מיקרופדיה תלמודית:בטול בששים

הגדרה^[1] - התפשטות טעם של איסור בהיתר, שכמותו של ההיתר היא פי ששים מהאיסור, באופן שאין ההיתר נאסר

באיסורי תורה

מין בשאינו מינו – לח בלח , או שנתבשלו יחד

איסור שנתערב בהיתר, מין בשאינו מינו, באופן שהאיסור מתפשט בתוך ההיתר ונותן בו טעם, כגון שנתערב לח בלח, או שנתבשלו ביחד; בין לדעת הסוברים שהטעם של האיסור אסור מן התורה, ובין לדעת הסוברים שמן התורה בטל ברוב ומדרבנן הוא שאסרו את הטעם המתפשט (ראה ערך טעם כעיקר) - אם יש בהיתר פי ששים מהאיסור, הכל מותר (חולין צז ב, צח ב; עבודה זרה סט א), שכך ידוע להם לחכמים שבשיעור זה פוסק הטעם ואינו נרגש (תוס' חולין צח ב ד"ה לחומרא; תורת הבית הארוך לרשב"א ד א; מאירי חולין צז א). ואף על פי שיש איסורים שטעמם פוסק להתפשט בפחות מששים, השוו חכמים מידותיהם והצריכו לעולם ששים (ר"ן חולין צז ב; רמב"ם מאכלות אסורות טו יז; טוש"ע יו"ד צח א)^[2].

שיעור זה הוא קבלה בידם של חכמים, והסמיכוהו על הפסוק (תוס' חולין צח ב ד"ה ומאן; רא"ש ור"ן חולין שם)^[3].

מי בשאינו מינו – יבש ביבש

נתערב מין בשאינו מינו יבש ביבש, שאין האיסור נותן טעם בהיתר, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו, למרות שמן התורה בטל ברוב, מכל מקום מדרבנן צריך ששים לבטלו (ראה ערך בטול ברוב: איסור בהיתר)^[4].

וכן אם נתערב מין במינו לח בלח, לדעת הסוברים שמן התורה יש לו ביטול (ראה ערך בטול איסורים), ביטולו מן התורה הוא ברוב, ומדרבנן הצריכו ששים, גזירה משום תערובת מין בשאינו מינו (ראה ערך בטול ברוב: איסור בהיתר).

ריח של איסור

ריח של איסור שנכנס להיתר, בטל בששים (ראה ערך ריח).

טעימת גוי – באיזה תנאים

נחלקו הראשונים מתי משערים בששים:

• יש סוברים ששיעור ששים אמרו להחמיר, שאף אם טעמו את התערובת ולא היה בה טעם האיסור, צריך שיהיה בהיתר ששים נגד האיסור; אבל אם טעמו ויש שם טעם האיסור, אסור אף ביותר מששים, ואין משערים בששים בלבד אלא כשאי אפשר לברר על ידי טעימה, כגון שנתערב מין במינו, או כגון שאין כאן גוי שאפשר ליתן לו לטעום, אבל כשיש כאן גוי צריכים ליתן לו לטעום, ואין התערובת מותרת אלא אם כן היו שני התנאים: שהגוי לא הרגיש טעם של איסור, וגם יש שם ששים נגד האיסור (רש"י חולין צח א ד"ה בס').

• יש סוברים שבאחד משני התנאים מותר: או בטעימת גוי שטעם ואמר שאין בתערובת טעם, ואז מותר אפילו שאין כאן ששים; או בששים בלבד, ואז מותר אפילו בלי טעימת גוי (תוס' שם ד"ה כל; רא"ש חולין ז כט).

• יש שמחלקים, שאם נתערב גוף האיסור ונימוח בתערובת, אין סומכים על טעימת גוי כשאין שם ששים, אבל כשיש שם ששים מותר אף בלי טעימת גוי; ואם אין שם אלא פליטת הטעם של האיסור בלבד, מותר באחד מהם, או בטעימת גוי או בששים (רמב"ן ורשב"א ור"ן חולין צח א).

• יש סוברים שאם יש כאן גוי שיטעם, אין סומכים כלל על ששים, בין להקל ובין להחמיר, שאם טעם הגוי ואין שם טעם מותר בלי ששים, ואף כשיש כאן ששים אינו מותר עד שיטעם הגוי ויאמר שאין כאן טעם, ולא אמרו שיעור ששים אלא כשאין כאן גוי (בית יוסף יו"ד צח א, בדעת הרמב"ם מאכלות אסורות טו ל; המחבר בשו"ע שם א).

