מיקרופדיה תלמודית:בית המקדש

הגדרה^[1] - הבית המיוחד לעבודת הקרבנות, שאנו מצווים לבנותו בהר המוריה

מצותו

מקור המצוה

מצות עשה לעשות בית לה', שנאמר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה ח. הרמב"ם בבית הבחירה א א, וספר המצוות מ"ע כ)^[2], ונמנית במנין המצוות (ספר המצוות שם; סמ"ג עשין קסג; חינוך צה).

ואף על פי שפסוק זה נאמר על עשיית המשכן במדבר, הרי זה כולל אף את משכן שילה ונוב וגבעון, ואת בית המקדש שבירושלים, ושני למודים בדבר:

• נאמר בכתוב: "מקדש" ולא "משכן" (כסף משנה שם).

• נאמר מיד לאחר מכן: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שם ט), שפירושו: וכן תעשו לדורות (קנאת סופרים לספר המצוות שם).

מהות המצוה

מהות המצוה לעשות בית מוכן להיות מקריבים בו קרבנות, ועולים אליו לרגל שלש פעמים בשנה (הרמב"ם בבית הבחירה שם, ובספר המצוות שורש יב ומצות עשה כ; חינוך שם), ואין המצוה נכללת בכלל מצות עבודת הקרבנות אלא מצוה בפני עצמה היא (ספר המצוות שם), שהבנין עצמו של המקדש הוא מצוה שצוה הקדוש ברוך הוא, ולא מכשיר מצוה להקרבת הקרבנות (תוספות שבת קלא א ד"ה ושוין).

כלי המקדש

נחלקו הראשונים במצות עשיית כלי המקדש (ראה ערכו):

• יש אומרים שהיא נכללת בכלל מצות עשיית המקדש (ספר המצוות שם ושם), שנאמר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וגו' אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו (שמות כה ח-ט. קנאת סופרים מצות עשה כ).

• ויש אומרים שאינה נכללת בכלל מצוה זו, מפני שמקריבים בבית המקדש למרות שאין בו כלי המקדש, אלא שיש כלים שיש בהם מצוות מיוחדות על עשייתם, ויש כלים שחיוב עשייתם נכלל במצוות אחרות (השגות הרמב"ן שם מצות עשה לג).

על מי מוטל החיוב

מצות בנין מקדש מוטלת על הציבור, ולא על כל איש ואיש (ספר המצוות בסוף מצוות-העשה; חינוך צה), והכל חייבים לבנות ולעזור בעצמם ובממונם, אנשים ונשים, כמו שהיה במשכן שבמדבר (רמב"ם בית הבחירה א יב), שכתוב בו: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים (שמות לה כב), וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב וגו' (שם כה. כסף משנה שם), ומכל מקום אין מבטלים תינוקות של בית רבן לבנין המקדש (שבת קיט ב; רמב"ם שם, ותלמוד תורה ב ב; טוש"ע יו"ד רמה יג).

חשיבותו ומרכזיותו

תשתית העולם

אבן השתיה (ראה ערכו) שבמרכז בית המקדש היא המקום שלדעת כמה תנאים הושתת ונברא העולם ממנו. וכך שנינו: ושתיה היתה נקראת, שממנה הושתת העולם, שנאמר מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹקִים ה' (תהלים נ א), ואומר מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי (שם ב) - ממנו מוכלל יפיו של עולם (חכמים ביומא נד ב. וראה עוד מדרש תנחומא (בובר) פרשת קדושים י; דרך ארץ זוטא ז לח. וראה מהר"ל באר הגולה באר הששי)^[3].

אדם הראשון

אפרו של אדם הראשון נלקח ממקום המזבח, וממנו בראו הקב"ה: מלא תרווד אחד נטל הקדוש ברוך הוא ממקום המזבח, וברא בו אדם הראשון (ירושלמי נזיר ז ב)^[4].

קין והבל

מקום המקדש לעתיד הוא המקום שבו נבנה המזבח שעליו הקריבו קין והבל (פרקי דרבי אליעזר כ; רמב"ם בית הבחירה ב ב).

נח

גם נח הקריב קרבן על המזבח הגדול בירושלים לאחר שיצא מהתיבה (בראשית רבה שם; פרקי דרבי אליעזר כג; רמב"ם שם).

אברהם

אברהם אבינו נצטווה לקחת את בנו יצחק לאֶרֶץ הַמֹּרִיָּה - היא ירושלים (דברי הימים ב ג א; בראשית רבה נה; רש"י בראשית כב ב; רמב"ם בית הבחירה ב א-ב) - ולהעלותו שם לעולה (בראשית שם), ואחרי שהקריב אברהם את האיל תחת בנו קרא למקום הַר ה' יֵרָאֶה (בראשית כב יד) - הוא הר הבית שבעתיד, שעליו נבנה בית המקדש (ספרי דברים כח; בראשית רבה נו טז; רש"י, דעת זקנים מבעלי תוספות, ורד"ק, בראשית שם).

יצחק

יצחק התפלל בהר המוריה, שקרא לו שדה (בראשית כד סג. פסחים פח א; רש"י חולין צא ב), ושם התפללו יצחק ורבקה שתלד בנים (פרקי דרבי אליעזר לב).

יעקב

יעקב אבינו התפלל, לן וחלם על הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה בַּמָּקוֹם הַהוּא (בראשית כח יא) - הוא המקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שהוא ירושלים (בראשית רבה סט; פרקי דרבי אליעזר לה. וראה חולין צב א).

זמנו ומקומו

תחילת חיוב זמן בנייתו

בזמן שהיו ישראל במדבר עשו את המשכן (ראה ערכו) והיה לפי שעה, שנאמר: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה (דברים יב ט. רמב"ם בית הבחירה א א).

כיון שנכנסו לארץ, נדד המשכן בכמה מקומות:

• בתחילה העמידו את המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו (רמב"ם בית הבחירה א ב, על פי זבחים קיב וקיח).

• משם באו לשילה, ובנו שם בית של אבנים, ופרשו יריעות המשכן עליו, ולא היתה שם תקרה, ושלש מאות וששים ותשע שנה עמד משכן שילה (רמב"ם שם).

• כשמת עלי חרב המשכן, ובאו לנוב ובנו שם מקדש (רמב"ם שם), ושלש עשרה שנה עמד המשכן בנוב (ירושלמי מגילה סוף א)^[5].

• כשמת שמואל חרב המשכן, ובאו לגבעון ובנו שם מקדש (רמב"ם שם), וארבעים וארבע שנה עמד המשכן בגבעון (ירושלמי שם).

• מגבעון באו לבית עולמים (רמב"ם שם), ושם נגנז המשכן תחת מחילות של היכל (סוטה ט א).

וכל המקומות הללו בכלל מצות 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ' (שמות כה ח. כסף משנה שם).

בימי דוד הגיע זמן בנין הבית בירושלים (סמ"ג עשין קסג). ברם לא זכה דוד לבנות בית לה', אך קבע את מקומו, והעביר לבנו שלמה את מגילת בית המקדש ותבניתו (דברי הימים א כח יא-יט; ירושלמי מגילה א א. וראה להלן), וקנה את מקומו (שמואל ב כד כד; דברי הימים א כא-כה), ובנה את יסודותיו (שיר השירים רבה (וילנא) א ו. וראה סוכה נג א, מכות יא א), ותיקן את משמרות הכהונה והלויה (דברי הימים א ט כב, וראה רד"ק שם), ורק בנו אחריו הוא שבנה את הבית, כנאמר: כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ, הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי (שמואל ב ז יב-יג]). בטעם הדבר: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה, בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי, וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וגו', הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וגו', הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי (דברי הימים א כב ז-י. וראה עוד שם כח ג-ו)^[6].

זוהי אחת מן המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ (ספרי ראה סז; סנהדרין כ ב), שנאמר: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ וגו' וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם וגו' (דברים יב י-יא), אלא שלא נתחייבו בה עד שמינו מלך והכריתו זרע עמלק (רש"י סנהדרין שם ד"ה שלש מצות).

בהר המוריה ^[7]

בית המקדש צריך שיבנה במקום אשר יבחר ה', כאמור: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם וגו' לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם (דברים יב ה), על פי נביא (ספרי שם), שיודיע שזהו המקום הנבחר (מלבי"ם שם)^[8].

יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, תלמוד לומר: לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה (שם) - דרוש ומצא, ואחר כך יאמר לך נביא. וכן עשה דוד, שאמר: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו' אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי וגו' עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' (תהלים קלב ג-ה), ולא עשה אלא על פי נביא, שנאמר: וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי (שמואל ב כד יח), ונאמר: וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וגו' בְּהַר הַמּוֹרִיָּה וגו' בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי (דברי הימים ב ג א. ספרי שם).

לאחר בניית המקדש

כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולם לבנות בהם בית לה' ולהקריב בהם קרבן, ואין בית לדורי דורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה, שנאמר: וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים (דברי הימים א כב א), ונאמר: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד (תהלים קלב יד. רמב"ם בית הבחירה א ג).

