מיקרופדיה תלמודית:בדיקת אשה

הגדרה^[1] - בדיקת האשה בזמנים ידועים אם אינה טמאה

לטהרות

בדיקת שחרית ובדיקת בין השמשות

בזמן שהיו הטהרות נוהגות בישראל, היתה כל אשה העסוקה בטהרות צריכה לבדוק עצמה פעמיים בכל יום, שחרית ובין השמשות (משנה נדה יא א, וגמ' שם ב; רמב"ם משכב ומושב ד ז), מתקנת חכמים (שמואל, שם ד ב; רמב"ם שם).

• בדיקת שחרית בשביל להכשיר טהרות של לילה.

• ובדיקת ערבית בשביל להכשיר טהרות של יום (שמואל שם; רמב"ם שם).

שאם תמצא עצמה טהורה בשחרית תדע שלא ראתה בלילה, ואם תמצא בערבית שהיא טמאה יצאו טהרות של לילה מכלל ספק, וכן בבדיקת ערבית בנוגע לטהרות של יום (רש"י שם ד"ה שחרית).

בשעת תשמיש

מלבד זה צריכה היא לבדוק בשעת תשמיש בשני עדים, אחד לפני התשמיש ואחד לאחריו (משנה נדה ב א):

• לאחר תשמיש צריכה לבדוק עבור הטהרות, שמא ראתה דם מחמת תשמיש.

• ומתוך שהיא צריכה בדיקה לטהרות לאחר תשמיש, הצריכוה גם כן בבדיקה לבעלה לפני תשמיש (גמ' שם יא ב, ורש"י ד"ה כאן שלא שמשה)^[2].

כשמשמשות מספר פעמים בלילה

כשמשמשות כמה פעמים בלילה אחד, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שצריכה שני עדים חדשים על כל תשמיש ותשמיש, שמא תראה טיפת דם כחרדל בביאה ראשונה, ותחפנה שכבת זרע בביאה שניה; ואף על פי שעדיין יש לחוש שמא תחפנה שכבת זרע של ביאה ראשונה עצמה, אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים (בית שמאי במשנה טז א, וברייתא שם ב).

• ויש אומרים שדיה בשני עדים כל הלילה, שאם נחוש לחיפוי זרע אף באותה ביאה עצמה יש לחוש (בית הלל שם ושם)^[3].

כהנות

כהנות יתרות על שאר נשים, שהן בודקות עצמן גם עבור אכילת תרומה (משנה נדה יא א), ונחלקו תנאים בדבר:

• יש אומרים שהבדיקה היא רק כשהן אוכלות בתרומה (תנא קמא שם), וכן הלכה (רמב"ם משכב ומושב ד ז).

• ויש אומרים שהן בודקות עצמן אף כשהן מסתלקות ומסיימות לאכול תרומה (רבי יהודה שם, ורש"י שם ו א ד"ה אף בשעת עברתן), כדי לתקן שירי התרומה שבפניה, שאם תבדוק עכשיו ותימצא טהורה, לכשתבדוק ערבית ותימצא טמאה לא יטמאו שירי תרומה אלו למפרע (רב חסדא שם ו א)^[4].

אשה שיש לה וסת ושאין לה וסת

אפילו אשה שיש לה וסת, שאף אם תראה דם לא תהיה טמאה למפרע, הצריכוה כל הבדיקות הללו כשעסוקה בטהרות (משנה נדה יא א, ורש"י ד"ה אף על פי וד"ה ומשמשת; גמ' שם ב), אלא שיש חילוק בין אשה שיש לה וסת לאשה שאין לה:

• אשה שאין לה וסת הצריכוה בדיקה בין שהיא ערה ובין שהיא ישנה (גמ' שם יב א).

• אבל אשה שיש לה וסת לא הצריכוה בדיקה אלא כשהיא ערה, וראויה לעסוק בטהרות, או שאין טורח בבדיקה; אבל ישנה, שאינה ראויה אז לעסוק בטהרות, או שיש טורח לצערה, לא הצריכוה בדיקה (גמ' שם, ורש"י שם ד"ה ערה).

שאר הנשים שאינן מטמאות למפרע כשראו דם (ראה ערך נדה א), מכל מקום צריכות בדיקה (תוספות נדה ד ב ד"ה כל ויא ב ד"ה ומשמשת; רמב"ם משכב ומושב ד ו)^[5].

נדה ויושבת על דם טוהר

הנדה אינה צריכה בדיקה שחרית וערבית, שהרי אף אם לא תראה טמאה היא, וכן היולדת שיושבת על דם-טוהר אינה צריכה בדיקה, שהרי אף אם תראה טהורה היא (משנה נדה יא א; רמב"ם משכב ומושב ד ו), ואין הבדיקה מועלת להן כלום (רמב"ם שם).

בתולה

הבתולה, כל זמן שדמיה טהורים (ראה ערך דם בתולים) צריכה בדיקה שחרית וערבית, שמא ישתנה מראה הדם שתראה מהדם של בעילה ראשונה ותהיה טמאה, אבל אינה צריכה בדיקה לאחר תשמיש, שאף אם ישתנו דמיה תהיה טהורה, שאנו תולים שמחמת הבעילה נעכר הדם ונשתנה (משנה נדה יא א, וגמ' שם ב), ומתוך שלאחר תשמיש לא הצריכוה בדיקה לטהרות, לא הצריכוה בדיקה לפני תשמיש לבעלה, שהרי בדיקת לפני תשמיש משום בדיקה לטהרות שלאחר תשמיש הוא שגזרו (ראה לעיל. רש"י שם ב ד"ה כאן שלא שמשה).

