מיקרופדיה תלמודית:בור
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1]
- בור, שאדם חפר או פתח, ונפל לתוכו בעל חי של חברו ומת או הוזק
חיובו
מהותו
בור הוא אחד מאבות נזיקין (בבא קמא ב א; רמב"ם נזקי ממון יג ב; טוש"ע חושן משפט תי א. וראה ערך אבות נזיקין), וגדרו הוא: תקלה שאדם עושה, ותחילת עשייתה לנזק, שתיכף כשנעשתה עומדת לנזק (בבא קמא ג ב, ורש"י ד"ה הני), לפי שהתקלה מזיקה במקום שעשאה, שאינה זזה ממקומה והעובר עליה ניזוק (טוש"ע שם, וראה שם בערוך השלחן).
מקורו מהתורה
החופר בור ונפל לתוכו שור או חמור ומת או הוזק חייב לשלם (בבא קמא נ ב; רמב"ם נזקי ממון יב א; טוש"ע חו"מ תי א), בין שחפר בעצמו ובין שפתח בור שהיה מכוסה (בבא קמא מט ב, נ א; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם), שנאמר: וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו (שמות כא לג-לד).
צורתו
אחד החופר בור עגול, או שיח - ארוך וצר, או מערה - מרובעת ומכוסה בקירוי אלא שיש לה פה, או חריצים - רחבים ומרובעים בלתי מקורים, או נעיצים - צרים מלמטה ורחבים מלמעלה (בבא קמא נ ב; רמב"ם נזקי ממון יב י; טוש"ע חו"מ תי א).
יסוד חיובו
ביסוד חיובו של בור נחלקו אמוראים:
- רב אמר, שהחיוב הוא על הנזק שבא מחמת ההבל של הבור, אבל על הנזק שבא מחמת החבטה בקרקע, פטור בעל הבור, שקרקע עולם הוא שהזיקתו, ואין היא שלו (בבא קמא נ ב). בבור ברשות היחיד חייב, שהרי הקרקע היא שלו (בבא קמא נג א; טור חו"מ תי. וראה להלן: הרשות).
- ושמואל אמר, שעל הבלו ודאי חייב, שהרי כתוב בתורה סתם בור, ואפילו הוא מלא ספוגי צמר, שאין בו חבטה, ואם על ההבל חייב, שנעשה ממילא, כל שכן על החבטה שהוא עשה (בבא קמא נ ב, ורש"י).
להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כרב (רי"ף בבא קמא כב א, וראה נמוקי יוסף שם בדעת רש"י), ורוב הפוסקים פסקו כשמואל (רי"ף שם, בשם איכא מאן דאמר; רמב"ם נזקי ממון יב א, ושם יד, ועוד ראשונים; טור חו"מ תי יז, בשם הרא"ש; שו"ע שם).
חיובו בבור וחיובו בתל
נפל השור בבור כדרכו על פניו, אפילו נבקעה כריסו ומת, או נשברה רגלו וכיחש, חייב אף לרב, שאף הבל הבור גרם לזה (רש"י בבא קמא נ ב ד"ה מאי בינייהו), שלולא ההבל היה השור מעמיד עצמו על רגליו ולא היה ניזוק (שיטה מקובצת, בשם תלמיד רבינו פרץ).
אבל כשעשה תל גבוה (כשיעור, ראה להלן: שיעורו), ועלה עליו שור ונפל, שיש כאן חבטה בלבד, לרב פטור, ולשמואל חייב (גמרא שם ורש"י). אכן אם נחבט בגובה התל, אף לרב חייב, שהרי גם החבטה שלו (תוספות שם).
ויש אומרים שכשעשה תל, אף שנחבט בקרקע מחייב רב, כיון שניזק על ידי מעשיו, ואינו פוטר אלא כגון שחפר מכאן ומכאן עד שנעשה תל מעצמו (רבינו יהונתן בשיטה מקובצת שם, וראה שם בשם הראב"ד).
נפל לאחוריו
נפל השור לאחוריו - לרב פטור, שההבל מזיק רק כשנפל דרך פניו, ולשמואל חייב (גמרא בבא קמא נג א, ותוספות שם נ ב ד"ה איכא).
בור רחב
בור שרחבו יותר על עמקו, אין בו הבל, ולפיכך לרב פטור בו, ולשמואל חייב (בבא קמא נא ב, ותוספות ד"ה שלא).
היה עמקו כרחבו, נחלקו אמוראים אם יש בו הבל (שם נא ב, רבה ורב יוסף). הלכה שאין בו (רמב"ם נזקי ממון יב יד; טוש"ע חו"מ תי יז).
אף לשמואל, כשהיה מלא ספוגים של צמר, שאין בו חבטה, אם אף הבל אין בו, פטור אף לשמואל (רשב"א שם), שמיתתו באונס, שלא כדרך הבהמות (סמ"ע שם ס"ק כח).
הרשות
בור האמור בתורה
נחלקו תנאים באיזו רשות החופר בור חייב:
- רבי ישמעאל סובר שהחופר בור ברשות הרבים, או עשה פתחו לרשות הרבים, זהו בור האמור בתורה (בבא קמא מט ב. וראה שם כט ב).
- רבי עקיבא סובר שהחופר ברשות היחיד, ואחר כך הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, זהו בור האמור בתורה (שם).
ונחלקו אמוראים:
- רבה אמר שבבור ברשות הרבים לדברי הכל חייב, ונחלקו בבור שחפר ברשותו, שרבי עקיבא מחייב אף בזה, שגם בבור שיש לו בעלים דיברה תורה, ורבי ישמעאל פוטר, שיכול לומר שלא הפקיר רשותו בשביל להתחייב בנזקים (בבא קמא שם, ורש"י ד"ה כו"ע), או שיכול לומר לו מה עושה שורך בבור שלי, שהרי בורי לא הפקרתי (רשב"א שם ד"ה לא, וראה תוספות נ א ד"ה בבור).
- רב יוסף אמר שבבור ברשותו הכל מודים שחייב, שהרי נאמר בעל הבור, ונחלקו בבור ברשות הרבים, שרבי ישמעאל מחייב בו, ורבי עקיבא פוטר (גמרא שם ונ א).
הלכה שחייב בין ברשות הרבים, ובין שהפקיר רשותו ולא בורו (רמב"ם נזקי ממון יב ב; טוש"ע שם ו).
ברשות היחיד
בבור ברשות היחיד אין הבדל בין רב לשמואל, ולדברי הכל חייב אף על החבטה, שהרי הקרקע שלו (בבא קמא נג א; טור חו"מ תי).
לא הפקיר רשותו ולא בורו, פטור לדברי הכל, שאומר לו: מה עושה שורך ברשותי, ואפילו כשחפר את הבור באיסור, כגון שחפר ברשות הרבים ופתחו לרשותו [ראה ערך נזיקין] (בבא קמא נ א ורש"י. וראה שם יג ב).