קורות בתי המקדש

• הבית הראשון

נבנה על ידי שלמה המלך במשך שבע שנים (מלכים א ו לח). הבניה החלה בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית – למלכות שלמה (רש"י)^[9] - בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי – חודש אייר (רש"י) - לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל (שם א), והבניה הסתיימה ּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה – למלכות שלמה - בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי – הוא חודש מרחשון (רש"י) - כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָיו (שם לח)^[10].

בית זה עמד ארבע מאות ועשר שנה (יומא ט א)^[11], והוא נחרב על ידי נבוכדנצר מלך בבל (מלכים ב כה ח-י). יום חורבן הבית נקבע במקום אחד - וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ (מלכים ב כה ח), ובמקום אחר - וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ (ירמיהו נב יב), ואמרו חז"ל: אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה, הא כיצד, בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר: אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב (ירמיה ו ד. תענית כט א). ואמרו: כשחרב בית המקדש בראשונה, אותו היום ערב תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתה של יהויריב היתה, והלוים היו אומרים שירה ועומדים על דוכנם, ומה שירה היו אומרים: וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם (תהלים צד כג), ולא הספיקו לומר יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹהֵינוּ (שם) עד שבאו נכרים וכבשום (תענית שם)^[12].

• הבית השני

נבנה ברשותו של כורש מלך פרס (עזרא א א, ועי' מגילה יא ב), וכלי בית המקדש שנשדדו בזמן חורבן הבית הראשון נמסרו לידי ששבצר הנשיא ליהודה (עזרא א ז-יא, ה יג-טז). בראש העולים לירושלים עמדו זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יוצדק (שם ב ב).

בתחילה בנו מזבח, ובראש השנה הראשון לעליית לישראל הקריבו עליו קרבנות: וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים, וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו, וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת (עזרא ג ב), מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה', וְהֵיכַל ה' לֹא יֻסָּד (עזרא ג ו), שכן מקריבים אף על פי שאין בית (זבחים סב א; רמב"ם בית הבחירה ב ד).

בשנה השנית בחודש אייר הניחו את יסודות הבית, והעמידו את הלוים לשיר (עזרא שם ח-יא, וברש"י). זקני העם אשר זכרו את הבית הראשון בכו בקול גדול למראה הבית המתייסד (שם יב-יג. וראה יומא ט ב).

עמי הסביבה צרי יהודה ובנימין (שם ד א) החלו להפריע לבנין הבית, ושלחו כתב שטנה (שם ו ואילך), אשר גרם להפסקת הבניה של הבית במשך שמונה עשרה שנה - עד השנה השניה למלכות דריוש מלך פרס (חגי א טו; עזרא ד כד). הנביאים שעלו עמם מהגולה – חגי, זכריה ומלאכי – יחד עם זרובבל וישוע, עודדו את העם לחדש את הבניה, וכך לאחר עוד ארבע שנים של בניה, נחנך בית המקדש ביום ג' לירח אדר בשנה הששית למלכות דרויש (עזרא ו טו)^[13]. חגי הנביא התנבא: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן (חגי ב ט), ואמנם הבית השני היה גבוה יותר מן הבית הראשון [ראה להלן], והוא התקיים ארבע מאות ועשרים שנה (יומא שם)^[14], עשר שנים יותר מן הבית הראשון.

לאחר כמה עשרות שנים תחת מלכות פרס נכבשה ארץ ישראל על ידי היוונים, והם שלטו בה קרוב למאה ושבעים שנה. כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם (רמב"ם מגילה וחנוכה ג א). בכ"ה בכסלו^[15] נכנסו החשמונאים להיכל, ומצאו בו פך שמן אחד, ונעשה נס ודלק שמונה ימים, וקבעו אותו ליום חג, הלוא הוא חג החנוכה (שבת כא ב; מגילת תענית; רמב"ם מגילה וחנוכה ג ב). והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני (רמב"ם מגילה וחנוכה ג א).

הבית השני נחרב על ידי טיטוס קיסר רומי (גיטין נו ב)^[16].

• הבית השלישי

הבנין שלעתיד יבנה המלך המשיח (רמב"ם מלכים יא א)^[17], והציבור יקיימו בבניינו מצות עשה של בנין מקדש (החינוך מצוה צה). זוהי התועלת שיש בידיעת כל ההלכות שבמסכת מידות, בכדי שנדע לשמור לעשות התכנית ההיא והתבניות והצורות כשיבנה המקדש במהרה בימינו (פירוש המשניות בהקדמה שם).

יש אומרים שהמקדש שלעתיד לא יבנה בידי אדם, אלא יתגלה ויבוא מן השמים בנוי ומשוכלל, שנאמר (שמות טו יז): מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (רש"י ר"ה ל סוף ע"א, וסוכה מא סוף ע"א, ותוס' סוכה שם, ושבועות טו ב ד"ה אין בנין בשם מדרש תנחומא)^[18].

בזמן הזה

יש מהראשונים שכתב שמצוה זו נוהגת רק בזמן שרוב ישראל על אדמתם (חינוך צה), ובזמן עזרא הקימו המקדש על פי נביא (שאילת דוד, דרישת ציון וירושלים, בפתיחה); ושאר הראשונים לא חלקו בזה (הרמב"ם בבית הבחירה א א, וספר המצוות מצות עשה כ; סמ"ג עשין קסג).

ומלבד זאת יש מהאחרונים שכתב שאין כלל חיוב לבנותו ללא מלך ונביא^[19], אלא שאם יבנוהו יהיה קדוש (שאילת דוד שם); ויש מהאחרונים שכתב שאף בזמן הזה מוטל חיוב זה עלינו, גם ללא מלך ונביא (מנחת חינוך שם ט, על פי בראשית רבה סד י).

בעלותו

שייך לכל השבטים

כתוב אחד אומר: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם (דברים יב ה), שמקום המקדש צריך להיות מכל השבטים, וכתוב אחד אומר: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ (שם יד), שיהיה משל שבט אחד, ונחלקו תנאים כיצד יתקיימו שני כתובים הללו:

• יש אומרים שיודעים היו שבית המקדש עתיד להיבנות בחלקו של יהודה ובנימין (ראה להלן), לפיכך הפרישו דושנה של יריחו מיריחו, שעד שנבנה המקדש אכלוה בני קיני חותן משה, ארבע מאות וארבעים שנה מכניסתם לארץ עד בנין הבית, ומשנבנה הבית נסעו והלכו להם (רבי שמעון בספרי ראה סב), שאמרו כל מי שיבנה בית המקדש בחלקו יטול דושנה של יריחו, וכיון ששרתה השכינה בחלקו של בנימין, באו בני בנימין ליטול חלקם, באו ופינו אותה מפניהם (ספרי בהעלותך פא), כדי שיהיה לכל ישראל חלק במקום המקדש (תוספות בבא קמא פב ב ד"ה ואין).

• יש אומרים ש"מכל שבטיכם" מתקיים בזה שהכסף היה מכל השבטים, ו"באחד שבטיך" מתקיים בזה שהמקום היה משבט אחד (דבר אחר בספרי ראה שם), שכשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל שבט ושבט (רש"י יומא יב א ד"ה אלא), שכתוב אחד אומר: וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים (שמואל ב כד כד), וכתוב אחד אומר: וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת (דברי הימים א כא כה), הא כיצד? נטל חמשים שקלים מכל שבט ושבט, נמצא לכל השבטים שש מאות שקלים (ספרי שם; זבחים קטז ב).

• ויש אומרים ש"באחד שבטיך" זה משכן שילה, שהיה משבט אחד, ו"מכל שבטיכם" זה בית המקדש בירושלים שהיה מכל השבטים (דבר אחר בספרי שם, ומלבי"ם שם).

מחלוקת זו תלויה במחלוקת אם ירושלים נתחלקה לשבטים (ראה ערך ירושלים):

• לסוברים שירושלים לא נתחלקה לשבטים, אף מקום המקדש לא נתחלק לכתחילה כלל, וכל ישראל יש להם חלק בו (יומא יב א).

• ולסוברים שירושלים נתחלקה לשבטים, נתחלק לכתחילה מקום המקדש ליהודה ובנימין, שהר הבית, הלשכות והעזרות - עזרת נשים ועזרת ישראל ומקום דריסת רגלי כהנים עד המזבח (רש"י שם ד"ה הר הבית) - היו בחלקו של יהודה, והאולם וההיכל ובית קדשי הקדשים היו בחלקו של בנימין (גמ' שם), וכן מקום המזבח ודרומו וצפונו ומערבו עד האולם היו בחלקו של בנימין (רש"י זבחים נג ב ד"ה רצועה, ומגילה כו א ד"ה ומה היה), ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה קרן מזרחית דרומית של מזבח בנוי (יומא שם, ורש"י ד"ה הר הבית; זבחים שם, ורש"י ד"ה רצועה).

טומאת נגעים

ומכל מקום מכיון שהכסף היה של כל ישראל (רש"י יומא שם ד"ה אלא), או שניתן לשבט בנימין בתמורה לדושנה של יריחו (תוספות ישנים שם ד"ה הא), הרי ההקדש הוא הבעלים של בית המקדש, ומטעם זה אין בית המקדש מטמא בנגעים (ראה ערך נגעי בתים), אפילו למי שסובר ירושלים נתחלקה לשבטים ומטמאה בנגעים, שנאמר: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת (ויקרא יד לה), ובית המקדש של קודש הוא (רש"י מגילה כו א ד"ה אני).

