מיקרופדיה תלמודית:בדיקת חמץ

הגדרה^[1] - חיפוש אחרי החמץ, בכל מקום שהוא מצוי להיות שם, בכדי לבערו

החיוב וטעמיו

חייב אדם לפני הפסח לחפש אחרי החמץ בכל מקום שדרך בני אדם להכניס שם חמץ (משנה פסחים ב א; רמב"ם חמץ ומצה ב ג; טוש"ע או"ח תלא א)^[2], וחיוב זה מצוה מדברי סופרים הוא (גמ' שם ד ב; רמב"ם שם), לפי שמן התורה יצא ידי חובתו אם ביטל את החמץ בלבו (גמ' שם).

מרבני דורנו יש מי שכתב שבזמנינו שמנקים ושוטפים היטב את הבית, אף על פי שחיוב הבדיקה במקומו עומד, אין בעל הבית חייב לפשפש בשעת הבדיקה בכל המקומות, אלא ידקדק ויבחן היטב אם ניקו כל מקום מחמץ (הליכות שלמה מועדים פסח ה א)^[3].

כשלא ביטל החמץ

במה דברים אמורים כשביטל את החמץ, אבל אם לא ביטל, חיוב הבדיקה הוא מן התורה^[4], בכדי שיקיים אחר כך מצות "תַּשְׁבִּיתוּ" (שמות יב טו) על ידי ביעור החמץ מן העולם (ראה ערך בעור חמץ), שהשבתה זו היא או על ידי ביטולו בלב, או על ידי ביעורו מן העולם (ר"ן פסחים ב א; מאירי שם; כסף משנה חמץ ומצה ב ג, בפירוש השני, בדעת הרמב"ם; מגן אברהם תלא סק"ז)^[5].

ויש שמחלקים: בחמץ ידוע חייב מן התורה לבדוק אחריו כדי לבערו, אם לא ביטלו; ובחמץ שאינו ידוע אין הבדיקה אלא מדרבנן, אף על פי שלא ביטלו (ב"ח או"ח תלא ב; פני יהושע פסחים ב א)^[6].

טעם החיוב

בטעם הדבר שחכמים חייבו לבדוק אחרי החמץ, אף על פי שביטלו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים לפי שהביטול תלוי במחשבתו של אדם, שיבטלנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי, ואין דעת כל בני אדם שוה, וחששו שמא לא יבטלנו בלבו לגמרי, ונמצא עובר על בל יראה ובל ימצא (ר"ן פסחים ב א, בדעת רש"י).

• ויש אומרים שחששו שאם לא יבערנו יבוא לאכלו בפסח, והחמירו בחמץ יותר מבשאר איסורים להצריכו ביעור, לפי שאדם רגיל בו כל השנה, או לפי שהחמירה התורה בחמץ שעובר בבל יראה ובל ימצא, החמירו בו חכמים לבדוק ולבערו אפילו כשביטלו משום שמא יבא לאכלו (תוספות שם ד"ה אור; מגן אברהם תלא סק"ב).

זמנה

אור לארבעה עשר לניסן, הלילה שלמחרתו ערב פסח, בודקים את החמץ (פסחים ג א; רמב"ם חמץ ומצה ב ג; טוש"ע או"ח תלא א)^[7].

ואף על פי שמותר להשהות את החמץ עד חצות יום ערב פסח (ראה ערך בעור חמץ), מכל מקום קבעו זמן הבדיקה בלילה שלפניו, מחמת שני טעמים:

שבלילה בני אדם מצויים בבתיהם (פסחים ד א; רמב"ם שם), שביום אנשים טרודים הם, ובערב באים לבתיהם (רבנו חננאל שם).

שאור הנר יפה לבדיקה (גמ' שם; רמב"ם שם), ומצות הבדיקה בו, וביום אין הנר מאיר (רבי יוסה בירושלמי שם א א; רש"י שם ד"ה ואור).

ויש שלמדו זמן הבדיקה מהכתוב: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם (שמות יב יז), ושני לימודים בדבר:

"ושמרתם", עשה שיהיו היום והלילה משומרין (רבי מנא בירושלמי שם), היינו יום י"ד וליל י"ד (פני משה שם).

"ושמרתם", שמרהו מלפניו, מאור לארבעה עשר (מכילתא דרשב"י שמות יב יז; הלכות גדולות, הלכות פסחים; רי"ץ גיאת, הלכות פסחים).

זמנה בלילה

הבדיקה צריכה להיות בתחילת הלילה (רמב"ם חמץ ומצה ב ג; טוש"ע או"ח תלא א), כדי שלא יתרשל ולא ישכח (ר"ן פסחים ב א, בשם הראב"ד)^[8], ונחלקו ראשונים בזמנו המדויק:

• יש אומרים שיש להקדים לצאת הכוכבים מעט (ב"ח שם ד, בדעת הראב"ד), בשעה שיש עדיין אור היום, כלשון חכמים: אור לארבעה עשר (כתוב שם לראב"ד פסחים ב א), וכן כתבו קצת אחרונים (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"ה; מעשה רב קעח).

• ויש אומרים שאין להקדים לפני צאת הכוכבים (מהרי"ל, הלכות ערב פסח, ה; מנהגים (טירנא) ערב פסח), וכן הכרעת רוב האחרונים (חק יעקב שם סק"א; קונטרס אחרון לשלחן ערוך הרב תלא א; ערוך השלחן שם כה; משנה ברורה שם א). והנוהגים להחמיר בקביעת צאת הכוכבים לפי שיטת רבנו תם – יש מרבני דורנו שכתב שיתחילו הבדיקה אחרי צאת הכוכבים לרבנו תם (הליכות שלמה מועדים פסח ה י); ויש שכתב שיכולים לבדוק חמץ לפני זמן זה (מועדים וזמנים ג רפו, ובשם הגרי"ז מבריסק).

לימוד, אכילה ועשיית מלאכה

תלמיד חכם שיש לו עת קבוע ללמוד, לא יתחיל ללמוד בליל בדיקת חמץ שמא ימשך בלימודו וימנע מבדיקת חמץ בזמנה (פסחים ד א; רמב"ם חמץ ב ג; טוש"ע או"ח תלא ב), בין שקובע מדרש ללמוד ברבים, ובין שלומד בפני עצמו (רמב"ם שם), וכל שכן שאסור לאכול לפני הבדיקה (מגיד משנה שם, בשם התוספות; טוש"ע שם), או להתחיל במלאכה (טוש"ע שם).

ולא אסרו טעימה, היינו פת כביצה או פירות אפילו הרבה (מגן אברהם תלא סק"ד; משנה ברורה שם סק"ו)^[9].

זמן תחילת האיסור הוא בסוף יום שלשה עשר (רמב"ם שם), היינו חצי שעה קודם הלילה (מגן אברהם שם סק"ד; שלחן ערוך הרב שם ה, וקונטרס אחרון שם; ערוך השלחן שם כה).

ולענין למוד נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שגם זמן איסורו חצי שעה קודם הלילה (ט"ז שם סק"ב).

• ויש אומרים שללמוד מותר עד צאת הכוכבים (חק יעקב שם סק"ה; ערוך השלחן שם כז).

ואם התחיל ללמוד קודם זמן זה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו צריך להפסיק (טור שם, בשם רבנו יונה; שולחן ערוך שם).

• ויש אומרים שצריך להפסיק, שכיון שהטעם הוא שמא יטרד בלמודו וישכח מלבדוק, אין חילוק בדבר (טור שם; רמ"א שם).

ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שאפילו לדעה האחרונה דוקא אם התחיל באיסור - מפסיק, אבל אם התחיל בהיתר - אינו פוסק (מגן אברהם שם סק"ח).

• ויש אומרים שאפילו אם התחיל בזמן ההיתר - פוסק, שכיון שתיקנו חכמים שזמן הבדיקה בתחילת הלילה, הרי זו עיקר מצותה, ואם יאחר הזמן יעבור על תקנת חכמים, ואינו דומה לקריאת-שמע, שאם התחיל בהיתר אינו מפסיק (ראה ערך קריאת שמע), ששם לא קבעו חכמים עיקר זמנה בתחילת הלילה (שלחן ערוך הרב שם ו, וקונטרס אחרון שם; באור הגר"א שם סק"ח).

הלומדים בחבורה שיעור קבוע בבית הכנסת בהלכות פסוקות, לא יבטלו מלימודם, שהרי מוכרחים הם לבוא אל בתיהם ויזכרו אז לבדוק, ובלבד שלא יעסקו בפלפול, שמא ימשך בפלפול גם כשיבוא לביתו (שלחן ערוך הרב שם ט-י).

תפילה

תפלה בצבור קודמת לבדיקה, שיש טורח לקבץ הצבור אחר כך ותתבטל תפלת הצבור לגמרי, מה שאין כן הבדיקה - אם תתאחר לא תתבטל לגמרי (מגן אברהם תלא סק"ה; שלחן ערוך הרב שם ז); ועוד, שמי שרגיל להתפלל בכל השנה בצבור, יש לחוש שאם יתבטל מהתפלה בצבור על ידי טרדתו והשתדלותו בבדיקת החמץ ישכח לקרוא קריאת שמע ולהתפלל (שלחן ערוך הרב שם), אבל כשמתפלל ביחיד - הבדיקה קודמת (מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם)^[10].

