מיקרופדיה תלמודית:אשם

הגדרה^[1] - קרבן שאדם חייב להביא במקרים מסויימים, ונקרא בשם אשם^[2]

הקרבן והקרבתו

כפרתו

קדושתו מעילתו

אשם גזילות

אשם מעילות

אשם נזיר

אשם מצורע

אשם שפחה חרופה

אשם שניתק לרעיה

ששה חייבי אשמות הם:

• הנשבע על כפירת ממון לשקר (ראה להלן: אשם גזלות);

• המועל בהקדש (ראה להלן: אשם מעילות);

• הבא על שפחה חרופה (ראה להלן: אשם שפחה חרופה);

• נזיר שנטמא ונטהר (ראה להלן: אשם נזיר);

• מצורע שנרפא מצרעתו (ראה להלן: אשם מצורע);

הששי נקרא אשם-תלוי (ראה ערכו), וחייב בו העובר על ספק עברה, שעל ודאה חייבים חטאת, ומחמתו נקראים החמשה הראשונים אשם ודאי, שהרי אינם באים על הספק (רמב"ם שגגות ט א, ורש"י חולין מא ב ד"ה אשם).

מצות עשה מן התורה על כל חייבי אשמות על חטא שיביאו את אשמם, ונמנו במנין המצוות בשתי מצוות, אחת לאשם ודאי ואחת לאשם תלוי (ספר המצוות לרמב"ם עשה ע ועא; ספר מצוות גדול עשין ריד ורטו; ספר החינוך קכח וקכט)^[3].

כל חטא שחייבים עליו אשם ודאי, אחד המלך, ואחד כהן משיח, ואחד שאר עם הארץ שוים בו (רמב"ם שגגות שם י, על פי משנה הוריות ט א)^[4], אבל בית דין פטורים מלהביא אשם (משנה שם).

הקרבן והקרבתו

מינו וגילו

האשם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד. יש שהוא בא מהגדולים שבמין זה, ויש שהוא בא מן הקטנים (רמב"ם מעשה הקרבנות א י), שכל האשמות באים בני שתי שנים, חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע שהם באים בני שנה (משנה זבחים צ ב).

בן שנה הוא מיום השמיני ללידתו עד בן שנים עשר חודש (תוספתא כריתות ד ו. וראה ערך כבש), ובן שנתיים הוא מבן שלשה עשר חודש ויום אחד (תוספתא שם ה. וראה ערך איל).

שויו

כל האשמות אינם באים אלא מ"כסף שקלים", כלומר שיהיו שוים לפחות שני סלעים, חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע שאין לדמיהם קצבה (משנה זבחים צ ב; רמב"ם פסולי המקודשין ד כב)^[5].

דין כסף שקלים נאמר באשם מעילות: בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים (ויקרא ה טו), ומיעוט שקלים שנים (ראה אבן עזרא ויקרא שם), ושאר האשמות למדים ממנו בגזרה שוה (ראה להלן).

מצוותו לכהנים

מצות עשה על הכהנים לעשות את כל האשמות כמצוותם האמורה בתורה (רמב"ם מעשה הקרבנות ט א), שנאמר: וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם (ויקרא ז א). ונמנו כל ששה האשמות במצוה אחת במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם עשין סה; סמ"ג עשין קפב; ספר החינוך קמ)^[6].

סמיכה

קרבן אשם צריך סמיכה, ככל קרבנות בהמה של יחיד (ראה ערך סמיכה), שנאמר: כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם (ויקרא ז ז) - מה חטאת טעונה סמיכה (ראה ערך חטאת), אף אשם טעון סמיכה (זבחים יא א. ובתורת כהנים שם: תורה אחת להם, לסמיכה)^[7].

ומכיון שהוא קדשי קדשים (ראה להלן: קדושתו ומעילתו) מעמידו בצפון ופניו למערב, וסומך עליו כסדר סמיכה של קדשי קדשים, ומתודה עליו עון אשמתו (ראה ערך סמיכה וערך וידוי).

שחיטתו

שחיטת האשם בצפון העזרה, שנאמר: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם (ויקרא ז ב), וכן נאמר באשם מצורע: וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה (שם יד יג), ובעולה נאמר: וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה (שם א יא).

קבלת דמו

וכן קבלת הדם של האשם בצפון, שנאמר: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק (שם ז ב), שבמקום שחיטתו תהא קבלת דמו (זבחים מט א, ורש"י ד"ה ישחטו; רמב"ם מעשה הקרבנות ה ב,ג. וראה ערך שחיטה וערך קבלה).

