מיקרופדיה תלמודית:בוקא דאטמא

הגדרה^[1]

- הראש העליון של עצם הירך, הנקרא קולית^[2], התחוב בחור שבעצם האליה כעלי במכתשת, ועגול כמוהו^[3]

כשנשמט

ניתק חיבורו מעצם האליה

בוקא דאטמא של בהמה, שניתק ממקום חיבורו בגוף, היינו מהחור שבעצם האליה שהוא תחוב בו (רש"י חולין מב ב ד"ה דשף), נחלקו בו אמוראים:

• יש סוברים שהיא טריפה, אפילו אם הניבים שלמים (רב מתנה, לגירסתנו בחולין נד א-ב. וכן רבי שמעון בן לקיש שם. מהות הניבים, ראה להלן: הניבים).

• ורבא סובר שכשרה, אלא אם כן נפסקו ניביו שטריפה (רבא, שם נד ב, וכן רבי יוחנן שם)^[4].

הלכה שאף בנפסקו ניביו כשרה, ואינה טריפה אלא כשנתעכלו - נרקבו - ניביו (שם נד ב, ורש"י ד"ה מתעכל; רמב"ם שחיטה י ג; טוש"ע יורה דעה נה ב).

יש מהראשונים שמנו טריפה זו בסוג שבורה [ראה ערכה] (רמב"ם שחיטה י ג), ויש שמנוה בסוג נטולה [ראה ערכה] (ראה רש"י שם ד"ה הני נטולי; רשב"א שם ד"ה והגירסה).

שמוטת הירך

יש סוברים שבוקא דאטמא הוא-הוא שמוטת הירך, שאמרו שטריפה (חולין נז א, לרש"י ותוספות שם ד"ה שמוטת, ועוד ראשונים שם), אלא שרב מתנה אמרה בלשון ארמית, ואמוראים אחרים אמרו בלשון הקודש (שו"ת הרשב"א א רצד).

אבל יש חולקים וסוברים ששמוטת הירך הוא ענין אחר:

• יש אומרים שנשמט עצם הקולית ממקום חיבורו בעצם האמצעי שברגל, שהוא השוק (רמב"ן חולין שם ד"ה שמוטת. וראה ערך רגל).

• ויש אומרים שנשמט ראש העליון של הכף, היינו עצם המכתשת, ממקום חיבורו בשדרה (ראב"ד שחיטה י ג, ראה כלבו קא).

לא יצא לגמרי ממקומו

באחרונים נחלקו כיצד הוא מה שאמרו שבוקא דאטמא שנשמט ממקומו טריפה כשנתעכלו ניביו:

• יש מהאחרונים שכתב, שדוקא כשהבוקא דאטמא לא יצא לגמרי מחור המכתשת, אבל כשיצא לגמרי הרי זה בכלל ניטלה הירך שטריפה, אפילו כשלא נתעכלו הניבים (לבושי שרד טריפות העצמות א ב, ובפתיחה ס"ק יג-טו^[5]).

• ויש סוברים שדוקא כשיצא לגמרי ממקומו, אבל כשלא יצא כולו ממקומו כשרה לגמרי אפילו כשנתעכלו הניבים (דעת קדושים [בוטשאטש] יו"ד נה סק"ד, ומקדש מעט שם סק"ה; גילוי דעת שם סק"ז; ועוד).

• ויש סוברים שבין כשיצא לחוץ, ובין שניתק מחיבורו וניזז ממקומו, טריפה רק כשנתעכלו הניבים (באר היטב שם סק"ב, בשם דמשק אליעזר וכנסת הגדולה; שו"ת בנין עולם כד).

חיפוי עור ובשר

בוקא דאטמא שנשמט ולא נתעכלו ניביו, שהוא כשר, נחלקו בו:

• יש אומרים שאם אין עור ובשר חופים את רובו, טריפה משום נשברה הרגל, שנשמט דינו כנשבר (שפתי דעת יו"ד נה סק"א, על פי שו"ת הרא"ש ב טז ורמ"א שם ג; לבושי שרד טריפות העצמות א ד; גילוי דעת סק"ד וס"ק יד. וראה ערך רגל על דיני החיפוי של עור ובשר).

• ויש אומרים שאף אם אין עור ובשר חופים - כשרה, שנשמט אין דינו כנשבר (שו"ת הרשב"א א פט; כריתי ופליתי שם סק"ד, אף לדעת הרא"ש, וכן כתב במקדש מעט שם סק"ז).

סימן היכר לנשמט

האחרונים כתבו סימן להכיר אם הבוקא דאטמא נשמט ממקומו, כשיש שריטות בבוכנא, זה מורה שניתק מחיבורו, ועל ידי החיכוך נעשו השריטות (כנסת הגדולה יו"ד נה הגהת בית יוסף כג, וראה דרכי תשובה שם ס"ק כח).

ספק אם נשמט קודם שחיטה

מצאו שנשמט ואין ידוע אם נשמט קודם שחיטה, אך ידוע שכשהובאה לשחוט לא היתה שמוטה, כשרה, שבזמן מועט כזה אין חוששים שמא נתעכלו הניבים (מרדכי חולין ג תריג; הגהות סמ"ק רא; בית יוסף ודרכי משה יו"ד נה, וש"ך שם סק"ד). ויש מכשירים אפילו אם ידוע בודאי שנשמט סמוך לשחיטה (כרתי שם סק"ה).

