מיקרופדיה תלמודית:אשת כהן

הגדרה^[1] - אשה הנשואה לכהן, בין שהיא בת כהן ובין שהיא בת לוי או בת ישראל

פרקים:

בתרומה וקדשים

בזנות

בקטנה וקטן

בחרש וחרשת

בספק

בטומאה

בתרומה וקדשים

במתנות כהונה

אשת כהן אוכלת בתרומה (ראה ערך אכילת תרומה), וכן בתרומת מעשר ובחלה, שדינם כתרומה (ראה ערך חלה וערך תרומת מעשר) ובבכורים, הנקראים תרומה (ראה ערך אכילת בכורים).

אבל אין חולקים תרומה לאשת כהן בבית הגרנות, אלא משגרים לה לביתה ואוכלת (תוספתא תרומות (ליברמן) י יח; יבמות צט ב). ונחלקו אמוראים בטעם הדבר:

• יש אומרים שהטעם הוא שחוששים שמא יגרשנה בעלה ולא יהיה הדבר ידוע, ויתנו לה תרומה כבתחילה; ולכן אם הגורן היתה קרובה לעיר, שאז הדבר ידוע אם נתגרשה, חולקים לה שם תרומה, ואם הגורן רחוקה מהעיר, שלא ידעו אם נתגרשה, אין חולקים לה.

• ויש אומרים שהטעם הוא משום יחוד, ולכן אין הדבר תלוי אם הגורן קרובה לעיר או רחוקה, אלא אם מצויים שם אנשים - חולקים לה, אפילו ברחוקה מן העיר, ואם אין מצויים - אין חולקים אפילו בקרובה לעיר (יבמות ק א).

• ויש מפרשים שאין האמוראים חולקים, ושני הטעמים אמת (מאירי יבמות שם). ואף להלכה פסקו כשני הטעמים (רמב"ם תרומות יב כב).

אשת כהן אוכלת גם במתנות כהונה של קדשים קלים, והם: חזה ושוק של השלמים; החלק שמורם מן התודה או מאיל נזיר; וכן אוכלת בכור בהמה טהורה. אבל אין נותנים לה בתורת חלוקה, מפני שמתנות אלו מתחלקות לזכרי כהונה, ואנשי משמר זוכים בהם (רמב"ם בכורים א ה,י).

בתשלומי תרומה

אשת כהן שהיתה אוכלת בתרומה, ובאו ואמרו לה מת בעלך או גרשך, נחלקו תנאים:

ר' אליעזר אומר שמשלמת קרן וחומש, ור' יהושע פוטר (תרומות ח א), לפי שאכלה ברשות, שאילו באה לבית דין לשאול אם מותרת לאכול הרי היו מתירים לה לכתחילה, בחזקת שבעלה קיים ולא גרשה, ולכן אינה אלא אנוסה ופטורה (ירושלמי תרומות ח א). ואין ר' יהושע פוטר אלא מן החומש, אבל בקרן הוא מחייב (ירושלמי תרומות ז ב; רמב"ם תרומות י יב). הלכה כר' יהושע (רמב"ם תרומות שם).

היתה התרומה בתוך פיה כשנודע לה שנתאלמנה או נתגרשה - ר' אליעזר אומר תבלע, ור' יהושע אומר תפלוט (תרומות ח ב). בטעמו של ר' אליעזר נחלקו בירושלמי אם הוא מפני שהתחילה בהיתר, או לפי שסובר שהלעוס כבלוע, וכיון שכבר לעסה תגמור (ירושלמי ח ב). הלכה כר' יהושע (רמב"ם תרומות י יב).

מנחתה

כל אשה הנשואה לכהן, בין שאותה אשה היא כהנת או לויה או ישראלית, אין מנחותיהן קרבות כשאר כל המנחות, אלא הקומץ קרב לעצמו, והשיריים מתפזרים על בית הדשן (סוטה כג א; רמב"ם סוטה ד טו, ושם מעשה הקרבנות יב יב).

בזנות

איסורה לבעלה

אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה, שנאמר: וְהִיא נִטְמָאָה וגו' וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה (במדבר ה יג), דהיינו שאם לא נאנסה – אסורה, אבל אם נאנסה מותרת. וממה שנאמר "וְהִוא" אנו ממעטים, שדוקא אשת ישראל מותרת כשנאנסה, אבל יש אשה אחרת שאף על פי שנאנסה אסורה, ואיזו זו אשת כהן (יבמות נו ב).