לשם החטא

מלבד ששה הדברים שכל קרבן נשחט לשמם (ראה ערך זבחים) האשם צריך כונה מיוחדת לשם אותו החטא שבא עליו (משנה זבחים מו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד יא).

שלא לשמו

אף על פי שבכל הזבחים, כשאחת מארבע עבודות המכשירות את הקרבן [שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה] נעשתה שלא לשם בעליו, או שלא לשם הזבח, הרי הם כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה (ראה ערך זבחים), באשם נחלקו תנאים: ר' אליעזר פוסל, וחכמים מכשירים (משנה זבחים ב א). הלכה כחכמים (רמב"ם פסולי המוקדשין טו א. וראה להלן אשם מצורע).

זריקת דמו

זריקת דם האשם היא בשתי מתנות שהן ארבע (משנה זבחים נד ב), היינו בקרן מזרחית צפונית של מזבח, ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון (רש"י שם נג ב ד"ה שתי; רמב"ם מעשה הקרבנות ה ו), שנאמר באשם (ויקרא ז ב): וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב (ראה זבחים נג ב, ורש"י ד"ה וזרקו, ורש"י נד ב ד"ה שתי, ורמב"ם מעשה הקרבנות שם. וראה ערך זריקה על סדר הזריקה בפרטות).

שיירי הדם נשפכים על יסוד הדרומי של מזבח (רמב"ם שם. וראה ערך שפיכת שיריים).

הפשט והקטרה

אחר הזריקה מפשיט את העור ומוציא את האמורים, מולחם (ראה ערך מליחה (ב)), וזורקם על גבי האישים על המזבח, או מוליכם בכלי למזבח (ראה ערך הקטרה).

באשם מצורע יש עבודה נוספת שצריך ליתן מן הדם על בהונות המצורע (ראה להלן אשם מצורע).

בלא נסכים

נסכים אינם באים עם האשם, מלבד באשם מצורע (ראה להלן) (משנה מנחות צ ב), שנאמר בנסכים: לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה (במדבר טו ג) - הבא בנדר ובנדבה טעון נסכים, ושאינו בא בנדר ובנדבה אינו טעון נסכים (ברייתא מנחות שם; רמב"ם מעשה הקרבנות ב ג).

וראה ערך אכילת קדשים על מצות אכילתו וזמן ומקום אכילתו.

כפרתו

כל האשמות מעכבים את הכפרה, חוץ מאשם נזיר (רמב"ם שגגות ג יא. וראה להלן אשם נזיר).

כפרה בלא ידיעה

נחלקו תנאים אם כפרת האשם תלויה בידיעת החטא, כגון שהביא אשם תלוי על ספק מעילה (ראה ערכו), והתנה שאם יוודע לו אחר כך שמעל באמת, יהא אשם זה בתורת אשם ודאי על מעילתו, שאף על פי שבשעה שהקריבו לא היתה לו ידיעה על חטאו, מכל מקום אחר כך כשנודע לו יוצא ידי חובתו באותו קרבן שהתנה עליו (ראה במשנה כריתות כב א):

• יש אומרים שהאשם מכפר אפילו אם לא נודע לו החטא בשעה שהקריבו (ר' טרפון ור' עקיבא במשנה כריתות כב א, ראה בגמרא שם ב וברש"י).

• ויש אומרים שהידיעה מעכבת את הכפרה, ואם הקריב האשם קודם שנודע לו החטא, חייב להביא קרבן אחר (ר' עקיבא, לפי רש"י שבת עא ב ד"ה למאן; ר' יוסי במשנה כריתות כג א, לפי בעל המאור וחידושי הרמב"ן שבת עא ב).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהידיעה מעכבת (רמב"ם שגגות ט י); ויש פוסקים שאינה מעכבת (מאירי שבת עא ב ד"ה קרבן) .

כפרת יום הכיפורים

חייבי אשמות ודאים שעבר עליהם יום הכפורים, חייבים להביא את קרבנם (משנה כריתות כה א; רמב"ם שגגות ג ט), שאין יום הכפורים מכפר אלא על חטא שאינו ידוע לו, כגון על חובת אשם-תלוי (ראה ערכו).

כפרתו עם התשובה

אין האשם מכפר אלא על השבים (כריתות ז א) המאמינים בכפרתו (רמב"ם שגגות ג י), שנאמר (ויקרא א ג): יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ (רש"י כריתות שם ד"ה אלא).