נשמט מתחילת ברייתו

נשמט בוקא דאטמא מתחילת ברייתו^[6], יש מכשירים אפילו כשנתעכלו ניביו (רמב"ן חולין נו א ד"ה וסדר, לדעת הרמב"ם; תוספות בכורות מ א ד"ה שנשמטה), כי הדרך שכשתגדל הבהמה תבריא (כריתי ופליתי יו"ד נה סק"ג); ויש אוסרים (פרי תואר שם סק"ט; פרי מגדים בשפתי דעת שם סק"ו וסק"ח; לבושי שרד א יב).

הניבים

מהותם

במהותם של הניבים נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהניב הוא הגיד שבראש הבוקא שמחובר בחור המכתשת, והוא קטן מאד (רש"י חולין נד ב ד"ה ניביה; אור זרוע א תכא; מרדכי חולין ג תרכט; ועוד).

• ויש מפרשים שהם היתרות - או: יתדות - שבעצם המכתשת שיוצאות על עצם הקולית ואוחזות אותו (רמב"ם שחיטה י ג; שו"ע יו"ד נה ב; מאירי חולין שם, בשם יש מפרשים), ודבוקות בעצם המכתשת ולא בעצם הבוכנא, אלא סובבות אותו וקרום של בשר מחברן, ורק במקום אחד הן דבוקות בבוכנא למטה מהראש הנכנס למכתשת (גילוי דעת שם סק"ו).

האחרונים מחמירים מספק כשני הפירושים (פרי חדש שם סק"ג; פרי מגדים שם בשפתי דעת סק"ח; לבושי שרד טריפות העצמות א; ועוד).

נתעכלו מיעוטם

נתעכלו מיעוט הניבים, אינה טריפה עד שיתעכלו רובם (בית יוסף יו"ד נה; רמ"א יו"ד נה ב).

נתעכלו בלי שנשמטה הירך

נתעכלו הניבים ולא נשמטה הירך כלל, כשרה (מרדכי חולין ג תריג; ים של שלמה שם פב; רמ"א יו"ד נה ב^[7]).

חשש שמא נתעכלו

יש אומרים שאין אנו בקיאים בעיכול הניבים, ולכן יש לאסור כל שמוטת ירך שמא נתעכלו הניבים (איסור והיתר נ; שערי דורא פו; רמ"א יו"ד נה ב, בשם יש אומרים), אלא שנחלקו בזה:

• יש סוברים שלא החמירו אלא כשעל כל פנים נפסקו (מהרש"ל בהגהות שערי דורא פו).

• ויש סוברים שהחמירו אף בלא נפסקו (ב"ח שם; ש"ך שם סק"ג), מלבד במקום שיש הפסד מרובה (ש"ך שם סק"ו).

כשנשברה

נשברה הקולית

נשברה עצם הקולית סמוך לגוף, בין בבהמה ובין בעוף, אפילו כשמצד שבירת הרגל אין לחשוש, כגון שחזר והתאחה היטב (ראה ערך רגל), מכל מקום טריפה, שמא נתעכלו הניבים (סמ"ק רא; איסור והיתר נ; רמ"א יו"ד נה ב, וראה שם בש"ך סק"ה. ראה שם כמה שיעור הסמיכות לגוף, ובעוף ראה גם דגול מרבבה שם, ודרכי תשובה שם ס"ק נה).

בהפסד מרובה יש להקל בחומרה זו אפילו כשרואה שנפסקו הניבים אם לא נתעכלו (ש"ך סק"ו; ראה רמ"א שם), ואפילו אם לא בדק כלל את הניבים - כשר בהפסד מרובה, שנשבר אין דינו כנשמט (שו"ת נודע ביהודה קמא יורה דעה כ. וראה לבושי שרד בפתיחה סק"ה).

בעוף

שמוטת ירך בעוף

נחלקו אמוראים אם גם בעוף שמוטת ירך טריפה^[8], או שבעוף כשרה (חולין נז א-ב).

הלכה שאף בעוף טריפה (חולין שם: הלכה רווחת בישראל; רמב"ם שחיטה י ד; טוש"ע יו"ד נה ב).

לא נתעכלו ניביו

• יש מהראשונים שסוברים שבעוף טריפה אף בשלא נתעכלו ניביו (מרדכי חולין ג תריג, בשם ה"ר אלחנן; אור זרוע א תלא; מאירי חולין נז א, בשם גדולי לוניל; ועוד), ויש שכתבו בדעתם שאין זה מצד הדין, אלא מפני שבעוף הניב דק מאד ואין אנו בקיאים בבדיקתו (ים של שלמה חולין ג פב).

• אבל רוב הפוסקים סוברים שאין חילוק בין בהמה לעוף, ושמוטת ירך בעוף היא דוקא כשנתעכלו הניבים (רש"י ותוספות חולין נז א ד"ה שמוטת, ועוד ראשונים שם; טור יו"ד נה, בשם הרא"ש; בית יוסף שם, בשם כמה ראשונים; שו"ע שם ב), וכשם שבהפסד מרובה אנו סומכים על בדיקתנו בבהמה (ראה לעיל: הניבים), כך בעוף אנו סומכים (פרי מגדים בשפתי דעת סק"ו).

הערות שוליים