מיקרופדיה תלמודית:בטול חמץ

הגדרה^[1] - ביטול בלב את חשיבותו של החמץ, והפקרתו

גדרו ומקורו

מן התורה יכול אדם לבטל את החמץ קודם שהגיע זמן איסורו, ושוב לא יעבור עליו בפסח על בל יראה ובל ימצא, ואינו חייב בביעורו (פסחים ד ב).

מדין השבתה או מדין הפקרה

ונחלקו הראשונים בגדר הביטול:

• יש סוברים שהביטול הוא מצות השבתה שבתורה, שנאמר (שמות יב טו) תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (בעל הלכות גדולות הלכות פסח יא; רש"י פסחים ד ב ד"ה בביטול; רמב"ם חמץ ומצה ב ב; שבלי הלקט השלם רו); ומאחר שלא נאמר "תבערו" או "תשרפו", כדרך שנאמר בשאר איסורי הנאה, הרי זה בא ללמדנו שאף אם השביתו בלבו דיו (רש"י שם; ר"ן ומאירי פסחים ד ב).

ולדעה זו, ענין הביטול הוא שיחשוב את כל החמץ שברשותו כעפר, וישים בלבו שאינו ברשותו כלל, והרי הוא כדבר שאין בו צורך כלל (רמב"ם שם); וכיון שהוא בעיניו כשרוף ואינו רוצה בקיומו, הרי הוא כאילו יצא מתורת חמץ (רמב"ן פסחים ד ב), והוציאו מתורת אוכל, כיון שהמאיסו עליו (מאירי שם ו ב, לדעה זו).

ואף על פי שהשבתה שבתורה כוללת אף ביעור החמץ מן העולם, מכל מקום אף השבתה בלב בכלל, ותשביתו כולל שני הדברים: ביעורו מהעולם כשאינו מבטלו, או ביטולו בלב (רמב"ן ור"ן פסחים ד ב).

• ויש חולקים וסוברים שאין הביטול בכלל תשביתו, אלא שהביטול הוא בתורת הפקר, שמפקירו ומוציאו על ידי הביטול מרשותו, וממילא אינו עובר עליו. ולמדוהו מהאמור: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (שמות יג ז), ודרשו: שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (פסחים ה ב), והחמץ שהופקר אינו שלך (תוס' פסחים ד ב ד"ה מדאורייתא, בשם ר"י; רמב"ן ור"ן ריש פסחים ד ב; אור זרוע ב רמד).

ואף על פי שאין בביטול לשון הפקר, ואף לשון הפקר אינו מועיל אלא בדיבור ולא במחשבה בלב, מכל מקום נעשה הפקר על ידי הביטול, שכל חמץ לאחר שנאסר בהנאה יצא מרשותו, שאיסורי הנאה אינם ממונו של אדם (ראה ערך אסורי הנאה), אלא שהתורה עשאתו כאילו הוא ברשותו לעבור עליו (פסחים ו ב), ולכן כל שגילה דעתו שאינו רוצה שתהיה לו זכות בחמץ הרי הוא הפקר (ר"ן שם; מאירי פסחים ו ב).

מחשבה בלב או הוצאה בשפתים

בין אם נאמר שהביטול הוא בגדר השבתה, ובין אם נאמר שהוא מדין הפקר, מועיל הוא במחשבה בלב, ואינו צריך להוציא בשפתיו (משנה פסחים מט א; רמב"ן פסחים ד ב; טור תלו). ויש מהראשונים שכתב שאף אם גמר בדעתו לבטל, הרי זה כמבוטל (רמב"ם ברכות יא טו).

ויש חולקים וסוברים שאין הביטול מועיל אלא אם כן הוציא בשפתיו, שדברים שבלב אינם דברים (ראה ערך דברים שבלב); ולא אמרו מבטלו בלבו, אלא למעט שאינו צריך להשמיע לאזניו (ר"ן ומאירי פסחים לא ב)^[2].

חמץ ידוע ושלא ידוע

• יש סוברים שאין הביטול מועיל אלא לחמץ שאינו ידוע לו, אבל לחמץ הידוע לו אין הביטול מועיל (כלבו הלכות חמץ ומצה מח בשם גאון; ב"ח או"ח תלא,תלח, לדעת הראב"ד).

• ויש חולקים וסוברים שאף לחמץ הידוע מועיל ביטול (ר"ן ומאירי פסחים ב א; כסף משנה חמץ ומצה ב ב)^[3].

בדיקה וביעור

מדברי סופרים אין הביטול מועיל שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא, אלא צריך גם בדיקה וביעור (ראה ערך בדיקת חמץ).

