מיקרופדיה תלמודית:בועל ארמית

הגדרה^[1] - איסור הבא על הנכרית בזנות^[2]

האיסור וטעמיו

בית דין של חשמונאים גזרו על הבא על הנכרית דרך זנות, אפילו בצנעא, שחייב עליה (סנהדרין פב א; עבודה זרה לו ב) ארבע מלקיות של מכת מרדות מדברי סופרים (מאירי שם; חידושי הר"ן שם), ונחלקו ראשונים במהות הגזרה:

• יש אומרים שהאיסור הוא מן התורה, אפילו בצנעא, שכיון שבפרהסיא קנאים פוגעים בו (ראה להלן), ועונשו מדברי קבלה כרת (ראה להלן), הרי מן התורה אין הבדל בין פרהסיא לצנעא, אלא שבית דין של חשמונאים גזרו שיתחייב מלקות, שראו שמשום עונש שבידי שמים אין כדי להרחיק האדם מן העבירה (חידושי הר"ן סנהדרין שם).

• ויש אומרים שכל האיסור בצנעא הוא מדברי סופרים (מגיד משנה אישות א ד; טור אה"ע טז).

כמו-כן נחלקו אמוראים משום מה גזרו הגזרה:

• יש אומרים שהוא משום "נשג"א": נדה, שפחה, גויה ואשת-איש (רב דימי סנהדרין שם, ועבודה זרה שם).

• ויש אומרים שהוא משום "נשג"ז": נדה, שפחה, גויה וזונה (רבין שם ושם), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה יב ב; טוש"ע אה"ע טז א).

משום נדה

אף על פי שמן התורה אין איסור נדה בגוי, שדם גויה כדם הבהמה (ראה ערך נדה), מכל מקום גזרו על כך, לפי שמיאוס וחילול לקדושת השם הוא (רש"י סנהדרין פב א ד"ה נדה), או כדי שלא יבוא לבעול נדה ישראלית (רש"י עבודה זרה לו ב ד"ה נשג"א).

משום שפחה

וכן גזרו עליה משום שפחה, אף על פי שאינה שפחה, לפי שכנסת ישראל נקראת גבירה, והיא כשפחה אצלו (רש"י סנהדרין שם ד"ה שפחה), או שמא יבוא לישא שפחה, ויעבור משום לא יהיה קדש (רש"י עבודה זרה שם).

משום גויה

וכן גזרו משום גויה, אף על פי שמן התורה אינו אסור אלא דרך חתנות (ראה ערך גוי), שמא יבוא להתחתן עמה, ויעבור משום לא תתחתן בם (רש"י סנהדרין שם ד"ה גויה, ועבודה זרה שם; רמב"ם איסורי ביאה יב ב)^[3].

משום אשת איש

לדעה הראשונה גזרו משום אשת איש, אף על פי שאין אישות לגוי (ראה ערך אשת איש), כדי שלא יבוא לבעול אשת איש ישראלית (רש"י עבודה זרה שם), אבל משום זונה לא גזרו, שאין גוים מפקירים את נשותיהם לזנות (סנהדרין שם, לפי תוספות שם ד"ה ואידך, ועבודה זרה שם ד"ה משום).

משום זונה

לדעה השניה גזרו משום זונה, ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שגזרו משום זונה אם הוא כהן (רש"י עבודה זרה שם ד"ה משום נשג"ז; תוספות שם ד"ה משום וסנהדרין שם ד"ה נשג"ז), שמן התורה אין הגויה אסורה לכהן משום זונה אלא כשידוע שנבעלה, וגזרו אף בסתם גויה שלא ידוע לנו שנבעלה (תוספות סנהדרין שם ד"ה ואידך, ועבודה זרה שם ד"ה משום), שמא יבוא לבעול זונה ישראלית (רש"י עבודה זרה שם ד"ה משום נשג"ז). ואפילו לסוברים שבסתם גויה יש איסור לכהן, מהאמור: כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל (יחזקאל מד כב) - ולא גיורת (ראה ערך גיורת), וכל שכן גויה, מכל מקום אינו אלא איסור עשה, שלאו-הבא-מכלל-עשה עשה, וגזרו משום זונה שילקה עליה (תוספות סנהדרין שם).