ולדברי הכל אם טעם הגוי ואמר שיש בתערובת טעם, אסור אפילו אם יש בה ששים (בית יוסף יו"ד צח א; ש"ך שם סק"ד), שעל ששים סומכים רק מן הסתם, לפי שעל פי רוב בששים אין נרגש הטעם, אבל אם מרגישים הטעם אסור אף ביותר מששים (ש"ך שם), והאיסור הוא מדרבנן (רש"י חולין צח א ד"ה ושניהם; ש"ך צח ס"ק יט).

טעימת גוי - הגדרתו

גוי שאמרו שסומכים על טעימתו, הוא נחתום, שמומחה להכיר בטעמים (חולין צז א). ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש סוברים שאפילו אם יודע הגוי שסומכים עליו באיסור והיתר, כל שהוא אומן לא יקלקל אומנתו, ומותר (תוס' חולין צז א ד"ה סמכינן; ר"ן שם; בית יוסף יו"ד צח א).

• יש סוברים שצריך שיהיה מסיח לפי תומו, ולא ידע שסומכים עליו (רש"י חולין צז א ד"ה לטעמיה).

• יש סוברים שקפילא שאמרו לאו דוקא אלא שדברו חכמים בהוה, או שכל הבא לטעום קרוי קפילא על שם מעשיו באותה שעה, שהטעימה מלאכת נחתום היא, וכל אדם נאמן גם כשאינו מסיח לפי תומו (בית יוסף יו"ד צח א, בדעת הרמב"ם מאכלות אסורות טו ל).

וכן נחלקו ראשונים בגוי כשהוא מסיח לפי תומו שאינו קפילא אם סומכים עליו (ראה ש"ך יו"ד צח סק"א).

עכשיו אין נוהגים לסמוך על גוי, ומשערים הכל בששים (רמ"א יו"ד צח א). ומהאחרונים יש שכתב בטעם הדבר, שאנו מסופקים אם הטעם שסומכים על הגוי הוא דוקא כשמסיח לפי תומו, או הטעם הוא משום שאומן לא מרע אומנותו, שלפי הטעם שמסיח לפי תומו אין לומר לגוי שסומכים עליו, ולפי הטעם שאומן לא מרע אומנותו דוקא צריך לומר לו שסומכים עליו, ולכן אין נוהגים לסמוך על גוי (רבי עקיבא איגר יו"ד צח א).

טעימת ישראל

ודוקא על טעימת גוי אין סומכים, אבל על טעימת ישראל סומכים. כגון תרומה שנפלה לחולין מין בשאינו מינו טועם אותה כהן, וכן באיסור נדר שנפל לתבשיל, טועם אותו ישראל אחר שאינו אסור בה (ראה ערך קונמות), וכיוצא בדבר (ש"ך שם סק"ה). ויש מהאחרונים שמפקפקים לומר שאף על טעימת ישראל אין לסמוך עכשיו (ראה בכור שור חולין צו א; חוות דעת יו"ד צח באורים סק"ב).

באיסורי דרבנן

השיעור

אף איסורים דרבנן צריכים ששים לבטלם, כשנתערבו בהיתר, באופן שהאיסור נותן טעם בהיתר (תורת הבית הארוך ד א; טור יו"ד צח; ש"ך שם ס"ק כו). שכך אמרו בביצה שיש בה אפרוח, שצריך ששים לבטלה, למרות שאינה אסורה אלא מדרבנן (ראה חולין צז ב, צח א), הרי שאף באיסור דרבנן צריך ששים (תורת הבית הארוך שם).

ובכחל - דד הבהמה, והחלב הנמצא בו - בלבד אמרו שאם נתבשל עם בשר בטל בששים, והכחל עצמו מן המנין, באופן שאין צריך אלא חמשים ותשעה נגדו, לפי שבכחל יש טעם מיוחד שהוא מן המנין (ראה ערך כחל), אבל לא מפני שהוא איסור מדרבנן (תורת הבית הארוך ד א).

ויש מהראשונים שסוברים שכל איסור דרבנן אין צריך אלא חמשים ותשעה נגד האיסור כדרך שאמרו בכחל (רמב"ם מאכלות אסורות טו יז,יח).