ימים שבין נדה לנדה וקטנה

באחד עשר יום שבין נדה לנדה (ראה ערך ימי זיבה) האשה בחזקת מסולקת דמים, ואינה צריכה בדיקה לטהרות (משנה נדה לח ב, וגמ' שם לט א), וכן הבנות עד שלא הגיע זמנן לראות דם, הן בחזקת טהרה ואינן צריכות בדיקה, אבל משהגיעו לפרקן צריכות בדיקה (ברייתא שם י ב; רמב"ם משכב ומושב ד ח).

לבעלה

אשה שיש לה וסת

כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן (משנה נדה טו א), ואינן צריכות בדיקה, שלא הוזכרה בדיקה אלא לעסוקה בטהרות (רש"י שם ד"ה כל הנשים). וכן הכרעת הפוסקים באשה שיש לה וסת קבוע לראייתה, שאינה צריכה בדיקה כלל שלא בשעת וסתה, לא לפני תשמיש ולא לאחריו (בית יוסף שם קפד וקפו^[6]), ואין לה אפילו להחמיר על עצמה (ראה להלן), ונהגו כדבריהם (רמ"א שם קפו א). הבדיקה קודם תשמיש היא לברר אם היא טמאה ואסורה לבעלה, ובוסת קבוע עדיין לא הגיע זמנה לראות; והבדיקה לאחר תשמיש היא לדעת אם ראתה דם מחמת תשמיש, ובאשה שיש לה וסת אינה נתונה למקרים, ואין לחוש שמקרה התשמיש יגרום דם (שיעורי שבט הלוי נדה קפו א ג).

ולא עוד אלא שאפילו אם רוצה האשה להחמיר על עצמה ולבדוק בשעת תשמיש - אין לה לעשות כן בפני בעלה, שלא יהא לבו נוקפו ופורש (גמ' שם יב א):

• שלפני תשמיש אם תבדוק יחשוב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת, שהרי חכמים לא תיקנו לבדוק (תוספות שם ד"ה לבו, בשם רבנו חננאל).

• ולאחר תשמיש אם תבדוק יהא לבו נוקפו בפעם אחרת קודם ביאה ופורש (רש"י שם ד"ה א"כ וד"ה לבו)^[7].

והיינו דוקא כשלא הרגישה כלום, אבל אם הרגישה אסורה עד שתבדוק תיכף (חכמת אדם קט א). ואם הבעל מבקש ממנה שתבדוק משום חומרה – צריכה לבדוק לפני התשמיש, שכיון שאינה בודקת אלא לפי ציוויו לא יהא לבו נוקפו (שלחן ערוך הרב קפד ג; כרתי ופלתי קפו סק"א. וראה דרכי טהרה ח); אך אין לבעלה לבקשה לבדוק אחרי התשמיש, שמא תמצא דם ויחשוש לפעם אחרת ויפרוש ממנה (שלחן ערוך הרב שם).

אבל שלא בשעת תשמיש אם היא רוצה לבדוק את עצמה, כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת (משנה שם יג א, לפי תורת הבית ז ב, וטוש"ע יו"ד קפד א), שמתוך כך לא יבואו לידי ספק טומאה וספק איסור (רש"י שם ד"ה בנשים).

אשה שאין לה וסת

באשה שאין לה וסת - קבוע (שו"ע יו"ד קפו א) - נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאסורה לשמש לעולם, שמא תראה דם בשעת תשמיש (רבי מאיר בברייתא נדה יב ב).

• ויש אומרים שמשמשת בשני עדים (רבי חנינא בן אנטיגנוס שם), וכן הלכה (ראה להלן. רב יהודה אמר שמואל נדה יב ב).

ונחלקו בפירוש דעה זו:

• יש מפרשים ששני העדים הם אחד לו ואחד לה, ושניהם לאחר תשמיש, שאם תשמש פעם ראשונה ושניה ושלישית וימצא דם על עד שלה או שלו בכל פעם, הרי שהוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש, ואסורה לשמש עמו לעולם (ראה ערך וסת); ואם שימשה שלש פעמים בשני עדים, ולא נמצא דם לא על שלו ולא על שלה, הרי הם תקנתה, והיא ככל הנשים, ומותרת לשמש בלי בדיקה (רי"ף כתובות ס ב מדפי הרי"ף; תורת הבית הארוך ז ב). טעם החשש בשלש פעמים הראשונות, שכיון שאין לה וסת, נראה שראיותיה באות לה כפי המקרים שקורים לה, בקפיצות או אכילות וכיוצא בהן, ולפיכך יש לחוש שמא אף מחמת תשמיש תראה, ואם נמצאה שלש פעמים טהורה יצאה מחשש זה, ומשמשת בלא בדיקה (ר"ן שבועות יח ב, לדעה זו).

• ויש מפרשים ששני העדים הם לה, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש - אותו שלאחר התשמיש בא לברר אם לא נתעוותה בראית דם בשעת תשמיש, ואותו שלפני תשמיש בא לתקן אותה ולהתירה לשמש עם בעלה. וכך צריכה לעשות כל ימיה, אלא אם כן נתחזקה לראות שלש פעמים מחמת תשמיש, שאז שוב לא מועילה לה בדיקה זו (רמב"ם איסורי ביאה ד טז; רא"ש נדה א ה).

ונחלקו ראשונים כיצד הלכה כמותו:

• יש אומרים שלא אמרו הלכה כמותו אלא בעסוקה בטהרות, אבל שאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה כלל, לא לפני תשמיש ולא לאחריו (רש"י נדה יב ב ד"ה מאן דמתני; מרדכי שבועות תשלה, בשם ר"י ורשב"ם; ש"ך יו"ד קפו סק"א. וראה תורת השלמים שם).