הפקיר רשותו ובורו
הפקיר רשותו ובורו, פטור, שנאמר: בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם (שמות כא לד), וזה הפקר, ובתחילה ברשות חפר, שהרי חפר ברשותו (רמב"ם נזקי ממון יב ב; תוספות בבא קמא כח ב ד"ה ה"מ; שיטה מקובצת שם, בשם כמה ראשונים; רמב"ן במלחמות בבא קמא יג א; טוש"ע חו"מ תי ב). וכן הפקיר רק את בורו, פטור (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן שהקדישו (רמב"ם שם).
ויש מהראשונים שסובר שהפקיר רשותו ובורו דומה לחופר בור ברשות הרבים (ראה לעיל. רש"י בבא קמא כח ב ד"ה דאפקרינהו, ונ א ד"ה בעל התקלה).
ברשותו סמוך לרשות הרבים
חפר בור בחצרו סמוך לרשות הרבים, חייב, שהרי יש לשור רשות ללכת ברשות הרבים (שם נ א, ורש"י ד"ה פטור, וראה תוספות שם ד"ה בבור); ויש סוברים שלדעת הפוטר בור ברשותו - פטור, שלא היה לשור להתקרב כל כך לרשותו (תוספות שם).
חפר ברשות
חפר קרוב לרשות הרבים לצורך יסוד לחומת ביתו, שעשה הבור ברשות, נחלקו תנאים (בבא קמא נ א), והלכה שפטור (טוש"ע חו"מ תי ט). ואפילו חפר במקום שכבר הקצה מרשותו לרשות הרבים - פטור (גמרא שם, ורש"י ד"ה ברה"י. וראה טוש"ע חו"מ תי ט, שאפילו הרחיב לתוך רשות הרבים פטור).
פתחו לרשות היחיד אחר
החופר ברשות היחיד, ופתחו לרשות היחיד אחר - חייב (בבא קמא מט ב).
- יש מפרשים ששתי הרשויות הן של החופר, אלא שהפקיר רשותו (רש"י שם ד"ה חייב).
- ויש מפרשים שחפר ברשותו, ופתח לרשותו של אדם אחר, שאף על פי שאין כאן נזק לרבים אלא לבעל החצר - חייב (תוספות שם ד"ה ברה"י; שיטה מקובצת שם, בשם כמה ראשונים; רמב"ם נזקי ממון יב ב; טוש"ע חו"מ תי ו)[2].
מסרו לרבים
מסר את הבור לרבים, כגון לשתיית מי גשמים המתכנסים שם (רש"י שם) - פטור (תוספתא בבא קמא ו ב; גמרא בבא קמא נ א; טוש"ע חו"מ תי ז) משעה שמסר להם כיסוי הבור, או שהודיע לבית דין (טוש"ע שם).
ודוקא כשחפר במקום שיש לו רשות לחפור (טוש"ע שם).
וכשחפר בתחילה לצורך עצמו - יש סוברים שאף זה פטור (טור שם); ויש חולקים וסוברים שחייב (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם הראב"ד; טור שם, בשם הרמ"ה).
נחפר מאיליו
אחד החופר בור, או שנחפר מאליו ברשותו, או שחפרתו בהמה או חיה - חייב בנזקיו, הואיל וחייב למלאותו או לכסותו (רמב"ם נזקי ממון יב ג, על פי בבא קמא מח א; טוש"ע חו"מ תי ד).
קנה או ירש
קנה את הבור, או קבל במתנה, או ירש - חייב כחופר בעצמו (ירושלמי בבא קמא ה ו; רמב"ם נזקי ממון יב ג).
השיעור
יש בו כדי להמית
שיעור הבור שיתחייב עליו במיתת שור או חמור שנפלו לתוכו, הוא עשרה טפחים, שלפיכך נאמר בתורה "בור", אף על פי שבכל סוג חפירה חייב (ראה לעיל: החיוב), להורות: מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים (משנה בבא קמא נ ב; רמב"ם נזקי ממון יב י; טוש"ע חו"מ תי י).
ובור הוא עשרה טפחים - יש מפרשים לפי שסתם בור הוא זה שיש בו עשרה טפחים (רש"י בבא קמא צא א ד"ה מה); ויש מפרשים שסתם בור עמוק הרבה, אלא שבור שכתוב כאן הוא של עשרה טפחים, לפי שנאמר בו: וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ (שמות כא לד), ושיערו חכמים שבור שיש בו כדי להמית הוא של עשרה טפחים (תוספות בבא קמא ג א ד"ה לא).
אין בו כדי להמית
בור פחות מעשרה טפחים שנפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור, ואם הוזק בו - חייב (בבא קמא נ ב; רמב"ם נזקי ממון יב י; טוש"ע חו"מ תי י), שמכיון שלמדים שבבור שיש בו כדי להמית חייב על מיתה, ממילא נדע שכשיש בו כדי להזיק חייב על נזקין (רש"י בבא קמא ג א ד"ה וזה; תוספות שם ד"ה לא, וראה שם ברש"י לשון אחרת).
בירושלמי למדו חיוב נזקין מהאמור פעמיים "בור": וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר (שמות כא לג), אחד בור של מיתה, ואחד בור של נזקין (ירושלמי בבא קמא ה ו, וראה תוספות שם).
היו בו מים
היה עומק הבור שמונה טפחים ומהם שני טפחים מים - חייב על מיתת השור, שכל טפח של מים כשני טפחים של יבשה הם (בבא קמא נא ב, לגירסת רש"י ורא"ש שם); אבל בור תשעה טפחים ומהם טפח אחד של מים, שאין המים רבים כל כך שיהיה בהם הבל, או בור שבעה ומהם שלשה טפחים מים, שאין הבור עמוק כל כך שיהיה בו הבל - הדבר ספק אם דומים לבור של עשרה טפחים או לא (שם, לגירסא הנ"ל).
ויש סוברים שבור תשעה ומהם טפח מים - חייב, ובור שמונה ומהם שני טפחים מים - הדבר ספק (רמב"ם נזקי ממון יב יא, לגירסתו שם; שו"ע חו"מ תי יב. ראה בית יוסף וב"ח ודרישה חו"מ שם, בדעת הטור שם).
בספיקות אין מחייבים אותו לשלם (רמב"ם שם; טוש"ע שם), כדין המוציא מחברו שעליו הראיה (ראה ערך ספק ממון).
גובה רגלי הבהמה
- יש אומרים שמצרפים את גובה רגלי השור, עם עומק הבור, שאם ביחד יש עשרה טפחים - חייב (טור חו"מ תי י, בשם הרמ"ה, על פי בבא קמא נא א; שיטה מקובצת שם, בשם המאירי), אלא אם כן באופן שהחיוב הוא בשביל ההבל בלבד (ראה לעיל: החיוב), שאז צריך שיהיה בעומק הבור לבד עשרה טפחים (שיטה מקובצת שם).
