מיקרופדיה תלמודית:בזוי אכלים

הגדרה^[1] - איסור לנהוג בזיון בדבר הראוי לאכילת אדם

הכלל

אין נוהגים בזיון באוכלים (מסכת סופרים ג יח)^[2], משום שנראה כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם (רש"י תענית כ ב ד"ה אין).

דברים שנאמרו בפת

לפיכך אמרו ארבעה דברים בפת:

• אין מניחים בשר חי על הפת.

• אין מעבירים כוס מלא על הפת [שלא ישפך על הפת ותהא הפת בזויה (רש"י ברכות נ ב ד"ה אין)].

• אין זורקים את הפת.

• אין סומכים את הקערה בפת (ברייתא ברכות שם נ ב; רמב"ם ברכות ז ט; טוש"ע אורח חיים קעא א), כשהקערה מלאה יין או מרק, ועל ידי זה ישפך על הפת ותימאס (רבינו יונה ושיטה מקובצת ברכות שם; כסף משנה ברכות שם).

• ויש גורסים חמשה דברים נאמרו בפת, ומוסיפים: ואין יושבים על האוכלים (מסכת דרך ארץ פרקי בן עזאי ז ד. וראה להלן).

פרורי פת

קודם שנוטלים את הידים למים אחרונים שלפני ברכת המזון צריכים לכבד את הבית מהפירורים שיש בהם כזית שנשארו שם (ברכות נב ב; רמב"ם ברכות ז יא; טוש"ע קפ ג), שלא ימאסו על ידי המים (רש"י שם ד"ה מפסיד; רמב"ם וטוש"ע שם), או מפני שהשמש יתעצל אחר כך לכבד את הבית ויהיה הפסד אוכלים (שטה מקובצת שם ד"ה בית).

ועכשיו אין נוהגים כן, לפי שאין אנו מסלקים את השולחן, ואנו נוטלים הידים חוץ לשולחן במקום שאין פירורים (רבינו יונה ברכות שם ד"ה ב"ש; שו"ע שם. וראה ערך מים אחרונים).

אף פירורים שאין בהם כזית אסור לאבדם ביד (שבת קמג א); ויש אומרים שמן הדין מותר לאבדם ביד (ברכות נ ב; טוש"ע שם), אלא שמכל מקום אין להפסידם שזה מביא לידי עניות (חולין קה ב; טוש"ע שם).

אם יש הרבה פירורים שיצטרפו יחד לכזית, יש שכתבו שאסור להפסידם (ברכי יוסף קפ ג).

שימוש בפת

מקנח אדם את הקערה בפרוסה, ובלבד שיאכל אחר כך את הפרוסה, שאם לא כן יש בזה משום ביזוי אוכלים (מסכת דרך ארץ פרקי בן עזאי ז ד; טוש"ע קעא ג; משנה ברורה שם ס"ק טז).

יש שנהגו לאכול דייסא בפת במקום כף, ואין בזה משום מיאוס, כיון שאוכלים גם הפת אחר כך, שמכיון שאינה נמאסת - עושה אדם כל צרכיו בפת (רא"ש ברכות ז לב), אבל אם הוא בעצמו אינו אוכל הפת, אסור, שלאחרים יש בזה משום מיאוס (בית יוסף או"ח קעא).

והמדקדקים אוכלים בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם קצת מן הפת עם הדייסא (רא"ש שם; טוש"ע שם), והנשאר מן הפת אוכלים אותו אחר כך (בית יוסף שם; רמ"א בשו"ע קעא ג).

טלטול אגב פת

מוקצה מותר לטלטלו בשבת אגב פת (ראה ערך מוקצה), ואין בו משום ביזוי אוכלים, שאין הפת נמאסת בכך (שבת קמג א; ביצה כא ב).

בשאר מאכלים

בשלשה מהדברים האמורים - היינו הנחת בשר חי, והעברת כוס מלא, וסמיכת הקערה - אין הבדל בין פת לשאר אוכלים, שאין בעצם השימוש בדברים אלה משום בזיון, אלא הביזוי הוא מה שעל ידי כך נמאסת הפת, ולכן כל שיש כאן מיאוס - אסור אף בשאר אוכלים, וכל שאין כאן מיאוס, כגון שהקערה שסומך בה את הפת מלאה פירות וכיוצא, מותר אף בפת, שכך אמרו: עושה אדם כל צרכיו בפת (ראה שבת נ ב, תוספות וברכות נ ב ד"ה אין; טוש"ע שם או"ח קעא א).

ויש סוברים שאם הקערה מלאה מרק, ואין הפת נמאסת בו כל כך כמו מיין, יש בדבר מחלוקת, ושמואל שאומר עושה אדם כל צרכיו בפת, מתיר (תלמידי רבינו יונה ברכות שם ד"ה ואין. וראה בית יוסף או"ח שם שמסתפק בדבר).

בזיון שאינו מקלקל

זריקה

בזריקה, שבעצם מעשה הזריקה יש משום בזיון, יש הבדל בין פת לשאר אוכלים: הפת אסור לזרקה, אפילו כשלא תימאס על ידי כך; אבל שאר האוכלים אין אסור לזרקם אלא כשימאסו על ידי זה, כגון פירות רכים כתאנים וכיוצא בהם, אבל פירות קשים כרמונים ואגוזים וכדומה מותר לזרוק במקום נקי (טוש"ע או"ח קעא א).