מזוזה

אף בחיוב מזוזה אמרו: הר הבית הלשכות והעזרות פטורים ממזוזה, שנאמר: בית - בֵּיתֶךָ (דברים ו ט) - מה בית שהוא חול, אף כל שהוא חול, יצאו אלו שהם קודש (יומא יא ב; רמב"ם מזוזה ו ו), אכן לא עצם הקדושה פוטרתם, אלא שאין זה "ביתך", היינו דירת הדיוט, שזו דירת גבוה היא, וה' אלהי ישראל בא בו ושוכן בתוכו (חתם סופר יו"ד רפא), ולכן בלשכה שיש בה בית דירה, כגון לשכת פרהדרין (ראה ערך לשכות) נחלקו תנאים אם חייבת במזוזה (ראה ערך לשכות וערך מזוזה).

עלות המקדש והאומנים

בנין המקדש הוא משל הקדש, בין העצים והאבנים שהם לצורך הבנין, ובין שכר המלאכה של האומנים, שממעות הקדש נותנים לאומנים בשכרם, והמעות יוצאות לחולין, שנאמר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה ח), ודרשו: לי, משלי (תמורה לא ב; רבי עקיבא בירושלמי שקלים ד ו)^[20].

בונים בחול ואחר כך מקדישים

בונים בחול, ואחר כך מקדישים (מעילה יד א; רמב"ם מעילה ח ד), כלומר שלא היו קונים עצים ואבנים משל ההקדש (רמב"ם שם), אלא קונים כל צרכי הבנין ממעות של חולין, או שהיו לוקחים כל צרכי הבנין בהקפה, ולאחר שנגמר הבנין היו מקדישים אותו על ידי שהיו מביאים ממעות של הקדש כשיעור כל דמי הבנין, והשבח שהשביחו האומנים בבנין ושכר האומנים, ואומרים תחול קדושה שיש במעות הללו על הבנין הזה, ונמצא הבנין קדוש והמעות יוצאות לחולין, ומשלמים מהם שכר האומנים, וכן משלמים לאותם שלוו מהם מעות של חולין לקנות בהם צרכי הבנין, או לאותם שקנו מהם צרכי הבנין בהקפה (רש"י שם ד"ה אמר שמואל).

הטעם שעשו כן, משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואי אפשר שהאומנים לא יהנו מצל הבנין, או שישענו על הקורות, וכיוצא בזה בשעת מלאכה (רב פפא שם ב; רמב"ם שם).

מעות צרכי בנין

מעות ההקדש, שקונים בהן צרכי בנין ההיכל והעזרות, נחלקו בהם תנאים: יש אומרים שבאות מקדשי-בדק-הבית (ברייתא כתובות קו ב); ויש אומרים שבאות משיירי-הלשכה (ברייתא ירושלמי שקלים ד ב), ונחלקו ראשונים בדבר: יש פוסקים כדעה הראשונה (תוספות קידושין נד ב ד"ה תרי)^[21]; ויש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם שקלים ד ח).

מעות הפרוכת

הפרוכות שהיו בבית שני בין ההיכל לקודש הקדשים במקום אמה-טרקסין (ראה ערכו) שבבית ראשון, נחלקו בהם אמוראים: יש אומרים שנעשו מתרומת הלשכה (רב בבבלי שם; שמואל בירושלמי שם); ויש אומרים שמכיון שבמקום בנין הן, הרי הן כבנין, ונעשו מקדשי בדק הבית (רב נחמן בבבלי שם; רב הונא בירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

מעות בנין מחוץ לחומת העזרה

לצורך בנין שמחוץ לחומת עזרת ישראל, דהיינו עזרת נשים והחיל (רש"י שם ד"ה חוץ לחומת העזרה), באות המעות משיירי הלשכה (בבלי שם; ירושלמי שם).

בניינו

ביום

אין בונים את בית המקדש בלילה, שנאמר: וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (במדבר ט טו) - ביום מקימים ולא בלילה (שבועות טו ב; רמב"ם בית הבחירה א יב), ואם הקימו אותו בלילה - אסור לעבוד בו (ירושלמי יומא א א)^[22]. לסוברים שהבנין שלעתיד יהיה מן השמים (רש"י ר"ה ל סוף ע"א, וסוכה מא סוף ע"א, ותוס' סוכה שם, ושבועות טו ב ד"ה אין בנין, בשם מדרש תנחומא), יוכל להיבנות גם בלילה (רש"י ותוספות שם).

ועוסקים בבנין המקדש - ללא הפסקה (מועד קטן ט א) - מעלות השחר עד צאת הכוכבים (רמב"ם שם), שנאמר: וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וגו' מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים (נחמיה ד טו. כסף משנה שם).

אין משאירים מבנין בית המקדש ולא כל מה שהוא מצורך הבנין ליום אחר, אלא בונים בלי הפסקה (מועד קטן ט א, ועי"ש בתוסופת).

בחול

אין בנין בית המקדש דוחה שבת, שנאמר: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה' (ויקרא כו ב) - כולכם חייבים בכבודי (יבמות ו א), אתם והמקדש חייבים בכבודי, שהזהרתי על השבת (רש"י שבועות טו ב ד"ה אין בנין), והוא הדין שאינו דוחה יום טוב (שבועות שם; רמב"ם שם), שימים טובים נקראים גם כן שבתות (רש"י שם).

קלעים

כשבנו ההיכל בימי עזרא, עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרות, אלא שבהיכל בנו מחוץ לקלעים, ובעזרות בנו מבפנים לקלעים (רבי אליעזר בעדויות ח ו), הקלעים שמבפנים להיכל עשו כדי שלא יהנו הבונים ממראה ההיכל (רש"י שבועות טז א ד"ה אלא שבהיכל), והקלעים לעזרות עשו אם משום שקדושה הראשונה של המקדש נתבטלה והוצרכו לקדש מחדש (ראה להלן), ולכן עשו קלעים כדי להכשיר העזרות להקריב שם קרבנות, שאם אין בית אין קרבן (גמ' שם ורש"י שם), או משום שיבנו בצניעות (גמ' שם).

איסור בנייה מעץ

בנין המקדש הוא באבנים^[23], ואם לא מצאו אבנים בונים בלבנים ובסיד, ואין בונים במקדש עץ (רמב"ם בית הבחירה א ח-ט). לפיכך אין עושים אכסדראות של עץ במקדש בכל העזרה (ספרי שופטים קמה; תמיד כח ב; רמב"ם בית הבחירה שם ט, ועבודה זרה ו י), אלא כל האכסדראות והסבכות היוצאות מן הכתלים היו של אבנים או של לבנים (רמב"ם שם ושם), שנאמר: לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ (דברים טז כא), והרי זה כאילו אמר: לא תטע לך אשרה, ולא תטע לך כל עץ וגו' (תמיד שם).

ומכל מקום עיקר הלאו נאמר על עץ נטוע, אבל איסור בנין של עץ הרחקה יתרה היא, ונלמד מהריבוי: כל עץ (רמב"ם עבודה זרה שם), ונחלקו בדבר:

• יש אומרים שהוא לימוד גמור, והאיסור מן התורה (רא"ם דברים שם, על פי הספרי שם; גור אריה שם).

• ויש אומרים שאינו אלא מדרבנן, והלימוד הוא אסמכתא (חינוך תצב; רמב"ן על התורה שם; כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם).

וכתבו ראשונים סייגים לאיסור זה, על פי בניינים שונים מעץ שהיו במקדש:

• אין האיסור אלא בעזרת-כהנים (השגות הראב"ד לבית הבחירה שם).

• אין האיסור אלא בבנין קבוע (השגות הראב"ד לעבודה זרה שם).

• אין האיסור אלא בעץ בולט (רמב"ם בית הבחירה שם). וכן מצינו בשלמה שבנה המקדש שְׁלֹשָׁה טוּרֵי גָזִית וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים (מלכים א ו לו), שהיו עצים מלמעלה שקועים בבנין ומסויידים בסיד, ובימי עזרא בנו עצים מלמטה לא שקועים ולא מסויידים (ראש השנה ד א)^[24].

• אין האיסור אלא בבנין עם גג, וכשלא עושים גג מותר (פירוש הראב"ד לתמיד כח ב).

• אין האיסור אלא בבנין, אבל מותר לקבוע עץ שלא בדרך בנין (המפרש לתמיד כט א).

לשם קודש

חציבת האבנים וכל מעשיהן צריכים שיהיו לשם קודש, ואם עשאן לשם חול - אין בונים אתן, ואפילו נחצבו לשם בית כנסת - אין בונים אתן עד שיחצבו לשם בית המקדש (תוספתא מגילה (ליברמן) ב טז; ירושלמי יומא ג ו; רמב"ם בית הבחירה א כ).

אתנן זונה ומחיר כלב

אסור לעשות בבנין בית המקדש מאתנן זונה (ראה ערכו) ומחיר כלב (ראה ערכו).