• ויש אומרים שאף לבעלה הלכה כמותו (רש"י שם, בשם אית דמפרשי; רא"ש שם, בשם רבנו חננאל; מרדכי שם, בשם רבנו תם), אלא שמהם שפסקו שצריכה בדיקה שלש פעמים אחר תשמיש לו ולה, ושוב אינה צריכה בדיקה לעולם (רי"ף שם; תורת הבית הארוך שם; שו"ע שם, בסתם. וראה לחם ושמלה בשמלה קפט ט; שלחן ערוך הרב קפו ז)^[8]; ומהם שפסקו שלעולם צריכה בדיקה בשני עדים, אחד לפני תשמיש ואחד לאחריו (רא"ש שם; רמב"ם שם; שו"ע שם, בשמם)^[9]. ולדעה זו יש שמצריכים בדיקה גם לבעל לאחר התשמיש (רמב"ם שם; שו"ע שם בשמו); ויש שאינם מצריכים (רא"ש שם).

מרבני דורנו יש שכתבו שכל אשה תנהג כמנהג משפחתה אם הוא מהמנהגים המבוארים לעיל, ואם אין לה או למשפחתה מנהג ברור, תנהג כשיטה המחמירה שהיא דעת רוב הפוסקים (דרכי טהרה ח).

מעוברת ומינקת

מעוברת אינה צריכה בדיקה, כי היא בחזקת מסולקת דמים, ועדיפה על אשה שיש לה וסת קבוע (שלחן ערוך הרב נדה קפו ז; שו"ת מהר"ם פדואה כה), והיינו דוקא אחרי שלשה חדשי הריון, שכבר הוכר עוברה והיא מסולקת דמים (שלחן ערוך הרב שם), ויש מרבני דורנו שכתב שבימינו שרואים שהיא מסולקת דמים כבר בראשית ההריון יש לצדד להקל שלא תצטרך בדיקה כדין אשה שיש וסת קבוע (שו"ת שבט הלוי ג קטז).

מינקת עד כ"ד חודש דינה לענין בדיקה במעוברת, כיון שגם היא מסולקת דמים (שלחן ערוך הרב שם; פתחי תשובה יו"ד קפו סק"ד). ומרבנו דורנו יש מי שכתב שהמציאות בימינו היא שדוקא כשהיא מינקת בפועל היא מסולקת דמים, אבל כשפסקה להניק, אף אם היא בתוך כ"ד חודש, היא רואה דם, ולכן אין להקל לראותה כמסולקת דמים, אלא דינה כאשנ שאין לה וסת קבוע (שו"ת שבט הלוי ד קא א).

לוסתה

אשה שיש לה וסת קבוע, שרגילה לראות בו דם, צריכה לבדוק עצמה כשהגיעה שעת וסתה, שמא ראתה דם, לפי שחזקה אורח-בזמנו-בא - ראיית נשים באה בוסת קבוע [ראה ערכו] (נדה ט א, ורש"י ד"ה וסתות; שו"ע יו"ד קפד ט), ונחלקו תנאים ואמוראים אם חשש זה הוא הלכה למשה מסיני, או דין מדרבנן (ראה ערך וסת), ולהלכה הוא מדרבנן (תוספות נדה טז א ד"ה ורב; רמב"ם איסורי ביאה ח יג-יד, ומשכב ומושב ג ט; בית יוסף יו"ד קפד ב).

חיוב הבדיקה הוא באותה שעה של יום הוסת שרגילה לראות בו, ואם אין לה שעה קבועה תבדוק כל אותו היום על ידי שתשים מוך באותו מקום, ויהיה שם כל עונת הוסת, וכן כשמשנית וסת לשנים או לשלשה ימים - יהיה המוך שם כל אותם הימים (חוות דעת קפד סק"ט).

עבר הוסת ולא בדקה

עבר הוסת ולא בדקה, ובדקה עצמה אחר כך ומצאה טמאה, לדברי הכל היא טמאה למפרע, משעת וסתה; בדקה עצמה ומצאה טהורה, תלוי הדבר במחלוקת האם חשש הראייה בשעה שראתה בחודשים הקודמים הוא מהלכה למשה מסיני או דרבנן:

• לצד הראשון היא טמאה, אלא אם כן בדקה מיד ונמצאה טהורה בתוך שיעור וסת (ראה ערך נדה ב), שאילו היה שם דם היתה מוצאה (נדה טז א).

• ולצד השני כל זמן שבדקה אחר כך ומצאה טהורה, טהורה (גמ' שם)^[10].

לא בדקה עצמה לא בשעת וסתה ולא אחר כך, הרי היא בחזקת טמאה עד שתבדוק עצמה ותמצא טהורה, ואף על פי שלא הרגישה שבא לה האורח (הלכות נדה לרמב"ן ה יא; תורת הבית הארוך ז ב-ג; טור יו"ד קפד; שו"ע שם ט, בשם יש אומרים, וקפט ד, בסתם; רמ"א קפד שם), ודוקא אם יש לה וסת קבוע, או שהוא יום שלשים לראייתה אף על פי שאינו קבוע, אבל וסת שאינו קבוע שלש פעמים, טהורה (תורת הבית הארוך שם; טור יו"ד קפט; שו"ע שם ושם)^[11].

היתה במחבוא

היתה במחבוא מחמת פחד, והגיע וסתה ולא בדקה - טהורה, שחרדה מסלקת הדמים (משנה נדה לט א; טוש"ע יו"ד קפד ח), ואפילו לסוברים שהחשש לוסת הוא הלכה למשה מסיני (גמ' שם וטז א), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאפילו לכתחילה אינה צריכה בדיקה (תורת הבית הארוך ז ג; שו"ע יו"ד קפד ח).