• ויש אומרים שגזרו אף על ישראל הבא עליה משום זונה, אבל כהן שבא עליה לוקה מן התורה משום זונה (רמב"ם איסורי ביאה יב ג; מאירי סנהדרין שם; שו"ע אבן העזר טז א).

לא גזרו לדעה זו משום אשת איש, שאין אישות לגוי (סנהדרין שם), שסתם גויה מופקרת ואינה מיוחדת לבעלה, ואינה דומה לאשת איש, ולכן לא גזרו משום אשת איש ישראלית (רש"י שם ד"ה אשת איש), אלא שכתבו ראשונים שאם היא אשת איש - הבא עליה עובר באיסור עשה, שנאמר: וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב כד) - ולא באשת חברו (תוספות קידושין כא ב ד"ה אשת).

כשבא עליה בדרך מקרה

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין הבדל בין אם בא עליה במקרה לבא עליה ליחדה לו בזנות, ולעולם הוא עובר משום נשג"ז מגזרת בית דין של חשמונאים (רש"י עבודה זרה לו ב ד"ה דאורייתא, לגירסתו בגמ' שם).

• ויש סוברים שלא גזרו על כל החיובים הללו אלא כשיחדה לו לזנות, אבל אם בא עליה בזנות דרך מקרה אינו חייב עליה אלא משום גויה בלבד (רמב"ם איסורי ביאה יב ג, לגירסתו בגמ' שם; שו"ע אה"ע טז א), ותלמידי הלל ושמאי הם שגזרו כשבא עליה דרך מקרה (גמ' שם, לגירסא זו).

ישראלית הנבעלת לגוי

ישראלית הנבעלת לגוי, איסורה מן התורה, מגזרת בית דינו של שם, שנאמר: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף (בראשית לח כד. עבודה זרה לו ב), ואף על פי שאינה אלא גזרה, קראו לה איסור של תורה, לפי שהוזכר בתורה (תוספות רי"ד שם).

בפרהסיא

הבועל ארמית - בפרהסיא (עבודה זרה לו ב), בפני עשרה מישראל (רמב"ם איסורי ביאה יב ד; טור אה"ע טז; רמ"א חו"מ תכה ד) - קנאים פוגעים בו (משנה סנהדרין פא ב; רמב"ם שם; טור שם; רמ"א שם), כלומר שבני אדם כשרים המקנאים קנאתו של מקום (רש"י שם ד"ה קנאין) ממיתים אותו (רש"י שם ד"ה פוגעים), ואין חילוק בין שבא עליה דרך זנות ובין דרך חתנות (רמב"ם שם).

דין זה הוא הלכה למשה מסיני, וראיה לזה מעשה פנחס בזמרי (עבודה זרה שם; רמב"ם שם).

שלא בשעת מעשה

אין הקנאים רשאים לפגוע בו אלא בשעת מעשה, כזמרי, שנאמר: וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ (במדבר כה ח), אבל אם פירש - אין הורגים אותו, ואם הרגו אחר כך דינו כרוצח, ונהרג עליו (רמב"ם שם ה; טור שם; רמ"א שם), וכך אמרו: שאם פירש זמרי מן האשה והרגו פנחס אחר כן, נהרג עליו (סנהדרין פב א ורש"י ד"ה ולא עוד).

התראה

נחלקו ראשונים אם יש צורך בהתראה בבועל לפני הריגתו:

• יש אומרים שאינו רשאי להרגו אלא אם כן התרה בו (ראב"ד בהשגות שם ד; רמ"א שם).

• ויש אומרים שאינו צריך התראה, שלא מצינו התראה אלא לחייבי מיתות בית דין, אבל זו הלכה היא ואינם רשאים אלא בשעת מעשה, ולא מצינו בפנחס שהתרה בזמרי (מגיד משנה שם)^[4].

