מהראשונים הסובר שאף האיסור להכניס עבודה זרה לתוך ביתו אינו אלא בארץ ישראל שנאמר: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ (דברים ז כו) – ואין "ביתך" אלא בארץ ישראל (תוספות עבודה זרה כא א ד"ה אף, בשם רבינו חיים כהן).

מצוות שבאה עליהן אזהרה מיוחדת בארץ ישראל

ישנן מצוות שמוזהרים בהם גם בחוץ לארץ, אלא שבאה אזהרה נוספת עליהן בארץ ישראל, כגון מחזיר גרושתו, שנאמר בדינו: וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה (דברים כד ד).

ונחלקו ראשונים במצוות הללו:

• יש אומרים שיש לאו מיוחד המזהיר על דין זה בארץ ישראל (הלכות גדולות במנין המצוות).

• יש אומרים שבאו ללמד אזהרה נוספת בארץ ישראל, אלא שאינו נמנה במנין המצוות (רמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש ה).

• ויש אומרים שאין אלו אזהרות מיוחדות, אלא טעמים על האיסורים האמורים בהם (ספר המצוות שם).

מצוות שהן חובת הגוף

אף במצוות עשה שהן חובת הגוף, ואינן קשורות באיסורים המטמאים את הארץ, ישנן כאלו שאינן נוהגות אלא בארץ:

• אין מחשבים וקובעים חדשים ומעברים שנים אלא בארץ ישראל, שנאמר: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָיִם (ישעיהו ב ג. רמב"ם קידוש החודש א ח, על פי ברכות סג ב). ולא עוד אלא שיש מהראשונים הסובר שאף בזמן הזה שאיננו מקדשים את החודש על פי הראיה אלא לפי החשבון, אי אפשר לעשות חשבון זה אלא בארץ ישראל בלבד, ומה שמחשבים בחוץ לארץ אינו אלא "גלוי מילתא בעלמא", מפני שיודעים שכך קבעו בארץ ישראל, ואילו יצוייר שחס ושלום לא יהיו בני ישראל בארץ ישראל, ולא יהיה שם שום בית דין, אז לא יועיל החשבון שבחוץ לארץ כלל, אלא שלא יקרה כדבר הזה, כי אם לא יהיו מישראל כלל בארץ ישראל, תמחה שארית האומה, וכבר הבטיחנו ה' שלא יעשה כן (ספר המצוות מצות עשה קנג).

• אין מעמידים מלך אלא בארץ ישראל (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ד י), שנאמר: כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וגו' שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ [דברים יז יד-טו] (חסדי דוד שם).

• מצות מינוי שופטים בכל עיר ועיר אינה אלא בארץ ישראל, שנאמר: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ (דברים טז יח) - בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחוץ לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך, ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר (מכות ז א; ירושלמי מכות א ח); ויש אומרים שבחוץ לארץ אין בכלל מצות מינוי דיינים (רמב"ם סנהדרין א ב, לפי הרמב"ן דברים טז יח).

• אף הסמיכה של הדיינים אינה נוהגת אלא בארץ ישראל (סנהדרין יד א; רמב"ם סנהדרין ד ו), וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה (רמב"ם שם)^[3].

• זכותה של ארץ ישראל פועלת שבית דין יוכל למצוא צד זכות למי שנידון בדיני נפשות, ולכן מי שנגמר דינו בבית דין שבחוץ לארץ למיתה וברח לארץ ישראל, בית דין שבארץ ישראל סותרים את דינו ודנים אותו מחדש, אולי ימצאו לו כאן פתח של זכות (מכות ז א ורש"י ד"ה מפני; רמב"ם סנהדרין יג ח).

• יש מי שאומר שספרים שזכתה בהם ארץ ישראל - ספרי תורה, תלמוד ומדרשים (שו"ת הלכות קטנות ב קפז) - אין מוציאים אותם לחוץ לארץ, ואם כתב אותם על מנת להוציא מוציא, והוא הדין אם הביא ספרים מחוץ לארץ לארץ ישראל על מנת להוציא, שמוציא (פאת השולחן ב כג, על פי ירושלמי סנהדרין ג ט; מראה הפנים שם)^[4].

• בראשית-הגז נחלקו תנאים אם אינו נוהג אלא בארץ ישראל: יש סוברים שנוהג בארץ ובחוץ לארץ (משנה חולין קלה א); יש שלמדו בגזרה שוה מתרומה שאינו נוהג אלא בארץ (רבי אלעאי שם קלו א), וכן הלכה (רמב"ם בכורים י א; שו"ע יו"ד שלג א); ויש אומרים שמן התורה נוהג אף בחוץ לארץ, אלא שלא נהגו כן (טור שם, על פי הגמ' שם ב; רמ"א שם, בשם יש אומרים) .

• אף במתנות-כהונה של הזרוע-והלחיים-והקיבה נחלקו תנאים אם נוהגות אף בחוץ לארץ (משנה חולין קל א); או שאינן נוהגות אלא בארץ, שלמדים בגזרה שוה מתרומה (רבי אלעאי שם קלו א). אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שנוהגות אף בחוץ לארץ (רמב"ם בכורים ט א; טוש"ע יו"ד סא כא); ויש שפסקו שאינן נוהגות אלא בארץ (רש"י שבת י ב ד"ה הוה נקיט; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר), וכן נהגו (שו"ע שם).