ונחלקו אמוראים בגדר האיסור: יש סוברים שהאיסור הוא גם משום טומאה וגם משום זונה, ובעלה לוקה עליה משום שני האיסורים; ויש סוברים שאין האיסור אלא משום טומאה ולא משום זונה, שאין האנוסה נקראת זונה, ולכן אין בעלה לוקה עליה אלא משום טומאה בלבד (יבמות שם).

להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים כדעה שניה (הרי"ף יבמות נו ב; רא"ש יבמות ו ו; הראב"ד בהשגות איסורי ביאה א כב; הרמב"ן במלחמות יבמות שם); ויש פוסקים כדעה ראשונה (רמב"ם איסורי ביאה יח ז; טור אה"ע ו)^[2].

לדעת הסוברים שעל הלאו של "אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה" (דברים כד ד) אין לוקים (ראה ערך אשת איש), אף כאן הלאו של טומאה הוא איסור לחוד בלי מלקות (ראה מגיד משנה איסורי ביאה יח ז).

אשת כהן שנאנסה, אף על פי שאסורה לו, יש לה כתובה (נדרים צא א; רמב"ם אישות כד כב; טוש"ע אה"ע קטו ו); מפני שהיא אומרת לו אני הרי ראויה ושדך נסתחפה, דהיינו שקדושת כהונתך היא שגרמה האיסור (נדרים שם ור"ן שם). וכופים את הכהן ליתן כתובתה ולגרשה (רמב"ם שם).

אשת כהן שזינתה, ויש ספק אם תחת בעלה זינתה, ואסורה לו אפילו אם נאנסה, או בעודה פנויה זינתה, ומותרת לו, כגון כהן שקידש אשה גדולה או שקידשה כשהיתה קטנה ונשאה אחר שגדלה, ובא עליה וטען שאינה בתולה, אסורה לו מספק (כתובות ט א; רמב"ם אסורי ביאה יח י; טוש"ע אה"ע ו יד, סח ז)^[3].

יש שכתבו שאשת כהן שנתייחדה עם נכרי אפילו פעם אחת, אסורה לבעלה אף אם אין רגלים לדבר שעל דעת זנות נתייחדה עמו (יראים השלם מה, הובא במהרי"ק קס); ויש שכתבו שאף אם נתייחדה עם נכרי אינה נאסרת, שאף על פי שהנכרים פרוצים בעריות הם, היא בת ישראל ואינה בחזקת פרוצה בעריות, ולכן אין לחשוש שנתרצתה לזנות (פסקי ריא"ז כתובות א ג; בית משה אבן העזר ז יא; אבני נזר אה"ע טו יג; וראה במהרי"ק שם)^[4].

אשת כהן שאמרה לבעלה טמאה אני לך, שנאנסתי מאחר, בראשונה היו אומרים שנאמנת, ותצא ותטול כתובה, חזרו לומר שאינה נאמנת, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה בשקר לומר שנאנסה (משנה נדרים צ ב). הלכה כמשנה אחרונה שאינה נאמנת (רמב"ם אישות כד כג, ושם איסורי ביאה יח ח; טוש"ע אה"ע ו יב).

ומכל מקום אחר שימות בעלה, היא אסורה לכל כהן שבעולם, שהרי הודתה שהיא זונה, ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה (רמב"ם איסורי ביאה יח ט; טוש"ע אה"ע ו יג); ויש חולקים וסוברים שנאמנת לומר אחרי מיתת בעלה: לא אמרתי שנאנסתי אלא כדי שיגרשני בעלי, ואין זו הודאה של איסור (ראב"ד בהשגות שם).

היתה האשה נאמנת לבעלה וסמך בדעתו על דבריה, יוציאה, כדי לצאת ידי ספק, אבל אין כופים אותו להוציאה (רמב"ם איסורי ביאה יח ח; טוש"ע אה"ע ו יב); ודוקא כאשר מאמינה תמיד בכל דבריה, אבל אם מאמינה בענין זה בלבד - אינה נאסרת (מהרי"ק ז; שו"ת הרמ"א יב).

למשנה אחרונה שאינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה, נחלקו אמוראים אם מותר לה לאכול בתרומה (נדרים צ ב), והלכה שאסורה (רמב"ם תרומות ח טו).

סוטה

אשת כהן שקינא לה בעלה ונסתרה (ראה ערך סוטה), אסורה בתרומה עד שתיבדק על ידי המים המאררים (משנה סוטה ב א). הטעם: שנאמר בפרשת סוטה שלש פעמים "נִטְמָאָה" (במדבר ה: יג, יד, כט) - אחד ללמד שאסורה לבעל, ואחד שאסורה לבועל, ואחד שאסורה בתרומה (סוטה כח א).