בא ליטול רשות

בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להרגו, אין מורים לו, אפילו בשעת מעשה (סנהדרין שם; רמב"ם שם; טור שם; רמ"א שם), שלא נאמר דין זה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך (רש"י שם ד"ה אמר רב חסדא), או מפני שלא ניתנה רשות אלא למקנא לעשות מעשה בעצמו ולא על ידי שליח, וזה שבא לישאל, אם בית דין אומרים לו להרוג את הבועל, הרי הוא כשליח (יד רמ"ה שם).

כשהרג הבועל את הקנאי

בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג את הקנאי כדי להציל עצמו מידו, אין הבועל נהרג עליו (סנהדרין שם; רמב"ם שם), לפי שהוא רודף (סנהדרין שם), שהרי אין מצוה על הקנאי להרגו, אלא רשות בלבד יש לו, ואין מורים לו כן, לפיכך רשות לבועל להציל את עצמו בנפשו של זה שבא להרגו (יד רמ"ה שם)^[5].

כשאחר הרג את הקנאי

אבל אחר שבא והרג את הקנאי, נהרג עליו, אף על פי שכל רודף יכול כל אחר להרגו (ראה ערך רודף), שאין הקנאי רודף גמור, שהרי ברשות הוא עושה (מאירי שם).

כשאנסוהו לבעול גויה

הבועל ארמית, כיון שקנאים פוגעים בו, הרי האיסור בכלל איסורי עריות, שאם אנסוהו לעבור יהרג ואל יעבור, כמו בשאר איסורי עריות, ואפילו אם הגויה מתכוונת להנאתה (מלחמות לרמב"ן סנהדרין עד ב; רמ"א אה"ע טז ב), ודוקא כשאנסוהו לעבור בפרהסיא (ארחות חיים, ביאות אסורות ח; רמ"א שם).

בעילות שאין קנאים פוגעים בגללם

אין קנאים פוגעים בבועל בת גר תושב (רמב"ם איסורי ביאה יב ה; מאירי סנהדרין פב א), שאינו בכלל עובד עבודה זרה (מגיד משנה שם).

ולא בבועל שפחה כנענית (רמב"ם שם יד), שהרי אינה גויה, אחרי שטבלה לשם עבדות, והיא מותרת לעבד עברי (מגיד משנה שם).

וכן ישראלית הנבעלת לגוי, אין קנאים פוגעים בה, שאיסורה רק מגזרה, ואין בה עונש כרת (מלחמות לרמב"ן סנהדרין עד ב)^[6].

עונשו בידי שמים

לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית דין, עונשו מפורש בדברי קבלה (ראה ערכו), שהוא בכרת^[7], שנאמר: כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר - ובא על נכרית (סנהדרין פב א) - יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת (מלאכי ב יא-יב).

"יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב" - אם ישראל הוא, שלא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים.

"יַכְרֵת ה' לָאִישׁ וגו' וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת" - אם כהן הוא (שבת נה א; רמב"ם איסורי ביאה יב ו; טוש"ע אה"ע טז ב).

וחמור עונש כרת זה יותר מכרת של תורה (סמ"ג לאוין קיב), שבכרת הוא נכרת ואין זרעו נכרת (ראה ערך כרת), וכאן אף זרעו נכרת בענין זה, שיהיו לו בנים לא טובים (ב"ח שם, בפירוש הסמ"ג שם).

בצנעא

אפילו שבא עליה בצנעא, שאין בו דין של קנאים פוגעים בו, ענוש כרת, כל שלא קבל דינו בבית דין (ר"ן סנהדרין פב א; ב"ח שם); ויש מצדדים לומר שאין עונש כרת אלא בבא עליה בפרהסיא (ר"ן שם, בתחילת דבריו; חלקת מחוקק שם סק"ה).

הערות שוליים