• בכור בהמה טהורה בחוץ לארץ, נחלקו תנאים בדינו: יש אומרים שלכתחילה אין מביאים אותם לארץ, אבל אם באו והם תמימים - יקרבו (משנה תמורה כא א; רבי ישמעאל בתמורה כא א); ויש אומרים שאין מקריבים, שנאמר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ (דברים יד כג) - ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור (משנה חלה ד יא; רבי עקיבא בתמורה כא ב), וכן הלכה (רמב"ם בכורות א ה, לגירסתנו). יש מהראשונים הסוברים שלא רק שאין מביאים אותו, אלא שאין לו קדושה כלל (רמב"ם שם, לפי גירסת הראב"ד שם, ושו"ת הרשב"א ח"א שלח; רשב"א בבא קמא יא ב), אבל נדחו דבריהם, והוכיחו שקדוש אף בחוץ לארץ, ולא אמרו שאינו בא מחוץ לארץ אלא לענין הקרבה בלבד (ראב"ד בכורות שם; שו"ת הרשב"א שם; טוש"ע יו"ד שו א).

בטומאה וטהרה

טומאת ארץ העמים

ארץ ישראל טהורה היא (מקואות ח א), ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

• יש אומרים שאפילו ערים של כותיים או של נכרים שבארץ ישראל אין בהן טומאת ארץ העמים (ר"ש שם).

• יש אומרים שארץ הכותים שבארץ ישראל, לאחר שקלקלו ונעשו כגוים (ראה בערך כותים), טמאה משום ארץ העמים, ומשום כך אי אפשר היה להביא טהרות מגליל ליהודה שרצועה של ארץ כותים הפרידה ביניהם (תוספות חגיגה כה א ד"ה שרצועה).

• ויש אומרים שארץ הכותים טהורה, וארץ של נכרים טמאה (ר"ש שם, בתירוץ השני).

במה דברים אמורים בארץ ישראל שכבשו גם עולי בבל, אבל מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל גזרו עליהם טומאה משום ארץ העמים, וחלה שמפרישים שם נשרפת מפני שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים (חלה ד ח, ופירוש המשניות לרמב"ם, ופירוש הרא"ש ורע"ב שם; שו"ת מהרי"ט ח"א מז).

מובלעות מארץ העמים שבארץ ישראל טהורות (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יח ג; רמב"ם טומאת מת יא יב).

מדורות הגוים

בית שגוים מתגוררים בו, שטמא שמא קברו בו נפלים (ראה בערך מדורות הגוים), אינו אלא בארץ ישראל בלבד (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יח יא; רמב"ם טומאת מת יא יא; תוספות יבמות סא א ד"ה ממגע), ואף על פי שבחוץ לארץ גזרו טומאה מלבד זה משום ארץ העמים, מכל מקום נפקא-מינה לכהנים שבחוץ לארץ, שמותרים להיכנס בבתים של נכרים, שלא גזרו על מדורות גוים אלא בארץ ישראל (ר"ש אהלות יח ט, בתירוץ הראשון); ויש חולקים וסוברים שמה שאמרו שאין מדורות גוים בחוץ לארץ להחמיר אמרו ולא להקל, שבארץ ישראל מועילה בדיקה (ראה בערך מדורות גוים), ובחוץ לארץ אין להם תקנה (כסף משנה טומאת מת יא יא, שמצא כתוב כן).

בית הפרס

אין בית הפרס [שדה שיש בה ספק טומאת מת] בחוץ לארץ (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יח יא; רמב"ם טומאת מת יא יא), ונחלקו בפירושו:

• יש אומרים שאף על פי שחוץ לארץ כולה טמאה, מכל מקום הכהנים שבחוץ לארץ מותרים לדור שם, ואילו היתה טומאת בית הפרס נוהגת בחוץ לארץ היו הכהנים אסורים לילך שם בבית הפרס, אלא שלא גזרו על בית הפרס אלא בארץ ישראל, שיש שם תרומות ומעשרות של תורה (ר"ש אהלות יח ט, בתירוץ הראשון); ועוד, שמשום טומאת ארץ-העמים יש מקום לומר שהנטמא בה אינו צריך הזאה שלישי ושביעי, ואילו היתה טומאת בית הפרס בחו"ל היה הנטמא שם צריך הזאה שלישי ושביעי (ר"ש שם, בתירוץ השני).

• ויש אומרים שלא אמרו אין בית הפרס בחוץ לארץ אלא לענין עיירות של חוץ לארץ המובלעות בארץ ישראל, שאין בהן טומאת ארץ העמים, ובהן הוא שאמרו שאין שם בית הפרס (כסף משנה טומאת מת יא יא, בשם מהר"י קורקוס).

• ויש אומרים שאין בית הפרס בחו"ל מובנו שאין תקנה לבית הפרס שם, שאף על פי שבית הפרס אפשר לטהרו במעמד שני תלמידי חכמים, בחוץ לארץ אין לו טהרה (כסף משנה שם, שמצא כתוב כן).

קבר התהום

קבר-התהום - קבר בקרקע שאין אדם זוכרו ויודע היכן הוא (ירושלמי פסחים ז ז ונזיר ט ב) - נחלקו אמוראים אם ארץ ישראל בדוקה ממנו:

• יש אומרים שטהורה היא מטומאה זו, שנאמר: בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם (יחזקאל כב כד), ותחילת הפסוק בלשון תמיהה נאמר וסופו כפשוטו: כלום לא טהורה את, הרי לא ירדו עליך גשמים בשעת המבול, ולא נשקעו בך עצמות מתים (רבי יוחנן בזבחים קיג א, ורש"י ד"ה ממקום).