בקטנה וקטן

קטנה בת שלש שנים ויום אחד שהשיאה אביה לכהן, אוכלת בתרומה (משנה נדה מד ב, ורש"י ד"ה מתקדשת; רמב"ם תרומות ו ג) ובחזה ושוק (רמב"ם שם), שהרי קידושיה מן התורה (ראה ערך אב (א)).

פחותה מבת שלש שנים, אף על פי שקידושיה שעל ידי האב הם מן התורה, מכל מקום כיון שאין ביאתה ביאה (ראה ערך ביאה) אין חופתה חופה (ראה ערך חופה), והרי היא כארוסה שאינה אוכלת בתרומה (רש"י סנהדרין נה ב ד"ה אוכלת).

קטנה יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לכהן, שאין נשואיה אלא מתקנת חכמים ויוצאה במיאון (ראה ערך מיאון), הרי זו אוכלת בתרומה של דבריהם (משנה גיטין נה א, ורש"י ד"ה שאוכלת); ואפילו גדלה, כל שלא נבעלה בגדלותה אוכלת בתרומה דרבנן (תוס' גיטין שם ד"ה ועל, ויבמות קיג א ד"ה דלמא). אבל נבעלה משגדלה, אוכלת אף בתרומה של תורה (תוספות יבמות פט ב ד"ה משתגדיל).

ויש סוברים שלדעת האומר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו (ראה ערך קטן וערך חנוך), הרי זו אוכלת בתרומה של תורה אף בקטנותה (רשב"א גיטין נה א; מאירי יבמות קיג א בשם יש אומרים).

בת ישראל שנישאת לכהן קטן בן תשע שנים ויום אחד, אף על פי שביאתו ביאה (ראה ערך ביאה), אינה אוכלת בתרומה, לפי שאינו קונה עד שיגדיל (רמב"ם תרומות ח יא), שאין נשואין לקטן אפילו מדבריהם (רמב"ם אישות יא ו). ואפילו אם היתה שומרת יבם לקטן זה ובא עליה, שהיא זקוקה לו וביאתו ביאה, אינה נעשית כאשתו מן התורה, ואינה אוכלת בתרומה (יבמות סח א, ותוס' ד"ה קניא).

בחרשת וחרש

חרשת שהשיאה אביה לכהן בקטנותה, שנשואיה מן התורה, נחלקו ראשונים מה דינה לענין תרומה:

יש אומרים שאוכלת בתרומה, ואפילו בתרומה של תורה (ראה רש"י ותוס' גיטין נה א ד"ה ועל); ויש אומרים שאינה אוכלת כלל, אפילו בתרומה של דבריהם, גזרה שלא יאכיל חרש בחרשת וחרש בפקחת (רמב"ם תרומות ו ד; מאירי יבמות שם), כדרך שגוזרים בחרשת יתומה (ראה להלן).

חרשת יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לכהן פקח, שנשואיה מדבריהם, אינה אוכלת אפילו בתרומה של דבריהם, גזרה שמא יאכיל כהן חרש שנשא חרשת, שכיון שזו חרשת וזו חרשת יחליפו זו בזו, וחרש בחרשת גזרו שמא יאכיל כהן חרש שנשא פקחת, שכיון שזה חרש וזה חרש יחליפו זה בזה, ואף על פי שגם חרש שנשא פקחת הנשואים קיימים מדרבנן, והיה לו להאכיל בתרומה של דבריהם, גזרו שמא יבוא להאכיל בתרומה של תורה, שהיא אסורה בה מן התורה, שהרי היא פקחת גדולה (יבמות קיג א ורש"י ד"ה גזירה).

אשת כהן פקח שנפלה ליבום וייבמה חרש, נחלקו אמוראים בגמרא אם אוכלת בתרומה (יבמות נו א), והלכה שנפלה מהאירוסין אינה אוכלת, ונפלה מן הנשואין אוכלת (רמב"ם תרומות ח י).

מי שנישאת לכהן שוטה, אינה אוכלת בתרומה (משנה יבמות סט א; רמב"ם תרומות ח יד), שלא תיקנו חכמים נשואין לשוטה כלל (מאירי שם).

בספק

ספק אשת כהן אינה אוכלת בתרומה. לפיכך הנישאת לכהן בן י"ג שנה ויום אחד, ספק שהביא שתי שערות, ספק שלא הביא - אינה אוכלת בתרומה (רמב"ם תרומות ח יא).