גוי

גוי אינו בונה שום דבר במקדש (כן משמע בפירוש הרא"ש מידות ה ג, בשם רש"י יומא לה א; פסקי תוספות שם כב), שנאמר: לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ (עזרא ד ג. רא"ש שם).

ומה שאחת הלשכות שבמקדש – בית הפרוה (משנה יומא ל א, ושם לד ב; מידות ה ג; פסחים נז א. וראה ערכו) - נקראה על שם האיש שבנה אותו, שהיה שמו פרוה, והיה מכשף (יומא לה א, ורש"י) - יש אומרים שהיה ישראל שחזר בתשובה, שהרי נכרי לא בנה שום דבר בהר הבית (מאירי יומא שם; רא"ש מידות שם. ועי' פסקי תוס' מידות סי' כב); ויש אומרים שמכשף זה לא בנה אותו, אלא חפר מחילה מתחת לקרקע, כדי לראות את עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים, ומצאוהו בלשכה זו והרגוהו (ערוך ע' פרוה, ותוס' יומא שם בשמו; פירוש המשניות לרמב"ם מידות שם; פי' הרא"ש שם), או שנעשה להם נס ומת שם (מאירי מידות שם), וקראו הלשכה על שמו (שם ושם); ויש אומרים שהגג בלבד של בית הפרוה בנאו מכשף, ועשאו דומה לבית הטבילה שהיה בחול על גבי שער המים, אבל הלשכה נקראת בשם בית הפרוה על שם עורות הפרים שהיו בה, ששם היו מולחים את עורות הקדשים (מידות שם; רמב"ם בית הבחירה ה יז), כעין שמצינו במקרא (דברי הימים ב ג ו): זְהַב פַּרְוָיִם, על שם שדומה לדם פרים (עי' יומא מה א. ר"ש מידות שם).

על מצות חינוך המקדש בהיבנותו, ראה ערך חנוכת הבית וערך מלואים.

צורתו

חלקי עיקר בנין הבית

אלו דברים הם עיקר בבנין הבית: עושים בו קודש וקודש הקדשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחד והוא הנקרא אולם, ושלשתם נקראים היכל, ועושים מחיצה אחרת סביב להיכל, רחוקה ממנו, כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו, שהוא כעין חצר אהל מועד, הוא הנקרא עזרה, והכל נקרא מקדש (רמב"ם בית הבחירה א ה. וראה בערכים הנפרדים של כל חלק מחלקי הבית).

אבל מה שחוץ לחומת העזרה, היינו כל הר-הבית ועזרת-נשים (ראה ערכיהם), אינו בכלל המקדש, שהוא חול ולא נתקדש (רש"י סוטה מ ב ד"ה בעזרת נשים).

על כל אחד מחלקי הבית בפירוט ראה בערכים המתאימים.

ארבעת המחנות

כשם שירושלים היא מחנה ישראל, כנגד מחנה ישראל שבמדבר, והר הבית מהתחלתו עד פתח המזרחי של העזרה - היינו שער נקנור - הוא מחנה לויה כנגד מחנה לויה במדבר (ראה ערך מחנות), כך משער נקנור ואילך עד סוף קודש הקדשים הוא מחנה שכינה, כנגד מחנה שכינה שבמדבר (תוספתא כלים, בבא קמא (צוקרמאנדל) א יב; זבחים קטז ב; רמב"ם בית הבחירה ז יא). ועוד מחנה רביעית היתה, והיא חלוקה מהר הבית ומהעזרה, והיא חיל ועזרת-נשים (גמ' שם), ומעלה יתרה היא זו בבית עולמים (רבי שמעון בתוספתא שם ח; הוצ' רמב"ם שם)^[25].

מסורת תבניתו

כל תבנית בית המקדש ומידת הבית באורכו ורוחבו ורומו, נמסרה במגילה כתובה, שנאמר: הַכֹּל בִּכְתָב (דברי הימים א כח יט. ירושלמי מגילה א א), למשה רבינו מידי הקדוש ברוך הוא, והוא מסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים - שמואל הנביא (ירושלמי שם); ויש אומרים: גד החוזה ונתן הנביא (רש"י סוכה נא ב ד"ה הכל בכתב) - מסרוה לדוד, והוא מסרה לשלמה (מדרש שמואל טו).

מגילה זו ניתנה ברוח הקודש (ירושלמי שם; מדרש שמואל שם), ואסור לשנות מהכתוב בה, להוסיף או לגרוע (עירובין קה א), וניתנת להידרש כשאר הכתובים (ירושלמי שם).

על פי מגילה זו בנה שלמה את בית המקדש (כן משמע במדרש שמואל שם), ומפורשת צורתו בספר מלכים (רמב"ם בית הבחירה א ד).

בנייני בתי המקדש

הבנין שבנה שלמה מפורשת צורתו בספר מלכים, וכשבנו את הבית השני בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה, ומעין הדברים המפורשים ביחזקאל על הבנין שלעתיד (רמב"ם בית הבחירה א ד, על פי מידות ב ה: וכך הם עתידים להיות כו', ושם ג א: שנאמר והאריאל כו', ושם ד ב: ועליו הוא מפורש ע"י יחזקאל כו', ועי"ש בכסף משנה).

בנייני הבית הראשון והשני והשלישי אינם דומים לגמרי זה לזה, וכולם אינם דומים למשכן, ואותה שאמרו: וְכֵן תַּעֲשׂוּ, לדורות (ראה לעיל: מצותו), כתב אחד האחרונים שמוסב על האמור באותו מקרא: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ וגו', וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שמות כה ט), ופירושו ככל אשר יראה ה' על ידי נביא בכל דור ודור כך תעשו (שו"ת חתם סופר או"ח רח, וראה שם יו"ד רלו).

הורדוס סתר את הבנין של עזרא ובנה אותו מחדש, על פי עצתו של בבא בן בוטא, שראה בבנין עזרא - לפי לשון א' בגמרא - בקעים וסדקים, ואמרו: מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו (בבא בתרא ג ב, ושם ד א. ועי' תענית כג א).

בנין העתיד להיבנות, אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבואר (רמב"ם שם ד).

גודל המקדש

ההיכל - האולם והקודש וקודש הקדשים - שבנו בני הגולה, היה מאה אמה אורך, ומאה אמה רוחב, ומאה אמה גובה (מידות ד ו; רמב"ם בית הבחירה ד ג):

• אורכו מאה אמה: כותל האולם חמש אמות, והאולם אחת עשרה אמה (ראה ערך אולם), כותל ההיכל - היינו הקודש - שש אמות, ותוכו ארבעים אמה (ראה ערך היכל), אמה-טרקסין (ראה ערכו) וקודש הקדשים עשרים אמה (ראה ערך קדש הקדשים), כותל הבית מאחוריו שש אמות, התא מאחורי קודש הקדשים שש אמות, והכותל מאחורי התא חמש אמות (מידות שם, לפי הר"ש)^[26].

• רוחבו מאה אמה: עיקר הבנין שבעים אמה רוחב - רוחב ההיכל מתוכו עשרים אמה (ראה ערך היכל), וכותל שש אמות בין מצפונו ובין מדרומו, ותא שש, וכותל התא חמש, ומקום הנקרא בצפון מסבה ובדרום בית-הורדת-המים שלש, וכותל חמש אמות, הרי עשרים וחמש אמות מצפון, וכן מדרום (מידות שם, לפי הר"ש)^[27], וחמש עשרה אמה מצפון, וחמש עשרה אמה מדרום עודף האולם על עיקר בנין ההיכל (ראה ערך אולם), הרי ביחד מאה אמה (מידות שם; רמב"ם שם ה)^[28].

• גובהו מאה אמה: היסוד שנקרא אוטם (ראה ערכו) שש אמות גובהו, רום כותלי ההיכל מבפנים ארבעים אמה (ראה ערך היכל), התקרות שעל גבו (ראה ערך הנ"ל) חמש, עלייה על גבי ההיכל ארבעים אמה, תקרות העלייה (ראה ערך הנ"ל) חמש, ועל התקרה עוד ארבע אמות (מידות שם ו; רמב"ם שם ג), ונחלקו תנאים אם הם מעקה (רבי יהודה שם); או שלש אמות מעקב ואמה אחת גובה כליא עורב (ראה ערך היכל. חכמים שם). גובה הבית אינו מאה אמה לכל אורך ורוחב הבנין, אלא על האולם והקודש וקודש הקדשים, אבל במקום התאים מסביב לא היה גובהו כל כך (ראה ערך תאים), וכן היה גובהו בכל מאה האמה רק במקום המעקה, אבל שאר הגג היה משפע ועולה (רש"י מועד קטן ט א ד"ה אמה כליא עורב; ר"ש מידות שם) עד לגבהו של מעקה (ר"ש שם).

גודל העזרה

החצר, היא העזרה, ובתוכה הבית, היה ארכה מאה ושמונים ושבע אמות, על רוחב מאה ושלשים וחמש אמות (מידות ב ו; רמב"ם בית הבחירה ה ד).