קודם זמנה

בדיקה בשלשה עשר

אסור להקדים ולבדוק בשלשה עשר, שאין אור הנר מבהיק יפה ביום, ואפילו בחדר אפל אין הבהקתו ביום דומה להבהקתו בלילה (מלחמות לרמב"ן פסחים ב א, ור"ן שם, לפירושם בירושלמי שם א א; טור או"ח תלג, בשם הראב"ן)^[11], ואפילו בדיעבד אם הקדים ובדק בשלשה עשר חוזר ובודק בלילה (טוש"ע שם יא)^[12].

בדיקה בליל שלשה עשר

אם רוצה לבדוק בליל שלשה עשר, ולהיזהר שלא יכניס עוד שם חמץ, הרשות בידו (באור הגר"א או"ח תלג סק"כ; שלחן ערוך הרב שם ז), אלא שלא יברך כשבודק שלא בזמן שקבעו חכמים (ראה להלן), ולפיכך נכון הדבר שישייר חדר אחד לבודקו בליל ארבעה עשר, כדי שלא יפסיד בידים את הברכה (שלחן ערוך הרב שם).

בדיעבד, כשבדק הכל בליל שלשה עשר ולא שייר כלום, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאינו צריך לחזור ולבדוק בליל ארבעה עשר (פרי חדש שם ס"ק יא; חק יעקב שם ס"ק כג).

• ויש אומרים שיחזור ויבדוק לפחות חדר אחד בליל ארבעה עשר, שלא לחלק בינו ובין כל ישראל, שבלילה זה הוא זמן הבדיקה של כל ישראל (ב"ח שם; שלחן ערוך הרב שם; ערוך השלחן תלג יג)

כשערב פסח חל בשבת

ערב פסח שחל להיות בשבת, בודקים בליל ששי, שהוא ליל שלשה עשר (רמב"ם חמץ ג ג; טוש"ע או"ח תמד א), שבשבת אסור לטלטל את הנר לבדוק לאורו (לבוש שם א; שלחן ערוך הרב שם א), ומברכים על בדיקה זו (שלחן ערוך הרב שם; ערוך השלחן שם ד)^[13].

המפרש בים והיוצא בשיירא

המפרש בים והיוצא בשיירא – אם יצא תוך שלשים יום קודם הפסח, חייב לבדוק - בלילה שלפני יציאתו לדרך (מגן אברהם תלו סק"א), ואם יצא קודם שלשים יום אינו חייב (רמב"ם חמץ ב יט, על פי פסחים ו א; טוש"ע או"ח תלו א), ששלשים יום קודם הפסח שואלים ודורשים בהלכות הפסח, וחלה עליו חובת ביעור (גמ' שם).

כשדעתו לחזור

במה דברים אמורים כשאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור חייב לבדוק אפילו מראש השנה (פסחים ו א). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדעתו לחזור היינו בתוך הפסח, שכשיבוא לביתו לא יוכל לבטלו אז, שבפסח כבר אין החמץ ברשותו (ראה ערך בטול חמץ), ויעבור על בל יראה ובל ימצא, אבל אם דעתו לחזור קודם הפסח אין צריך לבדוק (כן משמע בירושלמי פסחים א א; רש"י שם ד"ה דעתו לחזור; ר"ן שם; טור או"ח תלו; שו"ע שם ב, בשם יש אומרים), כיון שהוא קודם שלשים יום (שו"ע שם), ואפילו בתוך שלשים יום יש אומרים שלדעה זו אינו צריך לבדוק אם דעתו לחזור קודם הפסח (ט"ז שם סק"ה).

• ויש אומרים שדעתו לחזור היינו קודם הפסח, שחוששים שמא יחזור ערב פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער, ולכן צריך לבדוק אפילו קודם שלשים יום (רמב"ם שם; שו"ע שם א), וכן הלכה (לבוש שם ב; אליה זוטא שם סק"ה; משנה ברורה שם ס"ק כג)^[14], ומכל מקום בשעת הדחק יכול לסמוך על הדעה הראשונה (שלחן ערוך הרב שם י; משנה ברורה שם).

וכל זה כשהלך לדרך רחוקה ואינו יכול לדעת בדיוק את יום חזרתו, אבל אם יצא לדרך קרובה ויודע שיחזור קודם הפסח בזמן שיספיק לבדוק ולבער קודם הפסח, אין צריך לבדוק קודם יציאתו לדרך (מגן אברהם שם סק"ג).

חמץ ידוע

בחמץ ידוע נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאם יש לו חמץ ידוע - חייב לבדוק ולבער אפילו יצא קודם שלשים יום ואין דעתו לחזור, לפי שעל חמץ ידוע חלה עליו חובת השבתה מן התורה, ובשל תורה אין חילוק בין תוך שלשים לקודם שלשים, וממילא חלה עליו גזרת חכמים שאין ההשבתה מתקיימת אלא בבדיקה וביעור (ירושלמי פסחים א א, לפי ר"ן פסחים ו א; כלבו מח; מיוחסות לרמב"ן קסח; ב"ח או"ח תלו א).

• ויש אומרים שאפילו בחמץ ידוע כיון שאין דעתו לחזור, ולא יהיה חמץ זה מצוי אצלו ברשותו, הרי זה כחמץ שנפלה עליו מפולת, שמן התורה אינו עובר עליו (ראה ערך בל יראה ובל ימצא), אלא מדברי סופרים, והם לא חייבוהו קודם שלשים (ר"ן שם, שדחה הירושלמי מהלכה; ריטב"א שם).

כשהניח אחר לבדוק

אפילו במקום שחייב לבדוק קודם יציאתו, אין החיוב אלא כשלא הניח בביתו מי שיבדוק בזמנו (טוש"ע או"ח תלו א), שאם הניח מי שיבדוק, הרי שלוחו כמותו (חק יעקב שם סק"ב).

ברכה

כשבודק לפני הזמן, נחלקו ראשונים אם מברך:

• יש אומרים שאינו מברך (כל בו מח, בשם יש אומרים; מאירי פסחים ו א), לפי שאינו מתחיל לבער בבדיקה זו, שהרי עדיין מרובה זמן אכילת חמץ, ועיקר הברכה הוא מפני שהבדיקה תחילת הביעור (באור הגר"א או"ח תלו סק"ב); ועוד, שאינו בזמן העיקרי שתיקנו חכמים (שלחן ערוך הרב שם א), וכן הלכה (רמ"א שם א; שלחן ערוך הרב שם; ערוך השלחן שם ו).

• יש אומרים שכל זמן שחייב לבדוק חייב לברך (כל בו שם, בשם יש אומרים; ריטב"א שם, בשם הרא"ה; מאירי שם, בשם יש אומרים).

• ויש מחלקים: כשבודק בתוך שלשים יום חייב לברך, אבל קודם שלשים יום אינו מברך (ריטב"א שם; ב"ח שם ח), לפי שבתוך שלשים יום חלה עליו חובת הביעור, אבל קודם שלשים יום, אפילו אם הוא באופן שחייב לבדוק מפני החשש שמא לא יוכל לבדוק אחר כך, מכל מקום אין זה זמן חיובו (ב"ח שם).

אחר זמנה

לא בדק בליל ארבעה עשר, יבדוק בארבעה עשר, לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד (חכמים במשנה פסחים י ב)^[15], ונחלקו ראשונים:

• יש הסובר ש"בתוך המועד" היינו בשעה הששית בערב פסח, שהוא מועד הביעור, ו"לאחר המועד" היינו משש שעות ולמעלה עד שתחשך (רש"י שם ד"ה בתוך המועד וד"ה לאחר המועד), אבל בתוך הפסח לא יבדוק, שכיון שאז חייבים כרת על אכילתו, אף חכמים גוזרים שמא ישכח ויאכלנו (ר"ן שם, בדעת רש"י).

• אך דעת רוב הראשונים ש"מועד" פירושו: החג, ובודקים אפילו בתוך הפסח ולאחר הפסח, כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח, שאסור בהנאה (רי"ף שם; תוספות שם ד"ה ואם; ר"ן שם), וכן הלכה (רמב"ם חמץ ג ה; טוש"ע או"ח תלה א).

בדיקה ביום טוב

ולענין בדיקה ביום טוב נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שביום טוב עצמו לא יבדוק, אלא בחול המועד (רי"ץ גיאת, פסחים; ריטב"א פסחים י ב), שכיון שאינו יכול לבערו, אין להטיל עליו חיוב הבדיקה שהוא מדרבנן (ב"ח או"ח תלה א)^[16].

• ויש אומרים שאף ביום טוב חייב לבדוק (תוספות פסחים י ב ד"ה ואם, וסמ"ג עשין לט, לפי מגן אברהם תלה סק"א), והוא הדין ביום טוב אחרון של פסח (מגן אברהם שם), ואף על פי שאינו יכול לבערו ביום טוב, יוכל לכפות עליו כלי עד מוצאי יום טוב (מגן אברהם שם)^[17].

