מיקרופדיה תלמודית:אתנן זונה

הגדרה^[1] - דבר הניתן לזונה בשכר ביאה, שאסור לקרבן ולמקדש

האתנן

שכר ביאה

האומר לזונה: הא לך דבר זה בשכרך, ואפילו האומר לחברו: הא לך דבר זה, ותלין שפחתך אצל עבדי העברי - כשאין לו אשה ובנים, הרי זה אתנן (שאסור בשפחה כנענית. תמורה כט א, ל א; רמב"ם איסורי מזבח ד ח, י. לסוברים שם שמותר, אין זה אתנן). וכן האומר לזונה: הא לך דבר זה והיבעלי לפלוני ישראל, הרי זה אתנן (רמב"ם שם; תוספות בבא קמא ע ב ד"ה אתנן).

הוסיף שכר

נתן לה יותר ממה שפסק לה, הכל אתנן (תמורה כט א, ל א; רמב"ם איסורי מזבח ד יא).

כשבשעת ביאה כבר אינו בעולם

נתן לה אתנן ואמר לה: יהא אצלך עד שאבוא עליך, לכשיבוא עליה יחול איסור האתנן (רמב"ם איסורי מזבח ד יא, על פי תמורה כט ב). ואף כשאמר לה שתקנה אותו 'מעכשיו', אין חל איסור האתנן למפרע משעה שנתן לה, ומותר להקריבו לפני הביאה (תמורה שם, ראה רש"י עבודה זרה סג א ד"ה קני; רמב"ם שם, ראה אבן האזל שם), כיון שבשעת ביאה אין האתנן קיים (ראה ערך אגלאי מלתא למפרע: כשהדבר איננו).

נתן לה רשות בו קודם הביאה

וכן כשאמר לה: לא תקני עד שעת ביאה, ואם יצטרך לך תקני אותו מעכשיו, שכיון שחזר ואמר לה שאם תרצה תקנה אותו מעכשיו, אין זה שכר ביאה אלא מתנה (רש"י תמורה כט ב, ועבודה זרה סג א ד"ה ואי).

הקדישתו או מכרתו קודם הביאה

הקדישתו והוא קיים בשעת הביאה, ספק אם חל עליו האיסור למפרע, או שכיון שאמירתה לגבוה כמסירתה להדיוט (ראה ערך אמירה לגבוה), הרי זה כאילו הקריבתו, ואין האתנן חל למפרע (בעיא שלא נפשטה בתמורה כט ב, עבודה זרה סג א; רמב"ם איסורי מזבח ד יב).

קדמה ומכרתו, נחלקו ראשונים אם הדבר ספק כמו בהקדישתו, או שבודאי אין עליו שם אתנן (מאירי עבודה זרה שם ד"ה אף זו).

ניתן אחר הביאה

נתן לה אחרי הביאה, ואפילו אחר כמה שנים, הרי זה אתנן (רמב"ם איסורי מזבח ד יג, על פי תמורה כט ב), אם בשעת הביאה ייחד לה את האתנן ואינו מחוסר קנין, כגון בזונה נכרית שקונה בכסף בלבד (ראה ערך מטלטלין), שהביאה כדמי המקח, וכשבא עליה קנתה הטלה (תמורה שם; עבודה זרה סג א; רמב"ם שם).

אבל אם לאחר זמן שלח לה הטלה, אין זה אתנן (תמורה שם; עבודה זרה שם; רמב"ם שם), אלא מתנה, שאתנן נקרא המיוחד בשעת ביאה (רש"י תמורה שם ד"ה טלה), ואפילו אם עומד בחצרה, אך אינו מבורר שזה הוא (תוספות עבודה זרה שם ד"ה כגון), וכן אפילו ייחד לה, אבל מחוסר קנין - שאינו עומד בחצרה, אינו אתנן (תמורה שם; עבודה זרה שם)^[2].

כשפטור מלשלמו

אפילו כשאינו חייב לשלם לה, כגון שבא על אמו, שמתחייב בנפשו (ראה ערך אם ב), ופטור בדיני אדם מממון (ראה ערך קם ליה בדרבה מיניה), הרי זה אתנן (בבא קמא ע ב), שאתנן סתם אמרה תורה, בין אמו ובין פנויה (רש"י בבא מציעא שם), או שעיקר זונה האמורה באתנן היא זונה של עריות (ראה ערכו) מחייבי כריתות [ראה ערכו] (תוספות בבא קמא שם ד"ה אתנן. וראה להלן: הזונה), ואין זו מתנה, מאחר שלצאת ידי שמים חייב לתת לה השכר (רש"י בבא מציעא צא א ד"ה רבא; תוספות בבא קמא שם ד"ה אילו^[3]).