• ויש אומרים שבשעת וסתה אף היא צריכה בדיקה, אלא שבדיעבד כשלא בדקה הוא שאמרו שטהורה (טור ורמ"א שם).

מעוברת ומניקה

מעוברת שהגיע וסתה בימי עבורה, דינה כהיתה במחבוא (נדה ט א; טוש"ע שם ז), והוא הדין מניקה (טוש"ע שם), אלא שבמעוברת ומניקה הכל מודים שאינה צריכה בדיקה אף בשעת וסתה (טוש"ע שם).

להפסק טהרה

כל אשה שהוחזק מעיינה פתוח, בין לדם נידות ובין לזיבה, אף על פי שפסקה מלראות, אינה מוחזקת בטהרה עד שתבדוק עצמה ותמצא טהורה (משנה נדה סח א, וגמ' שם סט א), ובדיקה זו נקראת הפסק טהרה (נדה נג ב), וחיובה מהתורה, שהרי היא בחזקת טמאה מן התורה כל זמן שלא בדקה (חוות דעת קצו סק"ג).

יום ההפסק

הזבה, וכן בזמן הזה כל הנשים שראו דם שהן בחזקת ספק זבות (ראה ערך זבה ב), מכיון שהיום שפוסקות בו בטהרה אינו עולה בחשבון ספירת שבעת הנקיים (ראה ערך הנ"ל) צריכות להפסיק בטהרה על ידי בדיקה ביום קודם שמתחילות לספור (תורת הבית הארוך ז ה, על פי נדה סט א; רא"ש שם י ה; טוש"ע יו"ד קצו א).

ואף על פי שהרגישה שפסקו דמיה, היא בחזקת טמאה עד שתבדוק עצמה (תורת הבית הארוך שם), ואפילו שבדקה עצמה אחר שלשה או ארבעה ימים מיום שפסקה לראות ומצאה עצמה טהורה, הרי זו בחזקת טמאה עד שתפסוק בטהרה, ואז תתחיל למנות מלמחרתו (תורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם ה).

זמן ההפסק

בזמן ההפסק נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאפילו אם בדקה עצמה ביום השביעי בשחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה בטהרה, הרי היא בחזקת טהורה, שאפילו אם תבדוק עצמה לאחר זמן ותימצא טמאה - הרי היא בימים שבינתיים בחזקת טהורה (תנא קמא במשנה נדה סח א), ודוקא ביום השביעי לראייתה מועילה בדיקת שחרית, אבל בדיקה שקודם לכן צריכה להיות בין השמשות, ואין בדיקת שחרית מטהרתה (רש"י שם ד"ה אפילו בשנים).

• יש אומרים שכל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טמאה (רבי יהודה שם), שאפילו בשביעי אין בדיקת שחרית מטהרתה (רש"י שם).

• יש אומרים שאפילו בשני לנידתה אם בדקה ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה, הרי זו בחזקת טהורה (חכמים שם), אבל ביום ראשון לראייתה אף הם סוברים שאין בדיקת שחרית מועילה, לפי שכבר הוחזק יום זה שמעיינה פתוח (פירוש המשניות לרמב"ם שם), והוא הדין ביום שני ושלישי, ואפילו ביום שביעי, אם באותו יום בבקר בדקה ומצאה טמאה, כבר הוחזק מעיינה פתוח היום והיא בחזקת חוזרת ורואה עד גמר היום, וצריכה בדיקה בין השמשות דוקא (רש"י שם נג א ד"ה לא תהא; תוספות סח ב ד"ה אמרו לו)^[12].

• ויש הסוברים שאפילו ביום ראשון מועילה בדיקת שחרית, שכיון שפסק הדם - פסק, והיא בחזקת טהורה (רבי בברייתא סח ב; חכמים במשנה שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שמיום שני ואילך מועילה בדיקת שחרית, אבל לא ביום ראשון (רמב"ם איסורי ביאה ו כ; הלכות נדה לרמב"ן שם; תורת הבית הארוך והקצר ז ה, בשם יש מחמירין), וכן הלכה (שו"ע יו"ד קצו א-ב).

• ויש פוסקים שאף ביום ראשון מועילה בדיקת שחרית (תורת הבית שם).

ואף על פי שבזמן הזה נוהגים שכל אשה צריכה להמתין חמישה ימים עם יום שראתה בו, ואחר כך תפסוק בטהרה ותספור שבעה נקיים (ראה ערך ספירת זבה), ואם כן אין מקום לבדיקת יום ראשון שראתה בו, מכל מקום נפקא מינה למקרים ידועים שבהם פוסקת ביום שראתה אף בזמן הזה, כגון שחזרה וראתה בתוך ימי הספירה (ש"ך שם סק"ו), או בכלה שסופרת מיד כשפסקה (תורת השלמים סק"ה), ולכתחילה יש להחמיר ולבדוק בין השמשות אפילו כשפוסקת אחרי כמה ימים לראייתה (תורת הבית הקצר שם; טוש"ע שם א).

בין השמשות

"בין השמשות" שאמרו, אין מובנו כבין השמשות בכל מקום, שהוא ספק יום ספק לילה (ראה ערך בין השמשות), שהרי אם הוא לילה אין בדיקת הפסק טהרה מועילה שתוכל לספור אותו היום, שיום שפוסקת אינו עולה בחשבון הנקיים –

אלא מובנו הוא סמוך לבין השמשות בעוד שהוא יום, והוא זמן מן המנחה ולמעלה - שהיא הדעה המחמירה בין דעות התנאים (ראה לעיל) - דהיינו מזמן מנחה קטנה ולמעלה, שהוא שתי שעות וחצי קודם הלילה (בית יוסף יו"ד קצו א (ב)).