• ויש אומרים שאינה בדוקה, ותחילת הפסוק כפשוטו וסופו בתמיהה: לא טהורה את, כלום לא ירדו עליך גשמים במבול (ריש לקיש בזבחים קיג א).

טומאה מספק

אין מחזיקים טומאה מספק בקרקעה של ארץ ישראל (כתובות כ ב; נזיר סה ב).

ציון קברות

אין מרחיקים את ציון הקברות מהקברות, שלא להפסיד את ארץ ישראל (מועד קטן ה ב; רמב"ם טומאת מת ח ט; פאת השלחן ב יב).

נגעי בתים

נגעי-בתים אינם נוהגים אלא בארץ ישראל (רמב"ם טומאת צרעת יד יא; ר"ש נגעים יב א), שנאמר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא יד לד. אבן עזרא וחזקוני שם), שבשביל מעלת ארץ ישראל שהמקדש עתיד להיות בתוכה הוזקקה להיות נקיה וטהורה (חזקוני שם).

דין נגעי בתים לא חל בארץ ישראל עד אחר כיבוש וחילוק, שנאמר: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת (שם לה) - עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו (תורת כהנים מצורע פרשה ה ג; יומא יב א).

נזירות

מצד עיקר הדין נזירות נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לה (תוספתא נזיר (ליברמן) א ה), אכן לאחר שגזרו טומאה על ארץ העמים (פירוש המשניות לרמב"ם נזיר יט ב), אינה נוהגת נזירות אלא בארץ ישראל בלבד (רמב"ם נזירות ב כא), וקנסוהו וחייבוהו לעלות לארץ ישראל לנהוג שם נזירות (פירוש המשניות שם).

משום ישוב ארץ ישראל

מלבד הדינים המיוחדים לארץ מצד קדושתה, נאמרו בה עוד דינים מיוחדים משום ישוב ארץ ישראל, להיתר, לאיסור, לפטור ולחיוב.

להיתר

הקונה בית ושדה בארץ ישראל מנכרי, כותבים עליו אונו - שטר מכירה (רש"י שם ד"ה אונו) - על ידי נכרי אפילו בשבת, ואף על פי שאמירה-לנכרי-שבות, משום ישוב ארץ ישראל התירו (גיטין ח ב; רמב"ם שבת ו יא; טוש"ע או"ח שו יא).

לאיסור

• אין מגדלים בהמה דקה [בהמה ממין הבהמות הקטנות, כגון עז ושה] (ראה בערך בהמה דקה) בארץ ישראל (משנה בבא קמא עט ב; רמב"ם נזקי ממון ה ב; טוש"ע חו"מ תט א), משום ישוב ארץ ישראל, שמבעירים את השדות, וכל השדות שבארץ ישראל סתמן של ישראל (רש"י שם ד"ה אין).

• אין עושים בערי הלוים שדה מגרש ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש, שנאמר: וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם (ויקרא כה לד) - "לא ימכר" אינו יכול להיות כפשוטו, שנאמר: גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם (שם לב), ומכאן שישנה מכירה בהם, אלא מהו "לא ימכר" - לא ישנה (ערכין לג ב). חכמים גזרו (מנחת חינוך שמב א) אף בערי ישראל שבארץ ישראל, שלא יעשו שדה מגרש ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש^[5] (תורת כהנים בהר פרק ו ט; משנה ערכין לג ב; תוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ה יח; רמב"ם שמיטה יג ה), משום ישוב ארץ ישראל, שכשעושה משדה מגרש הוא ממעט את הזריעה, וממגרש שדה הוא מחריב את נוי העיר, וממגרש עיר, ובונה בתים על מקום המגרש, אין נוי לעיר, וכל שכן כשעושה מעיר מגרש, שמחריב את ישוב העיר (רש"י שם ד"ה אין עושין שדה, וד"ה ולא מגרש וד"ה מגרש). המגרש, הוא המגרש הסמוך לעיר ששיעורו אלף אמה, כמו בערי הלוים (רש"י ערכין לג ב ד"ה שדה מגרש, ובבא בתרא כד ב ד"ה ותיפוק; תוספות שם ד"ה מרחיקין), ויש מראשונים שכתב שאיסור זה אינו אלא בערים המוקפות חומה (רש"י שבועות טז א ד"ה כל המצות). במה דברים אמורים בשדה של זרעים, אבל אילנות מותר לנטוע במקום המגרש (בבא בתרא כד ב).

• עשרים וחמש אמה סמוך לעיר אסור לנטוע אף אילנות, משום נוי העיר – שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה (רש"י בבא בתרא כד ב ד"ה מרחיקין) - וחרוב ושקמה מרחיק חמשים אמה, שענפיהם רבים (משנה בבא בתרא שם וגמ' שם), ואין תקנה זו אלא בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ הלואי שתינוול בפני יושביה (רמב"ן שם).

• לא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה ולא יטע את חורבתו גינה, שהוא כמחריב את ארץ ישראל (תוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ה יט; רמב"ם שמיטה יג ו)^[6].

• אין עושים עיר-הנדחת בספר (משנה סנהדרין ב א), והוא כרך המבדיל בין ישראל לגוים (רש"י שם ד"ה בספר), שמא ישמעו גוים ויחריבו את ארץ ישראל (ברייתא שם טז ב; רמב"ם עבודה זרה ד ד).