לשמחת חתן וכלה

ולפיכך אמרו: ממשיכים יין בצינורות לפני חתן ולפני כלה (תוספתא שבת ח, הובאה בברכות נ ב; רמב"ם ברכות ז ט; טוש"ע או"ח קעא ד), משום סימן טוב, ואין כאן משום בזיון והפסד, לפי שמקבלים אותו בראש פי הצינור בכלי (רש"י ברכות שם)^[3].

וזורקים לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים. הטעם: שבימות החמה אין טיט בדרכים ואינם נמאסים, ובימות הגשמים הם נמאסים^[4]; אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ברכות שם וברש"י; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

זריקת חיטים

הזורקים חטים לפני חתנים צריכים להיזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי (תוספות ברכות נ ב ד"ה ולא; שו"ע קעא ה); ויש אומרים שאין החטים נקראות אוכל לענין זה (שטה מקובצת ברכות שם ד"ה ממשיכין).

ויש מהראשונים הסוברים שאפילו פת אין אסור לזרקה אלא אם כן נמאסת, אלא שהפת הנזרקת על גבי קרקע נמאסת אף בימות החמה (בית יוסף שם, ממשמעות הרי"ף והרשב"א).

שימושים שונים

חיתוך בשר בידו

לא יחתוך אדם בשר על גב היד, שמא יצא דם מהיד, וילכלך את הבשר (ברכות ח ב^[5]; מגן אברהם קע ס"ק כ).

רפואה באוכלים

כל דבר שיש בו משום רפואה, או צורך האדם, מותר לעשותו אפילו כשנמאס ונפסד, שאין זה דרך ביזוי כשעושה לצורכו. לכן מותר לזלף יין על הקרקע, ולסוך הגוף ביין ושמן, ולתת יין לתוך העין לרפואה, וכיוצא בזה (מגן אברהם קעא סק"א), ודוקא כשדרך העולם לעשות כן באוכל (באור הלכה שם ד"ה לא).

נטילת ידים באוכלים

לדעת חכמים אין נוטלים את הידים ביין, בין חי ובין מזוג (ברייתא ברכות נ ב) משום הפסד אוכלים (רש"י ותוספות שם), אפילו נטילה שאינה לצורך אכילה (טוש"ע קעא א)^[6], והוא הדין לשאר משקים שאף הם נמאסים בכך (משנה ברורה קעא סק"ח); ר' אליעזר מתיר ואינו חושש להפסד אוכלים (ברייתא וגמ' ברכות שם), שהוא סובר שעושה אדם כל צרכיו בפת אפילו כשהיא נמאסת (גמרא ותוספות שם). הלכה כחכמים (רמב"ם ברכות ז ט; טוש"ע שם).

אסור לפצוע זיתים בשביל ליטול ידיו במיץ היוצא מהם, שהזיתים נמאסים בכך (שבת נ ב. וראה משנה ברורה קעא ס"ק ד).

ישיבה על גבי אוכלים

לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות, אבל יושב הוא על גבי קופה מלאה קטניות, או על גבי עיגול של דבלה, מפני שנהגו כן (מס' סופרים ג יח; טוש"ע קעא ב), ודוקא בקופה של נצרים שהיא נכפפת והאוכלים נמאסים, אבל בקופה של עץ שאינה נכפפת לעולם מותר (ב"ח ומגן אברהם שם).

משחק באוכלים

יש מהתנאים שסוברים שאוכלים טהורים שאינם טעונים שחיטה אין משחקים בהם, ולכן חגב טהור בין חי ובין מת - שיעורו לענין הוצאה בשבת כגרוגרת (ראה ערכו), ולא בכל שהוא כדין מוציא חגב חי טמא, שמצניעים אותו לקטן לשחק בו (ר' יהודה ירושלמי שבת ט ז. וראה ערך מוציא מחלוקת בדבר).

אין מעבירים על האוכלים

אין מעבירים על האוכלים (עירובין סד ב), שהמוצא אוכלים בדרך אינו רשאי להעביר עליהם ולהניחם שם (רש"י שם ד"ה אין), אלא צריך להגביהם (תוספות בבא מציעא כג א ד"ה אין; משנה ברורה קעא ס"ק יא).

ויש שפירשו שהאיסור הוא לפסוע עליהם, וכל שכן לדרסם (מאירי עירובין שם ד"ה אע"פ).

כשיש לחוש שהונחו לשם כשפים, כגון ככר שלם, שדרכם היה לכשף בו, מותר להעביר עליו, ואינו צריך להגביהו (עירובין שם).

להאכיל לבהמה

מאכל אדם אסור להאכיל לבהמה, משום ביזוי אוכלים (תענית כ ב, ללשון א ברש"י שם; מגן אברהם קעא סק"א), ואם אין לו דבר אחר להאכיל לבהמה, מותר (מאירי תענית שם ד"ה אוכלי, בשם יש מפרשים. וראה משנה ברורה קעא יא, ושער הציון שם).

ויש אומרים שכל האיסור אינו אלא בדבר שסתמו עומד לאדם והוכן עכשיו בשביל אדם, אבל אם הוכן לבהמה - מותר אפילו כשסתמו עומד לאדם (מאירי שם).

לגרום איסור הנאה

אסור לגרום לאוכל נפש שיאסר בהנאה, ולכן אסור לתלות על המת דברים של אוכל נפש מפני שנאסרים בהנאה (מסכת שמחות ח); ר' מאיר מתיר (שם). הלכה שאסור (טור ושו"ע יורה דעה שנ א).

הערות שוליים