בדיקה שלאחר החג

על הבדיקה שלאחר החג אינו מברך (רמב"ם חמץ ג ו; טוש"ע או"ח תלה א), שהרי בזמן זה הוא אוכל חמץ, ומה שהצריכוהו לבערו אינו אלא משום חשש תקלה שלא יבוא לאכלו, אבל אין בביעור מצד עצמו מצוה, שהרי אינו עובר אז על בל יראה ובל ימצא אפילו מדרבנן, מה שאין כן כשבודק בתוך הפסח, שיש בביעורו מצוה מצד עצמה, שכיון שגזרו חכמים שאין הביטול מועיל (ראה לעיל), הרי עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן, ולפיכך מברך (שלחן ערוך הרב שם ד, על פי המגיד משנה והכסף משנה שם).

המקומות

חייבים לבדוק בכל מקום שדרך בני אדם להכניס שם לפעמים חמץ (טוש"ע או"ח תלג ג, על פי משנה פסחים ב א, וגמ' שם ח א), ולכן צריכים לבדוק בכל חדרי הבית והעליות, שלפעמים אדם נכנס בהם ופתו בידו (טוש"ע שם).

מרתפי יין

אוצרות יין שמסתפק משם לשלחנו, צריך לבדקם (פסחים ח א; רמב"ם חמץ ב ו), אבל אוצרות יין שאין מסתפק משם אינם צריכים בדיקה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע תלג ג).

אכן אם יתכן שהכניס חמץ למרתף, חייב לבדקו, וסימן נתנו בדבר: מרתף של יין שאדם בוש לאכול בתוכו - כגון שמעבר של רבים לפניו (פני משה פסחים א א) - אין צריך בדיקה, וכשאינו בוש לאכול בתוכו, צריך בדיקה (ירושלמי שם).

מרתף גדול של יין, שמסתפק ממנו לשלחנו, ומסדרים אותו שורות שורות של חביות זו אצל זו עד שנתמלא כל קרקע המרתף, וחוזרים ומסדרים שורות אחרות על התחתונות עד התקרה, נחלקו תנאים באופן בדיקתו:

• יש אומרים שבודקים שתי שורות על פני כל המרתף (בית שמאי פסחים ב א).

• ויש אומרים שבודקים שתי שורות החיצונות שהן העליונות (בית הלל שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם ט).

ונחלקו אמוראים בפירוש הדעה הראשונה:

• יש אומרים ששתי השורות הן מן הארץ ועד שמי קורה, היינו אותה שרואה את הפתח על פני רוחב כל המרתף והשורה שלאחריה (רב יהודה בגמ' שם ח ב, ורש"י ד"ה שתי שורות).

• ויש אומרים ששתי השורות הן כמין כ"ף סופית: שורה בזקיפה, הרואה את הפתח, ושורה עליונה בשכיבה, הרואה את התקרה (רבי יוחנן שם, ורש"י ד"ה ור' יוחנן וד"ה גאם).

כמו-כן נחלקו אמוראים בפירוש הדעה השניה:

• יש אומרים ששתי השורות הן העליונה ושלמטה הימנה, היינו שורת חביות אחת על פני רוחב המרתף, אבל לא מן הארץ ועד הקורה, אלא אותה שורה הרואה את הכותל שבו הפתח ואת הקורה, ועוד שורה אחת למטה הימנה (רב שם).

• ויש אומרים עליונה ושלפנים הימנה, היינו שבגגה בודק שתי שורות על פני כל המרתף (שמואל שם).

בפסיקת ההלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו כפירוש הראשון (רמב"ם שם; רא"ש שם א יד, בשמו ובשם רבנו יונה), וכן הלכה (טוש"ע שם); ויש שפסקו כפירוש השני (רי"ף שם; רא"ש שם, בשם יש מן הגאונים; אורחות חיים ח"א, הלכות חמץ ומצה יו, בשם רב שרירא ורב האי ורי"ץ גיאת ורבנו אפרים)^[18].

אוצרות יין ואוצרות שמן

אוצרות שמן, אפילו כשמסתפק מהם, אינו צריך לבדוק, לפי שאדם יודע כמה שמן הוא צריך לסעודה, ומביא כל הצריך לו קודם הסעודה, מה שאין כן יין שאין לו קבע (גמ' שם לגירסתנו, ורש"י ד"ה יש קבע; טור או"ח תלג); ויש אומרים שאין הבדל בין אוצרות שמן ליין, שאם מסתפק מהם לעולם צריכים בדיקה (רמב"ם שם, לגירסתו בגמ').

חדרים שמונחים שם דברים שמוציאים מהם בשעת הסעודה

חדרים שמונחים שם פירות וכבושים וגבינות וכיוצא בהם, שדרך להיכנס לשם בתוך הסעודה ליטלם, חייב לבודקם (משנה ברורה תלג ס"ק יד), וכן בית העצים ובית המלח והנרות והתמרים ובית דגים קטנים, לפי שלפעמים עומד מתוך הסעודה להביא משם דברים אלה (פסחים ח א, ורש"י ד"ה ובי קירי; טור שם), אלא אם כן יודע שלא הכניס שם חמץ (רמב"ם שם).

חורים וזיזים

חורי הבתים והזיזים הבולטים מן הכתלים, אם אינם גבוהים ולא נמוכים, צריכים בדיקה, אבל הגבוהים או הנמוכים אינם צריכים בדיקה (פסחים ח א; רמב"ם חמץ ב ו; טוש"ע או"ח תלג ד).

נמוכים הם פחות משלשה טפחים (טוש"ע שם).

ובגדר גבוהים נחלקו הדעות: יש אומרים שהם אלה שאין יד אדם מגעת לשם (כן משמע בשו"ת הרא"ש יד ג, ורבינו ירוחם ה א), וכן הלכה (טוש"ע שם); ויש אומרים שהם למעלה מעשרה טפחים (ירושלמי שם), מפני שהנחת חמץ בחורים ובזיזים, הוא דבר שהתינוקות מצוים בו יותר מהגדולים, וכין שאין תשמישם לעולם יותר מעשרה, אין צריכים בדיקה ביותר מזה (בית יוסף שם).

בבית שהתינוקות מצויים שם, צריך לבדוק אפילו בחורים נמוכים, שמא הצניעו שם חמץ (אורחות חיים ח"א, הלכות חמץ ומצה י ו, וכסף משנה חמץ ב ה, בשם הראב"ד; מגן אברהם שם סק"ח), וכן אם ידוע שנשתמשו שם חמץ אפילו פעם אחת, צריך בדיקה (חק יעקב שם סק"ט).

ומכל מקום אין חיוב לבדוק אחרי פירורים בסדקים שבין מרצפות הבית (ארחות רבנו ב פסח ט, בשם החזון איש והגרי"י קנייבסקי).

חורים וסדקים שבקרקעית הבית

וכל זה בחורים שבכתלים, אבל חורים וסדקים שבקרקעית הבית, צריכים בדיקה, אפילו כשאין תינוקות מצויים שם, שיש לחוש שמא נפל ונתגלגל שם מעט חמץ (שלחן ערוך הרב או"ח תלג יח).

גגות שאינם ראוים לשימוש

גגות המשופעים שאינם ראוים לשימוש, כגון גג היציע והמגדל וכיוצא, אינם צריכים בדיקה (פסחים ח א, ורש"י ד"ה וגג היציע; טוש"ע או"ח תלג ה), אפילו הם בתוך הבית (טוש"ע שם).

רפת ולול

רפת בקר ולולים של תרנגולים, אינם צריכים בדיקה, שאם היה שם חמץ כבר אכלוהו הבהמות והתרנגולים (ברייתא פסחים ח א, ורש"י ד"ה ורפת; רמב"ם חמץ ב ו; טוש"ע שם ו).

חצר

החצר אינה צריכה בדיקה, שהעורבים ושאר עופות מצויים שם וכבר אכלוהו (גמ' פסחים ח א; טוש"ע שם). ודוקא מבדיקת ספק חמץ פטור, אבל כשהיה שם ודאי חמץ צריך לבדוק (סמ"ק צח; בית יוסף שם, בשמו; שו"ע שם), שאין ספק אכילת התרנגולים מוציא מידי ודאי חמץ (ב"ח שם).

מרפסת

מרפסת סגורה אפילו משלשה צדדים ויש לה גג - חייבת בבדיקת חמץ (סידור פסח כהלכתו יב ה).

חור בכותל

חור שבכותל שבין ישראל לחברו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו (ברייתא פסחים ח א; רמב"ם חמץ ב ה; טוש"ע או"ח תלג ז).

חור שבין ישראל לנכרי, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שדינו כחור שבין ישראל לחברו (תנא קמא בברייתא שם ב).

• ויש אומרים שאינו צריך בדיקה כלל, שמא יאמר הנכרי כשפים הוא עושה לו ונמצא בא לידי סכנה (פלימו שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שבסכנה הולכים אחרי המיקל (רא"ש פסחים א יג).

בתי כנסיות ובתי מדרשות

בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה - בליל ארבעה עשר (מגן אברהם תלג ס"ק יט) - שלפעמים עושים שם סעודות מצוה (ירושלמי פסחים א א; טור שם), ואפילו במקומות שאין עושים סעודות אלו, מכל מקום דרך התינוקות להכניס שם חמץ (טוש"ע שם י. וראה שו"ת מהרש"ם ה מט). ולענין ברכה – יש מהאחרונים שכתבו שיכול השמש לברך על בדיקה זו (שלחן ערוך הרב שם לו; משנה ברורה שם ס"ק מג); ויש מי שכתב שלא יברכו שם, כיון שיסוד הבדיקה היא כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, ובבתי כנסיות ובתי מדרשות אין מי שיעבור בזה (ערוך השלחן שם יב).

