מיקרופדיה תלמודית:בהמה גסה

הגדרה^[1] - בהמה ממין הבהמות הגדולות, כשור וכיוצא בו^[2]

לידתה

יציאה מידי חשש נפל

בהמה גסה טהורה יולדת לתשעה חדשים משנתעברה (בכורות ח א), ואם ילדה לזמן זה, הרי זה סימן שכלו לו חדשיו לאותו ולד, ואין בו חשש נפל, ומותר מיד באכילה (רמב"ם מאכלות אסורות ד ד, על פי שבת קלו א; טוש"ע יו"ד טו ב).

אם בהמה טהורה יולדת גם לשבעה חדשים כאשה, הדבר ספק (נדה כד ב).

בהמה טמאה גסה יולדת לשנים עשר חודש (בכורות שם).

הפלה הפוטרת מן הבכורה

סימן ולד בבהמה גסה שליא (ראה ערכו), שאין שליא בלא ולד, ולפיכך בהמה גסה שהפילה שליא הרי זה סימן ולד, והיא פטורה מן הבכורה כשתלד אחר כך (משנה בכורות יט ב; רמב"ם בכורות ד י; טוש"ע יו"ד שטו ז).

וכן בהמה גסה שהפילה חררת דם, חזקתה שהולד בתוכה אלא שרבה עליו הדם והפסידו ובטלו, ונפטרה מן הבכורה (רמב"ם שם יא, על פי בכורות כא ב).

גידולה

אף על פי שאסרו לגדל בהמה דקה (ראה ערכה) בארץ ישראל (משנה בבא קמא עט ב; תוספתא שביעית (ליברמן) ג יג) - משום ישוב ארץ ישראל, שהיא מפסידה את השדות (רש"י שם ד"ה אין מגדלין בהמה); או משום שאסור להזיק ממון חברו (רמב"ם נזקי ממון ה א-ב,ח) - בהמה גסה התירו, לפי שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה (גמ' שם; תוספתא שם), שבהמה דקה אפשר להביא מחוץ לארץ, ובהמה גסה אי אפשר להביא מחוץ לארץ (גמ' שם), והיא צריכה בישוב למשא ולחרישה (רש"י שם ד"ה בהמה גסה).

ודוקא לגדל בבית, אבל לרעות בשדה אסור אפילו בהמה גסה (תוספות שם ד"ה אין, על פי סנהדרין כה ב), שהבהמה נכנסת בשדה של אחרים (רש"י סנהדרין שם ד"ה מגדלין).

רעייה ביערות

לרעות ביערות בהמה גסה חמורה יותר מבהמה דקה, שאף על פי שמתנאים שהתנה יהושע בעת חלוקת הארץ הוא שמותר לרעות בהמה דקה ביערות שאילנותיהם גסים, ולא יקפיד בעל היער על כך (ראה ערך בהמה דקה), בהמה גסה אסור לרעות ביערות, בין שאילנותיהם גסים ובין שאילנותיהם דקים, אלא מדעת בעליהם (בבא קמא פא א; רמב"ם שם ג; טור חו"מ רעד).

איסור מכירתה לגוי

אין מוכרים בהמה גסה לגוי (משנה עבודה זרה יד ב; רמב"ם שבת כ ג; טוש"ע יו"ד קנא ד)^[3], שבהמה גסה מיוחדת למלאכה, ותעשה בהמתו מלאכה בשבת (רש"י שם ד"ה ובכל מקום), ושני הסברים לדבר:

• שמא ימכור לגוי הבהמה בתורת ניסיון, שאחרי שיעברו כמה ימים ותיטב בעיני הגוי תתקיים המכירה, ואם לא - יחזירנה לו, וכשיחזירנה לו נמצא שהגוי עבד עבודה בשבת בבהמתו של ישראל, ועובר משום שביתת בהמתו (רבי אמי בבליא, בשם רבנין דתמן, בירושלמי עבודה זרה א ו).

• שמא ישאיל או ישכיר הבהמה לגוי, והגוי יעשה בה מלאכה בשבת, ונמצא הישראל עובר על שביתת בהמתו (גמ' שם טו א), ושמא ימכור לו בערב שבת בין השמשות, והגוי ינסה אותה אם היא הולכת בטוב כשהיא טעונה משא, והבהמה תשמע את קול הישראל שהיא רגילה בו, ותלך מחמתו, ונמצא עובר על מחמר אחר בהמה בשבת (גמ' שם)^[4].