קדושתו ומעילתו

האשם הוא קדשי-קדשים [ראה ערכו] (זבחים מח ב; רמב"ם מעשה הקרבנות א יז), שנאמר: וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא (ויקרא ז א).

מועלים (ראה ערך מעילה) באשם משעה שהוקדש עד שנזרק הדם; נזרק הדם מועלים באמורים (ראה ערכו), ואין מועלים בבשר, שהותר באכילה לכהנים (משנה מעילה ט א; רמב"ם מעילה ב ו).

המפריש מעות לאשמו, מועלים בהן משעה שהפרישן (רמב"ם שם ד א).

הפריש אשם ודאי ונודע לו אחר כך שלא חטא, אם עד שלא נשחט נודע לו, יצא וירעה בעדר כשאר בהמות חולין, ואין בו קדושה כלל; ואם משנשחט נודע לו, הרי זה יקבר (משנה כריתות כג ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד כ), כדין חולין שנשחטו בעזרה (ראה ערך חולין בעזרה).

ואם נזרק הדם - יצא לבית השרפה כשאר פסולי המוקדשים (משנה שם ורמב"ם שם), שנראה כזבח פסול, ויטעו לומר שקדשים שנפסלו נקברים^[8] (רב אשי בגמ' שם, ראה שם ברש"י ותוספות)^[9].

מותרו

מותר אשם לנדבה, היינו לעולת נדבה, כגון שהפריש מעות לאשמו, וקנה האשם בפחות ונשארו מהמעות, יקנו מאותו המותר עולת נדבה (שקלים ו ו; רמב"ם פסולי המקודשין ה ט).

עולת נדבה זו היא של צבור (ראה ערך קיץ המזבח. תמורה יג ב, ומשנה שם כ ב). לפיכך היה בשופרות שבמקדש שופר מיוחד, ששם היו נותנים דמי מותר אשם (מנחות קד א; רמב"ם שקלים ב ב).

ר' אליעזר סובר שהמותרות לעולות נדבת יחיד (תמורה שם ושם), שהבעלים עצמם מביאים בדמיהם עולה, ואינה עולה לחובתם, אם היו חייבים עולה, אלא לדורון (רש"י שם יג ב ד"ה לנדבת); ויש מפרשים שיביאו לעולת חובה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), והוא סומך עליה ומביא נסכים משלו, ואם היה כהן - עבודתה ועורה שלו, כמו בכל קרבן שלו (משנה שם כ ב), ואין הלכה כמותו (פירוש המשניות שם. וראה רמב"ם שקלים שם ופסולי המוקדשין שם).

אשם גזלות

מי שנתחייב לחברו ממון וכפר בו ונשבע לשקר, והודה על כך, הרי זה חייב להביא קרבן אשם, מלבד השבת הקרן והוספת החומש [ראה ערכו] (משנה בבא קמא קח ב; רמב"ם גזלה ואבדה ז א), שנאמר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתו אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה וגו' (ויקרא ה כא - כב), וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' (שם כה), והוא הנקרא אשם גזלות (רמב"ם שם, על פי משנה זבחים נד ב), ונקרא גם קרבן שבועה (כתובות מב א, ועוד)^[10].

השבת הקרן מעכבת הכפרה

אין אשם גזלות מכפר עד שיחזיר את הממון לבעליו או ליורשיו [חוץ מגזל הגר שמת ואין לו יורשים (ראה ערך גזל הגר)], ואם הביא אשמו עד שלא הביא גזלו - לא יצא (משנה בבא קמא קי א, בגזל הגר; רמב"ם גזלה ואבדה ח יג), שנאמר בגזל הגר: הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו (במדבר ה ח), ויְכַפֶּר הוא לשון עתיד, שעדיין לא כיפר, הרי שנותן הכסף תחילה (בבא קמא קיא א)^[11].

שחטו את האשם עד שלא השיב את הממון לבעליו, הקרבן פסול, ויצא לבית השריפה לאחר שתעובר צורתו [ראה ערך עיבור צורה] (תוספתא פסחים ד ובבא קמא י)^[12].

החומש אינו מעכב הכפרה

אין החומש מעכב את כפרת הקרבן, ויכול להקריב את האשם אף שעדיין לא נתן את החומש (משנה בבא קמא קי א, ורש"י ד"ה נתן; רמב"ם גזלה ואבדה ח יג).

