מיקרופדיה תלמודית:בזיון קדשים

הגדרה^[1] - איסור לבזות את הקרבנות

בקרבנות כשרים

חומרתו

אסור לבזות את הקדשים, ואמרו: לא נחתם גזר דינם של בני עלי אלא על שנהגו מנהג בזיון בקדשים (ראה שמואל א ב יב-טז. ספרי קרח פסקא קטז), ומפני כך חרב משכן שילה (יומא ט א), וכן מצינו שלא נחתם גזר דינם של אנשי ירושלים אלא על שנהגו מנהג בזיון בקדשים (ספרי שם).

כהן המבזה קדשי שמים אינו ראוי לשמש בכהונה (פסחים ג ב, ורש"י שם ד"ה שחץ. וראה סוכה נו ב, ורש"י ד"ה שותא).

המחלל קדשים, הרי זה בכלל מה שנאמר (במדבר טו לא): כִּי דְבַר ה' בָּזָה (סנהדרין צט א, ורש"י במוסגר שם).

מהותו

חילול זה יש שכתבו שאינו משמרם כהלכה, ונוהג בהם מנהג בזיון (מחזור ויטרי אבות שם ג א. וראה ברש"י סנהדרין צט א ד"ה מכאן).

ויש שכתבו שמחללם במזיד (מאירי אבות שם), ומביא לידי פיגול ונותר וטמא [ראה ערכיהם] (רבינו יונה ורע"ב אבות שם).

דוגמאות לבזיון קדשים

כמה דברים מצאנו שאסורים משום בזיון בקדשים:

• העובד עבודה וכורך על ידיו אפילו שיראים, כדי שלא יתלכלכו בבשר ובדם, הרי זה מבזה את הקדשים (כריתות כח ב).

• קרבן העומד להקרבה ומשהים אותו מלהקריבו, הרי זה זלזול לקדשים שצורת הבשר מתקלקלת (רש"י זבחים צ ב ד"ה שלמים, ותוספות שם ד"ה שלמים בשמו).

• ערב פסח שחל להיות בשבת מפשיטים את כל העור של הקרבן בשבת, לפי שהעור מחמם את הבשר ומסריחו, ואין זה כבודו להיות פרס אוכלי שולחנו מגואל, או כדי שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה (שבת קטז ב ורש"י, וראה ערך קרבן פסח)^[2].

• יש מהאמוראים שסובר שהטעם שהטלה של קדשים לא היו כופתים ארבע הרגלים יחד, אלא עוקדים אותו יד ורגל, הוא משום בזיון קדשים; אבל בשיראים או בחוטי זהב אין בזיון (תמיד לא ב).

• בכור תם בזמן הבית, שזכה בו הכהן, ושחטו לקרבן כדינו, אסור למכור בשרו לכהן אחר, שבזיון קדשים הוא לעשות סחורה בדבר שקרב ממנו למזבח (רש"י תמורה ז ב ד"ה מוכרין).

בקדשים פסולים

הקדשת בעל מום למזבח

האיסור להקדיש בעל מום למזבח [ראה ערך בעל מום, וערך אסורי מזבח] טעמו הוא משום בזיון קדשים (תמורה ז א; רמב"ם איסורי מזבח א ב).

הדחת הקרביים בפסולים

אפילו עולה שנפסלה אחרי שנזרק דמה, מדיח את הקרבים מהפרש, שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה; ואף על פי שיש לחשוש שעל ידי זה יבואו לידי תקלה, שהכהנים יטעו שהם קדשים כשרים ויעלום על גבי המזבח, מכל מקום הטעם של בזיון קדשים עדיף מחשש זה (זבחים פה ב, ורש"י).

עיבור צורה בפסולים

קדשים שנפסלו, שדינם בשריפה (ראה ערך פסולי המוקדשים) אם אין פסולם בגופם, אלא בדם או בבעלים, כגון שנשפך הדם לפני הזריקה, או קרבן פסח שנטמאו בעליו (ראה ערך קרבן פסח) וכיוצא, אין שורפים אותם מיד, אלא תעובר צורתם, היינו מלינים אותם שתעבור צורת מראית הבשר ויפסלו בלינה, ואחר כך נשרפים (פסחים לד א, וראה ערך פסולי המוקדשים, וערך עבור צורה), לפי שבזיון קדשים הוא לשרפם כשאין פסולם בגופם (רש"י פסחים שם ד"ה ששם, ומנחות ה א ד"ה תעובר).

למכור באיטליז ולשקול בליטרא

בכור ומעשר בהמה בעלי מומים, שמותר לשחטם כחולין ולמכור בשרם, אסור למכרם באיטליז, ולשקול את הבשר בליטרא, כדרך שקצבים מוכרים בשר חולין (משנה בכורות לא א), שבזיון קדשים הוא (ביצה כח א)^[3].

איסור זה יש אומרים שהוא מן התורה (תוספות זבחים עה ב ד"ה התפיס, ובכורות שם ד"ה חוץ); ויש אומרים שאינו אלא מדרבנן (רמב"ן בכורות שם; רא"ש שם א).

חלבו של בכור וגידו ועורו וקרניו נמכרים באטליז ונשקלים בליטרא, שלא עשו מעלה זו אלא בבשר הראוי לאכילה (רמב"ן ורא"ש בהלכות בכורות שם; טוש"ע יורה דעה שו ו).

הפשט העור דרך הרגלים

אסור להפשיט את העור של בכור ופסולי המוקדשים בעלי מום דרך הרגלים, כדי שיהיה כל העור שלם לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש ושמן, שבזיון קדשים הוא, שמתוך שמתיירא לחתוך העור הוא חותך הבשר ופוגמו (בכורות לג א, ורש"י שם)^[4].

בשר בעל מום לגוי וכלבים

יש מהפוסקים שכתב שאף על פי שמן התורה מותר להאכיל בשר בכור בעל מום לגוי או לכלבים (ראה ערך בכור בהמה טהורה), מכל מקום מדרבנן אסור משום בזיון קדשים, שהרי זה גרוע יותר ממכירתו באטליז שאסורה, ואין מותר אלא לזמן את הגוי שיאכל עמו או להאכיל לכלבים דרך עראי מהנותר בקערה עם העצמות (ים של שלמה חולין ד ד; ש"ך יורה דעה שו ס"ק ז); ויש חולק ומתיר, שאין לחדש גזרה דרבנן מדעתנו (מהרי"ט אלגזי בכורות ה אות מא).

על האיסור לעקור פרסות קדשים שהוקדשו בזמן הזה משום בזיון קדשים, ראה ערך הקדש.

הערות שוליים