בהמות קטנות

אפילו כשהבהמות קטנות, כגון עגלים וסייחים, שאינם ראויים עכשיו למלאכה, אסור למכור לגוי (משנה עבודה זרה יד ב), שלא יחליפו למכור להם גדולות (רש"י שם ד"ה עגלים); או משום שכשיגדלו יהיו בני מלאכה (תוספות שם טו א ד"ה אימור, בשם הרשב"ם; מאירי שם יד ב).

שבורה

היתה הבהמה שבורה - שנשבר או נקטע אחד מאבריה, בצורה המונעת אותה מלהיות ראויה למלאכה (מאירי עבודה זרה יד ב) - נחלקו תנאים: יש אוסרים למכרה לגוי (חכמים במשנה שם); ויש מתירים (רבי יהודה שם), ונחלקו בביאור מחלוקתם:

• יש מפרשים שהכל מודים בנקבה שאסור למכרה, מפני שיכול להביא עליה זכר, והוא רובעה והיא יולדת, ולא נחלקו אלא בזכר (ירושלמי עבודה זרה א ו), ונחלקו אחרונים בביאור שיטה זו: יש מפרשים שהדעה הראשונה סוברת שזכר שבור אינו רובע, אך נקבה שבורה נרבעת, ולדעה השניה אין חילוק בין זכר ונקבה (קרבן העדה פסחים ד ג); ויש מפרשים שלדעה הראשונה אסור למכרו, מפני שלדעה זו מה שנקבע שאין קישוי אלא לדעת אינו אלא באדם, אבל לא בבהמה, ויכול להביאו על נקבה בעל כרחו וללדת ולדות, ולדעה השניה מותר למכרו, מפני שסוברת שאין קישוי אלא לדעת הוא אף בבהמה (פלתי נז סק"ח).

• ויש מפרשים שנחלקו גם בנקבה (גמ' שם טז א), שלדעה הראשונה הדבר אסור, שהגוי משהה אותה לגדל ולדות (ברייתא שם), ומתוך כך יש חשש שיראו אותה אצל הגוי ויבואו למכור שלימה לגוי (רש"י שם ד"ה שאינה; מאירי שם יד ב, בפירוש השני), או שהרואים יאמרו שמכר אותה שלימה (תוספות שם טז א ד"ה אבל; מאירי שם, בפירוש הראשון), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; מגיד משנה שבת שם כ ג); והדעה השניה סוברת שהשבורה אינה מקבלת זכר ולא תלד, ולכן לא ישהה אותה הגוי, ואין כאן חשש של הרואים (ברייתא שם טז א, ורש"י ד"ה והלא)^[5].

הכל מודים בשבורה שיכולה להתרפאות שאסור למכרה, והוא הדין עובר במעי אמו, שאף על פי שעכשיו אינו ראוי למלאכה, כשיגדל יעשה מלאכה (ירושלמי שם; בכורות ב ב).

סוס

בסוס נחלקו תנאים: יש מתירים למכרו לגוי (בן בתירא במשנה עבודה זרה יד ב וברייתא שם טז א, ותוספתא שם (צוקרמאנדל) ב ג); ויש אוסרים (תנא קמא במשנה שם; רבי בברייתא שם ובתוספתא שם). ונחלקו בפירוש מחלוקתם:

• יש מפרשים שלדעה הראשונה מותר למכור סוס, מפני שלדעתם איסור רכיבה על סוס בשבת הוא רק איסור שבות, מפני שהחי נושא את עצמו (ראה ערך מוציא), ואין בו חיוב חטאת, ולא החמירו בו לאסור למכרו משום כך; ולדעה השניה הרוכב על סוס בשבת חייב חטאת, ולכן אסור למכרו (רבי יוסה בי רבי בון בשם רבי חונה בירושלמי פסחים ד ג, ועבודה זרה א ו, לפי הקרבן העדה פסחים שם).