ואין החומש והאשם תלויים זה בזה, שאף במקום שחייב בחומש יש שפטור מהאשם, כגון שגזל ונשבע לשקר והודה ומת, שהיורש משלם קרן וחומש (ראה ערך שבועת הפקדון), ופטור מן הקרבן (בבא קמא קד ב; רמב"ם שם ז י), לפי שהאשם לכפרה הוא בא, ואין כפרה למתים (רש"י שם. וראה ערך אין כפרה למתים).

וכן יש שפטור מן החומש וחייב באשם, כגון הטוען-טענת-גנב (ראה ערכו) בפקדון והודה אחר שבאו עדים, שמשלם תשלומי כפל (ראה ערכו), ונתמעט מן הכתוב מנתינת חומש (ראה ערך שבועת הפקדון), אבל חייב באשם, שעל האשם אין לנו מיעוט שיפטר (בבא קמא סה ב)^[13].

אשם מעילות

כל המועל בקדשי ה', היינו שנהנה מהם או שהוציאם מרשות הקדש והוא שוגג, מלבד מה שצריך לשלם את הקרן ותוספת חומש (ראה ערכו, וראה ערך מעילה) הרי זה חייב להביא קרבן אשם, שנאמר: נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם (ויקרא ה טו), והוא הנקרא אשם מעילות (רמב"ם מעילה א ג).

הבאת הקרבן מעכבת את הכפרה, כשם שתשלום הקרן מעכב (תורת כהנים שם, וראה בפירוש הראב"ד, וגירסאות הגר"א והמלבי"ם; בבא קמא קיא א, ורש"י; רמב"ם מעילה א ד-ה, וכסף משנה שם), ואם הביא את הקרבן לפני כסף מעילתו ושחטו, נפסל תיכף משעת שחיטתו, ויצא לבית השרפה לאחר שתעובר צורתו [ראה ערך עבור צורה] (תוספתא פסחים ד א. והרמב"ם השמיט).

גדר השגגה המחייבת בקרבן אשם מעילות, היא כשגגה המחייבת קרבן חטאת (מנחת חנוך קכז. וראה ערך שוגג).

אשם מצורע

המצורע אחר שנרפא מצרעתו ונטהר (ראה ערך טהרת מצורע על סדר טהרתו) חייב להביא ביום השמיני לטהרתו [מלבד כבשה לחטאת וכבש לעולה] כבש לאשם, שנאמר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים וגו', וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם (ויקרא יד י - יב).

הקרבן

אף על פי שהחטאת והעולה של המצורע, העשיר והעני חלוקים בקרבנותיהם (ראה ערך קרבן עולה ויורד), האשם אין בו חילוק, והוא בא תמיד מן הצאן, כבש זכר, שנאמר באשם עשיר: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וגו' (ויקרא שם יב), וכן באשם עני: וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם (שם כא).

ואף על פי שכל האשמות שבתורה באים בני שנתיים ובכסף שקלים (ראה לעיל : הקרבן), אשם מצורע בא בן שנתו.

ואינו בא בכסף שקלים [ראה לעיל] (משנה זבחים צ ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד כב), שכל כבש האמור בתורה הוא בן שנה (פרה א ג; רמב"ם מעשה הקרבנות א יד. וראה ערך כבש), ונאמר באשם-תלוי: אָשָׁם הוּא (ויקרא ה יט), למעט אשם מצורע שאינו צריך להיות בכסף שקלים (תורת כהנים ויקרא דבורא דחובא פרשה יב סוף פרק כא); ועוד, שכיון שאיל בן שנתים הוא בשתי סלעים, כבש בן שנה אינו בשתי סלעים (רש"י זבחים צ ב ד"ה ובאין. וראה זבחים מח א ברש"י ותוספות), ולפיכך אין לו קצבה (רמב"ם פסולי המוקדשין שם, על פי כריתות כז א), ומכל מקום למצוה מן המובחר רגילות לקנותו בסלע (תוספות כריתות י ב).

האשם והעולה של המצורע צריכים להיות שוים, שנאמר: יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים (ויקרא יד י), מיעוט כבשים שנים, מה תלמוד לומר: שְׁנֵי, שיהיו שניהם שוים (ברייתא יומא סב ב) - במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתם כאחד (משנה שם א, בשעירי יום הכפורים. וראה מנחת חנוך קעו). ואינו אלא למצוה לכתחילה, אבל בדיעבד כשרים אפילו אם אינם שוים, שנאמר: "כֶּבֶשׂ, כֶּבֶשׂ" (ויקרא שם יב ויג) - ריבה (ברייתא יומא שם ב. הרמב"ם השמיט כל הדין, וראה משנה למלך שגגות י ג שעמד על זה, וראה מראה הפנים לירושלמי יומא ו א שהרמב"ם חולק).