- ויש סוברים שלעולם חייב רק בבור שעומקו עשרה טפחים (רשב"א שם ד"ה מתניתין; טור שם ושיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש), שבור שחייבה עליו תורה הוא בור כזה שיש בו כדי להמית אף כשהשור מתגלגל (שיטה מקובצת שם).
שיעור בור לנזקין
נחלקו תנאים אם יש שיעור לבור לנזקין: לדעת תנא קמא כל שהוא, לדעת סומכוס לעומק שלשה טפחים לארכו ולרחבו ארבעה, לדעת רבי אלעזר כמלואו של נופל (תוספתא בבא קמא [ליברמן] ו יב. שיעור מלואו של נופל, ראה ירושלמי בבא קמא א ב, ופני משה שם, חזון יחזקאל, ומגן אברהם לתוספתא שם).
הלכה שחייב אף בכל שהוא, שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע (רמב"ם נזקי ממון יב טו; שו"ע חו"מ תי יח[3]).
שיעור גובה תל
אף בתל שעשה ברשות הרבים, שחייב עליו (ראה לעיל: החיוב), שיעורו כמו בבור: עשרה טפחים למיתה, ופחות מזה לנזקין (רמב"ם נזקי ממון יב טו; טוש"ע חו"מ תי יח).
היה התל פחות משלשה טפחים - יש אומרים שהוא כקרקע עצמה, ואינו חייב על נזקיו (ים של שלמה בבא קמא ה כד); ויש שמחייבים אף בתל בכל שהוא (ש"ך שם סק"ב, ראה שם שמסיים בצריך עיון).
שיעור הפתח
אף הפותח בור שהיה מכוסה אינו חייב אלא אם כן עשה פתח כשיעור שתוכל הבהמה ליפול דרך שם, שנאמר: וְכִי יִפְתַּח וגו' אוֹ כִּי יִכְרֶה (שמות כא לג), הקיש פותח לכורה, מה כורה כשיעור, אף פותח כשיעור (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים יא).
הניזוקים
בעלי החיים
אף שבתורה נאמר וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר (שמות כא לג), דיבר הכתוב בהווה, אבל הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף (בבא קמא נד ב; רמב"ם נזקי ממון יב א), שנאמר (שם לד): כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, כל שיש לו בעלים (גמרא שם).
פיקח ביום
אינו חייב אלא על שור שהוא חרש או שוטה או קטן, או סומא, או שהיה מהלך בלילה (בבא קמא נב א, וראה שם נד ב; רמב"ם נזקי ממון יב טז; טוש"ע חו"מ תי יט), אבל אם היה פקח ומהלך ביום - פטור, שהיה לשור לעיין בדרכו (גמרא שם), והרי זה כמו אונס, שדרך בהמה לראות ולסור מן המכשולות (רמב"ם שם; טוש"ע שם).
ונחלקו ראשונים:
- יש אומרים שפטור עליו כשמת, אבל אם הוזק - חייב (רמב"ם שם; שיטה מקובצת שם, בשם המאירי; שו"ע שם), כדרך שאנו מחלקים בין מיתה לנזקין באדם (ראה להלן. ראה מגיד משנה שם).
- ויש סוברים שבבהמה אין הבדל בין מיתה לנזקין (ראב"ד שם; מגיד משנה שם, בשם הרשב"א; רמ"א שם, בשם יש אומרים), שהבהמה עיניה למטה ודרכה להתבונן ולהישמר מנזקים, מה שאין כן אדם (סמ"ע שם ס"ק לג).
קדשים
שור פסולי המוקדשים - שנפל בו מום ונפדה - שנפל לבור ומת, פטור בעל הבור (בבא קמא נג ב, ורש"י; רמב"ם נזקי ממון יב יז. וראה ערך פסולי המוקדשין). וכל שכן שפטור על הקדש גמור (ראה תוספות בבא קמא ו ב ד"ה שור).
ואם הוזק בבור - יש אומרים שפטור (רמב"ם חובל ומזיק ו טז); ויש שכתבו שחייב, שהכתוב שנדרש ממנו דין זה אינו מדבר אלא במיתה (שיטה מקובצת שם, בשם גליון תוספות; מנחת חינוך נג י. וראה להלן: באדם)[4].
אדם שמת
אדם שנפל לבור ומת, פטור בעל הבור, שנאמר: שּׁוֹר (שמות כא לג), ודרשו: ולא אדם (בבא קמא כח ב; רמב"ם נזקי ממון יב טז, ושם יג א; טוש"ע חו"מ תי כ-כא. וראה ירושלמי בבא קמא א א דרשה אחרת).
ואפילו קטן (בבא קמא נב א), או שוטה (שם נד ב), או סומא, או שנפל בלילה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאינם יכולים לעיין בדרך - פטור, שגזרת הכתוב היא (רש"י בבא קמא נב א ד"ה בן).
ובין שהיה בן חורין ובין עבד (בבא קמא נב א; רמב"ם וטוש"ע שם. וראה רש"י שם נג ב ד"ה לענין נזקין. וראה ערך אדם: עבד), או נכרי הקנוי לישראל (תוספות בבא קמא ט ב ד"ה מה).
ופטור גם מכופר (ראה ערכו) ומשלשים של עבד [ראה ערכו] (בבא קמא נג ב; רמב"ם חובל ומזיק ו טז).
אדם שהוזק
אם הוזק האדם בבור, חייב בעל הבור לשלם נזקיו (בבא קמא שם; רמב"ם נזקי ממון יב יז; טוש"ע שם), שהפסוק מדבר במיתה (רש"י שם ד"ה לענין נזקין).
וחייב בנזק בלבד, ולא בארבעה דברים (ראה ערכו), ולא בדמי ולדות (בבא קמא שם; רמב"ם חובל ומזיק ו טז; טוש"ע חו"מ תי לו ולח. וראה להלן: בור ומזיק אחר).
כלים
כלים שנפלו לבור ונשברו, נחלקו תנאים:
- לדעת חכמים פטור בעל הבור, שנאמר: חֲמוֹר (שמות כא לג), ודרשו; ולא כלים (בבא קמא כח ב).
- רבי יהודה מחייב, ש"אוֹ" ("שור או חמור") בא לרבות את הכלים (שם נג ב).
הלכה כחכמים (רמב"ם נזקי ממון יג א; טוש"ע חו"מ תי כא).
כל דבר שאינו מבעלי חיים הרי זה בכלל כלים (שם מח ב ורש"י ד"ה ומים).
אף על פי שחייב על נזקי אדם שלא מת, כלים שבירתם זוהי מיתתם ופטור (שם ורש"י ד"ה וכלים, וראה גמרא נד א), וכן בגדי משי וארגמן - טינופם זוהי מיתתם (רבינו יהונתן שם יג ב ד"ה כולן; רשב"א שם כח ד"ה אדם).