וכן באיסור של תורה והשיעור הוא מדרבנן, כגון בחצי שעור, לדעת הסוברים שהוא מדרבנן (ראה ערך חצי שעור), מכל מקום צריך ששים לבטלו (חולין צח א); ולא עוד אלא אף חצי שיעור של איסור דרבנן צריך ששים נגדו (ט"ז יו"ד צח סק"ט).

מין בשאינו מינו יבש ביבש

איסור דרבנן שנתערב מין בשאינו מינו יבש ביבש, שאף אם הוא איסור דאורייתא אין צריך ששים אלא משום גזירה שמא יבשלם יחד ויתן טעם - יש אומרים שבאיסור דרבנן לא הצריכו בו ששים, שהרי כאן אין מקום לגזירה, שאף אם יבשלם לא יבוא לאיסור דאורייתא; ויש אומרים שלא חלקו בדבר וצריך ששים (ראה ערך בטול ברוב).

השיעור

כיצד משערים

משערים ששים כנגד כל חתיכת האיסור שנפלה להיתר, ולא כנגד מה שנפלט ויצא ממנה בלבד. ואפילו אם מכיר את חתיכת האיסור והוציאה משם, ואין כאן אלא פליטת הטעם בלבד, משערים כנגד כולה, לפי שאין אנו יודעים כמה נפלט ויצא ממנה. ואפילו באיסור דרבנן משערים בכל החתיכה (חולין צז ב; תורת הבית הארוך ד א; טוש"ע יו"ד צח ד).

ונחלקו הפוסקים בדבר:

• יש הסוברים שגם המבשל בקדירת איסור שהיא בת יומה, או שתחב כף של איסור בקדירה של היתר, צריך ששים כנגד כל הקדירה וכנגד כל מה שתחב מהכף, שאין אנו יודעים כמה בלעו, ואין הבדל אם הכלי או הכף הם של חרס, או של עץ, או של מתכת (רשב"א תורת הבית הארוך ד א; רמב"ן מאירי ור"ן חולין צז ב; טוש"ע יו"ד צח ד). אלא שיש אומרים שבכף של מתכת, אפילו אם לא תחב אלא מקצתה צריך ששים נגד כולה, לפי שבמתכת חם מקצתה חם כולה (רבינו פרץ בסמ"ק ריד; המחבר בשו"ע שם, בשם יש מי שמחמיר)^[5].

• ויש חולקים וסוברים שדוקא באיסור שאינו חוזר להכשרו הוא שאמרו שצריך לשער כנגד כולו, אבל באיסור שאפשר להכשירו, כגון כלי, או כף של עץ, או מתכת, שאפשר להגעילם ויחזרו להכשרם - אין צריך לשער כנגד כולו, אלא משערים באומד יפה כמה יש בלוע בתוך הכלי והכף, ואם יש בקדירה ששים נגד אותו הבלוע מותר (תמים דעים לראב"ד ז; רשב"א ורמב"ן חולין צז ב, בשם הראב"ד).

בשר בלא מליחה

וכן בשר שנתבשל בלי מליחה, שאין הבשר אסור מחמת עצמו, אלא מחמת הדם הבלוע בו, ויש לו היתר על ידי מליחה - לרוב הפוסקים צריך ששים נגד כל הבשר, שאין אנו יודעים כמה דם יצא ממנו (רשב"א תורת הבית הארוך ד א; רא"ש חולין ח מה; טוש"ע יו"ד סט יא); ולדעת החולקים אף כאן אין צריך ששים אלא כנגד הדם הבלוע בו בלבד, לפי מה שבאומד יפה (תמים דעים לראב"ד ז).

וכתבו האחרונים שבאיסור קל, כגון בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה, שמחומרת הגאונים אין מועיל לו שוב מליחה, לפי שנתייבש דמו (ראה ערך מליחה), אם מלחוהו אחר כך ונתבשל עם שאר בשר יש לסמוך על הסוברים שדי שיהיה ששים כנגד הדם הבלוע בו (ש"ך יו"ד סט ס"ק נז).

כשידוע כמה איסור נבלע

אם ידוע כמה היה האיסור שנבלע בכלי, כגון כף חדשה או ישנה שאינה בת יומה (ראה ערך נותן טעם לפגם) שבלעה כזית חָלב, ואחר כך ניער בה קדירה של בשר - לדברי הכל אין צריך אלא ששים נגד הכזית שבלעה (תורת הבית הארוך ד א; ר"ן חולין צז ב; טוש"ע יו"ד צח ה).