כפרתו

אשם מצורע, כהחטאת שלו, הוא עיקר הכפרה (רמב"ם מעשה הקרבנות יח ט).

ונחלקו תנאים אם האשם מעכבו מלאכול בקדשים ולהיכנס למקדש: יש סוברים שמעכבו (ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה בפסחים נט א; חכמים בירושלמי נזיר ח ב); ויש סוברים שהאשם אינו מעכבו לקדשים ולמקדש (בן זומא בירושלמי נזיר שם; חכמים לפי התוספות נזיר נה ב ד"ה אוכל, וד"ה ומדקדק).

להלכה נחלקו ראשונים: יש אומרים שהאשם מעכב (רש"י פסחים נט א, ונזיר ס א; הראב"ד נזירות י ח. וראה כסף משנה מחוסרי כפרה א ה), שמעיקרי הטהרה הוא, שמדם האשם הוא נותן על בהונות המצורע (רש"י פסחים שם. וראה להלן); ויש אומרים שאינו מעכב (רמב"ם נזירות י ח. וראה תפארת ישראל למשניות סוף נגעים, ומרכבת המשנה נזירות שם ומחוסרי כפרה ה ט).

הקרבתו

אף על פי שכל החטאות שבתורה הקרבתן קודמת לאשמות (ראה ערך מקודש), במצורע הקרבת האשם קודמת לחטאתו^[14], לפי שהוא בא להכשיר את המצורע (משנה זבחים צ ב; רמב"ם תמידין ומוספין ט ח)^[15].

הקרבת אשם מצורע וזריקת דמו ואכילתו הן כשאר האשמות (רמב"ם מעשה הקרבנות ט ב), אלא שצריך תנופה, וטעון נסכים, ויש בו שינוי בקבלת הדם.

סדר הקרבתו

המצורע עומד מחוץ לעזרת ישראל (רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב) כנגד פתח מזרחי, באסקופת שער נקנור (ראה מידות א ד), והכהן לוקח את האשם חי ומניפו עם לוג השמן במזרח, כדרך כל התנופות (תורת כהנים ויקרא יד; מנחות סא א; רמב"ם שם, ראה ערך תנופה), שנאמר: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' (ויקרא שם יב) - למדנו שטעונים תנופה כאחת.

אחר כך סומך המצורע על האשם (ראה ערך סמיכה).

אחר השחיטה שני כהנים מקבלים את הדם, אחד בכלי ואחד ביד. זה שקבל בכלי בא וזרקו על המזבח (ראה ערך זריקה); זה שקבל ביד בא לו אצל מצורע (תורת כהנים שם; יומא סא ב; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב. וראה נגעים יד ח), הכהן מבפנים והמצורע מבחוץ, ומכניס המצורע את ראשו ונותן הכהן מן הדם שבכפו באצבעו הימנית על תנוך אוזן (ראה ערך אוזן) המצורע הימנית, ואחר כך יכניס ידו הימנית ויתן על בוהן ידו, ואחר כך יכניס רגלו הימנית ויתן על בוהן רגלו (רמב"ם שם, על פי תורת כהנים שם, ומשנה נגעים יד ט), שנאמר: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית (ויקרא שם יד).

ואחר כך מקריב שאר קרבנותיו, ומזה מלוג השמן כדינו (ראה ערך טהרת מצורע).

נסכים

אף על פי שכל האשמות אינם טעונים נסכים (ראה ערכו), אשם מצורע טעון נסכים (משנה מנחות צ ב), שנאמר בפרשת נסכים: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ וגו' אוֹ לַזָּבַח (במדבר טו ה), ודרשו: אוֹ לַזָּבַח, זה אשם מצורע (ספרי שם; מנחות צא א)^[16].

נסכיו הם עשרון סולת בלול בשמן למנחה, ויין רביעית ההין, כשאר נסכי הכבשים (רמב"ם מעשה הקרבנות ב ו. וראה ערך נסכים).

שלא לשמו

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, כגון ששחטו לשם עולה או שלמים, הרי זה כשר ועולה למזבח וטעון נסכים, אבל המצורע צריך אשם אחר להכשירו (תוספתא נגעים ט א; יומא סא ב)^[17].