שכר ביטולה

נתן לה בשכר מלאכתה שהתבטלה באותה שעה, אין זה אתנן (תמורה כט ב)^[4].

שכר הבועל

נתנה הזונה שכר לבועל, אין זה אתנן (תמורה כט ב, ראה שם שלמדוהו מדרשות הפסוקים; רמב"ם ד ט).

הזונה

שאין קידושין תופסים בה

ביאה באשה שאין קדושין תופסים לו בה, היא ביאת זנות לכך שאם נתן לה אתנן בשכרה הרי זה אתנן זונה, שנאמר באתנן: תוֹעֲבַת ה' (דברים כג יט), ונאמר בעריות: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה (ויקרא יח כט), מה תועבה האמורה בעריות - אין קדושין תופסים בה (ראה ערך חייבי כריתות), אף תועבה האמורה כאן היא שאין קדושין תופסים בה (תמורה כט ב).

נכרית ושפחה

לפיכך הבא על נכרית או על שפחה, ונתן לה דבר בשכרה, הרי זה אתנן (תמורה כט ב; רמב"ם איסורי מזבח ד ח), אפילו לסוברים שמן התורה אין איסור לבא עליה בדרך עראי (ראה ערך בועל ארמית), כיון שאין בה תפיסת קדושין (מנחת חינוך תקעא י).

אבל עבד עברי (ראה ערכו) שרבו מוסר לו שפחה כנענית, אף על פי שאין לו בה תפיסת קדושין, מכל מקום כיון שרבו יוכל בעל כרחו לכוף אותו לכך, אין זו זונה אצלו (מנחת חינוך שם).

האסורות בלאו ובעשה

הבא על ישראלית מחייבי כריתות (ראה ערכו) שאין לו בה תפיסת קדושין, הרי זו זונה לדין אתנן לדברי הכל (תמורה כט ב).

בא על אחת מחייבי לאוין (ראה ערכו) שקדושיו תופסים בה (ראה ערך חייבי לאוין), נחלקו אמוראים: דעת אביי שאין זו זונה לדין אתנן; ודעת רבא שאף היא זונה, שלמדים מזונה האסורה לכהן - שנעשית על ידי ביאת חייבי לאוין, שבאתנן האיסור הוא על ביאה בעבירה, ואפילו שאינה נעשית בה זונה לכהן כגון אלמנה לכהן גדול (תמורה שם, לגירסת הרמב"ם. ראה במנחת חינוך תקעא י, ואבן האזל איסורי מזבח ד ח).

הלכה כרבא (רמב"ם שם), ואפילו נשא אחת מהן, כל שיתן לה מחמת בעילה, הרי זה אתנן זונה (רמב"ם שם ט). וכתבו אחרונים שהוא הדין בחייבי עשה (ראה ערכו), שביאתה אסורה ונעשית זונה לכהן (מנחת חינוך שם).

פנויה

פנויה הראויה להינשא לו, אין זו זונה (תמורה כט ב; רמב"ם איסורי מזבח ד ח), מלבד לסוברים שעשאה זונה לכהן (תמורה שם, לרבי אליעזר); ויש אומרים שאם נתן לה בפירוש לשם אתנן, הרי זה אתנן (רש"י שם ל א ד"ה ובנין).

זונה

היתה זונה קודם שבא עליה, כגון שנבעלה לאסור לה, שנעשית זונה האסורה לכהן, או שהיא מופקרת לכל, אבל בביאה זו אין איסור זנות, שהבועל הוא ישראל שמותר לישא את הזונה, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שלדברי הכל אינה זונה לדין אתנן (רמב"ם איסורי מזבח ד ח).

• ויש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים: לאביי אינה זונה, כיון שעכשיו יש לו בה תפיסת קדושין, ולרבא הרי זו זונה, שלמדים מזונה נכרית שאתננה אסור, ואף זו כך (תוספות תמורה כט ב ד"ה גירסא ראשונה). אלא שנחלקו: יש אומרים שאינו אתנן אלא אם אמר לה בפירוש שנותן לה לאתנן, מה שאין כן בביאה שנעשית בה זונה, אפילו נתן לה סתם הרי זה אתנן (תוספות שם ); ויש אומרים שאף שנתן לה סתם הרי זה אתנן (רש"י שם ל א ד"ה ובנין).