ואין הבדל בין בור שיש בו עשרה טפחים, לבור שהוא פחות מעשרה טפחים, שלעולם פטור בו על כלים (רשב"א נג ב ד"ה נפל, על פי בבא קמא לא ב). אבל בירושלמי אמרו, שבבור של נזקין חייב על כלים (ירושלמי בבא קמא ה ו).
אין הבדל בין אם נשברו על ידי הבל הבור לבין שנשברו בחבטה, ולעולם פטור (רשב"א בבא קמא נג ב ד"ה נפל, על פי בבא קמא כח ב). אבל בירושלמי נחלקו בדבר: שמואל אומר דוקא כשנשברו מחמת האויר פטור, ורבי יוחנן וריש לקיש אומרים שאפילו אם נחבטו בקרקע פטור (ירושלמי בבא קמא ה ז. וראה רשב"א שם: והא דירושלמי ליתא).
הכיסוי
כיסוי הראוי
כיסה את הבור כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור (בבא קמא נב א; רמב"ם נזקי ממון יב ד; טוש"ע חו"מ תי כב), שנאמר: וְלֹא יְכַסֶּנּוּ (שמות כא לג), הא אם כיסהו פטור (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו אם הכיסוי התליע מתוכו ועל ידי כך נפל (גמרא רמב"ם וטוש"ע שם), ואין אומרים שהיה צריך ללכת תדיר ולבדוק אם לא התליע (גמרא שם ב).
כיסוי כראוי הוא כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת עליו (ירושלמי בבא קמא ה ז, וראה רשב"א בבא קמא שם ד"ה הא), ובמקום שאין עגלות מצויות, כדי שיוכל לעמוד בפני הבהמות ההולכות (רשב"א שם).
כיסוי הראוי חלקית
כיסהו בדבר שיכול לעמוד בפני שוורים - במקום שאין עגלות מצויות (ראה לעיל) - ואינו יכול לעמוד בפני גמלים, ונפל בו גמל - חייב (רש"י בבא קמא נב א ד"ה ואתו), ואפילו אין הגמלים מצויים (תוספות שם ד"ה ואתו; רא"ש שם ה יב; טור ורמ"א חו"מ תי כג), ואפילו נפל גמל פקח ביום, שהרי ראהו מכוסה (רא"ש שם; טור ורמ"א שם). ויש מי שכתב שאם אין גמלים מצויים שם כלל - פטור (באר הגולה שם אות ק).
הלכו עליו גמלים ונתרועע, ואחרי כן נפלו בו שוורים, אם אין הגמלים מצויים שם כלל, הרי זה אונס ופטור (בבא קמא שם ב; רמב"ם נזקי ממון יב ד; טוש"ע שם).
תחילתו בפשיעה וסופו באונס
התליע הכיסוי מתוכו, אף כשלא היה ראוי לגמלים (ראה לעיל), אין אומרים מתוך כך שהוא פושע גם לשוורים, אלא כיון שנפלו מחמת שהתליע, הרי זה אונס ופטור (מסקנת הגמרא בבא קמא נב ב; רמב"ם נזקי ממון יב ה; טוש"ע חו"מ תי כד).
אבל אם היה אינו ראוי לגמלים באופן כזה שהגמלים רק יקלקלו אותו, חייב, שהרי תחילתו בפשיעה גם לגבי שוורים (תוספות שם ד"ה ושכיחי, בשם ר"י; רא"ש שם ה יב; טור שם; רמ"א שם, בשם יש מחלקין. וראה ערך תחלתו בפשיעה וסופו באונס).
ויש מחלקים באופן אחר: אם התליע בזמן שגמלים מצויים שם - חייב, אף על פי שתחילתו בפשיעה לגבי גמלים בלבד, ואם אין הגמלים מצויים שם תמיד, והתליע בזמן שאינם מצויים, פטור על השוורים (רשב"א שם ד"ה הא, בשם הראב"ד, וראה שם שהשיג).
ויש מי שכתב שלעולם הוא תחילתו בפשיעה וסופו באונס לגבי שוורים, וחייב על השוורים (ראב"ד נזקי ממון יב ה, לדעת הרי"ף, ראה שם בלחם משנה).
בור של שנים
חפר הראשון תשעה והשני השלים לעשרה
חפר אחד בור של תשעה טפחים ובא אחר והשלימו לעשרה, נחלקו תנאים:
- חכמים סוברים שרק האחרון חייב, בין על מיתה ובין על נזקין (בבא קמא י א), שדרשו מפסוק שרק אחד חייב, והוא זה שעשה שיעור כדי להמית (שם נא א).
- רבי סובר, שהראשון פטור על מיתה, אבל על נזקין חייב גם הוא (בבא קמא י א ורש"י ד"ה אחר).
והוא הדין אם האחרון הניח אבן על פי הבור, ובכך השלימו לעשרה טפחים, וכן אם חפר בור עשרה רחב שלא היה בו הבל של מיתה, והשני קצרו והוסיף בו הבל למיתה, אבל אם הראשון לא עשה הבל כלל (ראה לעיל: החיוב), אף רבי מודה שהאחרון בלבד חייב[5] (שם נא ב, ורש"י).
הלכה כחכמים (רמב"ם נזקי ממון יב יב; טוש"ע חו"מ תי טו).
סתם השני הטפח שהשלים, הרי זה ספק (גמרא, רמב"ם וטוש"ע שם).
מקרים שלא האחרון חייב
אף לדעת חכמים, ישנם מקרים שלא האחרון הוא שחייב:
- חפר הראשון בור של עשרה טפחים, ובא אחר והשלימו לעשרים, ובא אחר והשלימו לשלושים, כולם חייבים (בבא קמא נא א; רמב"ם נזקי ממון יב יב; טוש"ע חו"מ תי יד), כיון שכאן אף הראשון עשה שיעור מיתה (בבא קמא שם ב ורש"י ד"ה אפילו).
- חפר הראשון שמונה טפחים, ובא אחר והשלימו לתשעה, כיון שאף השני לא חידש שיעור מיתה, שניהם חייבים על נזקין (תוספות בבא קמא שם ד"ה האחרון; רשב"א שם ד"ה והא; רא"ש שם ה ח. טוש"ע שם יג), כל אחד לפי מה שחפר (טוש"ע שם). ויש מהראשונים שסובר שאף כאן האחרון חייב (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם הרא"ה; רבינו יהונתן שם י א).
- חפר הראשון עשרה טפחים, ובא אחר והשלימו לי"א או לי"ב וכיוצא, פחות מעשרים, הראשון בלבד חייב גם על נזקין, שרק הוא עשה שיעור מיתה, לכן נקרא בעל הבור (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ה; ים של שלמה ה כז; ערוך השלחן חו"מ תי יז), ויש שכתב שאף בזה האחרון חייב (שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר ישעיה).