משרדים ומקומות עבודה

משרדים ומקומות עבודה יש להיזהר לבודקם בליל י"ד לאור הנר כדין בדיקת הבית (הליכות שלמה מועדים פסח ה ד).

כיסים

הכיסים או בתי יד של בגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ צריכים בדיקה (מהר"י וייל קצג, על פי שבת יב א; רמ"א שם), אלא אם כן אין דרכו לעולם ליתן שם חמץ (דרכי משה שם ה; מגן אברהם שם ס"ק כב, בשמו)^[19].

בית כסא

מנהג העולם שאין בודקים חמץ בבית הכסא אפילו במקום שמצויים שם ילדים קטנים, משום שסומכים על השטיפה והניקיון, ונחשב כמקום שאין מכניסים בו חמץ (שו"ת רבבות אפרים ג שה).

מכונית פרטית

אדם שיש ברשותו מכונית פרטית, יבדוק אותה לאחר בדיקת החמץ בביתו, ואין לחזור ולברך על בדיקה זו (יחוה דעת א ה; הליכות שלמה שם), שאין הליכה ממקום למקום נחשבת הפסק (ט"ז או"ח ח ס"ק יא; משנה ברורה תלב סק"ז).

חשש שמא גררה חולדה חמץ

אין חוששים שמא גיררה חולדה חמץ ממקום שמכניסים בו חמץ למקום שאין מכניסים בו חמץ (רמב"ם חמץ ב ז, לפירושו במשנה פסחים ט א).

נקיון לפני בדיקה

כל מקום הצריך בדיקה, צריכים לכבדו קודם הבדיקה (רוקח רסה, ומרדכי פסחים תקלו, על פי נדה נו ב; רמ"א או"ח תלג יא).

האור

אין בודקים את החמץ לא לאור החמה ולא לאור הלבנה, אלא לאור הנר (ברייתא בפסחים ז ב; רמב"ם חמץ ב ד; טוש"ע או"ח תלג א), מפני שאור הנר יפה לבדיקה (ברייתא שם ח א, וגמ' שם ד א). והסמיכו חכמים לפסוקים, שנאמר: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שמות יב יט), ובמציאה צריכים חיפוש, שנאמר: וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה (בראשית מד יב), וחיפוש הוא בנר, שנאמר: אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת (צפניה א יב), ונאמר: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן (משלי כ כז. פסחים ח א).

ואפילו עבר ולא בדק בליל ארבעה עשר, שדינו לבדוק ביום ארבעה עשר, לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר (ירושלמי פסחים א א; טוש"ע שם), ואפילו כשבודק לאחר המועד יבדוק בנר אפילו ביום (רוקח רסז; ט"ז או"ח תלה סק"ב).

אבוקה

וכן אין בודקים לאור האבוקה [ראה ערכה] (ברייתא פסחים ח א; רמב"ם חמץ ב ד; טוש"ע או"ח תלג ב), והיא קליעת שני נרות יחד (ערוך השלחן שם ב) שיש ריוח ביניהם ומכירים כל פתילה כשהיא לעצמה (פרי מגדים או"ח תלב אשל אברהם סק"ו), מחמת מספר טעמים:

• לפי שאינו יכול להכניסה לחורים ולסדקים כמו נר (רב נחמן בר יצחק בגמ' שם).

• שהאבוקה אורה לאחריה, והאדם האוחזה בודק לפניו (רב זביד בגמ' שם, ורש"י ד"ה אורו).

• שמתירא שלא יבעיר את הבית, ואין לבו יפה על הבדיקה (רב פפא בגמ' שם, ורש"י ד"ה בעית).

• שאור האבוקה דולק בקפיצות ואינו נמשך (רבינא בגמ' שם, ורש"י ד"ה האי).

הרבה אחרונים כתבו שאפילו בדיעבד שעבר ובדק לאור האבוקה לא יצא, וצריך לחזור ולבדוק לאור הנר (מגן אברהם תלג סק"ה; פרי חדש שם סק"ב; חק יעקב שם סק"ה; משנה ברורה שם סק"י); ויש שפסק שבדיעבד יצא באבוקה (ט"ז שם סק"ג), ויש לחוש לדבריו שלא לברך כשחוזר ובודק (שלחן ערוך הרב שם ט).

נר של שעוה

לכתחילה יש להיזהר שלא לבדוק בנר של חלב ושל שומן ושל שמן, אלא בנר של שעוה, לפי שמתירא שלא יטיף מן הנר על בגדיו, ולא יבדוק יפה (ארחת חיים, בדיקת חמץ ח, וכלבו מח, בשם הראב"ד; מאירי פסחים ב א, בשם גדולי המפרשים; רא"ש שם א יא, שכן נוהגים באשכנז; טור או"ח תלג, בשמו; שו"ע שם ב), או שמתירא שמא יטיף מהחלב על הכלים ויפסידם (משנה ברורה שם סק"ט), אך בדיעבד כשבדק באחד מנרות הללו יצא, ואין צריך לחזור ולבדוק בנר של שעוה (רבנו מנוח חמץ ב ד; ב"ח שם; פרי חדש שם סק"ב; חק יעקב שם סק"ה), ובשעת הדחק, שאין לו נר של שעוה, בודק אפילו לכתחילה בנר אחר (חק יעקב שם). ובימינו שנרות חלב עשויים מחומרים כימיים ונפט ואינם אוסרים את הכלים (דעת תורה יו"ד סד א), יש שכתבו שמותר להשתמש בהם לבדיקה אף לכתחילה (נטעי גבריאל פסח א יז יד).

פנס

מעיקר הדין מותר לבדוק חמץ לאור פנס (שערים המצוינים בהלכה קיא ד; חק לישראל (וועלץ) עמ' טז; באר משה (שטרן) ו קונטרס אלקטריק סג; יחוה דעת א ד; הליכות שלמה מועדים פסח ה יא)^[20], שאינו נחשב כאבוקה (יחוה דעת שם)^[21], ונר החשמל נקרא נר (בית יצחק יו"ד א קכ, ושם ב לא ה), אלא שהמנהג לבדוק בנר שעוה (שערים המצוינים בהלכה שם).

אכן, מקומות שאי אפשר לבדוק בנר מחשש דליקה, כגון במכונית ותחת רהיטים וכיוצא, יכול לכתחילה לבדוק לאור הפנס (באר משה שם; נטעי גבריאל פסח א יז יט), וכן אם אי אפשר לבדוק היטב לאור הנר, והפנס בודק בצורה טובה יותר, יש לבדוק לאור הפנס, כי העיקר הוא לבדוק שלא יהיה חמץ, ואור הנר הוא רק מכשיר למצוה (שבט הלוי א קלו).

אור החשמל המאיר בחדר

אין צורך לכבות את החשמל בשעת הבדיקה (ארחות רבנו ב פסח ו; נטעי גבריאל פסח א יז יב)^[22], אכן אין לבדוק רק לאורו, מפני שאינו נכנס בחורים ובסדקים (נטעי גבריאל שם יח, על פי הלל אומר או"ח רלא).

אכסדרה

אכסדרה (ראה ערכו), שאורה רב, נבדקת לאור החמה (פסחים ח א)^[23], ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שאפילו לכתחילה מותר לבדקה ביום לאור החמה (רש"י שם ד"ה לאורה; רי"ף שם).

• יש מפרשים שדוקא אם שכח או עבר ולא בדק בליל ארבעה עשר בודקה למחרתו ביום לאור החמה, אבל לכתחילה בודקה בליל י"ד (רמב"ם חמץ ב ד; אגודה פסחים א א; המאור והר"ן שם); וכן הלכה (טוש"ע או"ח תלג א).

• ויש מפרשים שיכול לבדקה לאור החמה בי"ד, אבל לא בי"ג (רבינו ירוחם ה א).

ברכתה

נוסח הברכה

קודם שמתחיל לבדוק יברך (פסחים ז א; רמב"ם חמץ ג ו; טוש"ע או"ח תלב א), ונחלקו אמוראים בנוסח הברכה:

• יש אומרים שברכתה "לבער חמץ" (רב פפי בשם רבא שם), לפי ש"לבער" פירושו להבא, וכך הוא צריך לברך, שהרי הברכה היא קודם עשית המצוה (ראה ערך ברכת המצוות), אבל "על ביעור חמץ" פירושו על ביעור שכבר ביער, והרי עדיין לא בדק (גמ' שם א-ב).

• יש אומרים שברכתה "על ביעור חמץ" (רב פפא בשם רבא שם א), לפי שאף "על ביעור" פירושו להבא (גמ' שם ב).

• ויש אומרים שברכתה "על מצות ביעור חמץ" (רב בירושלמי פסחים ב ב).

ומסקנת הגמרא שלהלכה מברכים "על ביעור חמץ" (גמ' שם), ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

• יש מפרשים שהברכה היא דוקא "על ביעור" ולא "לבער" (רמב"ם ברכות יא טו; תוספות שם ד"ה והלכתא, בפירוש השני; מאירי שם; אגודה פסחים א ח), לפי שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור, קודם שיבדוק, ו"לבער" משמעה ברכה על מה שצריך עוד לעשות (רמב"ם שם), או לפי שהברכה היא על הביעור, והביעור אינו נעשה עד למחר, ולכן אין ראוי לברך "לבער", שכל שהוא מברך בלמ"ד משמעה שהמעשה תכוף לברכה (מאירי שם).