ויש שנראה מדבריהם שמן המנחה ולמעלה מובנו מסוף זמן המנחה, שהוא סמוך לבין השמשות (רש"י נדה סח א ד"ה אפילו).

ולכתחילה יש לסמוך הבדיקה כל מה שאפשר שיהיה יותר קרוב ללילה, ולעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא בודקת ביום הפסק טהרתה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות, שזו בדיקה שמוציאה מידי כל ספק (תורת הבית הקצר ז ה; טוש"ע יו"ד קצו א).

בדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה, אף על פי שלא היה המוך אצלה כל בין השמשות, הרי זה מועיל אפילו כשפסקה ביום ראשון לראייתה, שמן הדין צריכה לבדוק בין השמשות (רמ"א שם ב).

לאחר ערבית

אם רוצה לבדוק עצמה לאחר תפלת ערבית, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאם התפללו הקהל ערבית, אפילו הוא בעוד יום, והיא עצמה עוד לא התפללה, כבר עשוהו לילה, ואינה יכולה לבדוק להפסק טהרה שתתחיל לספור מיום המחרת (תרומת הדשן רמח).

• ויש חולקים וסוברים שאפילו אם הקהל וגם היא עצמה התפללו ערבית, אם עדיין הוא יום, יכולה להפסיק בטהרה, ואפילו בערב שבת אחרי שקבלו שבת מבעוד יום, שאין דין תוספת שבת שייך לענין נדה (אגור, אלף שעז, בשם מהר"ר יעקב מולן).

ולכתחילה נוהגים להיזהר כדעה הראשונה, ובדיעבד אין לחוש (רמ"א שם א), ובין שהיום ארוך ובין שהוא קצר לעולם בודקת להפסק טהרה עד סוף היום (דגול מרבבה שם).

לבישת לבנים

כשבודקת להפסק טהרה נוהגים שלובשת חלוק לבן, שאם תראה יהיה ניכר בחלוקה, ובלילה תשים סדינים לבנים הנקיים מכתמים על מיטתה (רוקח שיז-שיח; מרדכי שבועות תשלז, בשמו; שו"ע יו"ד קצו ג), ובדיעבד אין זה מעכב (תורת השלמים שם סק"ו).

במה דברים אמורים, בזמנם, שלא היו נשים שמות בגד על בגדיהם מתחת לחלוק, וגם היו ישנות ללא בגדים, אבל בימינו שהן לובשות בגד תחתון הצמוד לגוף באותו מקום, שוב אינן צריכות אלא שיהיה הבגד ההוא לבן (שיעורי שבט הלוי שם סק"ג)^[13]. ואם לובשת תחבושת לבנה מעל לתחתון, אין אפילו צורך שיהיה התחתון לבן, ואינו אלא הידור בלבד (אורות הטהרה יא לא).

ומנהג כשר שתרחץ ותלבש לבנים, אך אם לא רחצה אלא פניה של מטה דיה בכך (רוקח שם; מרדכי שם, בשמו; רמ"א יו"ד קצו ג), ובדיעבד אין כל זה מעכב (תורת השלמים שם).

לספירה

לכתחילה

לכתחילה אשה הסופרת שבעה נקיים חייבת - מן התורה (חוות דעת קצו סק"ד) - לבדוק עצמה בימי ספירתה בכל יום (תוספות נדה ז ב ד"ה רבי אליעזר; רא"ש נדה י ה)^[14], ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שבבדיקה פעם אחת בכל יום דיה (הלכות נדה לרמב"ן ב ד).

• ויש אומרים שצריכה לבדוק עצמה פעמיים בכל יום, שחרית וערבית, שחרית כשעומדת ממיטתה וערבית קודם הלילה, סמוך לבין השמשות (סמ"ג לאוין קיא; סמ"ק רצג; מרדכי שבועות תשלה), דוגמת תקנת חכמים בבדיקת אשה לטהרות (ראה לעיל. בית יוסף וב"ח יו"ד קצו ד), וכן הלכה (שו"ע שם).

כשלא בדקה עצמה בכל יום

בדיעבד, כשלא בדקה עצמה בכל יום, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאפילו אם בדקה ביום ראשון וביום שביעי ומצאה טהורה, ובשאר הימים לא בדקה, הרי היא בחזקת טהרה (רבי אליעזר במשנה נדה סח ב), וכן הלכה (גמ' שם ז ב; רמב"ם איסורי ביאה ו כא; טוש"ע יו"ד קצו ד).

• יש אומרים שאין לה אלא יום הראשון ויום השביעי בלבד, וצריכה להשלים עוד חמשה ימים שתבדוק עצמה בהם (רבי יהושע במשנה שם).

• ויש אומרים שאין לה אלא יום השביעי בלבד (רבי עקיבא שם).

כשבדקה עצמה ביום ראשון וביום שמיני

אם בדקה עצמה ביום ראשון וביום שמיני, היינו לאחר שכבר עברו ימי הספירה, ונמצא שלא היו סופם בטהרה, שביום השביעי לא בדקה:

לדעה השניה ולדעה השלישית, אין לה אלא יום השמיני בלבד, שאין יום השמיני מצטרף ליום הראשון, שלא מאותו סדר הספירה הוא, וצריכה לספור עוד ששה ימים להשלים שבעה נקיים (רש"י נדה סט א ד"ה מהו).

ולדעה הראשונה, שהלכה כמותה, נחלקו אמוראים:

• יש מפרשים שמעיקר הדין די בבדיקת היום הראשון או היום השביעי בלבד, והרי היא טהורה (רב שם סט א).