- חפר בור תשעה טפחים, ובא חברו ועקרו שניהם בבת אחת חוליא והשלימו לעשרה, שניהם חייבים (בבא קמא נא א), שכשחפרו בבת אחת כאחד הם חשובים (רשב"א שם ד"ה כגון).
חפר הראשון עשרה והשני מיעט את ההבל
חפר בור עשרה, ובא אחר והרחיבו ועל ידי כך מיעט את ההבל, אך קירב את הנזק:
- יש אומרים שאם השור מת בהבל, השני פטור, שהרי מיעט את ההבל; ואם מת בחבטה, השני חייב, שהרי קירב את הנזק.
- ויש אומרים שאם נפל מהצד שהרחיב, השני חייב, שהרי קירב את הנזק; ואם נפל מהצד השני, פטור, שהרי מיעט את ההבל (שתי לשונות בבבא קמא נא ב, ורש"י שם).
ונחלקו ראשונים:
- יש סוברים ששתי הדעות האמורות אינן חולקות, אלא אם נפל בצד שהרחיב לעולם חייב, אפילו מת בהבל, שהרי אם לא הרחיב לא היה השור נופל, ואם נפל בצד השני - אם מת בהבל פטור, ואם מת בחבטה חייב (רמב"ם נזקי ממון יב יג, ראה פירוש דבריו במגיד משנה ובכסף משנה שם, ובבית יוסף וב"ח חו"מ תי; שו"ע חו"מ תי טז).
- ויש סוברים ששתי הדעות חולקות, ולדעה ראשונה ההבדל רק בין מת בהבל למת בחבטה, ולדעה השניה ההבדל רק בין נפל בצד שהרחיב לנפל בצד השני, ופסקו הלכה כדעה השניה (רא"ש בבא קמא ה ח; טור חו"מ תי; רמ"א שם, בשם יש אומרים).
כיסהו וחזר וגילהו
המוצא בור מגולה, וכיסהו וחזר וגילהו, בעל הבור חייב והאחרון פטור (בבא קמא כט ב; רמב"ם נזקי ממון יב ו; טוש"ע חו"מ תי ג), שעדיין לא נסתלק מעשה הראשון (בבא קמא שם). ונחלקו ראשונים:
- יש אומרים שאם הראשון ידע מהכיסוי - שוב אינו חייב אלא אם כן שהה בכדי שידע שנתגלה (ראב"ד שם, וראה מגיד משנה שם).
- ויש אומרים שאפילו אם ידע הראשון מהכיסוי, לא היה לו לסמוך על כיסויו של אדם שאין לו חלק בבור, שמא יבוא ויטול את כיסויו (מגיד משנה שם, וראה שם במגדל עז; סמ"ע חו"מ שם סק"ג).
סתם השני את הבור בעפר, וחזר והוציא את העפר - השני חייב, שכשסתם בעפר נסתלק מעשה הראשון, והשני הוא בעל הבור (גמרא רמב"ם וטוש"ע שם).
מסר לשומר
המוסר בורו לשומר, השומר חייב בנזקי הבור (רמב"ם נזקי ממון יב ח; טוש"ע חו"מ תי ל), וכך אמרו: וְלֹא יְכַסֶּנּוּ (שמות כא לג), להביא שומר חנם (מכילתא דרבי ישמעאל, ומכילתא דרשב"י שמות שם).
מסרו לחרש שוטה וקטן, בעל הבור חייב בנזקיו (בבא קמא ט ב). ונחלקו אמוראים:
- ריש לקיש בשם חזקיה אמר שאפילו מסר להם בור מכוסה - חייב, שאין זו שמירה כשמסר למי שאינו בן דעת, לפי שדרך הכיסוי ליפול (בבא קמא שם).
- ורבי יוחנן אמר שדוקא בבור מגולה חייב (שם).
ונחלקו ראשונים באיזה כיסוי כיסהו בעל הבור:
- יש מפרשים שכיסהו שלא כראוי, שמאליו יוכל הכיסוי ליפול, ולפיכך אפילו גילהו החרש - חייב (רש"י שם ד"ה לנתורי; ראב"ד שם).
- ויש מפרשים שאפילו אם כיסהו כראוי חייב, שדרך אלו שאין בהם דעת לגלות את הכיסוי (תוספות שם ד"ה שור; רשב"א שם ד"ה אילימא; רמב"ם נזקי ממון יב ח, ראה שם במגיד משנה).
הלכה כריש לקיש בשם חזקיה (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ תי ל), ויש שפסקו כרבי יוחנן (רי"ף בבא קמא כה א, בשם ואיכא מאן דאמר; מאירי בשיטה מקובצת שם, בשם רוב מפרשים).
בור ומזיק אחר
קרן ובור
שור שדחף את חברו לבור, נחלקו תנאים:
- חכמים אומרים, בעל השור חייב, ובעל הבור פטור (בבא קמא נג א).
יש מהראשונים המפרשים שהשור עשה את כל הנזק, שהוא הראשון במזיקים, ומשלם הכל אם הוא מועד, וחצי נזק אם הוא תם (ראה ערך קרן), ובעל הבור פטור לגמרי (רש"י שם ד"ה את קטלתיה).
ויש מפרשים שבעל השור משלם מחצה אם הוא מועד ורבע אם הוא תם, שיש לו שותף במעשה הנזק, אלא שבעל הבור פטור לגמרי מגזרת הכתוב (תוספות שם ד"ה בעל, ושם יג א ד"ה אי).
- רבי נתן אומר שאם היה השור מועד משלם בעל השור מחצה ובעל הבור מחצה, ואם השור תם משלם בעל השור רבע ובעל הבור שלשה רבעים (שתי ברייתות בבא קמא שם, לאוקימתת הגמרא). הטעם:
או משום שסובר שכל אחד עשה את כל הנזק, אלא ששור תם היה משלם מחצה אף בלי השותפות, ולכן עתה משלם רבע, ובעל הבור משלם שלשה רבעים, כיון שאף הוא עשה כל הנזק (תירוץ ראשון בגמרא שם).
או שסובר שכל אחד עשה מחצית הנזק, ומכל מקום בשור תם, משלם בעל הבור שלשה רבעים, משום שגמר ההיזק דומה כמי שעשאו כולו (ראה שם בתוספות ד"ה לעולם), ומה שיש לניזק להוציא מבעל השור יוציא, והשאר הוא משלם (תירוץ שני בגמרא שם).
רוב הראשונים סוברים שלרבי נתן חייב בעל הבור אפילו כשהשור הוא פקח וביום, שאין לומר שהיה לו לעיין וללכת (ראה לעיל: הניזוקים), שהרי חברו דחפו (רש"י שם ד"ה רבי; רמב"ם נזקי ממון יב יט; טוש"ע חו"מ תי לב); ויש מהראשונים שסוברים שדוקא בשור שוטה או בלילה חייב, אבל פקח ביום מתרחק כל כך מהבור עד שאין שוורים אחרים יכולים להפילו בתוכו (תוספות שם ד"ה ובעל).