• אסור להביא למערכת האש שעל גבי המזבח עצים של זית ושל גפן, משום ישוב ארץ ישראל (משנה תמיד כט א, וגמ' שם ב; רמב"ם איסורי מזבח ז ג), שאם ישרפו הגפנים והזיתים לא ימצאו יין לשתות ושמן לסוך, ותחרב ארץ ישראל (המפרש תמיד שם).

אין מוציאים מארץ ישראל לחוץ לארץ דברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות (בבא בתרא צ ב; רמב"ם מכירה יד ח; טוש"ע חו"מ רלא כו).

שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חברו, ורצה בעל הזיתים לעקור את זיתיו וליטלם, אין שומעים לו, משום ישוב ארץ ישראל, אלא יעמדו במקומם ובעל הקרקע יחלוק עמו הפירות (בבא מציעא קא א; רמב"ם שכנים ד י; טוש"ע חו"מ קסח א), שעמדו חכמים על דעתם שבעל הזיתים ודאי יטע זיתים אחרים בשדהו, כמו שנטע בתחילה, מה שאין כן בעל הקרקע שלא נטע בתחילה זיתים בשדהו, ואם יטלם בעל הזיתים שוב לא יטע אחרים (סמ"ע שם סק"א).

לפטור

המקבל שדה מישראל או מן הנכרי כדרך האריסים למחצה לשליש ולרביע (ראה בערך אריס), חולק לפניהם התבואה כשהיא טבל, ואינו צריך להפריש תרומות ומעשרות על חלק בעל השדה (דמאי ו א ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם; רמב"ם מעשר ו יא), שלא תבור ארץ ישראל (ירושלמי שם ו א), שאם נחייב את המקבל לעשר היו נמנעים מלקבל והשדות היו נעשות בורות (ר"ש שם).

לחיוב

• השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד, אף על פי שבחוץ לארץ פטור כל שלשים יום, משום ישוב ארץ ישראל (מנחות מד א; רמב"ם תפילין ה י; טוש"ע יו"ד רפו כב), שלאחר שקבעה שוב אינו נוטלה משם אפילו יוצא ממנה, הלכך בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת, ואפילו יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה, ונמצאת ארץ ישראל מיושבת (רש"י שם ד"ה משום), ועוד שבחוץ לארץ עד שלשים יום הישיבה היא עראית, אבל בארץ ישראל שבכל יום שדר שם מקיים מצות ישיבת ארץ ישראל, נחשבת הישיבה לקבע (תועפות ראם ת ל; דעת כהן קעט).

• הלוקח עיר בארץ ישראל כופים אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה משום ישוב ארץ ישראל (בבא קמא פ ב; רמב"ם שכנים ו ב).

• יש מי שכתב, שבארץ ישראל היא כמו מצווה עלינו שיהא אדם זהיר בנטיעה, שהרי הזהירו שלא יבטל אדם מהרבות ישוב הארץ (היעב"ץ, בירת מגדל עז, עליות הבנין, על פי ויקרא רבה (וילנא) כה ג); ועוד יש מי שכתב, שבארץ ישראל יש חיוב מיוחד לעסוק בדרך ארץ, ולא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, ואפשר אפילו שאר אומנויות שיש בהם יישוב העולם, הכל בכלל מצווה. ולא לבד עבודת הקרקע, אלא לימוד כל האומנות, משום ישוב וכבוד ארץ ישראל, שלא יאמרו לא נמצא בכל ארץ ישראל סנדלר ובנאי וכו', ויביאום מארצות רחוקים, אבל בחוץ לארץ, שיש שם אומנים רבים מהנוכרים, לא צריך לנו, ולכן אין העיסוק אלא משום פרנסה (חתם סופר בחידושיו לסוכה לו א ד"ה דומה לכושי, ובתורת משה פר' שופטים כ ה ד"ה מי האיש).

• גדולי החכמים היו מוליכים את מתיהם לקבורה בארץ ישראל, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק (רמב"ם מלכים ה יא, על פי בראשית מז ל, ושם נ כה)^[7].

משום טבעה ושבחה

הלכות שונות מסתעפות מתכונותיה הטבעיות המיוחדות של ארץ ישראל, ומהמעלות הטבעיות שנשתבחה בהן ארץ ישראל:

ארץ ישראל היא ארץ הררית

• מפני שארץ ישראל היא ארץ הרים ובתיהם בנויים באבנים - אין מתפללים שם על ריבוי הגשמים, כדרך שמתפללים על כך בחוץ לארץ (ראה בערך תענית גשמים), שאין מתפללים להעביר רוב טובה (רמב"ם תעניות ד טו, על פי תענית כב ב; טוש"ע או"ח תקעו יא), אבל במקומות בארץ ישראל שמצויה מפולת בתים מפני הגשמים - מתפללים עליהם (שו"ע שם).

• לפי שארץ ישראל היא ארץ הרים וגבעות מימיה יפים לכביסה, ואמרו מפני כן שגהוץ של בני בבל ככיבוס של בני ארץ ישראל (תענית כט ב), ונפקא מינה לענין איסור כביסה בשבוע שחל בו תשעה באב (ראה בערך בין המצרים).

• בארץ ישראל, לפי שהיא ארץ הרים וגבעות, שולט בה האויר, ואין המתים מסריחים מהר, ולא הירקות נכמשים מהר, ולא הוצרכו לעבר בארץ ישראל את החודש אלול, כדי שלא יחול יום הכפורים ביום ששי או ביום ראשון ויתקלקלו המתים והירקות (ראה בערך עבור חודש), אלא משום בני בבל שהיא עמוקה והחום שם גדול (ראש השנה כ א, ורש"י ד"ה ידעי, וד"ה משום ירקיא, וד"ה משום מתיא).