• ויש מפרשים שיכול לברך בין "לבער" ובין "על ביעור", שהברכה היא על להבא, שעיקר הברכה היא על הבדיקה והביעור שיבוא, שהיא השריפה שלמחר, אלא שגם "על ביעור" משמע בין לשעבר ובין להבא (רש"י שם ד"ה והלכתא; תוספות שם, בפירוש הראשון; רא"ש שם א י), ואף על פי שאינו מבער אלא למחר, מכל מקום מברך "על ביעור", שהבדיקה היא תחילת הביעור, וגם מפני שמבטל מיד לאחר הבדיקה (רא"ש שם; טור שם), ומכל מקום יש סוברים שיותר טוב לברך "על ביעור", כדי שיהא ניכר מברכותיו שהוא תלמיד חכם ויודע שאפשר לברך "על ביעור" (ר"ן שם, בשם הראב"ד; מאירי שם, בשם גדולי זקנינו).

לכן, יברך "על ביעור חמץ" (טוש"ע או"ח תלב א), ואם ברך "לבער חמץ", לא יברך שנית, שספק ברכות להקל (המאור פסחים ז ב; ב"ח שם א; ערוך השלחן שם א).

מדוע אין מברכים "על בדיקת חמץ"

מספר טעמים ניתנו מדוע נוסח הברכה אינו "על בדיקת חמץ":

• מכיון שהביעור של החמץ שאינו ידוע לו נעשה בביטול בלב, הנעשה מיד אחרי הבדיקה, אם כן הבדיקה היא עצמה תקנת הביעור (ב"ח או"ח תלב א, בדעת הרא"ש והטור).

• לשון "ביעור" כולל הכל: בדיקה ובעור וביטול, כמו: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו יג. כלבו מח), והוא לשון פינוי, שמפנה אותו מבית, אף כאן שמפנה אותו להוציאו (שבלי הלקט רו).

• שהבדיקה אינה עיקר המצוה אלא הביעור (מאירי פסחים ז א; בית יוסף שם), שאם יבדוק ולא יבער לא קיים כלום (בית יוסף שם), ואנו מברכים על העיקר (מאירי שם).

מדוע אין מברכים "על בטול חמץ"

מספר טעמים ניתנו מדוע נוסח הברכה אינו "על בטול חמץ":

• הביטול הוא בלב, ואין מברכים על דברים שבלב (בית יוסף או"ח תלב א).

• בכלל הלשון "בעור" ישנו לביטול, ואין בכלל הלשון "ביטול" ביעור (בית יוסף שם).

ברכת שהחיינו

נחלקו ראשונים אם מברכים שהחיינו על מצות הבדיקה:

• יש אומרים שיש לברך שהחיינו, מפני שמצוה זו באה מזמן לזמן (עיטור, עשרת הדברות הלכות ביעור חמץ, דף קכ טור ג, במהדורת רמ"י, בשם איכא דבריך; שו"ת הרשב"א א רכג, בשם יש מי שמברך).

• יש אומרים שאין חיוב בדבר, אך הרשות נתונה למי שרוצה לברכה (מסקנת העיטור שם).

• ויש אומרים שאין לברכה (עיטור שם, בשם איכא דלא בריך; שו"ת הרשב"א שם, בשם יש שאינו מברך, ובמסקנתו), וכן הלכה (כן משמע בטוש"ע או"ח תלב א)^[24].

מספר טעמים נאמרו לדעה זו:

• שאין המצוה תלויה בזמן, שהרי המפרש בים והיוצא בשיירא אם דעתו לחזור חייב לבדוק אפילו מראש השנה, ולכן אין כאן ברכת הזמן (עיטור שם; שו"ת הרשב"א שם)^[25].

• שהבדיקה אינה עיקר המצוה, אלא הביעור, ומי שבדק ומצא חמץ ולא ביער, לא עשה דבר (שבלי הלקט רו).

• שכיון שהבדיקה הוא צורך הרגל, סומך על ברכת שהחיינו שמברך ברגל (רא"ש פסחים א י; טור שם, בשמו).

• שאין לברך שהחיינו על מצוה שלא באה אלא כדי להרחיק מעבירה, שלא ימצא חמץ בביתו (מאירי פסחים שם; כן משמע מרבינו ירוחם ה א, בשם רבי פרץ).

• שאין מברכים שהחיינו אלא על דבר שיש בו קצת הנאה (מאירי שם), וכאן אדרבה אין לו שמחה והנאה בדבר, כי מצטער על איבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו (אבודרהם, ברכת המצוות ומשפטיהם).

זמן הברכה

בזמן ברכת "על ביעור חמץ" נחלקו ראשונים:

• רוב הראשונים אומרים שיש לברך לפני תחילת הבדיקה, שכל הברכות מברך עובר לעשייתן (רי"ף פסחים ז ב; רמב"ם חמץ ג ו), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תלב א).

• ויש אומרים שיש לברך בככר הראשון שמוצא (מרדכי פסחים תקלו, בשם ספר הפרדס; מאירי פסחים ז א, בשם יש אומרין), שמא לא ימצא חמץ ולא יבערו (מאירי שם).

יש מי שכתב שתיכף אחר הברכה יתחיל לבדוק במקומות שמכניסים בהם כזית חמץ, שבהם יש חיוב בדיקה לכל הדעות, ורק לאחר מכן יבדוק במקומות שמכניסים בהם פחות מכזית, שבהם יש מחלוקת האם יש חובה לבדוק (אורח משפט או"ח קכח א ה).

התחיל לבדוק ללא ברכה

התחיל לבדוק בלי ברכה, מברך כל זמן שלא סיים בדיקתו (כלבו מח; רמ"א או"ח תלב א), שכל מצוה שיש לה משך זמן כל עוד שמברך לפני סיום המצוה, נחשב הדבר כעובר לעשייתו (כלבו שם).

סיים הבדיקה וטרם ברך

אם סיים הבדיקה וטרם ברך, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שמברך מחר בזמן שריפת החמץ, שהרי הברכה היא "על ביעור חמץ", והיה ראוי לברך על שרפת החמץ, אלא שנפטר בברכה שבשעת הבדיקה, וזה שלא בירך אז יברך בשעת השריפה (מגן אברהם תלב סק"ב).

• ויש אומרים שלעולם אינו מברך אלא בשעת הבדיקה (ב"ח שם א).

ולכן יברך בשעת שריפה בלי שם ומלכות (חק יעקב שם סק"ו; שלחן ערוך הרב שם ה).

דבור בזמן הבדיקה

אין לשוח בין הברכה לתחילת הבדיקה (רא"ש פסחים א י; טוש"ע או"ח תלב א), וטוב שלא ישוח עד גמר הבדיקה (שו"ע שם), ואם שח בדברים שאינם צורך הבדיקה יחזור ויברך, שהפסיק בין הברכה לתחילת המצוה (מגן אברהם שם סק"ג).

אם שח לאחר שהתחיל לבדוק, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שחוזר ומברך (מרדכי פסחים תקלו, בשם תשובת הגאונים; רא"ש וטור שם, בשם יש מוסיפין), ואינו דומה לשח באמצע סעודתו בסוכה שאינו חוזר ומברך (ראה ערך סוכה), לפי שאם ירצה שלא לאכול עוד ולא לישב בסוכה הרשות בידו, אבל בבדיקת חמץ מוכרח הוא לגמור הבדיקה שלאחר השיחה (ט"ז שם סק"ג).

• ויש אומרים שאינו מברך שנית, כיון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה (רא"ש שם), ואינו דומה למפסיק בין שחיטה לשחיטה, שחוזר ומברך (ראה ערך שחיטה), שכל שחיטה מצוה מיוחדת היא, אבל כל הבדיקה היא מצוה אחת (ר"ן שם), וכן הלכה (טוש"ע שם), ומכל מקום טוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק היטב בכל המקומות (רא"ש שם; טוש"ע שם).

אם עשה צרכיו בתוך הבדיקה יברך ברכת "אשר יצר" (נטעי גבריאל פסח א יד הערה ח).

ברכה אחת על מספר בתים

בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים – שאין הליכה ממקום למקום נחשבת הפסק (ט"ז או"ח ח ס"ק יא; משנה ברורה תלב סק"ז) - ואם בעל הבית רוצה יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך, ויתפזרו לבדוק איש במקומו, שעשרה שעושים מצוה אחת - אחד מברך לכולם (טוש"ע שם ב).

אם בעל הבית אינו בודק בעצמו כלל ומצוה לאחר לבדוק, השליח הבודק מברך (מגן אברהם שם סק"ו).

נטילה לפני הברכה

נהגו ליטול ידים - ללא ברכה (חק יעקב או"ח תלב סק"א) - לפני ברכת בעור חמץ (מהרי"ל, הלכות בדיקת חמץ ב; ב"ח שם ה; מגן אברהם שם, בפתיחה, בשמם), שכל ברכה צריכה נטילת ידים לפניה (מהרי"ל שם), או שמאחר שבדיקת החמץ באה לטהרת הרגל, אם כן מצוה חשובה היא וראויה להיות בנקיות (שו"ת מהרש"ל פו. וראה משנה ברורה שם סק"ב).