הלכה כרבי נתן (רמב"ם שם; טוש"ע שם).
בזמן הזה שאין דיני קנסות
בזמן הזה שאין דנים דיני קנסות (ראה ערך דיני קנסות), ומשור תם אין גובים כלום, נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שגובה מבעל הבור הכל (טור חו"מ תי, בשם הרמ"ה, ראה שם בדרישה סוף סק"ל; שו"ע חו"מ תי לז, בשם יש מי שאומר).
- ויש אומרים שאין אומרים כך אלא כשהאחד פטור מצד הדין, אבל בזמן הזה שאין בעל השור פטור אלא שאין דנים דיני קנסות, לכן בעל הבור משלם שלשה רבעים בלבד (טור בשם הר"ר חזקיה; שו"ע שם, בשם יש חולקין, וראה שם בש"ך שכן דעת הרבה פוסקים).
בור ותקלה
הניח אבן על פי בור שחפר אדם אחר, ובא שור ונתקל באבן, ונפל לבור ומת:
- לחכמים - בעל האבן חייב, ובעל הבור פטור (בבא קמא נג א).
- לרבי נתן - זה משלם מחצה, וזה משלם מחצה (בבא קמא שם; רמב"ם נזקי ממון יב כ; טוש"ע חו"מ תי לג).
ואין בעל האבן יכול להיפטר בטענה שאלמלא הבור לא היתה האבן מזיקה, שמכל מקום אלמלא האבן לא היה נופל לבור (גמרא שם).
אדם ובור
אדם שדחף שור לבור:
- אם התכוין לדחפו, הוא חייב ובעל הבור פטור, כאדם ששם טליתו של חברו באש של חברו, שאין בעל האש חייב כלום.
- ואם דחפו שלא בכוונה, שניהם חייבים (תוספות בבא קמא נג ב ד"ה שור; טוש"ע חו"מ תי לד).
אדם שור ובור
שור המועד ואדם שדחפו שור אחר לבור, שלשתם חייבים (ראה ערך אדם המזיק: שותפות במעשה הנזק), ואם היה השור תם משלם שישית, שזהו חצי נזקו, והמותר ישלמו ביניהם האדם ובעל הבור (טוש"ע חו"מ תי לד, לפי ההלכה כרבי נתן)[6].
אך בחיובים שאינם חלים על כולם, רק החייבים משתתפים בתשלום, כגון: חיוב ארבעה דברים על היזק אדם, וכן דמי ולדות, רק האדם חייב (רבא בבבא קמא נג ב; רמב"ם חובל ומזיק ד טז; טוש"ע שם לד-לה. וראה ערכים: חובל, שור ודמי ולדות, וראה לעיל: הניזוקים); כופר על מיתת אדם, ושלושים של עבד, רק השור חייב (גמרא רמב"ם וטוש"ע שם. ראה ערכים: כופר ושלשים של עבד, וראה לעיל: הניזוקים).
דחפו לבור כלים ונשברו, אדם ובעל השור חייבים, ובעל הבור פטור (גמרא רמב"ם וטוש"ע שם לו). וכן כשדחפו לתוכו שור פסולי המוקדשים (גמרא ורמב"ם שם, וראה לעיל: הניזוקים).
תולדתו
הגדרתו
המניח תקלה והוזק בה אדם או בהמה, הרי זה תולדת הבור (רמב"ם נזקי ממון יג ב), שדומה לבור, שתחילת עשייתה לנזק, שמשהונחו עומדים שם לנזק, וחייב לשלם נזק שלם כמו בור, שתולדתו כיוצא בו (בבא קמא ג ב ורש"י ד"ה הני; רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ תיא א).
ולפיכך אבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים והזיקו במקומם, חייב בכל אותם הנזקים שבור חייב עליהם (גמרא ורמב"ם וטוש"ע שם).
תקלה שלא הפקירה
ונחלקו אמוראים:
- רב אמר שדוקא אם הפקיר תקלתו הרי זו תולדת בור, אבל אם לא הפקירה הרי זו תולדת שור, שהיא ממונו כשור (בבא קמא ג ב, ושם כח ב), וחייב גם על הכלים (רש"י שם כח ב ד"ה אבל).
- שמואל אמר שגם כשלא הפקירם חייב משום בור (בבא קמא שם).
ונחלקו בביאור מחלוקתם:
- יש אומרים, שרב סבר שאף בור עצמו אינו חייב אלא בהפקיר רשותו ובורו, ושמואל סבר שחייב גם בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו (רש"י שם כח ב ד"ה דאפקרינהו וד"ה אבל. וראה לעיל: הרשות).
- ויש אומרים שרב סבר שבבור חייב גם בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, אלא שאבנו סכינו ומשאו שלא הפקירם, שהם גם ממונו, חייב עליהם גם משום שורו, ואפילו על כלים, שבבור פטור, כאן חייב. ושמואל סבר שאפילו אם כשהפקיר רשותו ולא בורו פטור לגמרי, הרי זה משום שיכול בעל הבור לומר לו מה עושה שורך ברשותי (ראה לעיל: הרשות), אבל כשהתקלה ברשות הרבים, שיש רשות לשור לילך שם, חייב משום בורו (תוספות שם כח ב ד"ה הני מילי, וראה תוספות ג ב ד"ה משורו).
הלכה כשמואל (רמב"ם נזקי ממון יג ב; טוש"ע חו"מ תיא א).
הוזק מהאבן ומהקרקע
נתקל הניזק באבן ונישוף באבן, לדברי הכל חייב (בבא קמא כח ב; רמב"ם נזקי ממון יג ב; טוש"ע חו"מ תיא א).
נתקל בקרקע ונישוף באבן, הרי זה תלוי במחלוקת רבי נתן וחכמים (ראה לעיל: בור ומזיק אחר):
- לדעת רבי נתן, כיון שאין להוציא מבעל הקרקע, שהיא של רשות הרבים, חייב בעל האבן בכל הנזק.
- לדעת חכמים בעל האבן פטור, כיון שהקרקע גרמה שיוזק באבן, הרי זה כשור שדחף את חברו לבור, שבעל הבור פטור לגמרי (רבי אלעזר בשני לשונות בבבא קמא כח ב).
הלכה שחייב (רמב"ם שם; טוש"ע שם).
נתקל באבן ונישוף בקרקע, נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שפטור, שקרקע עולם הזיקתו, ואפילו לשמואל שחייב בבור על חבטו, כאן פטור, שקרקע זו לא עשתה כלום (תוספות שם ד"ה ונשוף; רא"ש שם ג ד; טוש"ע שם).
- ויש אומרים שחייב לשמואל, כיון שנתקל בבורו (רשב"א שם ד"ה אלא; לחם משנה נזקי ממון יג ב, בדעת הרמב"ם. וראה תוספות נ ב ד"ה לשמואל, בתירוץ השני).