שיירי הדם שביד הכהן אחר מתן הבהונות היה שופך לאמה שבעזרה (תוספתא נגעים ט, ובדפוסים מנוסח ישן חסר. וראה מנחת חנוך קעו שנסתפק בדבר אם טעון שפיכה ליסוד המזבח ככל שיירי הדם, או שנשפכים לאמה).

אשם נזיר

נזיר שנטמא בתוך ימי נזירותו באחת מטומאות המת שהוא מגלח עליהן וסותר את ימי הנזירות הראשונים, שמנה כבר לאחר שטהר מטומאתו ביום השביעי, וגילח את שערו, והעריב שמשו (ראה ערך נזיר טמא) - הרי הוא מביא למחרתו, ביום השמיני [מלבד שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה] אף כבש לאשם, שנאמר: וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתו וגו',ֹ וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא וגו', וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם (במדבר ו ט - יב).

אשם אינו צריך להיות שוה שני סלעים כשאר האשמות [ראה לעיל] (תורת כהנים ויקרא דבורא דחובא פרשה יב סוף פרק כא; משנה זבחים צ ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד כב), ולפיכך אין לו קיצבה (רמב"ם שם), ולא אמרו שכבש בן שנתו בסלע (כריתות י ב) אלא מפני שרגילות היא לקנותו בסלע למצוה מן המובחר (תוספות שם ד"ה מכלל).

כפרתו

נחלקו תנאים אם האשם מעכב את הנזיר מלהתחיל במנין נזירות טהרה, אחר שסתר ימי נזירותו הראשונים (תוספתא נזיר ד ח). והלכה כחכמים שאין האשם מעכב (רמב"ם נזירות ו יב).

לפיכך אמרו שאין לך דבר שהוא בא לבטלה אלא אשם נזיר בלבד (כריתות כז א, וראה ירושלמי נזיר ד ד), לפי שהכפרה וכן נזירות הטהרה שהוא מתחיל למנות באים על ידי החטאת, והאשם אינו מעכב, ונמצא שאינו פועל שום דבר (שיטה מקובצת כריתות שם), וכן אמרו שאשם נזיר הוא קנס (ספרי זוטא נשא ו יב).

אשה שנדרה נזירות

האשה שנדרה בנזיר ונטמאת, ואחר כך הפר לה בעלה - נחלקו בדבר האם כשם שחייבת להביא שאר קרבנותיה (ראה ערך נזירות) חייבת להביא גם אשם נזיר:

• יש אומרים שמביאה אף אשם (ירושלמי נזיר ד ד; תוספות נזיר יט א ד"ה לעולם, וכב א ד"ה ה"ג; רמב"ם נזירות ט יא), שאשם נזיר בא על בטלה (ירושלמי נזיר שם). לפיכך אף על פי שכשהפר לה הבעל בטלה הנזירות ואינה מונה עוד נזירות טהרה, מביאה את האשם (ראה שיירי קרבן שם).

• ויש אומרים שאינה מביאה את האשם, שאין אשם בא אלא במקום שצריך הנזיר להיכנס בנזירות אחרת, כדי שתחול עליו נזירות טהרה (רש"י נזיר כב א ד"ה ניתי).

נסכים

אשם נזיר אינו טעון נסכים (ראה ערכו), שנאמר באיל-נזיר (ראה ערכו): וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה' וגו' אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ (במדבר ו יז), איל בכלל היה ולמה יצא, להקיש אליו, מה איל מיוחד שהוא בא בנדר ובנדבה, אף כל הבא בנדר ובנדבה טעון נסכים, יצא אשם נזיר שאינו בנדר ובנדבה שאינו טעון נסכים (ספרי נשא שם; מנחות צא ב, ורש"י ד"ה אף כל).

וראה ערך תגלחת טומאה על הדינים המשותפים בכל קרבנות הנזיר שנטמא ונטהר.

אשם שפחה חרופה

שפחה חרופה (ראה ערכו)^[18] אינה בכלל אשת-איש (ראה ערכו) להתחייב עליה מיתה^[19], אלא הבועל חייב קרבן אשם (משנה כריתות י ב; רמב"ם שגגות ט א), שנאמר (ויקרא יט כ - כב): וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה וגו', וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ וגו' (רמב"ם שם. על חיוב הנבעלת ראה ערך שפחה חרופה).

חידוש יש באשם שפחה חרופה, שאינו ככל הקרבנות הבאים על השוגג בלבד, אלא הוא בא על המזיד כשוגג (משנה כריתות ט א; רמב"ם איסורי ביאה שם יד, ושגגות שם), והוא אחד מארבעה הקרבנות הבאים על המזיד כשוגג (משנה כריתות ט א).