• ויש מפרשים שמעיקר הדין יש צורך בבדיקה הן ביום הראשון והן ביום השביעי, והרי היא טמאה, וצריכה לספור עוד שבעה ימים להשלים לשבעה נקיים (רבי חנינא שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש שפסקו כפירוש הראשון (רמב"ם שם כב; רא"ש נדה י ה; טור שם; שו"ע יו"ד קצו ד, בסתם).

• ויש שנסתפקו בדבר, ולכן כתבו שראוי להחמיר כפירוש השני (סמ"ג לאוין קיא; ספר התרומה פח; שו"ע שם, בשם יש אומרים), וכן הלכה (שו"ע שם).

בדקה באחד מהימים האמצעיים בלבד, ולא בדקה לא בתחילתם ולא בסופם, לפוסקים כפירוש הראשון מועיל הדבר כמו בסופם בלבד (רא"ש שם; טוש"ע שם, לדעה זו).

כשבדקה עצמה רק ביום שמיני

לא בדקה בכל שבעה הימים שלאחר בדיקת הפסק טהרה, ובדקה ביום השמיני בלבד, לדברי הכל אין לה אלא יום השמיני, וצריכה להשלים עוד ששה ימים לספירתה, שבדיקה אחת צריכה להיות על כל פנים בתוך שבעה הימים (רא"ש שם; טוש"ע שם)^[15].

כשיש מכה באותו המקום

מכיון שבדיקת הספירה בשבעה הנקיים היא מן התורה, היא מעכבת אפילו במקום שאי אפשר, כגון שיש לה מכה באותו מקום, ואפילו שידוע בודאי שהמכה מוציאה דם, כל שלא יכלה לבדוק לפחות יום אחד משבעה הנקיים בטהרה (ראה לעיל), הרי זו טמאה (חוות דעת קצו סק"ד).

העד

בדיקה באצבע, בלא בגד, אינה בדיקה כלל (הגהות שערי דורא, נדה ח), וצריכה להכניס לאותו מקום מטלית מבגד פשתן לבן ישן, או צמר גפן, או צמר לבן נקי ורך (נדה יז א; טוש"ע יו"ד קצו ו).

• אבל לא תבדוק בבגד אדום או שחור (גמ' שם; טור שם), או הצבוע בשאר צבעים (בית יוסף שם, על פי רמב"ם איסורי ביאה ד טו וסמ"ג לאוין קיא), שאין הדם ניכר יפה אלא בלבן (רש"י שם ד"ה ולא בפשתן).

• וכן לא תבדוק בבגד פשתן חדש, לפי שהישנים לבנים יותר מן החדשים (רש"י שם ד"ה שחקים), או לפי שהחדש הוא קשה ואין הדם נדבק בו (שו"ת מהר"ם (פראג) תרכה), או לפי שהקשה מסרט ותקלקל עצמה (תורת הבית הקצר ז ה; ב"ח שם, בדעת הטור).

פירוש השם

מטלית זו נקראת עֵד (משנה נדה ב א; ערוך, עד א, בסתם, לפי פירוש הגאונים לסדר טהרות עמ' 110 הערה 7), מלשון עדות, שהוא מעיד על האשה אם היא נדה או לא (תוספות יום טוב נדה ח ד); ויש שגרסו: עִד (ערוך שם, בשם יש ששונים, לפי פירוש הגאונים שם), שפירושו: סמרטוט, כמו: וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ (ישעיהו סד ה. פירוש הגאונים שם עמ' 110; ערוך שם; רמ"א יו"ד קצ לג).

סוגי עדים

שלשה עדים הם:

• עד בדוק.

• עד שאינו בדוק, ונקרא גם עד בינוני.

• עד שאינו בדוק לגמרי.

בהגדרת העדים נחלקו הראשונים:

• יש אומרים שעד בדוק הוא כל שבדקתו היא או חברתה ולא נודע שנכתם בו כתם מצד אחר, ולא העבירתו בשוק של טבחים, ולא בצד המתעסקים בכתמים, אפילו שהניחה העד ושהה זמן ידוע בין בדיקת העד לבדיקתה בו (תורת הבית הארוך ז ד; טוש"ע יו"ד קצ לח); ועד שאינו בדוק הוא כל שנוטלתו ממקום המוצנע, שדרכן של נשים להצניע ולהכין להן עדים, ואין מוליכות אותם בשוק, ולא מתעסקות בהם בכתמים, אבל לא בדקה העד מעולם (רשב"א נדה יד ב), והוא עד בינוני, שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך (רמ"א שם לו).

• ויש אומרים שעד בדוק הוא שבדקתו ולא זז מתוך ידה עד שבדקה בו את עצמה, אבל אם בדקתו ולאחר זמן בדקה עצמה בו, הרי זה בכלל עד שאינו בדוק (תוספות שם ד"ה בעד; רשב"א שם, בשם הרמב"ן, שכתב בשם רבותינו הצרפתים).

הכל מודים שאם לקחה בגד מן האשפה או מן השוק, ואינה יודעת ממי לקחתו, מנכרית או מישראלית, מנדה או מטהורה, או שלקחה עד המזדמן לה בבית, הרי זה עד שאינו בדוק כלל (רשב"א שם; רמ"א שם, בשמו).

בדקה בעד בדוק

בדקה עצמה בעד בדוק ומצאה עליו דם, אפילו טיפה כחרדל, בין עגול ובין משוך (רשב"א נדה יד ב, על פי גמ' שם א; טוש"ע יו"ד קצ לג), טומאתה מן התורה, אפילו שלא הרגישה, שאנו אומרים ודאי הרגישה, אלא שנדמה לה שזוהי הרגשת העד (משמרת הבית ז ד; פלתי קפג סק"א; חוות דעת קצ ס"ק כז)^[16].