• משום שארץ ישראל היא ארץ הרים, הבא לנטוע גפנים או שאר אילנות בצד שדה חברו הנטועה גפנים או אילנות, צריך להרחיק בארץ ישראל ארבע אמות, שלא כמו בחוץ לארץ שדי בהרחקת שתי אמות (בבא בתרא כו א; רמב"ם שכנים י ח; טוש"ע חו"מ קנה כה), שהמחרישה שבארץ ישראל גדולה מצד היותה ארץ הרים וגבעות (נימוקי יוסף שם).

קרקעה של ארץ ישראל קשה

הקרקע בארץ ישראל קשה, ואחר הזריעה צריכים לחרוש עוד פעם כדי לכסות את הזרע, ולפיכך חייבים שם בשבת אף על החרישה השניה משום חורש (שבת עג ב, ורש"י ד"ה בארץ ישראל).

טעם פירות הבקעה וההר בה שונים

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת (דברים יא יא) - מגיד שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות בקעה, ולא טעם פירות בקעה לטעם פירות הר (ספרי עקב לט). ובכורים שצריכים להביא מן המובחר (ראה בערך בכורים) מביאים מתמרים שבעמקים ומפירות שבהרים, שאלה הם מן המובחר, ולא מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים, שאינם מן המובחר (בכורים א ג,י; רמב"ם בכורים ב ג).

ארץ חמדה טובה ורחבה

ארץ ישראל נשתבחה בתורה שהיא אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה (שמות ג ח) - טובה, שהאויר טוב ויפה לבני אדם וכל טוב ימצא בה, ורחבה, שיעמדו בה כל ישראל במרחב (רמב"ן שם), ונקראת אֶרֶץ חֶמְדָּה (ירמיהו ג יט), שכל הגוים חומדים אותה (רד"ק שם). לפיכך כשמזכירים שבחה בברכת הארץ, שהיא ברכה שניה של ברכת המזון, מזכירים שהיא ארץ חמדה טובה ורחבה, וכל שלא אמר כן לא יצא ידי חובתו (ברכות מח ב).

ארץ זבת חלב ודבש

בכמה מקומות בתורה נשתבחה ארץ ישראל שהיא אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח; שם יז ועוד), שפירותיה שמנים מחלב ומתוקים מדבש (כתובות קיב א)^[8], או שהעזים אוכלות תאנים, והדבש נוטף מהן, והחלב זב מן העזים ונעשה כמין נחל (רש"י מגילה ו א ד"ה זבת), אבל לא כל הארץ היא זבת חלב ודבש, אלא שיש בה זבת חלב ודבש (ירושלמי בכורים א ח).

לפיכך יש מהתנאים האומר שבכורים נוהגים רק בארץ חמשת עממים, שנאמר במקרא בכורים: אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים שם ט), ונאמר: וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וגו' אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות יג ה) - מה להלן ארץ חמשת עממים, אף כאן ארץ חמשת עממים (תנא קמא בספרי כי תבא שא), פרט לפריזי וגרגשי (רמב"ן שמות שם); ויש האומר שאף בכל נחלת האמורי אינם נוהגים (רמב"ן שם), שאינם נוהגים בעבר הירדן, שנאמר במקרא בכורים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים כו ט), ועבר הירדן אינה ארץ זבת חלב ודבש (רבי יוסי הגלילי במשנה בכורים א י ובספרי כי תבא שא)^[9].

ארץ שנשתבחה בשבעה פירות

בשבעה פירות נשתבחה ארץ ישראל: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח ח), ומקרא זה בא לשבח ארץ ישראל שיש בה פירות חשובים אלה (ברכות מא א, ורש"י ד"ה ופליגא), ולפיכך:

• יש חשיבות יתרה בפירות אלה, בנוגע להקדמתם בברכה לגבי פירות אחרים (ראה בערך ברכת הפירות).

• קבעו מחמת חשיבותם ברכה מיוחדת אחר אכילתם (ראה בערך ברכה אחרונה).

• אין מביאים בכורים אלא מהפירות הללו שאין מביאים בכורים אלא מפירות שהם שבח ארץ ישראל, והם שבעה המינים (בכורים א ג).

תבואת הארץ טובה

התבואה של ארץ ישראל טובה היא, ואינה נפסדת אם כותשים אותה במכתשת קטנה ביום קודם, ולכן אסור לכתשה ביום טוב, לפי שאפשר לכתשה מערב יום טוב, מה שאין כן בתבואה של חוץ לארץ (רמב"ם יום טוב ג יג, על פי ביצה יד ב).

יין הארץ חזק

היין של ארץ ישראל הוא חזק יותר מיין שאר ארצות, ולפיכך:

• צריכים למזגו במים, ולכן כשמגיע לברכת הארץ שבברכת המזון נותנים מים בכוס של ברכה, שמיד שמתחיל להזכיר שבח הארץ יהיה היין מזוג כדי שיהיה שבחו ניכר בתוכו, שהיינות היו חזקים ואין מעלתם ניכרת אלא על ידי המים, ועוד שכשנותן בו מים בשעה שמזכיר הארץ מראה לכל העומדים שם שבח ארץ ישראל שהיין שלה חזק וצריך מים הרבה (רבנו יונה ברכות נא א, על פי הגמ' שם), ואפילו שמברך בחוץ לארץ, מאחר שאינו מזוג עד ברכת הארץ, מראים בזה שבח ארץ ישראל (בית יוסף או"ח קפג ב)^[10].