נדה

נתן אתנן לאשתו נדה, נחלקו בדבר: דעת רבי ורב שאין זה אתנן, שאינה זונה, ודעת לוי שהוא אתנן, שהרי זו תועבה (תמורה כט ב). הלכה שאין זה אתנן (רמב"ם איסורי מזבח ד ח), והוא הדין בפנויה נדה (מנחת חינוך תקעא י).

זכר

אתנן זכור אסור (תמורה כט ב; רמב"ם איסורי מזבח ד ט. וראה ערך משכב זכור), אבל אתנן שהנשכב נתן לשוכב, יש מהאחרונים המצדדים לומר שאינו אסור, כאתנן שהאשה נתנה לבועל (מנחת חינוך תקעא י. וראה לעיל).

כלב

אתנן כלב מותר (תמורה ל א; רמב"ם איסורי מזבח ד יח), כגון שאמר: הילך טלה זה, ותלין כלבתך אצלי (רש"י שם ד"ה אתנן). וכן הנותן אתנן לזונה שילין כלבו אצלה, שאין זנות לבהמה (תוספות שם ל ב ד"ה מנא).

האיסור

לקרבן

אתנן זונה אסור להקריבו לקרבן על גבי המזבח, שנאמר: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם (דברים כג יט), והמקריב לוקה (רמב"ם איסורי מזבח ג ז). האיסור נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה ק; סמ"ג לאוין שטז; החינוך תקעא). אף בבמת צבור (ראה ערך במה) אסור להקריב אתנן (ספרי כי תצא רסא; תוספתא תמורה [צוקרמאנדל] ד ז).

אף על שחיטתו לקרבן הוא חייב (ספרי שם; יראים השלם רצג), אבל לא על ההבאה לעזרה (ספרי שם). ואף המקדישו למזבח והזורק דמו, עובר (תוספתא מכות [צוקרמאנדל] ה ד, וראה ערך אסורי מזבח^[5]). הוקדש - ירעה עד שיפול בו מום ויפדה (תמורה כח ב; רמב"ם איסורי מזבח ג י).

לפרה אדומה

בפרה אדומה (ראה ערכו) נחלקו תנאים: רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרים (תמורה ל ב). הלכה כחכמים (רמב"ם פרה אדומה א ז. וראה ערך פרה אדומה).

דברים שאין מום פוסל בהם

האתנן נכנס לדיר להתעשר (ראה ערך מעשר בהמה), שאין מום פוסל במעשר בהמה (בכורות נז א; רמב"ם בכורות ו יד), וכל שאין המום פוסל בו, אין דבר ערוה פוסל בו, ואתנן דבר ערוה הוא (בכורות שם).

אמנם אם נתן לה עופות, אף על פי שאין המום פוסל בהם (ראה ערך בעל מום), איסור אתנן חל עליהם (תמורה ל ב, וראה ראב"ד איסורי מזבח ד טו). בדין עגלה ערופה (ראה ערכו), שאין המום פוסל בה (ראה ערך עגלה ערופה), נסתפקו אחרונים (מנחת חינוך תקעא ו).

לבכורים

אסור להקריב אתנן לבכורים [ראה ערכו] (ירושלמי בכורים א ו^[6]).

לבנין בית המקדש

אתנן זונה אסור גם לבנין בית המקדש, כגון כשנתן לה זהב, אסור לעשות אותו צפוי למזבח (תמורה ל ב, ורש"י ד"ה וריקועין; רמב"ם איסורי מזבח ד יח), אבל אין לוקים על זה, שאינו מפורש בתורה כמו הקרבה למזבח (מנחת חינוך תקעא, לדעת הרמב"ם).

וכן אם נתן לה בית או עצים ואבנים שהם מחוברים לקרקע, אסורים להקדישם לבנין בית המקדש (עבודה זרה מו ב, ורש"י ותוספות שם ד"ה ואי, והרמב"ם השמיט).

לבנין הר הבית ולדברי מצוה

לבנין שבהר הבית, אתנן מותר מן התורה (תוספות עבודה זרה יז א ד"ה מהו), אבל מדרבנן אסרוהו אף לבית הכנסת, כגון לספר תורה, או לבדק הבית, או לנר ושמן וכיוצא (רבינו ירוחם אדם וחוה כג א; רמ"א אורח חיים קנג כא, ראה שם במגן אברהם ס"ק מו). והוא הדין לדבר מצוה, כגון ציצית ולולב וכדומה, שאינם תשמישי קדושה [ראה ערכו] (פרי מגדים שם באשל אברהם ס"ק מז, על פי רבינו ירוחם שם; שו"ת אבני מלואים כז).