ואין חילוק בזה בין שראתה את העד מיד אחר הבדיקה, ובין הניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו הדם (רשב"א שם; טוש"ע שם).

נמצאה כינה מעוכה על העד

נמצאה מאכולת - כינה (רש"י נדה יד א) - מעוכה על העד הבדוק, נחלקו בדבר:

• יש אומרים שאותו מקום בדוק הוא ממאכולת, ובודאי דם זה מגופה בא, כיון שהעד היה בדוק קודם לכן (רבי זירא בנדה יד א, ורש"י ד"ה בדוק וד"ה רצופה), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד קצ לג), ואין חילוק בין שנמצאה המאכולת על הדם, או רחוק ממנו קצת (בית יוסף וב"ח שם).

• ויש אומרים שיש להסתפק שמא בא הדם ממאכולת, והשמש מעכו בשעת תשמיש (איכא דאמרי ברבי זירא שם, וגמ' שם, ורש"י ד"ה רצופה).

נמצא דם למחר על העד

הניחה את העד הבדוק תחת הכר, או תחת הכסת, ולמחר מצאה עליה דם:

• אם היה משוך - טמאה, שחזקתו מהבדיקה בא.

• ואם עגול ואין בו שעור כגריס ועוד - טהורה, שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר, שדרך דם בדיקה להיות משוך (נדה נז ב, ורש"י ד"ה עגול; רמב"ם איסורי ביאה ד יח; טוש"ע יו"ד קצ לד).

שמה את העד הבדוק על ירכה, במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם, ולמחר נמצא על ירכה דם, טמאה טומאה ודאית, ואין אומרים שממקום אחר בא הדם על ירכה, אלא מאותו מקום בא על העד, ומשם על ירכה (נדה יד א, ורש"י ד"ה ולמחר וד"ה טמאה, ותוספות ד"ה וטחתו), והוא הדין כשנמצא הדם על העד בלבד, או על העד וירכה כאחת (בית יוסף שם), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדין ירכה כדין הניחתו בקופסא (ראה לעיל), שלעולם טמאה, בלי הבדל בין עגול למשוך (רמב"ם שם יט; טור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם לה, בשם יש אומרים).

• ויש אומרים שדינה כדין הניחתו תחת הכר (הלכות נדה לרמב"ן ד מו; תורת הבית הארוך ז ה; שו"ע שם, בסתם).

בדקה בעד שאינו בדוק

בדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שטמאה טומאה ודאית כנדה, ובלבד שהיה בו שיעור כגריס ועוד להוציא מכלל ספק של מאכולת (רבי בנדה יד ב, ובירושלמי נדה ב א).

• ויש אומרים שאין טומאתה אלא טומאת ספק ככתם (ראה ערך כתמים. רבי ישמעאל ברבי יוסי, בשם אביו, בירושלמי שם; רבי יוסי בגמ' שם, לפי תוספות שם ד"ה ורבי, בשם רבנו חננאל; רבי חייא שם).

• ויש מטהרים לגמרי (רבי יוסי שם, לפי תוספות שם, והשגות הרז"ה לבעלי הנפש, הכתמים ג).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם איסורי ביאה ד יט).

• יש פוסקים כדעה השניה (רא"ש נדה י ה, בשם רבנו חננאל).

• ויש פוסקים כדעה השלישית (השגות הרז"ה שם)^[17].

שמה העד שאינו בדוק על ירכה ולמחר מצאה עליו דם, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאפילו כגריס ועוד, טהורה, משום ספק ספיקא: שמא בא הדם על ירכה ממקום אחר, ואפילו אם מן העד בא, שמא היה על העד קודם לכן, שהרי לא היה בדוק (רש"י נדה יד א ד"ה ולמחר; שו"ע יו"ד קצ לז).

• ויש אומרים שאם נמצא על העד אינו בכלל ספק ספיקא, שאם נתחיל מקודם לדון על הספק שמא מהמקור בא על העד ושמא ממקום אחר, שוב אין כאן ספק שני (ש"ך שם ס"ק מה).

בדקה בעד שאינו בדוק לגמרי

בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לגמרי, אפילו יש בו יותר מכגריס ועוד, טהורה (רשב"א נדה יד א; רמ"א יו"ד קצ לו).

הבדיקה

בדיקת אשה לטהרות

בדיקת אשה לטהרות צריכה שתהיה בחורים ובסדקים שבאותו מקום (נדה ה א; תורת הבית הארוך ז ה), שמשום חומר הטהרות חוששים שמא כותלי בית הרחם העמידו את הדם בחורים ובסדקים (חוות דעת קפו סק"א, על פי תורת הבית הארוך שם).

בדיקת אשה לבעלה

בדיקת אשה לבעלה אינה צריכה שתהיה בחורים ובסדקים, אלא בבית החיצון (ראה ערך רחם), עד מקום שהשמש דש (בעלי הנפש לראב"ד, הספירה והבדיקה ג, על פי נדה ה א), שלבעלה אין חוששים להעמדת הדם בכותלי בית הרחם, שאם היה בו דם היה יוצא עד עכשיו (חוות דעת שם, על פי נדה ג ב).

הפסק טהרה ושבעה נקיים

בבדיקת הפסק טהרה ובדיקת הספירה של שבעה נקיים, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף הן אינן צריכות להיות בחורים ובסדקים (בעלי הנפש שם).