חיובו מדרבנן

סיבת החיוב

אף על פי שתיקנו חכמים לבדוק את החמץ כדי לבערו, ומן התורה כל שבדק שוב אינו צריך לבטל, שהרי החמץ שמצא בבדיקה יבער מן העולם, מכל מקום תיקנו שאחר הבדיקה יבטל את החמץ, שאנו חוששים שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה (פסחים ו ב). ומספר חששות נאמרו במי שימצא גלוסקא יפה:

• שהיא חשובה בעיניו ויחוס עליה לבערה תיכף, וישהנה מעט אפילו רגע אחד עד שתתיישב דעתו להכריח טבעו מצד המצוה, ובאותו שיהוי עובר בבל יראה ובל ימצא (רש"י שם ד"ה ודעתו; מאירי שם). אבל כשבטלה קודם לכן אינו עובר עוד בשהייתה, ועוד שמאחר שעשאה כעפר הרי כל חמץ מאוס אצלו, ואין לחוש שיתן לבו עליה אף בשהייה מועטת (מאירי שם לדעה זו).

• שחששו שמא ימצא גלוסקא יפה, ומתוך חשיבותה אינה בטלה מאליה, כפירורים קטנים שבטלים ממילא, ואפילו אם לא יחוס עליה כשימצאנה עובר בבל יראה (תוס' שם, ועי' שם במהרש"א) אם יתרשל מלשרפה כשימצאנה (מאירי שם; קרבן נתנאל אות ד לדעת התוספות. ועי' תוס' כא א ד"ה ואי אשמעינן: דכל כמה דלא משכח לה לא עבר בבל יראה).

• שחששו שמא יעבור על בל יראה למפרע כשימצא גלוסקא יפה, שלא בטלה מאליה כפירורים, וידע בה קודם לכן בשעת הבדיקה, ושכחה אחר כך בשעת הביעור (רא"ש שם, לפי הב"ח סי' תלד, ומגן אברהם שם ס"ק ב; רמב"ם שם ג ח, לפי המגן אברהם שם, ועי"ש במחצית השקל)^[4].

• שאפילו אם לא ידע בה כלל קודם לכן, אם לא ביטל עובר בבל יראה למפרע, דומה למי שאוכל חלב בשוגג (טור סי' תלד, לפי המגן אברהם שם. וראה ערך בל יראה).

ברכה

אין מברכים על ביטול חמץ, לפי שהוא בכלל ברכת על ביעור חמץ שמברכים קודם הבדיקה, שביטול זה הוא ביעורו של החמץ שאינו ידוע לו; ועוד שביטול הוא בלב, ואין מברכים על דברים שבלב (כלבו מח; בית יוסף או"ח תלד).

הנוסח בביטול בערב

ותיקנו חכמים שיבטל בדיבור בפה ויאמר: כל חמץ שיש לי בתוך ביתי, ואיני יודע בו - יבטל (ירושלמי פסחים ב ב). זאת כדי להוציא מכלל הביטול את החמץ הידוע לו שמשאיר לאכילתו למחר, שאינו מבטלו עכשיו (רבנו ירוחם ה א; מאירי פסחים ו ב; כלבו הלכות חמץ ומצה מח. וראה להלן: זמנו, בנוסח שאומר ביום).

נוסח הגאונים הוא: כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה, ליבטול מרשותאי ולהוי כעפרא (סידור רב סעדיה גאון עמ' קלב; בעל הלכות גדולות הלכות פסח יא). ולא יאמר "דאיתיה בהדין ביתא", אלא "דאיכא ברשותי", כדי לכלול גם החמץ שיש לו במקומות אחרים (טור או"ח תלד).

הראשונים שינו מנוסח הגאונים בדרכים שונות (ראה רי"ף ורא"ש פסחים ו ב; כלבו מח; מאירי פסחים ו ב; הגהות מיימוניות חמץ ומצה ג סק"ח, בשם ראבי"ה; תרומת הדשן קלד; טוש"ע ורמ"א או"ח תלד ב; ב"ח שם. וראה דרישה שם סק"א; שו"ע הרב שם ט; באור הלכה שם ד"ה אבל).

עכשיו נוהגים להוסיף את ההוספות של הראשונים, ולומר: כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה (או: חמיתיה, כן הנוסח ברוב ההגדות), ודלא ביערתיה, ודלא ידענא ליה - ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא (נוסח הב"ח, וכך הוא ברוב ההגדות).

וצריך שיאמר את נוסח הביטול בלשון שמבין בו (רמ"א או"ח תלד ב). ואם אינו מבין את הלשון, ויודע את ענין הביטול בכלל שמפקיר את חמצו – מועיל; אבל אם אינו מבין כלל וסובר שאומר איזה תחינה, לא יצא (מגן אברהם שם סק"ו).

זמנו

הביטול שתיקנו חכמים הוא מיד אחר הבדיקה (פסחים ו ב, ורש"י ד"ה הבודק; טוש"ע תלד ב), שאם יבטלו למחר, כיון שאינו זמן איסורו ולא זמן ביעורו - יש לחוש שישכח, אבל בלילה כשעוסק בבדיקתו יזכר (גמ' ורש"י שם).