• ארכה ממזרח למערב, מהתחלת עזרת ישראל עד אחת עשרה אמה של אחורי בית הכפורת: עזרת ישראל אחת עשרה אמה, עזרת כהנים אחת עשרה אמה, המזבח שתים ושלשים אמה, בין האולם ולמזבח שתים ועשרים אמה, אורך הבית מאה אמה, ומכותל המערבי של הבית עד כותל המערבי של עזרה אחת עשרה אמה (רמב"ם שם יב).

• רחבה מצפון לדרום: מכותל צפוני עד בית המטבחיים ומקום בית המטבחיים (ראה הדעות השונות על גדלו בערך בית המטבחים), והשולחנות והטבעות, ובין הטבעות למזבח, והמזבח והכבש, ובין הכבש עד כותל דרומי של עזרה (רמב"ם שם יג-טו).

מיקום העזרה בהר הבית

העזרה לא היתה מכוונת באמצע הר הבית, שהיה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, אלא רחוקה מדרום הר הבית יותר מכל הרוחות וקרובה למערב יותר מכל הרוחות, ובינה ובין הצפון יותר ממה שבינה ובין המערב, ובינה ובין המזרח יותר ממה שבינה ובין הצפון (מידות ב א; רמב"ם בית הבחירה ה א,ו).

גובה רצפת המקדש

המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר, כשאדם נכנס משער המזרחי של הר הבית מהלך עד סוף החיל בשוה, ועולה מן החיל לעזרת נשים בשתים עשרה מעלות; ומהלך כל עזרת נשים בשוה, ועולה ממנה לעזרת ישראל שהיא תחילת העזרה בחמש עשרה מעלות; ומהלך כל עזרת ישראל בשוה, ועולה ממנה לעזרת כהנים במעלה; ומהלך כל עזרת כהנים והמזבח בשוה ובין- האולם-ולמזבח בשוה, ועולה משם לאולם במעלות, והאולם וההיכל כלו בשוה (רמב"ם בית הבחירה ו א, על פי מידות ב ג).

קדושתו

דרגות הקדושה

בין עשר הקדושות שמנו בארץ ישראל (כלים א ו-י; רמב"ם בית הבחירה ז יג-כב), שמונה מהן מהר הבית ואילך, זו למעלה מזו:

• הר הבית מקודש משאר ירושלים, שאין זבים וזבות ונדות ויולדות נכנסים לשם (ראה ערך הר הבית. משנה שם ח; רמב"ם שם טו).

• החיל מקודש ממנו, שאין גוי וטמא מת נכנסים לשם (ראה ערך חיל. משנה שם; רמב"ם שם טז).

• עזרת נשים מקודשת ממנו, שאין טבול-יום נכנס לשם (ראה ערך עזרת נשים. משנה שם; רמב"ם שם יז).

• עזרת ישראל מקודשת ממנה, שאין מחוסר-כפורים נכנס לשם (ראה ערך עזרת ישראל. משנה שם; רמב"ם שם יח), ומעזרת ישראל ואילך הטמא שנכנס חייב כרת (רמב"ם שם) במזיד, וחטאת בשוגג (ראה ערך הנ"ל), ואפילו טהור שנכנס לשם טעון טבילה (ראה ערך ביאת מקדש).

• עזרת כהנים מקודשת ממנה, שאין ישראל נכנס לשם אלא בשעת הצורך, לסמיכה לשחיטה ולתנופה (ראה ערך עזרת כהנים. משנה שם; רמב"ם שם יט).

• בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומים ופרועי-ראש נכנסים לשם (ראה ערך בין האולם ולמזבח. משנה שם ט; רמב"ם שם כ).

• ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים (ראה ערך היכל. משנה שם; רמב"ם שם כא).

• בית קודש הקדשים מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה (ראה ערך קדש הקדשים. רמב"ם שם כב).

• האולם אינו נחשב לקדושה מיוחדת, שלסוברים שקדושת האולם שוה לקדושת ההיכל - הוא בכלל ההיכל, ולסוברים שהאולם קדושתו פחותה מההיכל - הרי הוא בכלל בין האולם ולמזבח (ראה ערך אולם).

קידוש העזרה

קידוש העזרה, בין בתחילתו (כן משמע בבבלי שבועות יד ב - טו א וירושלמי שם ב ב וסנהדרין א ג) ובין כשמוסיפים לו (משנה שבועות יד א), צריך להיות במלך ונביא ואורים-ותומים וסנהדרין גדולה של שבעים ואחד, ושני לימודים בדבר:

• כך היה במשכן בימי משה, שהוא מלך ונביא, ואחיו כהן גדול, והיו אורים ותומים, ושבעים זקנים, ונאמר: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שמות כה ט), ודרשו: וכן תעשו, לדורות (רב הונא בר חייא בשם רב בירושלמי סנהדרין שם; בבלי שם, ורש"י שם א ד"ה וכן תעשו).

• כך היה בבית ראשון: וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד (שמואל ב כד יט) הרי מלך ונביא; וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וגו' אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ (דברי הימים ב ג א) - "אשר נראה" זה אורים ותומים, "לדוד אביהו" זה סנהדרין, כמו שנאמר: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (דברים לב ז. רבי יהודה בירושלמי שם; רב בירושלמי שבועות שם).

קידוש בשיירי מנחה

כמו-כן מקדשים אותו בשיירי המנחה (שבועות טו א), שכשם שמצינו בקידוש ירושלים, שמקדשים אותה בתודה, שהיא דבר הנאכל בה, כדין קדשים-קלים הנאכלים בכל העיר, וכשיוצא ממנה נפסל, כך עזרה מקדשים אותה בדבר הנאכל בה, היינו חלות של שיירי מנחה הנאכלות לכהנים, וכשיוצא ממנה נפסל (גמ' שם, ורש"י ד"ה בשירי מנחה), ונחלקו ראשונים בדבר:

• רוב הראשונים סוברים שאין מקדשים בשיירי המנחה אלא כשמוסיפים על העזרה (רש"י שם; רמב"ם בית הבחירה ו יג; תוספות שם ד"ה אין, בתירוץ השני), מפני שבבנין העזרה מתחילתו נפסלת המנחה כל זמן שלא נתקדשה העזרה, וכיון שאי אפשר בקידוש של שיירי מנחה - אין בזה צורך (תוספות שם, בתירוץ השני).

• ויש מהראשונים שסובר שמקדשים בשיירי המנחה אף בתחילת קדושת העזרה, שקדושת העזרה וקדושת המנחה באים כאחת (תוספות שם, בתירוץ הראשון).

כשלא נעשה הקידוש

כל שלא נעשה הקידוש בכל אלה, אין הנכנס לשם בטומאה חייב (משנה שבועות יד ב), שאינו קידוש גמור (רמב"ם שם יד), ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שכל הדברים כולם מעכבים בקידוש, ואף על פי שבימי עזרא לא היה מלך ולא היו אורים ותומים, עזרא לא הוצרך כלל לקדש את הבית השני, שקדושה ראשונה לא בטלה עם החורבן, ולזכר בעלמא עשה הקידוש (רב הונא בגמ' שם טז א, ורש"י ד"ה רב הונא).

• ויש אומרים שאם לא נעשה הקידוש באף אחד מכל אלה הדברים הוא שמעכב, אבל אם נתקדש באחד מהם הרי זה קידוש, ולכן קידש עזרא את הבית השני אף בלא מלך ואורים ותומים (רב נחמן שם).

קידוש הבנין

הבנין של המשכן נתקדש במשיחה בשמן המשחה (שבועות טז ב), שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (במדבר ז א), אבל בנין המקדש לא הוצרך למשיחה (גמ' שם), אלא נתחנך בעבודה (ראה ערך חינוך).

קדשה לשעתה או אף לעתיד לבוא

נחלקו תנאים ואמוראים אם קדושת המקום של המקדש קדשה לשעתה, או אף לעתיד לבוא:

• רוב התנאים והאמוראים סוברים שקדשה אף לעתיד לבוא, ולעולם לא בטלה (משנה מגילה י א; משנה זבחים קיב ב; רבי יהושע בעדויות ח ו; רבי אליעזר שם, לפי רבינא במגילה י א; רבי יוחנן בזבחים סב א וקז ב; רב הונא בשבועות טז א), ולפיכך איסור ההקרבה בבמות הוא אף בחורבן המקדש (רבי יוחנן בזבחים קז ב), ומותר בזמן הזה להקריב קרבנות במקום המקדש (רבי יוחנן שם סב א), וטמאי-מת חייבים כרת אף בזמן הזה בהיכנסם אליו (יראים השלם רעז).

• ויש מהם הסוברים שקדשה לשעתה בלבד, ובטלה עם החורבן (רבי אליעזר בעדויות שם, לפי סתמא דגמ' במגילה שם; רבי יצחק במגילה שם; ריש לקיש בזבחים שם; רב נחמן בשבועות שם), ומותר בזמן הזה להקריב בבמות (ריש לקיש בזבחים שם; רבי יצחק במגילה שם), ולא ניתן להקריב קרבנות במקום המקדש עד שיבנה (כן משמע מהסתמא דגמ' שם), וטמאי-מת אינם חייבים בזמן הזה כרת בהיכנסם אליו (ראב"ד שם ו)^[29].