• ויש אומרים שבדיקות אלו צריכות להיות בחורים ובסדקים, שאם לא כן אין שמה בדיקה אלא קינוח, והרי היא צריכה בדיקה (המאור, בהשגות לבעלי הנפש שם; תורת הבית הארוך שם; רא"ש, קיצור הלכות נדה), שמכיון שאין לה חזקת טהרה קודמת אנו חוששים גם לבעלה שמא כותלי בית הרחם העמידו הדם (חוות דעת שם, על פי תוספות נדה ג א ד"ה ואיבעית), אבל לא נתנו גבול לעומק הכנסת המוך (בית יוסף יו"ד קצו ד (א), לדעה זו); ויש שהוסיפו שיעור גם לעומק, שתכניסו עד מקום שהשמש דש (רא"ש נדה י ה; טוש"ע שם ו); ויש שכתבו שאין לנהוג כן, כיון שאי אפשר לנשים לבדוק עצמן בעומק כזה (תרומת הדשן, פסקים וכתבים עח).

• ויש שהכריעו שבדיקת הפסק טהרה צריכה להיות בחורים ובסדקים, ובדיקת הספירה אינה צריכה (תורת הבית הארוך שם, בשם הרמב"ן).

להלכה הכריעו הפוסקים שלכתחילה תעשה כל הבדיקות בעומק עד מקום שהשמש דש, ואם יקשה בעיניה מאד להכניסו כל כך בעומק, תעשה כן לפחות בבדיקת הפסק טהרה ובדיקה אחת בתוך ספירת שבעה נקיים, אבל בדיעבד אם לא עשתה כן כלל, רק שבדקה יפה בחורים ובסדקים כפי כחה, אף על פי שלא הגיעה למקום שהשמש דש, די לה (בית יוסף שם; שו"ע ורמ"א שם).

בדיקת חורים וסדקים

בדיקת חורים וסדקים כתבו אחרונים שאינה אלא מדרבנן, ומן התורה די בבדיקה בבית החיצון בלא בדיקת חורים וסדקים, ובלבד שתשהה בבדיקתה שיעור זמן רב כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה של מטה, שאם יש דם לא היה שוהה כל כך, שאין דרך דם להתעכב כל כך בחורים וסדקים, ולא גזרו חכמים שתבדוק בחורים ובסדקים אלא במקום שאפשר, אבל כשאי אפשר די לה בבדיקה שמן התורה (סדרי טהרה שם ס"ק כג).

לאור יום

הבדיקה תהיה לאור היום (תורת הבית הקצר ז ה, על פי נדה יז א; רמ"א קצו ד), וטוב להניח המראה על גבי מטלית לבנה - או נייר לבן (אורות הטהרה ב יג) - ולעשות צל בידו על הדם (רמב"ם איסורי ביאה ה יב), אבל אינו מעכב, ומועיל בדיעבד אף לאור הנר (רמ"א שם).

אכן אם ניכר בבירור ביום שהוא טהור, או שהוא טמא, אין צורך להצל בידו (רמב"ם שם), והוא הדין במראה שניכר גם בלילה שאין בו ספק ופשוט שהוא טהור, שאפשר לראות בלילה, אבל בספק יש להמתין ליום (שיעורי שבט הלוי שם ס"ק יא).

ויש מהאחרונים שכתב שלסוברים שצריכה בדיקה בתחילתם ובסופם של שבעה הנקיים (ראה לעיל), הבדיקה היא בגדר ספירה (ראה ערך ספירת זבה), ולכן הבדיקה צריכה להיות ביום דוקא (סדרי טהרה שם ס"ק יט); ויש חולקים וסוברים שלדברי הכל הבדיקה היא רק להחזיקה בטהרה, ולא משום ספירה (צמח צדק יו"ד קנה; שמלה שם ס"ק ה,ז), ולכן לדברי הכל מועילה הבדיקה בלילה (שמלה שם)^[18].

הבודקות

• אשה נאמנת על הבדיקות, שנאמר: וְסָפְרָה לָּהּ (ויקרא טו כח) - לעצמה (כתובות עב א). וכשמשמשים בשני עדים אחד לו ואחד לה (ראה לעיל) רשאי הבעל להניח את אשתו שתבדוק גם בעד שלו, שמתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו (רמב"ם איסורי ביאה ד יד; שו"ע יו"ד קפו ד).

• הסומא, בודקת עצמה ומראה לחברתה (נדה יג ב; רמב"ם שם ח טו; טוש"ע שם קצו ז).

• החרשת, המדברת ואינה שומעת, דינה כפקחת (ברייתא שם; שו"ע שם ח), ולא דיה שבודקת לעצמה אלא אפילו חברותיה יכולות להראות לה שלהן (ברייתא שם), והוא הדין שומעת ואינה מדברת (בית יוסף שם; שו"ע שם); היתה לא שומעת ולא מדברת, וכן השוטה או שנטרפה דעתה מחמת חולי, צריכות פקחות לבדוק אותן (משנה וגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• בנות שהגיעו לפרקן, שצריכות בדיקה לטהרות (ראה לעיל) - נשים בודקות אותן (נדה י ב; רמב"ם משכב ומושב ד ח). ויש מהתנאים שהוסיף שאין בודקים אותן ביד, מפני שמעוותות אותן, שיסרטו אותן בציפורן ויביאו אותן לידי ראיה, אלא סכות אותה בשמן מבפנים ומקנחות אותן מבחוץ, והן נבדקות מאליהן, שסיכת השמן מביאה את הדם אם הגיע זמנו (רבי יהודה בברייתא שם, ורש"י שם ד"ה שמעוותות וד"ה שמבפנים, והרמב"ם השמיט).

הערות שוליים