ואף על פי שביטל את החמץ מיד אחר הבדיקה, טוב לחזור ולבטלו למחר, בערב פסח (מאירי פסחים ו ב, בשם תקנת הגאונים; רא"ש פסחים א ט; טוש"ע תלד ג); בסוף שעה חמישית קודם זמן איסורו (רא"ש שם; טוש"ע שם). הטעם: לפי שרגילים לקנות לחם ביום י"ד, וגם הלחם שמשייר לאכלו לא נתכוין לבטלו, ושמא ישאר ממנו בבית ויעבור עליו (רא"ש שם; טור שם; מגן אברהם שם סק"ז).

ואין לבטלו אלא אחר ששרף את החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו (רמ"א או"ח תלד ב). ובביטול זה יאמר: דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה (טור שם ר פרץ; שו"ע שם ד)^[5]; ויש מוסיפים: דחמיתיה ודלא חמיתיה (ראה ב"ח או"ח תלד ו, וכן הוא ברוב ההגדות).

ומכל מקום אין לסמוך רק על הביטול של היום, וצריך לבטל גם בלילה אחר הבדיקה, שמא ישכח מלשרפו עד שתגיע שעה ששית, ואז לא יועיל הביטול (טור או"ח תלד; מגן אברהם שם ס"ק ז).

כשהגיע זמן איסורו של חמץ, דהיינו בחצות יום ערב פסח (ראה ערך חמץ), אין הביטול מועיל, לפי שכבר אינו ברשותו, כיון שנאסר בהנאה (פסחים ו ב). ואפילו כשלא נאסר אלא מדבריהם, דהיינו בתחילת שעה ששית, כאיסור תורה הוא לענין זה שאינו ברשותו, ואינו יכול לבטלו (גמרא שם; רמב"ם חמץ ומצה ג ז; טוש"ע תלד ב).

אפילו בתוך זמן איסורו, שאין הביטול מועיל, הרי זה דוקא כשכבר החמיץ, אבל קודם שהחמיץ יכול לבטלו. ולפיכך אם היתה לו עיסה בביתו בתוך הפסח, והוא טרוד במקום אחר וירא שמא תחמיץ, מבטלה בלבו קודם שתחמיץ (פסחים ז א; רמב"ם חמץ ומצה ג י; טוש"ע תמד ח). הטעם: כיון שבאותה שעה עדיין לא החמיצה, דינה כמו קודם זמן האיסור, שהרי עדיין היא ברשותו, שלא נאסרה עליו (רש"י שם ד"ה דקדים).

המבטל

שליח

יש סוברים שאין אדם יכול לבטל את חמצו על ידי שליח, ואין אומרים בזה שלוחו של אדם כמותו, לפי שהביטול הוא מטעם הפקר, ואין אדם יכול להפקיר על ידי שליח (ר"ן פסחים ז א, בשם אחרים אומרים; ב"ח או"ח תלד ז).

אבל רוב הפוסקים חולקים וסוברים שאפשר לבטל על ידי שליח (בעל העיטור הלכות ביעור חמץ דף קכ טור ב; מאירי פסחים ז א ד"ה תיקנו; מגיד משנה חמץ ומצה ב ב; טוש"ע תלד ה)^[6]. הטעם: כיון שחמץ בפסח אינו שלו, אלא שהתורה עשאתו כשלו לעבור עליו בבל יראה, די בגלוי דעת שרוצה לבטלו, ולכן אפילו כשמגלה דעתו על ידי שליח - דיו (בית יוסף או"ח תלד); או שכיון שרוצה להפקיע איסור חמץ ממנו מסתמא נתן את החמץ במתנה לשליח כדי שיוכל לבטלו ולהפקירו (ט"ז שם סק"ו; חק יעקב שם ס"ק יד).

נוסח בידי שליח

כשהשליח מבטל אומר: חמצו של פלוני בטל (רמ"א או"ח תלד ד); ויש אומרים שאין צריך שיאמר כך, שמסתמא נתנו לו במתנה (ט"ז שם ס"ק ו).

ביטול על ידי שליח

עשה שליח לבדוק את החמץ, מן הסתם הוא מורשה גם לבטל, שבודאי על כל המצוה הרשהו (מאירי פסחים ז א; קונטרס אחרון לשו"ע הרב תלו ד).

ויש אומרים שכל שלא ציוהו בפירוש לבטל, אינו יכול לבטל (מגן אברהם או"ח תלד סק"ט; משנה ברורה שם ס"ק יד)^[7].

אשתו

אשתו של אדם יכולה לבטל את החמץ של בעלה, אם בעלה אינו בביתו והיא יודעת שאינו רגיל לבטל במקום שהוא (בית יוסף או"ח תלד; שו"ע שם ד; מגן אברהם שם סק"י). הטעם: מן הסתם הבעל נותן לה רשות (ראה באור הגר"א שם ס"ק טו).

אלמנה

אלמנה שיש לה חמץ שלה יכולה לבטל בעצמה את החמץ, או לעשות שליח כמו איש (משנה ברורה תלד ס"ק יט).

הערות שוליים