• היה לאחד אוצר יין בארץ ישראל, יכול בעל החנות שתחתיו לעשות כל מלאכת אש שירצה, שאין החום מפסיד (רמב"ם שכנים ט יב, על פי בבא בתרא כ ב; שו"ע חו"מ קנה ב), מה שאין כן יין של שאר ארצות (סמ"ע שם סק"ז).

פירות הנמצאים בטיבם דוקא בארץ ישראל

• מיני פירות ידועים - הדבלה השמנה, התמרים הגדולים, החרובים המיושרים, האורז הלבן ביותר, והכמון הגדול - ישנם שחלקים מאותם המינים לא נמצא בטיבם כמותם בשאר ארצות שמחוץ לארץ ישראל שהחזיקו בה עולי בבל (הרמב"ם במעשר יג ד, ובפירוש המשניות דמאי ב א). לפיכך מתעשרים פירות אלו בכל מקום, שחזקתם שבאו מארץ ישראל (משנה דמאי ב א; רמב"ם מעשר שם).

• הכרוב של ארץ ישראל הוא גדול ביותר (כתובות קיא ב), ולפיכך נמנו קלחי כרוב בין הדברים החשובים שאינם מתבטלים (רש"י ביצה ג ב ד"ה קולחי).

שיעור גרוגרת בארץ ישראל

יש אומרים שהגרוגרת הגדולה שבארץ ישראל היא כבינונית שבשאר המדינות (רבי יהודה לגירסתנו בכלים יז ז); ויש גורסים: הקטנה שבארץ ישראל כבינונית בשאר המדינות, שהפירות שבארץ ישראל הן גדולות יותר מבשאר הארצות (תפארת ישראל שם; הגר"א שם), ונפקא מינה לכמה שעורי תורה ששעורם בכגרוגרת (ראה בערך גרוגרת).

ארץ ישראל שותה מי גשמים

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וגו' לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם (דברים יא יא), ואין בארץ ישראל נהרות להשקותה כמו שיש בחוץ לארץ (נימוקי יוסף בבא מציעא קו ב). לפיכך:

• יש הבדל בין ארץ ישראל לבבל בנוגע לזמן שאלת הגשמים, שבארץ ישראל זמנה בשבעה במרחשון, ובבבל ששים יום אחר תקופת תשרי, לפי ששם אין צורך במטר כל כך (תענית י א, ורש"י ד"ה ובגולה).

• יש מהראשונים שמפרשים הטעם שאמרו אין תענית צבור אלא בארץ ישראל ולא בבבל (ראה בערך תענית צבור), שהוא לפי שבארץ ישראל צריכים יותר לגשמים (תוספות תענית יא ב ד"ה אין; ר"ן שם, בשם רש"י).

• יש מהאחרונים שכתב שבארץ ישראל שיש שם יובש גדול, וכשבא זמן הגשמים והגשם יורד בזמנו כל אחד שמח בו, צריך לברך בפעם ראשונה כשיורד ברכת הודאת הגשמים (ראה בערך ברכות הודאה), אפילו כשלא נצטערו מקודם מחמת עצירת הגשמים (משנה ברורה רכא סק"א).

מטעם זה, הוצרכו ליתן טעם בארץ ישראל להרחקת הזרעים מן הכותל של חברו (ראה בערך נזקי שכנים) משום שהזרעים מקלקלים את הכותל, ולא משום שהשקאת הזרעים קשה לכותל, שבארץ ישראל אין צורך להשקותה (בבא בתרא יט א).

אמרו ראשונים שמטעם זה אותה שאמרו המקבל בארץ ישראל שדה מחברו לזרעה תבואה לא יזרענה קטנית (משנה בבא מציעא קו ב, וגמ' שם קז א), שהקטניות מכחישות האדמה בארץ ישראל שהיא מקום הרים, מה שאין כן בבבל שהיא במצולה וטבועה בבצעי מים (רש"י שם קז א ד"ה הא לן). ואין זה הבדל בין ארץ ישראל לבבל בלבד, אלא בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בכלל, שהרי מוכח מן הכתובים שלא היו בארץ ישראל נהרות להשקותה כמו שיש בחוץ לארץ (נימוקי יוסף שם).

אותה שהתירו באופנים ידועים לעשות פסים סביב הבורות בשביל היתר טלטול המים בשבת מן הבור חוצה לו (ראה בערך פסי ביראות), לא התירו אלא בארץ ישראל ולא בבבל (עירובין כא א), לפי שלא התירו אלא במקום שצריכים מי גשמים לכנסם ולשתות מהם ויש דוחק במים (רש"י שם ד"ה דשכיחי מיא).

בתפלות וברכות

קבלת התפילות

התפילות נשמעות ומקובלות בארץ ישראל יותר מבחוץ לארץ (פאת השלחן א ג, על פי ערכין לב ב).

תפילה לכיוון ארץ ישראל

המתפללים בחוץ לארץ הופכים את פניהם כלפי ארץ ישראל (ירושלמי ברכות ד ה; רמב"ם תפלה ה ג; טוש"ע או"ח צד א), שנאמר: וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם [מלכים א ח מח] (ירושלמי שם).

וידוי מעשר

בוידוי-מעשר יש בקשה מיוחדת על ארץ ישראל: וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים כו טו), ופירשו: "וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ", בטל ובמטר ובולדות בהמה, "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", שתתן טעם בפירות (מעשר שני ה יג; רמב"ם מעשר שני יא טז).