ספק אתנן

בספק אתנן, כגון קדמה והקדישתו (ראה לעיל: האתנן), במקדש לא יקריב, ואם קרב נרצה (רמב"ם איסורי מזבח ד יב), ולבית הכנסת ולדבר מצוה מותר גם לכתחילה, שכל האיסור אינו אלא מדרבנן (מגן אברהם או"ח קנג ס"ק מו).

אף בדבר שנחלקו בו הראשונים אם חל עליו איסור אתנן, כגון שבא על חייבי לאוין (ראה לעיל: הזונה), יש להקל לבית הכנסת ולמצוה (מגן אברהם שם ס"ק מח), וכן בפנויה המופקרת לכל (ראה לעיל: הזונה), יש להקל לבית הכנסת ולמצוה (רמ"א שם כא)^[7].

אתנן בבהמה מוקדשת

נתן לה בהמת קדשים, לא נאסרה למזבח (תמורה ל ב; רמב"ם איסורי מזבח ד טו), שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (תמורה שם, פסחים צ א), וכן כל דבר שאינו שלו, אלא אם כן התיאשו הבעלים (רמב"ם שם. וראה ערך דבר שאינו שלו וערך יאוש).

אפילו ממנה את הזונה על פסחו ועל חגיגתו, אף על פי שיכול למנות עליהם אחרים והמעות יהיו חולין (ראה ערך קרבן פסח), ונמצא שהוא ממון שלו, אין אתנן חל על המוקדשין (תמורה שם ופסחים שם, ודרשוהו מן הפסוק; רמב"ם שם: מאחר שכבר זכה בהם גבוה משעה שהקדישן).

בעופות מוקדשים, יש מהראשונים שכתב שחל עליהם איסור אתנן מדברי קבלה (רמב"ם שם), אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שאתנן חל על עופות רק כשהם חולין (ראב"ד שם; רש"י ותוספות בתמורה שם ופסחים שם).

חילופיו ושינוייו

קנאתו בשכרה

אין אסור משום אתנן אלא הדבר עצמו שנתן לזונה, אבל לא חילופיו, כגון אם נתן לה מעות ולקחה בהן קרבן, הרי זה כשר (תמורה ל ב; רמב"ם איסורי מזבח ד י)^[8].

אתנן שנעשה בו שינוי

נתן לה חטים ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן, ענבים ועשאתן יין, נחלקו תנאים: בית שמאי אוסרים, שנאמר (דברים כג יט): גַּם שְׁנֵיהֶם, "גם" לרבות שנוייהם, ובית הלל מתירים, שנאמר: שְׁנֵיהֶם, הם ולא שינוייהם (תמורה ל ב). הלכה כבית הלל (רמב"ם איסורי מזבח ד טו; מגן אברהם או"ח קנג ס"ק מו).

נעשה השינוי לאחר שחל האיסור

יש מן הראשונים הסוברים שלא הותרו שינוייו אלא כששינתה את הדבר קודם הביאה, שקנאתו בשינוי (ראה ערך שינוי), ונתחייבה בדמים, ואין איסור אתנן חל על דמים, אבל לאחר שכבר חל האיסור - אינו נפקע על ידי שינוי (יראים השלם רצג).

בשינוי מאליו

נתן לה טלה ונעשה איל, אינו שינוי באתנן, אפילו לסוברים שבדין גזלה (ראה ערכו) הוא שינוי (ריטב"א עבודה זרה מו א ד"ה שכן. וראה ערך שנוי). ויש מהאחרונים שכתב שאף באתנן הרי זה שינוי (מנחת חינוך תקעא ה. ובתועפות ראם רצג י השיג עליו).

ולדות אתנן

הוולדות של אתנן מותרים, שנאמר: שְׁנֵיהֶם, הם ולא ולדותיהם (תמורה ל ב; רמב"ם איסורי מזבח ג יב). ואפילו נתן לה בהמה מעוברת וילדה, הולד מותר, שדעת הזונה על הבהמה (תוספות שם ד"ה דניחא)^[9].

נתן עובר באתננה

נתן לה את העובר לאתנן - נאסר, ואף עובר של קדשים, לסוברים שעוברי קדשים אינם קדושים (זבחים קיד א, ותוספות שם ד"ה קסבר. וראה ערך ולדות קדשים).

הקריב קרבנה

הקריב בשביל הזונה קרבן שהיא חייבת, אינו אסור משום אתנן, שלא הגיע לידה כלום, ואין על מה שיחול האיסור (ירושלמי פסחים ח ג, ראה פני משה שם ויפה עיניים פסחים צ א).

הערות שוליים