ויש אומרים שאין ראוי לעשות כן אלא כשאין הידים נקיות, אבל כשהן נקיות העושה כן הוא מגסי הרוח (ב"ח שם, בשם מהרש"ל), ומכל מקום יכול ליטול ידיו לאחר היסך ושפשוף (שו"ת מהרש"ל שם; ב"ח שם, בשמו).

הבודק מיד לאחר תפלתו, ונטל ידיו קודם תפלת ערבית ולא הסיח דעתו מהנטילה, אינו צריך ליטול ידיו (ערוך השלחן שם א).

הנחת פתיתי חמץ

נהגו להניח - עשרה (פרי עץ חיים כא ה; ערוך השלחן או"ח תלב ד)^[26] - פתיתי חמץ קודם הבדיקה (מהרי"ל, הלכות בדיקת חמץ ח, שיש נוהגים כן ביש ארצות; רמ"א שם ב).

• יש מהראשונים שחלק על מנהג זה וכתב שזהו מעשה נשים, ואין לו שורש (תמים דעים לראב"ד כט).

• ויש מהאחרונים שכתב שמוטב לבטלו, כי יש לחשוש שמא לא ימצא הבודק את הפתיתים (ט"ז שם סק"ד).

מספר טעמים נאמרו להנחה זו:

• כדי שימצאם הבודק, ולא תהיה ברכתו לבטלה (רמ"א שם), שעיקר הבדיקה היא הביעור, ואם אין לו מה לבער תהיה ברכתו לבטלה (ראה להלן. שבלי הלקט רו; מאירי פסחים ז א)^[27].

• כדי שיזכור ביום לבטל החמץ בשעה שמבערו, אבל אם לא יניח פתיתי חמץ ולא יהיה לו מה לבער, יש לחוש שישכח לבטל החמץ (מהר"י וייל קצג).

• כדי לזרזו בדבר, שאם יבדוק ולא ימצא זמן מה יתרשל שוב ויתייאש מן הבדיקה ולא יבדוק עוד היטב, לכך מניחים לו פתיתים, שעל ידי זה שימצא חמץ יתן לבו לבדוק היטב אולי ימצא עוד (חק יעקב שם ס"ק יד).

• בחמץ שאינו ידוע די בביטול בלבד, ולא שייך לברך על הביטול, שהרי אין מברכים על מחשבה שבלב, וכיון שמיד שרוצה לבער החמץ הרי נתבטל ממילא ואינו מחויב לבערו, לכן מניחים חמץ ידוע כדי שיוכל לברך על ביעורו (ישועות יעקב שם סק"ג).

• כיון שמנקים הבית קודם הבדיקה ובודקים היטב שלא יהיה בו חמץ, מעיקר הדין נחשב הדבר לבדיקה, ואם לא יניח פתיתי החמץ לא יוכל לברך על הבדיקה (העמק הלכה קכח).

לדברי הכל אם לא נתן לא עכב, ואין כאן ברכה לבטלה, שכך היא המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא, ואם לא ימצא אין בכך כלום (מהרי"ל שם; רמ"א שם).

יש להניח פתיתים נוקשים, שלא יתפררו, ובמקום המשומר מתינוקות ועכברים (מהרי"ל שם; משנה ברורה שם ס"ק יב)^[28], ונהגו שבני הבית מניחים אותו ולא הבודק (כן משמע בתרומת הדשן קלג, ובחק יעקב שם)^[29], בליל י"ג, לפני הבדיקה (דברי הגאונים תלב סא)^[30].

הבודקים רק כדי למצוא הפתיתים, ואינם שמים על לבם לבדוק הבית מחמץ, אינם עושים כראוי (תרומת הדשן שם).

בבית שכור

המשכיר בית לחברו ומסר את המפתחות לשוכר, השוכר חייב לבדוק, אף על פי שהחמץ הוא של המשכיר, אבל אם לא מסר לו את המפתחות, המשכיר חייב לבדוק (פסחים ד א; רמב"ם חמץ ב יח; טוש"ע או"ח תלז א), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמסירת המפתח הוא הקנין, שהשוכר קונה בו את הבית לשכירותו, ולכן מסירת המפתח הוא שגורם לחיוב הבדיקה (רש"י שם ד"ה מסירת מפתח).

• יש אומרים שמסירת המפתח אינו קנין, אלא שחיוב הבדיקה חל על השוכר, אף על פי שעוד לא קנה את הבית באחד מדרכי הקנינים, כל שהמפתחות בידו, והמשכיר אינו יכול להיכנס לשם (תוספות שם ד"ה אם, בשם ר"י; ריטב"א שם; רשב"א בבא קמא נב א), ובלבד שלקח את המפתחות על דעת לקנות ולזכות בבית אחר כך, אבל אם המפתחות הם בידו בתורת פקדון, אינו חייב לבדוק (תוספות שם). והוא הדין כשקנה את הבית באחד מדרכי הקנינים, אף על פי שעוד לא נמסרו לו המפתחות, חייב השוכר לבדוק (ב"ח שם א, וט"ז שם סק"א, לדעה זו).

• ויש אומרים שאין מסירת המפתחות מחייבת את השוכר לבדוק אלא אם כן קנה את הבית באחד מדרכי הקנינים, אלא שהקנין בלבד בלי מסירת המפתחות עדיין אינו מחייבו לבדוק, כיון שגוף הבית של המשכיר, ואף החמץ הוא שלו, והשוכר אינו יכול עדיין להיכנס לשם מפני שהמפתחות בידו של בעל הבית (ר"ן שם; מאירי שם; מגיד משנה חמץ ב יח), וכן הלכה (שו"ע או"ח תלז א).

מסירת המפתח לאחר ליל ארבעה עשר

במה דברים אמורים כשמסירת המפתחות היתה קודם שנכנס ליל ארבעה עשר, אלא שהשכירו לצורך ארבעה עשר וממנו ואילך, אבל אם חל ארבעה עשר קודם שמסר לו המפתח, כבר חל חיוב הבדיקה על המשכיר (רי"ף ור"ן פסחים ד א; רמב"ם חמץ ב יח; טוש"ע או"ח תלז א), וכן לסוברים שקנין בלבד בלי מסירת מפתח מחייב את השוכר לבדוק, הרי זה כשהקנין היה קודם שנכנס ליל ארבעה עשר (ב"ח שם א, וט"ז שם סק"א, לדעה זו).

אם הודיע המשכיר לשוכר שלא בדק ושתק לו, חייב השוכר לבדוק אף אם לא מסר לו את המפתחות, שהרי קיבל עליו הבדיקה, ויחזור אחרי המפתחות (מאירי שם, בשם קצת גאונים)^[31].

כששכר בארבעה עשר ואינו יודע אם הבית בדוק

השוכר בית מחברו בארבעה עשר, ואינו יודע אם הוא בדוק או לא, אם המשכיר בעיר - שואלו אם בדקו (פסחים ד א; טוש"ע או"ח תלז ב), שבכל מקום שאפשר לברר אין סומכים על החזקה (ראה ערך חזקה. ט"ז שם סק"ג; מגן אברהם שם סק"ד); ואם אינו בעיר - חזקתו בדוק (פסחים שם ב; רמב"ם חמץ ב יז; טוש"ע שם), שהכל חברים הם אצל חמץ, וחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (פסחים שם), ומבטלו בלבו ודיו (טוש"ע שם).

בבית מלון

השוכר חדר במלון או באכסניא תמורת תשלום, והגיע לשם לפני ליל י"ד בניסן, וקיבל את מפתח החדר – על השוכר לבדוק את החדר ובברכה, כדין שוכר המבואר לעיל (סידור פסח כהלכתו א יב ח; הליכות שלמה מועדים פסח ה יט); ואם הגיע למלון ביום י"ד או באמצע הפסח – יברר אם בדקו את החדר כדין, ואם לאו – יבדוק בברכה (סידור פסח כהלכתו שם).

בבית חולים

חולה המאושפז בבית חולים אור לי"ד בניסן, חייב לבדוק את החמץ בארון שליד מיטתו, אך לא יברך על בדיקה זו, כיון שאינו שוכר את המקום, וניתן להעבירו מחדר לחדר (תורת היולדת מג א)^[32]; אבל אם הוא מאושפז בבית חולים פרטי, ושוהה בחדר פרטי, יכול לברך (סידור פסח כהלכתו שם).

הנאמנים בבדיקה

הכל כשרים לבדוק את החמץ, אפילו נשים ועבדים וקטנים, אם יש בקטנים דעת לבדוק (רמב"ם חמץ ב יז), ונאמנים להעיד ולומר שאנו בדקנו את הבית, אפילו אם הבית ידוע לנו שלא היה בדוק מבלעדיהם (פסחים ד ב; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח תלז ד), לפי שחיוב הבדיקה הוא מדברי סופרים, שהרי מן התורה די בביטול, וחכמים האמינום באיסור שהוא מדבריהם (פסחים שם).

ולפיכך לאחר שש שעות, שאינו יכול עוד לבטל (ראה ערך בטול חמץ), אינם נאמנים, שהרי אז חיוב הבדיקה הוא מן התורה (שלחן ערוך הרב שם ו; משנה ברורה שם ס"ק טז).