תנאי החיוב

אין הבועל חייב בקרבן אשם אלא אם כן היתה השפחה בעולה כבר מקודם לכן (כריתות יא א; רמב"ם איסורי ביאה ג טו), שנאמר: וְהִיא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ, ו"נֶחֱרֶפֶת" הוא לשון שינוי, כלומר: שנשתנתה מברייתה על ידי בעילה (כריתות שם).

ואינו חייב אלא אם כן בעלה כדרכה וגמר ביאתו, שבשפחה חרופה כתוב (שם) "שִׁכְבַת זֶרַע", היינו ביאה הראויה להזריע, ולפיכך המערה (ראה ערך העראה), או שבעל שלא כדרכה, פטור מקרבן (כריתות שם; רמב"ם שם).

ואינו חייב אלא אם כן נתכוין לביאה, אבל אם לא נתכוין לביאה כלל, כגון שנפל מן הגג ונתקע בה, או שהיה ישן ובא עליה שלא לדעתו, פטור מקרבן, שאין זו ביאה הראויה להזריע (כריתות שם, ורש"י ד"ה וכי); ויש אומרים טעם הפטור בנתקע או ישן משום שאנוס הוא (תוספות שם ד"ה באין).

חיובו של הבועל בקרבן תלוי בחיובה של השפחה החרופה במלקות, שאין הוא חייב קרבן אלא בזמן שהיא חייבת מלקות (ברייתא כריתות יא א; רמב"ם איסורי ביאה שם יז, ושגגות שם ב).

ולפיכך אינו חייב קרבן אלא אם כן היתה היא גדולה ומזידה ונבעלה לו ברצונה, אבל אם היתה קטנה או שוגגת ואנוסה וישנה, שבכל אלו היא פטורה ממלקות, אף הוא פטור מקרבן (רמב"ם איסורי ביאה שם טו, ושגגות שם א).

היה הוא קטן בן תשע שנים ויום אחד, שביאתו ביאה, והיא גדולה, נחלקו הראשונים: יש אומרים שהיא לוקה והוא חייב קרבן, אלא שאינו מביאו עד שיגדל ויהיה בן דעת (רמב"ם איסורי ביאה שם יז, ושגגות שם ג); ויש אומרים שמאחר שהבועל קטן הוא פטור מכלום (ראב"ד שם).

אשם שניתק לרעיה

האשמות הרועות

אשם, שפסול להקרבה בתורת אשם, נמסר לרעיה עד שיפול בו מום.

חמשה מקרים באשם הם שירעו עד שיפול בהם מום וימכרו : (א) תמורת אשם; (ב) ולד תמורה^[20] וולד ולדה עד סוף העולם; (ג) אשם שמתו בעליו; (ד) אשם שנתכפרו בעליו באחר; (ה) אשם שעברה שנתו (משנה תמורה כ ב).

הלכה למשה מסיני היא שכל שבחטאת מתה - באשם רועה (תמורה יח א), ואלו החמשה בחטאת הם למיתה (ראה ערך חטאות המתות).

ר' אליעזר חולק וסובר שגם האשמות ימותו (משנה תמורה כ ב), לפי שסובר שדין האשם כדין החטאת לכל דבר, שנאמר (ויקרא ז ז): כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם (רש"י פסחים עג א ד"ה ר' אליעזר). הלכה שירעו (רמב"ם פסולי המוקדשין ד יד).

אחר שנפל בו מום ונמכר, דמיו יפלו לעולת נדבה, ככל מותר אשם (ראה לעיל: מותרו).

הכשר לקרבן

אחר שכבר ניתק האשם לרעיה, אם שחטו סתם כשר לעולה הואיל וסופו עומד להיות עולה לאחר שיפול בו מום וימכר (נזיר כה ב, זבחים ה ב וקיב א, מנחות ד א, וברש"י שם ושם).

במהות הניתוק נאמרו כמה דרכים:

• או שניתוק זה הוא על ידי מסירתו לרועה (רש"י מנחות ד א ד"ה שניתק, ותוספות נזיר שם ד"ה וכי).

• או על ידי אמירת בית דין שאמרו לבעלי הקרבן ירעה (רש"י זבחים קיב א ד"ה כדרב הונא. וראה רש"י זבחים ה ב ד"ה שניתק, וד"ה ניתק שהזכיר אמירה ומסירה).