מכיון שאומרים "וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ", גרים ועבדים משוחררים אינם מתודים, שאין להם חלק בארץ (מעשר שני ה יד; רמב"ם שם יז).

מי שאין לו קרקע, פטור מן הוידוי, שאינו יכול לומר וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ (ירושלמי פאה ג ז); ויש מהראשונים הסוברים שהוא חייב בוידוי (רש"י קידושין כו א ד"ה ובוידוי, ובבא בתרא כז א ד"ה ובוידוי; רשב"ם בבא בתרא קנ א ד"ה ואיידי; מאירי שם), שלא נאמר האדמה אשר נתת לי, כדרך שנאמר בבכורים (ראה בערך מקרא בכורים), אלא "אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ" (רש"י קידושין שם; רשב"ם שם), והיינו לכל ישראל, ולא יצאו מכלל וידוי אלא גרים ועבדים משוחררים שלא נטלו חלק בארץ, אבל ישראל וממזרים מתודים אפילו מי שאין לו קרקע, אלא שיהיה ראוי הוא ואבותיו ליטול חלק בארץ (רשב"ם שם); ויש שכתבו שהדבר שנוי במחלוקת אמוראים בירושלמי (ר"ש פאה ג ז; ריטב"א קידושין שם).

נשים, יש מן הראשונים הסוברים שאינן חייבות בוידוי (חינוך תרז), ופירשו אחרונים טעמם אם מפני שלא נטלו הנשים חלק בארץ, או מפני שזוהי מצות עשה שהזמן גרמא (מנחת חינוך שם); ויש שכתבו שלא נתמעטו נשים מוידוי, שאף על פי שלא נטלו בעצמן חלק בארץ, מכל מקום על ידי ירושה יש להן חלק כבנות צלפחד (פסקי הר"א מלונדריש למעשר שני).

בכהנים ולוים נחלקו תנאים: יש אומרים שמתודים, שיש להם ערי מקלט (רבי יוסי במעשר שני ה יד), שניתנו להם בתורה חלוקה ונחלה (ירושלמי שם ה ה, לגירסת הפני משה), וכן הלכה (רמב"ם מעשר שני יא יז); ויש אומרים שאינם מתודים (רבי מאיר במעשר שני שם), שערי מגרש ניתנו ללוים לבית דירה בלבד, ולא לנחלה (ירושלמי שם, לגירסת הפני משה).

מקרא בכורים

בפרשה שחייבים לקרוא כשמביאים בכורים למקדש (ראה בערך מקרא בכורים) יש הודאה מיוחדת לה' על ארץ ישראל: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים כו ט).

נשים שלא נטלו חלק בארץ אינן קוראות, שאינן יכולות לומר את האמור בפרשת הבכורים: אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' (דברים כו י. ספרי כי תבא שא; בכורים א ה; רמב"ם בכורים ד ב).

הגר, נחלקו בו תנאים: יש סוברים שאינו קורא, שאינו יכול לומר את האמור בפרשה: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ (דברים כו ג. בכורים א ד); ויש סוברים שקורא, לפי שאברהם אבינו הוא אב לכל הגרים, ויכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו (רבי יהודה בירושלמי בכורים א ד).

כהנים ולוים קוראים, שיש להם ערי מגרש (רמב"ם בכורים ד ג, על פי מעשר שני ה יד, בוידוי מעשר).

ברכת המזון

ברכה מיוחדת על ארץ ישראל ישנה בברכת-המזון: נודה לך וכו' על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וכו', וחותמים בה: על הארץ ועל המזון.

חיוב ברכה זו הוא מדאורייתא, שנאמר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (דברים ח י) - "הָאָרֶץ", זו ברכת הארץ (ברכות מח ב). נוסח ברכה זו ניתקן בידי יהושע (ברכות שם, ורשב"א שם).

צריך שיזכיר בברכה זו ברית ותורה (ברכות מח ב; רמב"ם ברכות ב ג; טוש"ע או"ח קפז ג), שעל ידי ברית ניתנה הארץ לאברהם, כמו שנאמר בפרשת מילה: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם וגו', וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן (בראשית יז ז-ח. רש"י ברכות שם), וכן בשביל התורה ניתנה הארץ, שנאמר: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וגו', בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ (תהלים קה מד-מה. ירושלמי ברכות א ו), ונאמר: כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם (דברים ח א. רש"י ברכות שם).

הנשים, יש ספק אם הן חייבות מן התורה בברכת המזון (ברכות כ ב), כיון שבברכת המזון נאמר: עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ, והן לא נטלו חלק בארץ (רש"י שם ד"ה נשים), או לפי שבברכת המזון צריכים להזכיר ברית ותורה, ונשים אינן לא בברית ולא בתלמוד תורה (תוספות שם ד"ה נשים; הגהות אש"רי שם ג יג, בשם רבנו אלחנן). ולפיכך אין הנשים יכולות להוציא את האנשים ידי חובתם בברכת המזון, שמא אינן חייבות אלא מדרבנן, ומי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים (ראה בערך שומע כעונה), אלא אם כן אף האחרים לא נתחייבו לברך אלא מדרבנן (רמב"ם ברכות ה א,טז, על פי גמ' שם; טוש"ע או"ח קפו א)^[11].

הכהנים והלוים חייבים בברכת המזון (תוספות ברכות כ ב ד"ה נשים; הגהות אש"רי שם ג יג, בשם רבנו אלחנן; מגן אברהם קפו סק"א), שנטלו ערי מגרש (מגן אברהם שם)^[12].