מספר לימודים נאמרו לדעה הראשונה:

• נאמר בקדושת ערי-חומה: אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה (ויקרא כה ל) - הכתיב "לא" והקרי "לו" (תוספות ערכין לב א ד"ה אשר), ודרשו: אף על פי שאין לו עכשיו, והיה לו קודם לכן (מגילה י ב), ומכיון שקדושת הבית אף היא תלויה במחיצות, אף קדושה זו לא בטלה (תוספות יבמות שם, בשם ר"י, בתירוץ הראשון; ר"ש שביעית ו א, בסוף המשנה, בביאור הראשון).

• נאמר: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה (דברים יב ט), ודרשו: "מנוחה" זו שילה, "נחלה" זו ירושלים (זבחים קיט א), שאין לה הפסק כנחלה זו (תוספות יבמות שם, בשם ר"י, בתירוץ השני).

• נאמר: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד (תהלים קלב יד), ומלמד שקדושה עולמית היא (תוספות שם, בשם ר"י, בתירוץ השלישי; ר"ש שם, בביאור השני).

• נאמר: וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם (ויקרא כו לא), ודרשו: קדושתם אף כשהם שוממים (רמב"ם בית הבחירה ו טז).

וכתבו ראשונים טעם לדעה זו, לפי שקדושת המקדש היא מפני השכינה, והשכינה אינה בטלה משם (רמב"ם שם; סמ"ג עשין קסג), שנאמר: וַיֹּאמֶר ה' וגו' הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה וגו' לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם, וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים (מלכים א ט ג. מדרש תהלים יא; סמ"ג שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• רוב הראשונים פסקו שקדושת המקדש קיימת, ולא בטלה עם החורבן (רמב"ם בית הבחירה ו יד,טז; תוספות יבמות פב ב ד"ה ירושה, בשם ר"י; חינוך קפד ושסב ושסג; יראים השלם סי' רעז; ריטב"א מגילה שם, ושבועות שם. וכן דעת שאר הראשונים לעיל הסוברים שאף אם קדושת הארץ בטלה קדושת המקדש לא בטלה). וכתבו ראשונים שבשנת י"ז לאלף הששי אמר ר' יחיאל מפריש לעלות לירושלים ושיקריב קרבנות צבור שדוחים את הטומאה, לפי שקדושת מקדש לעולם עומדת (כפתור ופרח ו הוצאת לונץ עמ' פא)^[30]. וכן פסקו האחרונים שקדושת המקדש לא בטלה (מג"א תקסא סק"ב, והביאוהו באר היטב ומשנה ברורה שם; שו"ת בנין ציון ב; שו"ת משפט כהן צו ועוד).

• ויש מהראשונים שפסקו שקדושת המקדש בטלה, והנכנס בזמן הזה למקדש אינו חייב כרת, לפי שעזרא ידע שהמקדש וירושלים עתידים להתקדש לעתיד לבוא בקידוש אחר עולמי בכבוד ה', ולפיכך לא קדשה אלא לשעתה (ראב"ד בהשגות שם). ויש שפירשו בדעתם שאף הם מודים שאיסור תורה יש גם עכשיו להיכנס לשם בטומאה, ולא מיעטו אלא מכרת (שו"ת משפט כהן שם, ועי"ש ובשו"ת בנין ציון ב, שהראב"ד מסתפק בזה)^[31].

וכל זה בנוגע לקדושת המקום של המקדש, אבל קדושת הבנין נתחללה מיד עם כניסת העכו"ם לתוכו, שנאמר: וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ [יחזקאל ז כב. עבודה זרה נב ב]^[32].

מוראו

מצות עשה

מצות עשה לירא במקדש (הרמב"ם בבית הבחירה ז א, וספר המצוות מצות עשה כא; סמ"ג עשין קסד; חינוך רנד) מהקדוש ברוך הוא, שפקד על יראה זו (תורת כהנים קדושים פרק ז ז; יבמות ו א; רמב"ם וסמ"ג וחינוך שם), שנאמר: וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ (ויקרא יט ל), ונמנית מצוה זו במנין המצוות (רמב"ם וסמ"ג וחינוך שם).

ומצוה זו שייכת אף כשבית המקדש חרב בעוונינו, שנאמר שם: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ (שם) - מה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף מורא האמור במקדש לעולם (תורת כהנים שם ח; גמ' שם; רמב"ם בית הבחירה ז ז).

ונחלקו אחרונים בדבר:

• יש אומרים שאין החיוב מן התורה לירא אף בחורבנו אלא לסוברים שקדושה ראשונה של המקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא (ראה לעיל), אבל לסוברים שלא קידשה לעתיד לבוא - אין מורא מקדש בחורבנו אלא מדרבנן (טורי אבן מגילה כח ב).

• ויש שמצדדים לומר שלדברי הכל מורא מקדש מן התורה לעולם, כיון שעל כל פנים נתקדש המקום, ואין אחרי ירושלים היתר במות (ערוך לנר יבמות שם; מנחת חינוך רנד טו).

בהר הבית

מורא מקדש נוהג אף בהר-הבית (תורת כהנים קדושים פרק ז ט; יבמות ו א; רמב"ם בית הבחירה ז ב).

ויש מהראשונים שכתב שמן התורה אין מצות מורא אלא מן העזרה ולפנים, אבל בהר הבית כיון שטמא שנכנס לשם אינו חייב (ראה ערך טמא), הרי אינו בכלל מקדש, ואין מוראו אלא מדרבנן (מאירי יבמות ג ב, ו א).

ומהאחרונים יש שכתב שמורא מקדש מן התורה בדרך כלל בכל מקום, אלא שהכתוב מסר לחכמים להגדיר מה נקרא מורא, והם חילקו לפי קדושת המקומות ואמרו שבהר הבית מוראו בכך, ובעזרה מוראה בכך (מנחת חינוך רנד ו).

גדר המורא בהר הבית

מוראו בהר הבית, שלא יכנס אליו במקלו ובתרמילו ובמנעלו ובפונדתו - חגורה חלולה שנותנים בה מעות (רש"י ברכות נד א ד"ה בפונדתו) החגורה עליו מבחוץ (תוספתא ברכות (ליברמן) ו יט; ברייתא בירושלמי ברכות ט ה)^[33] - ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא (תורת כהנים שם; משנה ברכות שם; רמב"ם בית הבחירה שם), לקצר את דרך הילוכו על ידי שיכנס בפתח זה של הר הבית, ויצא בפתח אחר (גמ' שם סב ב; רמב"ם שם). ועל שני כתובים נסמכו באזהרות הללו:

• נאמר: שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים (קהלת ד יז. תנא קמא בתוספתא שם ובברייתא ירושלמי שם).

• נאמר לגבי בשר ודם: כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק (אסתר ד ב. רבי יוסי בר יהודה שם ושם), אם לפני ליחה סרוחה כן, על אחת כמה וכמה לפני שער המקום (ירושלמי שם).

וקל וחומר שאסור לרוק בהר הבית (תורת כהנים שם; משנה שם; רמב"ם שם), ואם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו (רמב"ם שם), ושלשה ביאורים לקל וחומר:

• מה מנעל שאין בו דרך בזיון אמרה תורה: שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ (שמות ג ה), רקיקה שהיא דרך בזיון לא כל שכן (תנא קמא בברייתא ברכות סב ב).

• מה מנעל שאין בו דרך בזיון נאסר בהר הבית (ראה לעיל), רקיקה שהיא דרך בזיון לא כל שכן (ירושלמי שם).

• נאמר לגבי בשר ודם: כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק (אסתר ד ב), ומה שק שאינו מאוס ולפני בשר ודם כך, רקיקה שהיא מאוסה ולפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לא כל שכן (רבי יוסי בר יהודה בברייתא בבלי שם).

ולא יכנס אדם להר הבית אלא לדבר מצוה (רמב"ם שם ב).

צורת הכניסה להר הבית

וכל הנכנסים להר הבית נכנסים דרך ימין, ומקיפים ויוצאים דרך שמאל (מידות ב ב; רמב"ם שם ג), שכשנכנס דרך שער מהשערים אינו פונה לצד שמאל אלא לצד ימין (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם), ואפילו אם אותו המקום שהוא צריך לילך לשם אם הוא פונה לשמאלו יהיה קרוב אליו, אינו רשאי לפנות לשמאלו, אלא יפנה דרך ימין, ויקיף עד שיגיע לאותו מקום, ויוצא דרך שמאל, שכל פינות שאתה פונה בעזרה ובהר הבית לא יהיו אלא דרך ימין (ראה ערך כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. פירוש הרא"ש שם).

מי שאירעו אבלות או נידוי - מקיף על השמאל, לפיכך היו שואלים אותו: מה לך מקיף לשמאל, והוא משיב: שאני אבל, והם אומרים: השוכן בבית הזה ינחמך (מידות שם; רמב"ם שם), או שמשיב: שאני מנודה, והם אומרים: השוכן בבית הזה יתן בלבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך (רבי יוסי שם; רמב"ם שם)^[34].

גדר המורא בעזרה

כל הנכנס למקום שמותר לו להיכנס לעזרה (ראה ערך ביאת מקדש), יראה עצמו שהוא עומד לפני ה', שנאמר: וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים (מלכים א ט ג), ויהלך באימה וביראה וברעדה, שנאמר: בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ (תהלים נה טו), ובנחת (רמב"ם בית הבחירה ז ה).