כיחו וניעו
כיחו וניעו של אדם, היינו רוק הפה וליחת החוטם, וכיוצא, שהזיקו אחרי שנחו על הקרקע, חייב משום תולדת בור (בבא קמא ג ב; רמב"ם חובל ומזיק ו י; טוש"ע חו"מ שפד א. וראה ערך אדם המזיק).
תולדות בור ואב אחר
- אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה והזיקו אחרי שנחו על הקרקע, אינם דומים לגמרי לבור, שבבור אין כח אחר מעורב בו כמו באלו, ודומים בזה לאש, אלא שאש דרכה לילך ולהזיק, ואלו דומים לבור שאין דרכם לילך ולהזיק, ולמדים מהצד השוה שבשניהם (בבא קמא ו א. וראה טוש"ע חו"מ תיא א).
- בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, כגון שהניח אבן ברשות הרבים וגלגלוה רגלי אדם או בהמה למקום אחר והזיקה שם אחרי שנחה, אינו דומה לגמרי לבור שמעשיו בכרייתו גרמו את ההיזק, אבל מעשי בעל האבן לא הזיקו, אלא רגלי האדם והבהמה, ודומה בזה לשור, שלא מעשה הבעלים גרמו את ההיזק, ומשור חלוק בזה שאין דרכו לילך ולהזיק, ולמדים משניהם (שם. וראה טוש"ע שם ו).
- המותרים לשפוך מים או להשליך זבל לרשות הרבים, כגון בימות הגשמים (ראה ערך רשות הרבים), אם הזיקו חייבים לשלם, ואף על פי שאינם דומים לגמרי לבור שחפר שלא ברשות, ואלו נתנו להם חכמים רשות, הרי שור יש לו רשות לילך ברשות הרבים וחייב, אלא ששור דרכו לילך ולהזיק מה שאין כן אלו, ולכן למדים משניהם (בבא קמא שם. וראה רמב"ם נזקי ממון יג יג וטוש"ע חו"מ תיד ב).
- הכותל והאילן רעועים שנתנו לו בית דין זמן לקוץ ולא קץ, ונפלו לאחר הזמן והזיקו, אינם דומים לגמרי לבור, שאין תחילת עשייתם לנזק, וחלוקים משור שאין דרכם לילך ולהזיק, ולמדים משניהם (בבא קמא שם ב. וראה רמב"ם נזקי ממון יג יט; טוש"ע חו"מ תטז א).
חיובי תולדות אלו
כל אלה שנלמדו בהצד השוה שבשני אבות נזיקין, נחלקו ראשונים בחיובם:
- יש סוברים שחייב רק במה ששניהם חייבים, שנותנים להם הקל שבשניהם, ולכן אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו שלמדים מבור ואש - פטורים בכלים ובאדם כבור, ובטמון כאש (ראה ערך אש. רא"ש בבא קמא א א, בשם יש מן הגדולים).
- אבל נחלקו עליהם והוכיחו שעיקר חיובם משום בור הוא, אלא לפי שהוצרכנו להוכיח מאש וכיוצא שהפירכות אינן מונעות החיוב, אבל באמת כל דין בור עליהם בין לקולא בין לחומרא (רא"ש שם; טוש"ע חו"מ תיא א).
הפקיר נזקיו לאחר שנפלו
המפקיר נזקיו לאחר שנפלו באונס, כגון ברוח שאינה מצויה, והזיקו לאחר שנחו, פטור בדיני אדם, לפי שאנוס הוא, וחייב בדיני שמים, לפי שלא סילק אותם (בבא קמא כט א-ב; רמב"ם נזקי ממון יג ז; טוש"ע חו"מ תיב ד). חזר וזכה בהם, חייב בדיני אדם (בבא קמא שם: מתכוין לזכות; רמב"ם וטוש"ע שם).
המפקיר נזקיו לאחר שנפלו בפשיעה, כגון שנפלו ברוח מצויה, או שהשליך אותם, נחלקו בדבר תנאים ואמוראים, והדבר תלוי במחלוקת אם בור ברשות הרבים חייב (בבא קמא שם. וראה לעיל: הרשות), ולהלכה שבור ברשות הרבים חייב, אף מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה חייב (רמב"ם שם ה; טוש"ע שם ב).
נתקל
היה טעון כד ונתקל ונשבר והוזק אדם בשברי החרס, נחלקו תנאים:
- רבי מאיר סובר נתקל פושע, וחייב כמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה[7].
- וחכמים סוברים נתקל אנוס הוא, ופטור כמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס (בבא קמא כט ב[8]. ראה על נתקל פושע בערך שומר חנם).
הלכה כחכמים (רמב"ם נזקי ממון יג ז; טוש"ע חו"מ תיב ד).
במקום שיש רשות להניח
הניח במקום שיש רשות להניח, כגון להניח כד במקום פנוי שלפני בית הבד, ובא אחר והוזק, פטור, מפני שהיה לו להסתכל, ואם היתה אפלה או שמילא את כל הדרך, ונתקל אדם והוזק - חייב (רמב"ם נזקי ממון יג ו; טוש"ע חו"מ תיב ב, על פי בבא קמא כז ב).
אבל אם שבר אדם בידים את הכד, אפילו באופן שמותר לו לשבר, כגון שמילא כל הדרך כדים, והוזק אחר כך בשברים, פטור בעל הכד, שהרי הזיק את עצמו (טוש"ע שם, על פי בבא קמא שם).
שור פיקח ביום
אף בתקלה שהניח ברשות הרבים פטור על שור פקח ביום, שבהמה עיניה למטה ודרכה לעיין אנה ואנה, מה שאין כן אדם (רא"ש בבא קמא ג א; טוש"ע חו"מ תיב ג, וראה תוספות כז ב ד"ה לפי).
הפך תקלה של הפקר ממקום למקום
זבל של הפקר שהיה מונח ברשות הרבים, ובא אדם והפכו ממקום למקום, חייב בנזקיו (בבא קמא ל א), שהרי זה ככורה בור ברשות הרבים, שאילו היה במקום הראשון לא היה נתקל בו (ראה רש"י בבא קמא כט ב ד"ה פטור[9]).
ואפילו שהחזירו למקומה הראשון - חייב, כמוצא בור מגולה וסתמו בעפר וחזר וגילהו, שנסתלק מעשה הראשון, והאחרון כורה את הבור (בבא קמא שם. וראה לעיל: בור של שותפים).
הפך את הזבל ולא הגביהו שלשה טפחים - פטור, שכבור פתוח הוא ולא נסתם מעולם (בבא קמא שם, ורש"י ד"ה כשהפכה), ודוקא כשגם לא הרחיקו שלשה טפחים ממקומו הראשון (ראה שם בהגהות אשר"י ובהגהות הב"ח).