יש מהראשונים שכתבו שבחתימת הברכה יש הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ כמו בברכת מעין שלש (ראה להלן), שבמקום "על הארץ ועל המזון" חותמים בני ארץ ישראל "על הארץ ועל מזונותיה" (תוספות ר"י החסיד ברכות מד א; כפתור ופרח י, ח"א עמ' קעד במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות; פאת השלחן ב יד, בשם ר"י והאגודה); ולא נהגו כן (הגהות האדר"ת לפאת השלחן שם).

ברכה מעין שלש

אף בברכה-מעין-שלש מזכירים "על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו" (ברכות מד א; רמב"ם ברכות ח יד; טור או"ח רח).

בחתימת הברכה יש הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. בארץ ישראל חותמים: על הארץ ועל פירותיה, ובחוץ לארץ חותמים "על הארץ ועל הפירות" (ברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם י), שבני ארץ ישראל כיון שיושבים בארץ יש להם מפני שבח הארץ להזכיר פירות הארץ בפרוש (רבנו יונה ברכות שם)^[13].

יש מהראשונים שכתבו שאף על מיני דגן בארץ ישראל חותם בברכה מעין שלש: על הארץ ועל מחייתה (כפתור ופרח י, ח"א עמ' קעד במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות; פאת השלחן ב יד, בשם ר"י והאגודה; חכמת אדם, שערי צדק משפטי הארץ יא י); והפוסקים השמיטוהו (רי"ף; רמב"ם; רא"ש; טוש"ע), לפי שבהזכרת פירות ארץ ישראל יש לנו לשבח את ארץ ישראל על פירות משובחים אלו, אבל מזונות יש בכל העולם, ואין בזה שבח מיוחד (הלכות קטנות ב נה), או לפי שאין חמשת מיני דגן נאכלים כמות שהם, ואינם נכרים שהם מארץ ישראל (הגהות האדר"ת לפאת השלחן שם). אף במנהג הדעות חלוקות: יש שכתבו שנהגו לשנות בחתימה (הלכות קטנות שם); ויש שכתבו שלא נהגו כן (הגהות האדר"ת שם).

קריאת מגילה

ערים המוקפות חומה, שזמן קריאת המגילה שם הוא בחמשה עשר באדר (ראה בערך קריאת המגילה) תיקנו שמוקפות חומה הן אלו המוקפות מימות יהושע בן נון, ולא מימות אחשורוש^[14], בשביל לחלוק כבוד לארץ ישראל, שהיתה חרבה באותו זמן, כדי שיהיו קוראים כבני שושן ויחשבו כאילו הם כרכים המוקפים חומה, ויהיה זכרון לארץ ישראל ביום זה (ירושלמי מגילה א א; רמב"ם מגילה א ה).

תענית צבור

בתענית-צבור שגוזרים על הגשמים, תיקנו בסוף הברכות שמוסיפים בתפלת שמנה-עשרה (ראה בערך תענית צבור) ברכה מיוחדת על ארץ ישראל: מי שענה את דוד ושלמה בנו וכו' ברוך המרחם על הארץ (משנה תענית טו א; רמב"ם תעניות ד יג; טור או"ח תקעט), והזכירו דוד ושלמה בברכה זו, לפי שהם התפללו על ארץ ישראל (רש"י שם ד"ה ושלמה, ושם יז א ד"ה דבעי למחתם, בפירוש הראשון), או לפי שהם בנו את בית המקדש שהוא עיקר הארץ (רש"י שם, בפירוש השני).

סעודת הבראה

בסעודת הבראה שבבית האבל, שתיקנו לשתות עשרה כוסות (ראה בערך הבראה) אחד מהם הוא כנגד ברכת הארץ (כתובות ח ב)^[15].

בתי ישראל בישובם

הרואה בתי ישראל בישובם מברך: ברוך מציב גבול אלמנה (ברכות נח ב), ואפילו שישראל מיושבים בתוקף ובגבורה בחוץ לארץ אין מברכים עליהם אלא בארץ ישראל (בית יוסף או"ח רכד י).

בתי ישראל בחורבנם

הרואה בתי ישראל בחורבנם מברך: ברוך דיין האמת (ברכות נח ב).

מקום שנעקרה עבודה זרה ממנו

הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, מברך: ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו, ומוסיף: כשם שנעקרה ממקום זה, כן תעקר מכל מקומות ישראל, והשב לב עובדיהם לעבדך (משנה ברכות נד א, וברייתא שם נז ב). ודוקא שראה בארץ ישראל, אבל אם נעקרה בחוץ לארץ מברך: ברוך שעקר עבודה זרה מהמקום הזה (ירושלמי ברכות ט א; רמב"ם ברכות י ט; טוש"ע או"ח רכד ב)^[16].

בתוספת לברכה זו נחלקו תנאים: יש אומרים שבחוץ לארץ אין אומרים "והשב לב עובדיהם לעבדך", מפני שרובה גוים (תנא קמא בברייתא שם); ויש אומרים שמוסיפים תוספת זו, מפני שעתידין להתגייר שנאמר: כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג ט. רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שם)^[17], וכן הלכה (רמב"ם שם; שו"ע שם)^[18].

יש מהאחרונים שכתב שהעוקר עבודה זרה בארץ ישראל צריך שיברך: ברוך וכו' לעקור עבודה זרה מארצנו (מהרש"א ברכות נז ב, בחידושי אגדות).

הערות שוליים