וכן כף חדשה שניערו בה כזית איסור, כגון חֵלב וכיוצא, ובו ביום ניערו בה קדירה של היתר - אין צריך אלא ששים נגד כזית האיסור בלבד, ולא נגד כל הכף (רמ"א יו"ד צח ה).

גודל הכלי לענין השיעור

מן הסתם אין במה שבתוך הכלי ששים נגד כל הכלי, ולפיכך אם בישלו היתר בקדירה של איסור, כשאין ידוע כמה הוא האיסור הבלוע בקדירה, הרי כל התבשיל אסור. אמנם לפעמים יתכן שרוחב הקדירה יהיה גדול כל כך שיחזיק מים שיהיו ששים נגדו, כגון שנחושתה דקה ורחבה גדול (ש"ך יו"ד צג ס"ק א).

כיצד משערים

משערים את שיעור הששים במידה ולא במשקל (שו"ת שער אפרים נא – נד).

ספק בשיעור

נשפך מהתערובת שבקדירה, באופן שאי אפשר לעמוד על שיעורו, וידוע שהיה רובו היתר אלא שאין ידוע אם יש בהיתר פי ששים מהאיסור - אם היו האיסור וההיתר מין בשאינו מינו, לפי ההלכה שטעם כעיקר מן התורה (ראה ערך טעם כעיקר), הרי הספק אם היה ששים בהיתר הוא ספק של תורה, ואסור.

ואם היו מין במינו, לפי ההלכה שמן התורה בטל ברוב, אין כאן אלא ספק דרבנן, ומותר (תורת הבית הארוך לרשב"א ד א; טוש"ע יו"ד צח ב).

אם התערובת לפנינו, ואי אפשר לעמוד על השיעור מחמת חסרון בקיאות, אין זה בגדר ספק, ואסור אפילו במין במינו (תורת הבית הארוך לרשב"א ד א; טוש"ע יו"ד צח ב)^[6].

המצטרפים לשיעור

הדברים הנוספים שמשערים בהם

כשמשערים אם יש בהיתר ששים, משערים ברוטב, ובקיפה - שהוא דק דק של בשר, ותבלין המתאסף בשולי קדירה, ובחתיכות, ובקדירה (חולין צז ב, ורש"י ד"ה קיפה; רמב"ם מאכלות אסורות טו כד; טוש"ע יו"ד צט ד)^[7].

העצמות

נחלקו הראשונים אם העצמות של האיסור ושל ההיתר מצטרפות לשיעור:

• יש אומרים שעצמות האיסור מצטרפות לאיסור, ועצמות ההיתר מצטרפות להיתר (תורת הבית הארוך ד א; סברא ראשונה בר"ן חולין צח א, וברא"ש שם ז ל; טור יו"ד צט, בשם יש אומרים).

• יש אומרים שעצמות ההיתר מצטרפות להיתר, אבל עצמות האיסור אינן מצטרפות לא לאיסור ולא להיתר (אור זרוע עבודה זרה ה רעז; רמ"א בשו"ע צט א, בשם יש מחמירים).

• יש אומרים שאף עצמות האיסור מצטרפות להיתר, שמכיון שאינם בני אכילה אינם בכלל האיסור, ועל ידי הבישול הם בולעים והטעם של האיסור מתפשט אף בהם, ולכן מצטרפות לשיעור ששים של ההיתר (רא"ש ור"ן חולין צח א; ר"ש תרומות ה ט; טוש"ע יו"ד צט א)^[8].

• יש שמחלקים בין עצמות איסור הרכים, שיש בהם לחלוחית ומוח, שמצטרפות לאיסור, לבין עצמות יבשות וקליפות שמצטרפות להיתר (הרא"ה בבדק הבית ד א; ש"ך יו"ד צט סק"א).

• יש שמחלקים בין תערובת של מין במינו, שמן התורה בטל ברוב, והשיעור של ששים הוא מדרבנן, שאז מצטרפות עצמות ההיתר להיתר; לתערובת של מין בשאינו מינו, שהשיעור ששים בה הוא מן התורה, ואז אף עצמות ההיתר אינן מצטרפות להיתר (רבינו ירוחם טו ה כט, בשם ר' אברהם).

קליפות של ביצים

קליפות ביצים של איסור מצטרפות להיתר לבטל את האיסור (ירושלמי תרומות י ו; רמ"א יו"ד פו ה).

הערות שוליים