• יש מפרשים שהכל מודים שהרוכב על סוס בשבת אינו חייב אלא משום שבות, ולכן לדעה הראשונה מותר למכור כל סוס, ואין חילוק בזה בין סוס העומד לרכיבת אדם לסוס העומד לרכיבת עופות, שאף בעופות אומרים שהחי נושא את עצמו; ולדעה השניה באדם אומרים שהחי נושא את עצמו, אבל לא בעופות, אך אין עושים חילוק בין הסוסים, ולפיכך כל הסוסים אסורים במכירה (רבי יוחנן בשבת צד א, לפי תוספות שם ד"ה בסוס), ועוד שיש לאסור כל סוס משום תורת כלי זיין, שמלמדים אותו להרוג בני אדם במלחמה, ומשום תורת בהמה גסה (רבי בתוספתא עבודה זרה שם, ובברייתא שם), כלומר: משום אותו האיסור שבמכירת כל בהמה גסה, לפי שכשיזקין הסוס יטחינו ברחיים, ויעשה מלאכה בשבת (גמ' שם טז א).

• יש מפרשים ששלש דעות הן מהטעמים הנ"ל: יש מתירים כל סוס, שסוברים שאף בעופות אומרים החי נושא את עצמו; יש אוסרים כל סוס, משום תורת כלי זיין, ולפי שכשיזקין הסוס יטחינו ברחיים; ויש מחלקים - סוס העומד לרכיבת אדם מותר, מפני שבאדם החי נושא את עצמו, וסוס העומד לרכיבת עופות אסור, שאין אומרים בהם שהחי נושא את עצמו (רבי יוחנן בשבת שם, לפי תוספות עבודה זרה טז א ד"ה אלא; רבי יוסה בי רבי בון בשם רבי חונה בירושלמי שם ושם, לפי הפני משה שם ושם).

• ויש מפרשים המחלוקת בענין אחר: הכל מודים שאסור למכור לגוי סוס נקבה, מחמת הטעמים הנ"ל, ולא נחלקו אלא בסוס זכר: יש אוסרים, שכשיזקין יטחינו ברחיים; ויש מתירים, מפני שהורג בעליו במלחמה, אם מפני שהוא רץ אחר הנקיבות^[6], או מפני שסוס זכר עומד ממרוצו על מנת להשתין (ירושלמי שם ושם).

דעה נוספת מצינו בתנאים, שמוכרים לגוים סוס זכר וזקן במלחמה (נחום המדי עבודה זרה ז ב)^[7].

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שמותר למכור כל סוס, שסתם סוס עומד לרכיבת אדם (רי"ף עבודה זרה טז א, על פי הגמ' שם; רמב"ם שבת כ ד, לפי המגיד משנה שם).

• ויש פוסקים שמותר למכור רק סוס העומד לרכיבת אדם, אבל לא סוס העומד לרכיבת עופות (רמב"ם שם, לפי צפנת פענח שם, ושם יח טז; פירוש המשניות לרמב"ם עבודה זרה יד ב; ברטנורא שם).

על ידי ספסור

על ידי ספסור מותר למכור בהמה גסה לגוי (עבודה זרה טו א)^[8], ונחלקו בפירוש הדבר:

• יש אומרים שהוא סרסור, שאין הבהמה שלו אלא של המוכר (רש"י שם ד"ה אידא; מאירי שם; רמב"ם שבת כ ג; שו"ע יו"ד קנא ד).

• ויש אומרים שהוא זה שקונה בהמות לעצמו כדי לחזור ולמכרן מיד להרויח בהן, אבל על ידי סרסור אסור למכור (כן משמע מהרי"ף שם; רא"ש שם א טז; טור שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים).

ומספר טעמים להיתר זה:

• שאין לחוש בו שמא ישאיל או ישכיר (גמ' שם; רמב"ם שבת כ ג; טוש"ע יו"ד קנא ד).

• ואין לחוש לחשש איסור חימור, שאין הבהמה יודעת קולו שתלך מחמתו (גמ' שם).

• ואין לחוש למכירה לניסיון, שאין דרכו של ספסור למכור בתנאי שיוכל לחזור בו (מאירי שם).

כשיש לתלות שהגוי קונה את הבהמה לשחיטה

כשיש לתלות שהגוי קונה את הבהמה לשחיטה ולא למלאכה, מותר למכרה לו (עבודה זרה טו ב), ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שלעולם יש לתלות שקנה לשחיטה, וסתם בהמה טהורה מותר למכור לו, ולא אסרו אלא בהמה טמאה, או בטהורה כשהגוי אמר בפירוש שקונה למלאכה (רש"י שם א ד"ה אימור), ועגלים שאסרו למכור (משנה שם יד ב), הוא לפי שאין דרך לקנותם ולגדלם לשם שחיטה, ומסתמא למלאכה קנה (תוספות שם טו א ד"ה אימור, בשם רבנו תם)^[9].