נאמנות נשים

ואף על פי שהנשים נאמנות על איסורי תורה כשבידן לתקן האיסור, כגון בטבילת נדה ושחיטה וכיוצא (ראה ערך אשה), אבל מתוך שהבדיקה יש בה טורח גדול, והנשים עצלניות הן, לא האמינו להן חכמים אלא כשהבדיקה היא מדברי סופרים (תוספות שם ד"ה הימנוהו, על פי ירושלמי שם א א), ולכתחילה אין לסמוך מטעם זה על נשים אפילו כשכבר ביטל את החמץ (ב"ח או"ח תלו ב; מגן אברהם תלז סק"ח); ויש מהראשונים החולק וסובר שלא הוצרכו לומר טעם שחיוב הבדיקה הוא מדברי סופרים אלא בשביל עבדים וקטנים, אבל הנשים נאמנות אפילו באיסור תורה בכל מקום שעד אחד נאמן (מאירי שם), ולא אמרו שהנשים עצלניות הן ואינן טורחות בבדיקה, אלא אדרבה הן עצלניות ועושות מלאכתן במתון, ואינן טרודות בעסקים אחרים, ובדיקתן בדיקה מדוקדקת ביותר (מאירי שם, בפירוש הירושלמי).

אחר הבדיקה

החמץ שמשייר לצורך אכילתו

מה שמשייר אחר הבדיקה לצורך אכילתו בלילה ולמחר בבוקר, יניחנו בצנעא, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו (משנה פסחים י ב, ור"ן שם, וברייתא שם ט ב; רמב"ם חמץ ג ב; טוש"ע או"ח תלד א), שאם תטול חולדה החמץ בפניו, או אם ימצא חסר ממספר החתיכות שהניח, יצטרך לבדוק פעם אחרת (גמ' שם ט ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כפיית כלי

כיצד הוא עושה? כופה עליו כלי (ירושלמי שם א ג; שו"ע או"ח תלד א), או יתלנו באויר, או יניחנו בתיבה, מקום שאין עכבר יכול לבוא לשם (טוש"ע שם).

כפה עליו כלי וכיוצא ולא מצאו, אינו צריך לבדוק שנית, שבודאי אדם נטלו משם (ירושלמי שם; טוש"ע שם), אלא אם כן הניחו במקום שהתינוקות יכולים להגיע לשם, שאז צריך לבדוק שנית (מגן אברהם שם סק"ג).

אם לא כפה כלי

לא כפה עליו כלי ואינו יודע אם חסר מהחמץ או לא, אינו צריך לבדוק, ואין חוששים שמא גררתו חולדה (טוש"ע או"ח תלד א), וכן אין חוששים שמא בשעת הבדיקה גררה חולדה מזוית שבדק לזוית שעוד לא בדק, או לבית שבדק מבית שעוד לא בדק, שאם כן יש לחוש אף מחצר לחצר, שבעל חצר זו בדק קודם בעל חצר אחרת, וכן מעיר לעיר, ואין לדבר סוף (משנה פסחים ט א, ורש"י ד"ה אין, וד"ה שאם כן; רמב"ם חמץ ב ז).

החמץ שמצא בשעת הבדיקה

נחלקו ראשונים מתי מבער החמץ שמצא בשעת הבדיקה:

• יש אומרים שמבערו למחר, בשעת ביעור חמץ (רמב"ם חמץ ג א; סמ"ג עשין לט; סמ"ק צח)^[33], וכן המנהג (ב"ח או"ח תלד א; שלחן ערוך הרב שם א; משנה ברורה שם סק"ב).

• ויש אומרים שחייב לבער תיכף לאחר הבדיקה, שמא תגררנו חולדה, ולא התירו לסמוך על זה שיצניעו אלא לצורך אכילתו בלבד (מרדכי פסחים תקמא, בשם רבינו יעבץ; הגהות מיימוניות שם ב, בשם רבינו יהודה משפיר"א).

בטול חמץ

על פי שתיקנו חכמים לבדוק את החמץ כדי לבערו, ומן התורה כל שבדק שוב אינו צריך לבטל, שהרי החמץ שמצא בבדיקה יבער מן העולם (ר"ן פסחים ו ב), מכל מקום תיקנו שאחר הבדיקה יבטל את החמץ שלא מצא (רב יהודה אמר רב שם), שמא ימצא גלוסקא יפה לאחר זמן האיסור ודעתו עליה (רבא וגמ' שם), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שכעת אינו יודע כלל מהגלוסקא, וימצא אותה בתוך הפסח, והיא חשובה בעיניו, ויחוס עליה לבערה תיכף, וישהנה מעט אפילו רגע אחד עד שתתיישב דעתו להכריח טבעו מצד המצוה, ובאותו שיהוי עובר בבל יראה ובל ימצא (רש"י שם ד"ה ודעתו; ר"ן שם; מאירי שם).

• יש מפרשים שחששו שמא ימצא גלוסקא יפה, ומתוך חשיבותה אינה בטלה מאליה כפירורים קטנים שבטלים ממילא, ואפילו אם לא יחוס עליה כשימצאנה עובר בבל יראה (תוספות שם ד"ה ודעתיה), אם יתרשל מלשרפה כשימצאנה (מאירי שם).

• ויש מפרשים שחששו שמא יעבור על בל יראה למפרע כשימצא גלוסקא יפה, שלא בטלה מאליה כפירורים, וידע בה קודם לכן בשעת הבדיקה, ושכחה אחר כך בשעת הביעור (רא"ש שם א ח, לפי הב"ח או"ח תלד ב, והמגן אברהם שם סק"ב; רמב"ם חמץ ג ח, לפי המגן אברהם שם)^[34].

אמירה בשעת הבטול

בשעת בטולו יאמר: "כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו - יבטל" (רב בירושלמי פסחים ב ב), כדי להוציא מכלל הביטול את החמץ הידוע לו שמשאיר לאכילתו למחר, שאינו מבטלו עכשיו (מאירי פסחים ו ב; רבינו ירוחם ה א; כלבו מח), ויש מוסיפים בו: "והרי הוא כעפר" (רמב"ם חמץ ג ז). וגאונים כתבו שאומרה בארמית: "כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה - ליבטיל וליהוי עפרא" (הלכות גדולות יא), כדי שיבינוהו עמי הארצות שבבבל (דרכי משה או"ח תלד ב), ובכל לשון שאומרה יוצא ידי חובה (כלבו מח), אם יודע ענין הביטול, שמבין שמפקיר חמצו (מגן אברהם שם סק"ו), ועדיף לאומרה בלשון שמבין (דרכי משה שם, בשם מהר"י ברין).

ועיקר הביטול הוא הביטול בלב, והאמירה מנהג שנהגו בו (טור או"ח תלו; ב"ח או"ח תלד ב), משום עמי ארצות שישכחו לבטל בלב (מנהגים (טירנא), הגהות המנהגים ערב פסח ע; ב"ח שם), ולא תקנת חכמים (טור שם; ב"ח שם).

נוסחאות האמירה בראשונים

הראשונים כתבו נוסחאות שונות באמירה זו, השונות מנוסח הגאונים:

• יש שהוסיפו "כל חמירא וחמיעא" - כל חמץ ושאור (מאירי פסחים ו ב; כלבו מח), לפי שאין השאור בכלל החמץ (כן משמע בתרומת הדשן קלד); ויש שכתבו שאין בכך צורך, שבלשון ארמית "חמירא" כולל שניהם (תרומת הדשן שם), ורק כשמבטל בלשונות אחרים יש לפרט חמץ ושאור כל אחד בפני עצמו, והוא הדין בלשון הקודש (רמ"א או"ח תלד ב)^[35].

• יש שכתבו שאין לומר "בתוך ביתי", או "בהדין ביתא", אלא "ברשותי", כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרים (טור שם; רבינו ירוחם ה א; כלבו מח).

• יש ששינו במקום "ולא ידענא": "דלא חזיתיה" (רי"ף שם; רא"ש שם א ט; טוש"ע שם), או כשאומר בלשון הקודש: שלא ראיתיו (רמב"ם חמץ ג ז), כדי לכלול גם מה שהיה ידוע לו אלא שלא ראהו עכשיו (ב"ח שם ב).

• יש שכתבו שצריכים לומר גם: "ולא ידענא ביה", כדי להוציא מכלל הביטול גם את החמץ שהצניע קודם הבדיקה לאכילתו למחר, שלא ראהו אבל ידוע לו, ואינו מבטל עכשיו (מאירי שם; כלבו שם).

• יש שהוסיפו גם "ודלא ביערתיה" (רי"ף שם; רא"ש שם; טוש"ע שם), כדי לכלול גם מה שראה בשעת הבדיקה ושכח ליטלו (ב"ח שם), או לכלול מה שלקח כדי לאכול למחר, אם ישתייר וישכח למחר מלבערו (דריש שם סק"א).

• יש מוסיפים: "ולהוי הפקר כעפרא דארעא" (הגהות מיימוניות חמץ ג ז, בשם ראבי"ה), לחוש לסוברים שביטול הוא מטעם הפקר (ראה ערך בטול חמץ).