וכל שהשלים עניינו ונסתלק לו אינו יוצא ואחוריו להיכל, אלא מהלך אחורנית מעט מעט, ומהלך בנחת על צדו עד שיצא מן העזרה (רמב"ם שם ד, על פי יומא נג א), שנאמר: וַיָּבֹא שְׁלֹמֹה לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן יְרוּשָׁלִַם (דברי הימים ב א יג), וכי מה ענין גבעון אצל ירושלים, אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלים לביאתו מירושלים לגבעון, מה ביאתו מירושלים לגבעון פניו כלפי במה כדרך ביאתו, אף יציאתו מגבעון לירושלים פניו כלפי במה כדרך ביאתו (יומא נג א), שלא ליתן אחוריו לקודש (ירושלמי שם ה ב).

ולכן אסור לכהנים לעמוד בעיגול בעזרה, אפילו לצורך פייס, שנמצא חלק מן הכהנים עומדים ואחוריהם אל ההיכל (תוספות יומא כה א ד"ה והא, בשם רבי יצחק בר ברוך).

וכן גנאי הוא לעמוד בלא מצנפת בעזרה (תוספות שם, בשם רבנו תם).

ויש מהראשונים שסוברים שאף האיסור לישב בעזרה הוא בכלל מורא מקדש (ראה ערך אין ישיבה בעזרה).

מורא מחוץ לעזרה

אף מחוץ למקדש והר הבית יש בו דינים של מורא מקדש (מאירי ברכות סא ב), אך אין חיובו אלא מדרבנן (קרית ספר למבי"ט בית הבחירה ז), ולכן אינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים (ברכות סא ב, ורש"י ד"ה ובזמן שהשכינה):

• הקלת ראש

לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים (משנה ברכות נד א; רמב"ם בית הבחירה ז ה), שלא ינהג שם קלות ראש (רש"י שם ד"ה לא יקל ראש), כגון לגלח ראש וזקן, להטיל מי רגלים, לעמוד שם ערום וכיוצא בדבר, וכל שכן לפנות שם (מאירי שם; תוספות הרא"ש שם), ולא ירבה שם בשחוק ובדברי שעשועים (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

ודוקא מן הצופים ולפנים, שרק שם יכולים לראות את הר הבית (ברכות סא ב, ורש"י ד"ה מן הצופים), ודוקא אם רואה את הר הבית, פרט למקום נמוך (גמ' שם, ורש"י ד"ה וברואה), וכשגדר מפסיקה בינו לבין הר הבית (גמ' שם, ורש"י ד"ה ובשאין גדר)^[35].

• עשיית צרכים

אסור לעשות צרכיו כלפי המקדש (ראה ערך בית הכסא).

• עשייה כתבנית בית המקדש

אסור לאדם שיעשה בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם וחצר כנגד העזרה (רמב"ם בית הבחירה ז י, על פי ראש השנה כד א; חינוך רנד; טוש"ע יו"ד קמא ח), ובכלל מורא מקדש הוא (כן משמע ברמב"ם; חינוך שם); ויש סוברים שאיסור מיוחד הוא מן התורה: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי (שמות כ כ) - לא תעשו כדמות שמשי שבמקדש, בית תבנית היכל וכיוצא בו (תוספות שם ד"ה לא, השני, ויומא נד ב ד"ה כרובים, ועבודה זרה מג ב ד"ה לא, בשם ר"י; ר"ן עבודה זרה שם; כן משמע בטוש"ע שם).

ואינו אסור אלא במידת ארכו ורחבו ורומו שהיה במקדש (רש"י מנחות כח ב ד"ה תבנית; טוש"ע שם), אבל אם נשתנה במקצת - מותר (רש"י עבודה זרה מג א ד"ה בית; מאירי שם וראש השניה שם; ש"ך שם ס"ק לג).

ונסתפקו אחרונים כתבנית איזה מקדש אסור לעשות, אם כשל בית ראשון או כשל בית שני (מנחת חינוך שם ט; בית אפרים או"ח י), ומהם שמצדדים לומר שבכל זמן אסור לעשות כמקדש שבאותו זמן, ובזמן החורבן אין כלל איסור (מנחת חינוך שם); ומהם שנוטים לומר שלסוברים שבכלל מורא מקדש הוא, האיסור לעולם בין כשל בית ראשון ובין כשל בית שני, ולסוברים שהאיסור משום הלאו של לא תעשון אתי, האיסור מבית שני ואילך כשל בית שני, ואפילו בזמן הזה (בית אפרים שם).

אין האיסור אלא בעשייה, ומי שאחרים עשו לו בית תבנית היכל, מותר להשהותו אצלו (רא"ש שם עבודה זרה ג ה; ר"ן שם מג ב, בשם המהר"ם מרוטנבורג; טור יו"ד קמא)^[36], ונחלקו אחרונים אם יש איסור מדרבנן בהשהייתם משום חשד (באור הגר"א שם ס"ק כא); או שאין איסור זה אלא בצורות עבודה זרה (מקור מים חיים שם ח).

• שינה בין מזרח למערב

אסור לאדם לישן בין מזרח למערב (ראה ערך תשמיש המטה. ברכות ה ב), ונחלקו ראשונים בדבר: יש אומרים שהאיסור הוא משום מורא במקדש, מפני שההיכל במערב (רמב"ם בית הבחירה ז ט), ולכן האיסור הוא גם כשהאדם ישן לבד (בית יוסף או"ח ג ו, לדעה זו; שו"ע או"ח ג ו, בשם ונכון להזהר); ויש אומרים שאין האיסור אלא משום כבוד השכינה, ואינו אלא כשישן עם אשתו (כן משמע ברש"י שם ד"ה צפון לדרום; תוספות שם ד"ה כל; שו"ע שם, בסתם).

שמירתו

חיוב השמירה

מצות עשה על הכהנים והלוים - הזכרים (חינוך שפח) - לשמור את המקדש (הרמב"ם בבית הבחירה ח א-ב, ובספר המצוות מצות עשה כב; חינוך שם), שנאמר: וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ (במדבר ג לח. תמיד כו א, לפי פירוש הרא"ש שם ד"ה מה"מ)^[37] - ואף על פי שנאמר במשכן, הרי היא מצוה לדורות, במקדש (רמב"ן על התורה שם א נג), שמקדש נקרא משכן (פירוש הרא"ש שם, על פי עירובין ב א; פירוש הראב"ד שם, כח א בדפוס וילנא ד"ה (כז ב) מנה"מ, על פי שבועות טז ב) - ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בלבד (חינוך שם), ונמנית במנין המצוות (ספר המצוות שם; סמ"ג עשין קסה; חינוך שם).

מלבד זה באה אזהרה שלא לבטל את השמירה, שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ (במדבר יח ה), ולשון שמירה אזהרה היא (ראה ערך אזהרה. הרמב"ם בבית הבחירה שם ג, ובספר המצוות שם ולא תעשה סז, בשם המכילתא), ונמנית כלאו במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה סז; חינוך שצא)^[38], ואין לוקים עליו, לפי שהוא לאו-שאין-בו-מעשה (מנחת חינוך שם א).

טעם השמירה

שמירה זו היא לא משום פחד מאויבים או מליסטים (רמב"ם שם א), ולא משום מלחמה או חשש התגרות של כהנים זה בזה (מאירי תמיד א א), ואף לא משום חשש גניבה, שאין-עניות-במקום-עשירות (ראה ערכו), ואם יגנבו כלי המקדש יקנו אחרים (המפרש לתמיד כה ב ד"ה בשלשה; פירוש הרא"ש שם ד"ה בשלשה), ואין השמירה אלא כבוד למקדש, וגדולה היא למקדש שיהיו לו שומרים, שאינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים, לפלטרין שאין עליו שומרים (ספרי זוטא במדבר יח ד; ילקוט שמעוני קרח תשנב, בסוף הרמז; רמב"ם שם), וכבוד המקדש הוא שלא יסיחו דעתם ממנו, כמו שמצוה יהוידע: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת מַסָּח (מלכים ב יא ו. פירוש הרא"ש תמיד כה ב), והשומרים כולם כשומרי ראש המלך (רמב"ן במדבר א נג).

ואף על פי שבמשכן מפורש בתורה שהשמירה היא שלא יכנס זר לתוכו, שנאמר: וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד וגו' וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם (במדבר יח ד), במקדש שהשערים סגורים לא היו צריכים לשמירה זו, ועוד שאף במשכן משום שמירה מפני כניסת זר בלבד היה די אדם אחד, והמצוה הרי היא על הכהנים והלוים (כן משמע בבאור הגר"א תמיד א א).

זמן השמירה

בזמן השמירה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהשמירה היא בלילה בלבד, ומצותה כל הלילה (רמב"ם שם ב; ר"ש מידות א א; ברטנורא שם; תוספות עירובין כג א ד"ה שהוא, ויומא י ב ד"ה רבנן, השני; רמב"ן במדבר א נג).