בור של בהמתו
שורו שחפר בור
שורו שחפר בור ברשות הרבים או ברשות אחר, פטור בעל השור, שנאמר: כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר (שמות כא לג), ולא שור בור (בבא קמא יט ב; טוש"ע חו"מ תי ה).
חוט שנקשר ברגל התרנגול
חוט של הפקר שנקשר מאליו ברגל התרנגול ונתקל בו אדם והוזק, פטור בעל התרנגול, שהרי חוט זה בורו של התרנגול הוא (בבא קמא יט ב; טור ורמ"א חו"מ תי ה). והוא הדין אם יש לחוט בעלים, אלא שהבעלים הצניעוהו (בבא קמא שם, ורש"י ד"ה אלא דאצנעיה; טור ורמ"א שם. וראה רמב"ם נזקי ממון ב יא והשגות הראב"ד שם שנחלקו בפירוש דין זה).
קשר אדם את החוט ברגל התרנגול, והתרנגול גררו למקום אחר ונתקלו בו אחר שנח, הקושר חייב משום בורו המתגלגל (ראה לעיל: תולדתו), ובעל התרנגול פטור (בבא קמא שם; טור ורמ"א שם[10]).
שבר התרנגול עם החוט דרך הילוכו, ראה ערך רגל; שבר בזריקה, ראה ערך צרורות.
אדם בתורת בור
נתקל ונפל בדרך
הקדרים והזגגים שהיו מהלכים זה אחר זה, נתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון והשלישי בשני, הראשון חייב בנזקי השני, והשני חייב בנזקי השלישי (בבא קמא לא א).
לסוברים שנתקל פושע הוא (ראה לעיל: תולדתו), חיובם הוא משום אדם המזיק (ראה ערכו), אבל לפי ההלכה שנתקל אנוס הוא (ראה לעיל שם), וחיובם משום שהיה להם לעמוד, ולא עמדו (ראה ערך אדם המזיק: אדם שהוזקו בו), נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שהראשון והשני נעשה גופם בור, וחייבים רק על גופם של הניזוקים, אבל לא על ממונם, שבור פטור על הכלים (רי"ף שם יד ב; רמב"ם נזקי ממון יג י, לפי הלחם משנה שם; רא"ש שם ג ט; נמוקי יוסף על הרי"ף שם; טוש"ע חו"מ תיג א, וראה שם בבית יוסף).
- ומהראשונים יש שהסבירו שאינו אדם המזיק כיון שאינו עושה שום מעשה, ואפילו אם היה מת היו ניזוקים בו, ולכן תורת בור עליו (שיטה מקובצת שם, בשם רבינו פרץ. וראה אבן האזל על הרמב"ם שם), אלא שהראשון אף משאו תורת בור עליו אם לא הפקירו, להלכה שתקלה שלא הפקירה בור הוא (ראה לעיל: תולדתו), שאם הפקירו פטור משום מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, להלכה שנתקל אנוס הוא (ראה לעיל, שם), ואילו השני פטור לגמרי על משאו, שהוא אומר: הבור הזה לא אני כריתי אותו, שהרי הראשון הפיל אותי עם משאי (רי"ף ורמב"ם ושו"ע שם, וראה שם בהשגות הראב"ד ובמגיד משנה).
- ויש סוברים שאף משא הראשון אינו בור, שכיון שנתקל איננו פושע, דיינו שניתן תורת בור על גופו ולא על משאו (רא"ש שם; רמ"א שם, בשם יש חולקין, וראה שם בסמ"ע[11]).
- ויש אומרים שגופו של הראשון אינו בור, אלא חייב משום אדם המזיק, והשני בלבד שגופו נעשה בור (רא"ש וטור שם, בדעת הרי"ף).
לרב שסובר שכל תקלה שלא הפקירה אינה בור (ראה לעיל: תולדתו), אין גופו של אדם נעשה לעולם בור, שהרי את גופו אינו מפקיר, וחיובו משום אדם המזיק (בבא קמא שם, וראה שם ברא"ש).
הזהירו זה את זה, כולם פטורים (בבא קמא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).
היה מוטל לרוחב הדרך
נפל הראשון והיה מוטל לרוחב הדרך, ונתקל אחד בראשו ואחד ברגליו ואחד בבטנו:
- יש אומרים, שחייב בנזקי כולם, הואיל והיה לו לעמוד ולא עמד (רמב"ם נזקי ממון יג יא, על פי בבא קמא לא א-ב; טוש"ע חו"מ תיג א).
- ויש מהראשונים שסוברים שמחלוקת אמוראים בדבר, ורב זביד אינו מחייב על נזקי השלישי, שכיון שראה שהשני נפל היה לו להיזהר, ואינו מחייב אלא אם כן נפל הראשון באלכסון (תוספות שם ד"ה כחוטרא. וראה שם ברא"ש, שלרי"ף אינם חולקים).
הערות שוליים
- ↑ ג', עמ' כג - לה. על איסור עשיית בור ברשות הרבים ראה ערך נזיקין וערך רשות הרבים.
- ↑ אלא שאחר שנודע לבעל החצר מהבור שבחצרו, יש אומרים שפטור, שכיון שחייב לשלם על נזק החצר, על בעל החצר לכסות את הבור (שיטה מקובצת, בשם הרא"ש; טור שם, על פי רבא מח א); ויש סוברים שחייב, שאין בעל החצר חייב לסתום בור שבחצרו, והחופר פטור רק לאחר ששילם לבעל החצר כחיובו (שיטה מקובצת בשם תלמיד רבינו פרץ; ים של שלמה בבא קמא ה כא).
- ↑ וראה חזון יחזקאל שם, שמכל מקום צריך בכל פעם לאמוד אם ראוי הבעל חי שנפל להינזק בשיעור זה, וראה בבא קמא צא א.
- ↑ וראה עוד בשו"ת משפט כהן קיד.
- ↑ לשמואל המחייב גם על החבטה של הבור, דין זה הוא רק באופן שאין בבור חבטה.
- ↑ וראה קצות החושן תי סק"ב, ומילואי חושן שם.
- ↑ ואם הזיקו בשעת נפילה, חייב משום אדם המזיק כיון שהוא פושע (בבא קמא שם).
- ↑ אבל לאביי שם חכמים פוטרים גם אחר נפילת פשיעה. וראה רש"י לא ב ד"ה ראשון, שלרבא לדברי הכל נתקל פושע, וראה שם א בתוספות ד"ה אמר.
- ↑ ראה שם בגמרא שלפוטרים בור ברשות הרבים המדובר כאן כשנתכוין לזכות בו ומשום שורו.
- ↑ ראה רמב"ם שם שהקושר משלם חצי נזק, ובהשגות הראב"ד שם, ובאבן האזל שם פירש שכוונת הרמב"ם שהתרנגול הזיק דרך הילוכו.
- ↑ וראה באר הגולה שם שסובר שאין מחלוקת אלא הרא"ש מדבר כשהפקירו משאם, והרי"ף והרמב"ם שלא הפקירו.