נוסח האמירה בימינו

בימינו נוהגים לומר לאחר הבדיקה בלילה: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה, ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא" (נוסח רוב ההגדות, על פי נוסח הב"ח שם)^[36] – ובלשון הקודש: כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו ושאינני יודע אותו, יבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ; ויש שנהגו שלא לומר בלילה "הפקר", אלא רק ביום (לוח לארץ ישראל, ערב פסח), לחוש הן לסוברים שביטול הוא מטעם הפקר, והן לסוברים שביטול הוא משום חיוב ההשבתה (ראה ערך בטול חמץ). ובביטול היום יאמר: דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה (שו"ע או"ח תלד ג).

ספק חמץ בבית בדוק

עכבר שנכנס לבית בדוק עם ככר

עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו, צריך לבדוק הבית שנית, ואין תולים לומר שמא אכלו, שהחמץ שהכניס לבית הוא ודאי ואכילתו ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי (פסחים ט א), ואפילו נכנס אחריו ומצא פירורים, אין אומרים שהם מאותו הככר שהכניס העכבר, שאין דרכו של עכבר לפרר, ובודאי הפירורים הם ממקום אחר (גמ' שם י ב; רמב"ם חמץ ב ח; טוש"ע או"ח תלח א), ואפילו שהפירורים הם כדי כל הככר (רא"ש שם א יד; ור"ן שם; טוש"ע שם)^[37].

נכנס העכבר עם חמץ לבית, ובדק אחריו ולא מצא כלום - אם ביטלו, לדברי הכל אין צריך יותר בדיקה (תוספות שם ד"ה על), ואם לא ביטלו, תלוי הדבר במחלוקת תנאים:

• יש אומרים שאין הבדיקה מועילה כלום, וצריך לבטלו (גמ' שם, לרבי מאיר).

• ויש אומרים שכיון שבדק ולא מצא תולים שעכבר אכלו, ואין צורך לבטלו (גמ' שם, לחכמים), וכן הלכה (רמב"ם חמץ ב יא; טוש"ע או"ח תלט ב).

בדק אחריו קצת מן הבית ומצא חמץ, ואינו יודע אם הוא אותו שהכניס העכבר או חמץ אחר - אם ביטלו, לדברי הכל אין צריך לבדוק יותר (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואם לא ביטלו, אף זה תלוי במחלוקת תנאים:

• יש אומרים שתולים שאותו שאבד הוא אותו שמצא (גמ' שם, לרבי).

• ויש אומרים שצריך לגמור בדיקת כל הבית (גמ' שם, לרבן שמעון בן גמליאל), וכן הלכה (טור שם).

תינוק שנכנס לבית בדוק עם ככר

תינוק שנכנס לבית בדוק וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורים, אין צריך לחזור ולבדוק, שדרך התינוק לפרר (גמ' שם), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאפילו אין בפירורים כדי כל הככר, שחזקתו שאכלו, ואלו הפירורים נפלו ממנו בעת אכילתו (רמב"ם שם ט; שו"ע שם, בסתם).

• ויש אומרים שאם אין בפירורים כדי כל הככר - צריך לחזור ולבדוק (תוספות שם ד"ה מפני; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

עכבר הנוטל מערימות של מצה וחמץ

הניח תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל ונכנס לבית בדוק, ולא ידענו אם חמץ נטל או מצה נטל, צריך לחזור ולבדוק, שכל קבוע כמחצה על מחצה, וספק איסור לחומרא (פסחים ט ב ורש"י ד"ה היינו; רמב"ם חמץ ב י; טוש"ע או"ח תלט א), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא כשלא ביטל, אבל אם ביטל ספק דבריהם להקל (תוספות שם ד"ה היינו, לדעת רש"י; ראב"ד בהשגות לרמב"ם שם; טור שם).

• ויש אומרים שאפילו ביטלו, שאין הבדיקה אלא מדרבנן, כך הדין, לפי שהבדיקה נתקנה בתחילה על הספק, לפיכך החמירו בספיקה יותר מבשאר ספיקות של דבריהם (מגיד משנה שם, בשם הגאונים, ולדעת הרמב"ם; ראב"ד בהשגות למאור שם).

היה הככר קטן, שהעכבר יכול לאכלו, אין צריך לבדוק אפילו אם לא ביטלו, שהרי הוא ספק-ספיקא: שמא היה מצה, ושמא אכלו (טור ורמ"א שם).

פירש הככר ממקום קביעתו ונטלו העכבר, בכל ענין אינו צריך לחזור ולבדוק, שאנו אומרים שמן הרוב נטלו והוא מצה (גמ' שם; רמב"ם שם יא; טוש"ע שם).

הניח חתיכות חמץ לאחר בדיקתו ומצא לאחר מכן מספר שונה

הניח תשע חתיכות חמץ ומצא עשר, או שהניח עשר ומצא תשע, יש לתלות במחלוקת תנאים:

• יש אומרים שהראשונות מונחות במקומן, אלא שחתיכה אחת נתווספה או נתחסרה על ידי אדם, ולכן במקרה הראשון אין צריך לבדוק כלום, ובמקרה השני צריך לבדוק רק עד שימצא האחת החסרה (פסחים י א, לרבי, ורש"י ד"ה היינו סיפא).

• ויש אומרים שיש לחוש שהראשונות גיררו חולדות, ואלו אחרות הן, ולכן בשני המקרים צריך לבדוק כל הבית (גמ' שם, לחכמים, ורש"י שם), וכן הלכה (רמב"ם חמץ ב יב; טוש"ע או"ח תלט ג), ואין חילוק בזה בין אם ביטל ובין אם לא (טור שם; שלחן ערוך הרב שם ז).

אכן חילוק אחר יש, בין אם היו קשורות ובין אם לא:

• בהניח עשר ומצא תשע, אין לומר שאחרות הן אלא כשהיו קשורות יחד, אבל אם לא היו קשורות - אין צריך לבדוק אלא עד שימצא האחת החסרה בלבד (תוספות שם ד"ה הניח; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים), אם ביטל, או שעדיין יכול לבטל (שלחן ערוך הרב שם).

• אבל בהניח תשע ומצא עשר אין הבדל בין קשורות לאינן קשורות (מגן אברהם שם ז; שלחן ערוך הרב שם ח); ויש אומרים שאף בזה אין צריך לבדוק כשאינן קשורות (חידושי הגהות על הטור שם, בשם מהרל"ח; מהר"ם חלווא פסחים שם).

הניח חמץ בזוית זו ומצא בזוית אחרת

אף כשהניח חמץ בזוית זו ומצא בזוית אחרת, יש לתלות במחלוקת תנאים:

• יש אומרים שאין צורך לבדוק שנית את הבית, שאנו אומרים הוא עצמו נטלו מזוית לזוית ושכח (גמ' שם ב, לרבן שמעון בן גמליאל, ורש"י ד"ה חסורי מיחסרא).

• ויש אומרים שצריך לחזור ולבדוק כל הבית, שמא זהו חמץ אחר, והראשון גירר עכבר למקום אחר בבית (גמ' שם, לחכמים, ורש"י שם), וכן הלכה (רמב"ם חמץ ב יב; טוש"ע או"ח תלט ד)^[38].

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהדין כך אפילו ביטלו (משנה למלך שם, ובית יוסף שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש אומרים שאם ביטלו אינו צריך לחזור ולבדוק (טור שם; לבוש שם ד; שלחן ערוך הרב שם ט), אם יודע מנין הככרות שהניח, ומצא כמנין שהניח (שלחן ערוך הרב שם, על פי תוספות שם ד"ה הניח).

צבור חמץ שנטל עכבר ממנו

צבור של חמץ בחצר, שבא עכבר ונטל ממנו, ואין ידוע אם נכנס לבית בדוק או לא נכנס, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין צורך לחזור ולבדוק (פסחים י א; טור או"ח תלט) אם ביטלו, או שאין הככר גדול, שיש גם ספק שמא אכלו, ואף על פי שהבית קרוב מאד (טור שם).

• ויש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת של תנאים, והלכה שצריך בדיקה (רמב"ם חמץ ב יב; מגיד משנה שם, בשם הגאונים), שבדיקת חמץ תחילתה על הספק נתקנה, ולכן דנו בה ספק זה לחומרא (מגיד משנה שם).

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמ"א שם ב; משנה ברורה ס"ק יא); ויש פוסקים כדעה השניה (שו"ע שם).

ואם היו שני בתים בדוקים, וידוע שנכנס העכבר לאחד מהם, ואין ידוע לאיזה:

• אם הבתים הם של שנים, ובאו לשאול זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אין אף אחד מהם צריך בדיקה, אם ביטלו (גמ' שם, ורש"י ד"ה ור' יהודה; טור שם).

• ואם באו לשאול בבת אחת, או שבא האחד לשאול עליו ועל חברו, או שהיו הבתים של אדם אחד, שניהם צריכים בדיקה, אפילו אם ביטלו (גמ' שם, ורש"י שם; טור שם); ויש שלא חלקו בדבר וסוברים שלעולם אף אחד מהם אינו צריך בדיקה (רמב"ם שם; שו"ע שם)

שני צבורים של חמץ ומצה, שנטלו שני עכברים מהם

שני צבורים, אחד של חמץ ואחד של מצה, ולפניהם שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים, אחד מהם נטל חמץ ואחד נטל מצה, ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ, תולים שנכנס לבית שאינו בדוק, אם ביטל את החמץ, שהבדיקה אז מדרבנן (פסחים י א; רמב"ם חמץ ב יא; טוש"ע או"ח תלט ב).

הערות שוליים