• ויש סוברים שאין לתלות שקנה לשחיטה אלא אם כן ניכרים הדברים שהגוי הזה אינו לוקח אותה אלא לשחיטה (המקח והממכר לרב האי, י, בסופו; רא"ש שם א טז וטור יו"ד קנא, בשמו), או שהגוי היה טבח, שדרכו לשחוט, ואף על פי שקונה גם לחרישה, תולים להקל (רמב"ן שם טו א; רא"ש שם וטור שם, בשמו), או כגון שהגוי עושה סעודת נשואין לבנו (ריטב"א שם; מגיד משנה שבת כ ד, בשם הרשב"א).

ויש אוסרים לעולם, אלא אם כן מוכר לו בפירוש לשחיטה, והגוי שוחט אותה בפניו (רמב"ם שם).

שור פטם

שור פטם, שמחמת פיטומו נעשה שמן ואינו ראוי למלאכה, הדבר ספק אם סתמו לשחיטה עומד, או שאפשר שישהה אותו עד שיכחיש, שאז יהיה ראוי למלאכה יותר משוורים אחרים (עבודה זרה טז א)^[10], ונחלקו ראשונים: יש שפסקו לאיסור (רמב"ם שבת שם; ר"ן עבודה זרה שם, בדעת הרי"ף); ויש שפסקו להיתר (ריטב"א שם; מאירי שם).

התנה שקונה הבהמה לשחיטה

התנה הגוי בפירוש שקונה הבהמה על מנת לשחוט, נחלקו תנאים: יש מתירים, בתנאי שישחטנה לפניו (רבי יהודה בעבודה זרה כ ב); ויש אוסרים (רבי מאיר שם)^[11]. אף להלכה נחלקו ראשונים: יש שפוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם שבת כ ד; ריטב"א שם, בשם הרמ"ה); ויש שפוסקים כשניה (רי"ף שם; ריטב"א שם טו א, בשם הגאונים, וכ ב, בשם הרמב"ן; מאירי שם).

עבר ומכר

עבר ומכר בהמה גסה לגוי, נחלקו בקנסו:

• יש אומרים שקונסים אותו לחזור ולקנותה ממנו, אפילו עד עשרה בדמיה (ריש לקיש בגיטין מד א), וכן הלכה (רמב"ם שבת כ ג)^[12].

• ויש אומרים שקונסים אותו לקנותה אפילו עד מאה בדמיה (איכא דאמרי בריש לקיש שם).

חיה גסה

חיה גסה דינה כבהמה גסה לאיסור מכירה לגוי (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ב ב)^[13].

בימינו

בזמן הזה נוהגים - ממנהג גאונים שבגולה (תוספות עבודה זרה טו א ד"ה אימור) - היתר למכור לגוי כל בהמה גסה, אפילו טמאה, שבודאי עומדת למלאכה, ואפילו שהגוי אמר בפירוש שקונה למלאכה (שו"ע יו"ד קנא ד), ומספר טעמים נאמרו בדבר:

• שהבהמות שלנו אינן מכירות בקולנו שילכו מחמת המוכר, ואין חשש מחמר, וגם אין רגילות אצלנו להשאיל ולהשכיר לגוי, ואין החשש של שאלה ושכירות (תוספות שם).

• שלא אסרו אלא כשיש הרבה יהודים ביחד, ואפשר למכור לישראל חברו ולא יפסיד, אבל כשיהודים פזורים בין האומות, ואם לא ימכרנה לגוי יפסיד, ולטעם זה אין להתיר אלא כשנזדמנה לו בהמה שלו למכור, אבל אסור לקנות לכתחילה לצורך מכירה לגוי בשביל להרויח (תוספות שם).

• שהגוים מגינים עלינו בגולה (המאור שם; מאירי שם), ואנו נעזרים מהם במה שלוקחים ממנו (מאירי שם).

ואין היתר זה בשאילה ושכירות, ואסור להשאילו ולהשכירו לגוי, ובעל נפש יחוש וימעט אף במכירה (ר"ן שם; ט"ז שם סק"ה, בשמו).

הערות שוליים