• או על ידי אמירת הגזבר (רש"י נזיר כה ב ד"ה דאמר).

אף על פי שהלכה למשה מסיני שהאשם רועה, לא באה ההלכה אלא שינתק לרעיה, אבל משניתק לרעיה שוב כשר אפילו הוא עצמו לעולה, כיון ששוב אין עליו שם אשם (תוספות מנחות שם ד"ה אשם, לדעת רש"י).

ויש סוברים שכל עיקר ההלכה למשה מסיני היתה שאשם לאחר שנתכפרו הבעלים באשם אחר יקרב עולה, אלא שחכמים גזרו ואמרו ירעה, כדי שלא יבואו להכשירו אף לפני כפרת הבעלים באחר (רבנו תם בתוספות זבחים שם ומנחות שם, לפי גירסתו בגמרא שם).

ויש סוברים שבכלל לא היתה הלכה למשה מסיני בדבר, וכל גזרת רעיה היא מדרבנן, שמא יכשירוהו אף לפני כפרת הבעלים, ולכן לאחר שניתק לרעיה שוב לא יתחלף (רש"י פסחים עג א ד"ה אשם, לפי הסוגיא שם. וראה רמב"ן ור"ן שבועות שם שלרש"י הן סוגיות מתחלפות; ר"י בתוספות פסחים שם ובזבחים שם, אף לפי סוגיות זבחים ומנחות).

ויש חולקים על כל דין זה וסוברים שאם שחטו סתם פסול אפילו לאחר ניתוק, ולא אמרו שלאחר ניתוק כשר אלא כשהקריבו בפירוש לשם עולה, שהאשם צריך עקירה שיעקרנו בשעת שחיטה משם אשם לשם עולה (רמב"ם פסולי המוקדשין ד טו, על פי פסחים שם ב, וראה שם במאירי בנזיר כה ב יש גורסים).

לכתחילה

במה דברים אמורים כששחטו בדיעבד, אבל לכתחילה לדברי הכל אין לשחטו אפילו אחר ניתוק, אם מפני גזרה שמא יבוא לשחטו לעולה לפני שנתכפרו בעליו באחר (רבינו שמואל בתוספות מנחות ד ב ד"ה אשם, לגרסתו בפסחים עג א; רמב"ם פסולי המוקדשין ד טו; רבנו תם בס' הישר תכא), ואם משום שלכתחילה מצותו שיהא רועה (תוספות פסחים שם לדעת רבנו "םת; מאירי פסחים שם).

כשלא ניתקוהו לרעיה

לא ניתק האשם לרעיה, אינו קרב עולה, ואפילו בדיעבד כשהקריבו הוא פסול, שנאמר באשם: הוא (ויקרא ז ה) - בהויתו יהא (זבחים ה ב), וכל שלא ניתק לרעיה עדיין שם אשם עליו, ואינו כשר לעולה, אלא הוא אשם פסול, מכיון שנתכפרו בעליו (רש"י מנחות ד ב ד"ה לא, על פי הגמ' שם; רבינו שמואל בתוספות מנחות ד ב ד"ה אשם).

ויש סוברים שמן התורה כשר לעולה אף כשלא ניתק לרעיה, ומדרבנן הוא שגזרו משום שלא יבוא להכשירו אף לפני שנתכפרו בעליו באחר (פסחים עג א ורש"י; רבנו תם בתוספות פסחים וזבחים ומנחות שם; ר"י בתוספות שם ובזבחים שם).

שחטוהו בפירוש לעולה

שחטו בפירוש לשם עולה כשלא ניתק לרעיה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכשר ויקריבו לעולה (רש"י מנחות שם); ויש סוברים שבלא ניתוק הוא פסול אף אם שחטו בפירוש לשם עולה (רבינו גרשום תמורה יח א).

איסור תמורת אשם

תמורת אשם, אף על פי שהלכה למשה מסיני שהיא רועה ואינה קריבה, אם עבר והקריבה, לר' ישמעאל עובר גם בעשה, שנאמר: רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ (דברים יב כו - כז), ו"רַק" בא למעט שבעולה ושלמים הוא שאתה נוהג בתמורתם כדרך שאתה נוהג בהם עצמם, אבל לא באשם, ולאו-הבא-מכלל-עשה (ראה ערכו) עשה (תמורה יח א, ורש"י ד"ה קאי).

ר' עקיבא חולק וסובר שאין כאן עשה, אלא הלכה למשה מסיני בלבד (שם, וראה תוספות שם ד"ה ל"ל).

הערות שוליים