אשת כהן טומטום או אנדרוגינוס, שהם ספק זכר ספק נקבה, אינה אוכלת בתרומה (רמב"ם תרומות ז יד).

אשת כהן שהיא ספק גרושה, אינה אוכלת בתרומה (רמב"ם תרומות ט א). ולפיכך אשת כהן שעשתה שליח לקבלה לקבל לה גט, אסורה לאכול בתרומה מיד, שמא כבר קבל השליח את הגט (משנה גיטין סה א; רמב"ם שם).

אמרה לשליח: קבל לי גיטי ממקום פלוני, אוכלת בתרומה עד שיגיע לאותו מקום, אפילו אם גילתה דעתה שלא איכפת לה אם יקבלנו במקום אחר, שמכל מקום היא מקפידה שלא יהיה שלוחה אלא באותו מקום (גיטין סה א; רמב"ם תרומות ט א).

האומר לאשתו: הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי, אסורה לאכול בתרומה מיד (יבמות סט ב; רמב"ם שם), שבכל שעה היא ספק גרושה, שמא ימות מיד (רש"י שם ד"ה אסורה).

וכן אשת כהן שהיא ספק אלמנה, אינה אוכלת בתרומה. ולכן עיר שעשו עליה מצור וכבשוה, או ספינה שאבדה בים, וכן היוצא ליהרג מבתי דינים של גויים, הרי הם ספק חיים ספק מתים, ונשי הכהנים אינן אוכלות בתרומה (משנה גיטין כח ב; רמב"ם תרומות ט ב). וכן הדין במי שגררתו חיה, או נפלה עליו מפולת, או שטפו נהר (תוספתא גיטין (ליברמן) ב יב; רמב"ם שם).

אבל הלך בעלה למדינת הים הרי זו בחזקת שהוא קיים, ואוכלת בתרומה (משנה גיטין כח א). וכן עיר שהקיפוה חיל מצור ועדיין לא כבשוה, וספינה המטורפת בים, והיוצא לידון - הם בחזקת קיימים (משנה גיטין כח ב; רמב"ם תרומות ט ב). נגמר דינו בבית דין של ישראל והניחוהו בבית הסקילה, הרי זה בחזקת מת, ואינה אוכלת בתרומה (רמב"ם שם). וכן אם הניחה את בעלה גוסס במדינה אחרת, לא תאכל, שרוב גוססים למיתה (גיטין כח א; רמב"ם שם ג).

עד אחד אומר מת בעלה ועד אחד אומר לא מת, לא תאכל בתרומה (רמב"ם תרומות ט ג).

בטומאה

אשת כהן מעוברת מותרת להיכנס לאהל המת, ונחלקו בטעם ההיתר: יש שכתבו לפי שספק ספקא הוא - שמא נפל הוא, ואפילו אינו נפל שמא נקבה היא (הרוקח שטו, הובא במגן אברהם אורח חיים שמג סק"ב, ובש"ך יורה דעה שעב סק"א)^[5]; ויש שכתבו שהיא טהרה בלועה שאינה נטמאת באהל (מג"א שם. וראה שו"ת רדב"ז א ר)^[6].

יש מהאחרונים שפרשו שהדברים אמורים אף במעוברת שקרבו ימיה ללדת ונראה לנו שבודאי תלד שם ולד, ושמא יהיה זכר ויטמא שם, ומכל מקום מותר מטעם ספק ספיקא, אבל לא קרבו ימיה ללדת, מותרת אף בלא הטעם של ספק ספיקא (שו"ת רדב"ז א ר; משנה ברורה או"ח שמג סק"ג); ויש חולקים וסוברים שהדברים אינם אמורים אלא בתוך ימי עיבורה, אבל בעובר העומד לצאת אין להתיר, שמא יוציא ראשו ויטמא (שאילת יעב"ץ ב קעז).

המנהג הוא, שגם אשת כהן יכולה ללדת בבית חולים, אף על פי שיש חשש טומאת מת שם, ולמרות שאם ייוולד תינוק זכר, הרי הוא אסור בטומאה (כנסת הגדולה יו"ד ריש שעא; ברכי יוסף או"ח שמג סק"ד; שו"ת נודע ביהודה תניינא יו"ד רז; שו"ת חתם סופר יו"ד שנד; שו"ת שבט הלוי ב רה). ומכל מקום עדיף שתלד בבית חולים מיוחד ליולדות שאין טומאת מת מצויה בו, ולא בבית חולים רגיל, במקום שיש הרבה חולים יהודיים, שטומאת מת מצויה בו (שו"ת תשובות והנהגות ד רסא)^[7].

הערות שוליים