מיקרופדיה תלמודית:בורח

הגדרה^[1]

- מי שיצא ממקומו שלא מרצונו

בית דין אחראים לנכסיו

הבורח הרי הוא כשבוי (בבא מציעא לט א; רמב"ם נחלות ז ד; טוש"ע חושן משפט רפה א), שבית דין חייבים להתעסק בנכסיו, כדרך שמתעסקים בנכסי שבוי (ראה ערך שבוי), לפי שאין דעתו מיושבת עליו, מחמת שהוא בהול (רש"י בבא מציעא שם ד"ה בורח).

סיבת הבריחה

במה דברים אמורים שברח מחמת סכנת נפשות (בבא מציעא לט א; רמב"ם נחלות ז ד; טוש"ע חו"מ רפה א), כגון שהרג את הנפש, והמלכות דנה למיתה על שפיכות דמים (רש"י שם ד"ה מחמת מרדין), אבל ברח מחמת מסים, שאין לו כסף לפרוע ובורח לפני בוא הזמן, הרי הוא כיוצא לדעת, שאין בית דין מתעסקים בנכסיו, שכיון שהיתה דעתו מיושבת עליו ולא ציוה שירדו לנכסיו, מוכח שאינו רוצה בכך (בבא מציעא שם ורש"י. וראה ערך נטושים; רטושים, כיצד נוהגים בנכסי היוצא לדעת).

היוצא לדעת למקום קרוב

ואפילו היוצא לדעת, שאין דינו כבורח, הרי זה דוקא כשהלך למדינת הים שהיא דרך רחוקה ומקום סכנה ואין שיירות מצויות, ודרך אדם כשהולך למקום רחוק כזה שהוא מצוה לביתו, וזה שלא ציוה הרי שאין רצונו שירדו לנכסיו, אבל כשהלך למקום שהשיירות מצויות או למקום קרוב, דינו כיוצא שלא לדעת, שמה שלא ציוה הוא לפי שחשב לחזור לביתו, וכיון שלא חזר - ודאי נאנס, ודינו כשבוי (שו"ת הר"י בן הרא"ש נג, הביאו בבית יוסף חו"מ רפה; רמ"א שם ד; סמ"ע שם סק"ב).

חזקה בנכסי בורח מחמת נפשות

אין מחזיקים בנכסי בורח מחמת נפשות (בבא בתרא לח ב; רמב"ם טוען ונטען יד י; טוש"ע חו"מ קמג ג), שאפילו אכל המחזיק בשדהו שלש שנים וטען שקנה ממנו (ראה ערך חזקת קרקעות), אין אכילתו ראיה, ואין אומרים לבעל השדה למה לא מחית (ראה ערך הנ"ל), מפני שהוא מתעסק בנפשו (רמב"ם שם), שירא למחות פן יוודע מקומו, וירדפו אחריו גואלי הדם (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה כאן), או המלכות (נמוקי יוסף שם יט ב ד"ה מחמת. וראה לעיל בבורח כשבוי).

חזקה בנכסי בורח מחמת ממון

היה בורח מחמת ממון, נחלקו אמוראים:

• רב (ללשון ראשון בגמרא שם) אמר, אין מחזיקים בנכסיו, שכיון שאינו יכול לבוא למקום המחזיק, ומחאה שלא בפניו אינה מחאה, כל שאינו יכול למחות, אין החזקה חזקה (בבא בתרא לח ב).

• ושמואל (וללשון שני אף רב) אמר מחזיקים, שאף מחאה שלא בפניו היא מחאה (שם. וראה ערך חזקת קרקעות).

בירושלמי הביאו ראיה לדברי שמואל מהמקרא, שהשונמית שעזבה את ארץ ישראל מחמת הרעב שבע שנים, כשבאה ומצאה שהחזיקו בביתה ובשדה, צעקה אל המלך, וַיִּתֶּן לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר הָשֵׁיב אֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה מִיּוֹם עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ וְעַד עָתָּה (מלכים ב ח ו), ומשהוצרכה לפנות אל המלך מוכח שבדין לא היתה יכולה להוציא מידי המחזיק (ירושלמי בבא בתרא ג ג, ופני משה שם. וראה רד"ק מלכים שם ג).

הלכה כשמואל (כתובות יז ב; רמב"ם טוען ונטען יד י; טוש"ע חו"מ קמג ג). ונסתפקו אחרונים בבורח מחמת ממון שחייב למלכות אם הוא כבורח מחמת נפשות (באר היטב שם בשם כנסת הגדולה).

הערות שוליים