• ויש אומרים שהשמירה היא תמיד, בין ביום ובין בלילה (רש"י דברי הימים ב כג ח; המפרש תמיד כה ב ד"ה היו עליות; פירוש הרא"ש שם ד"ה בשלשה), שלא יסיחו דעתם מהמקדש לעולם (פירוש הרא"ש שם), וכעין שכתוב: עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה (ישעיהו סב ו. פירוש הראב"ד שם כח א בדפוס וילנא ד"ה (כז ב) מנה"מ, בסוף הדיבור, בשם הר"ר שמואל החסיד)^[39].

מצות השמירה

מצות השמירה היא לשמור וללכת סביב המקדש תמיד (ספר המצוות מצות עשה כב; חינוך שפח; רמב"ן שם), ושמירה זו נעשית בעמידה, אבל כשמתעייפים השומרים רשאים לשבת (תמיד כז א).

בשעת שמירתם אינם יכולים לישון (משנה מידות א ב; פסקי תוספות תמיד א), ואיש הר הבית (ראה ערכו) היה ממונה לחזר על כל המשמרות, ולהעניש את מי שישן על משמרתו, אבל היה להם זמן קבוע ומקומות קבועים לישון, והיו מתחלפים ביניהם, כשמשמר אחד ישן משמר שני נעור ושומר (פסקי תוספות שם)^[40].

אם נחשבת עבודה

נחלקו ראשונים אם שמירה זו נחשבת עבודה מעבודות המקדש, ולפיכך הכהנים צריכים לעשותה בבגדי כהונה, וטמא-מת ופחותים מעשרים שנה פסולים בה (אבני נזר יו"ד תמט ו-י, בדעת הרמב"ם בית הבחירה ח ו, ותוספות מנחות מא א ד"ה (מ ב) תכלת); או שאינה נחשבת עבודה (אבני נזר שם יא, בדעת המפרש לתמיד כז א ד"ה אמרי התם, ופירוש הרא"ש שם ד"ה דלא), ולכן כשרה בפחותים מעשרים שנה, ואף אם לא הביאו שתי שערות (המפרש והרא"ש שם)^[41].

מספר מקומות השמירה ומיקומם

בשלשה מקומות הכהנים שומרים במקדש (תמיד כה ב; מידות א א), שנאמר: שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ג לח), ושלשה משמרות נזכרו בו (רב אשי בתמיד כו א)^[42].

והלוים בעשרים ואחד מקומות (מידות שם), שנאמר במשמרות הלוים שחלק דוד: לַמִּזְרָח הַלְוִיִּם שִׁשָּׁה, לַצָּפוֹנָה לַיּוֹם אַרְבָּעָה, לַנֶּגְבָּה לַיּוֹם אַרְבָּעָה, וְלָאֲסֻפִּים שְׁנַיִם שְׁנָיִם, לַפַּרְבָּר לַמַּעֲרָב, אַרְבָּעָה לַמְסִלָּה שְׁנַיִם לַפַּרְבָּר (דברי הימים א כו יז-יח), הרי עשרים וארבעה יחד עם השלשה של הכהנים (אי בעית אימא בתמיד כז א)^[43].

מקומות השמירה היו לפי הצורך ולפי ענין השמירה, ואין מקומות השמירה של המשכן דומים למקומות השמירה של בית ראשון (פירוש הראב"ד לתמיד כח א בדפוס וילנא ד"ה אמרי), ולא של בית ראשון לאלה שבבית שני (פירוש הראב"ד שם כט ב בדפוס וילנא ד"ה בפתרונו).

שמירת הלויים

אין הלוים שומרים במקום משמר הכהנים, אלא במקומם בלבד (ספרי זוטא במדבר יח ג; ילקוט שמעוני קרח תשנב, בסוף הרמז; רבינו גרשום תמיד כה ב ד"ה ובית המוקד; המפרש שם ד"ה היו עליות; פירוש הרא"ש שם כז א ד"ה והלויים, בשם רבנו תם; רמב"ם בית הבחירה ח ד)^[44]; ומכל מקום יש ראשונים הסוברים שאף במקום שמירת הכהנים היו שומרים הלוים מבחוץ (סמ"ג עשין קסה; פסקי תוספות מידות א; ר"ש מידות א א), לא משום שמירה, אלא לשם ליווי ושירות לכהנים, שנאמר: וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ (במדבר יח ב. משנה למלך שם, לדעה זו).

ונחלקו אחרונים במקור חיוב שמירת הלויים בכל המקומות:

• יש אומרים שמן התורה די בלוי אחד שישמור, שהרי לא הוזכר בתורה אלא משה בלבד, ודוד הוא שתיקן המקומות הנוספים (משנה למלך בית הבחירה ח ד).

• ויש אומרים שכל העשרים ואחד מקומות הם חיוב מן התורה, והיתה מסורה בידיהם בעל פה, עד שבאו הנביאים והסמיכוהו בכתוב (מנחת חינוך שפח ג).

אין הכהנים והלוים שומרים כאחד, אלא הלוים טפלים לכהנים, שנאמר: וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי וגו' הַקְרֵב אִתָּךְ וגו' וְנִלְווּ עָלֶיךָ (במדבר יח ב,ד) - לשון ליווי, ולאחר מכן כתוב - וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד (שם ד. ספרי קרח קטז)^[45], הכהנים מבפנים - שנאמר: וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת (שם ב ספרי שם) - והלוים מבחוץ, הכהנים מלמעלה, במקום גבוה, והלוים מלמטה (ספרי שם; תמיד כו ב).

כתבו ראשונים ששמירת הכהנים מבפנים היא במקום הקדוש בקדושת העזרה (רבנו הלל לספרי שם; פירוש הראב"ד לתמיד כה ב ד"ה בית המוקד)^[46].

מספר השומרים

במספר השומרים נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שבכל מקום מהמקומות שמרה עדה (רמב"ם בית הבחירה ח ד), דהיינו עשרה שומרים (ערוך השלחן העתיד קדשים טו ה).

• ויש אומרים שבכל מקום שמר שומר אחד, אלא שבמקומות שלא היה שומר אחד רואה את מקום שמירת חברו, שמרו שניים בכל מקום (תמיד כז א, לפי המפרש שם ד"ה אכתי ופירוש הרא"ש שם ד"ה היאך).

שינה בבגדי כהונה

הכהנים השומרים - שהתחלפו בשעת שמירתם (תפארת ישראל תמיד א א) – לא היו ישנים בבגדי כהונה (תמיד שם; רמב"ם בית הבחירה ח ו), שמא יפיחו, וגנאי הוא לבגדי קודש (רש"י יומא סח ב ד"ה שינה; המפרש תמיד כז א ד"ה שינה), אלא פושטים אותם, ומניחים כנגד ראשיהם (משנה תמיד כה ב, לפי הגמ' שם כז א; רמב"ם שם), ולובשים בגדי עצמם, וישנים על הארץ (רמב"ם שם, על פי משנה תמיד שם), כדרך כל שומרי חצרות המלכים שלא ישנו על המיטות (רמב"ם שם).

אירע קרי לאחד מהם, יוצא והולך לו במסבה שתחת הבירה לבית הטבילה (ראה ערך בית הטבילה).

שמירה בזמן הזה

אחד מהראשונים כתב שמצות שמירה נוהגת בזמן הבית (החינוך שפח)^[47].

מהאחרונים דנו לומר שיש חיוב שמירה גם בזמן הזה, לשיטת הסוברים שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, וכדי למנוע כניסת מי שאסור לו להיכנס למקום הקודש (משכנות לאביר יעקב ב א א ב; שו"ת אבני נזר יו"ד תמט). אלא שאם השמירה היא עבודה (ראה לעיל), בזמן הזה אסור לכהנים לשמור, שכן הם טמאי מתים ופסולים לעבודה (אבני נזר שם; אמבוהא דספרי פרשת קרח עמ' 373-4), וגם מפני שאין לנו בגדי כהונה בהיעדר תכלת, ושמירה – אם היא עבודה – צריכה להיות בבגדי כהונה (אמבוהא דספרי שם), וביחס ללוים אין אנו יודעים מי מהמשוררים ומי מהשוערים, ואסור להם להחליף את תפקידיהם (אבני נזר שם), או שהלוים טפלים לכהנים בשמירה, ואם אין הכהנים יכולים לשמור - גם הלוים אינם יכולים לשמור (אמבוהא דספרי שם). ועוד יש שכתבו שאין בכוחנו למנוע כניסת האומות למקום הקודש (מעשי למלך סוף הלכות בית הבחירה (קפה ג)).

מכל מקום ראוי להעמיד אנשים בקרבת שערי הכניסה להר הבית שיודיעו לרבים חומר איסור הכניסה למקום הקדוש ויפרישום מאיסור (עולת תמיד (שפירא) דף רכג; ספר הר הקודש (שפירא) עמ' רב).

העובדים והממונים בבית המקדש – ראה ערכים כהן גדול, כהן, סגן, לוי, אמרכל, גזבר, ממונה.

בתפילות וברכות

בתפילות שבמקדש יש שינויים מתפילות שבחוץ למקדש בנוגע להזכרת השם, לחתימת הברכות ולעניית אמן^[48]:

הזכרת השם המפורש

בברכת כהנים שבמקדש היו אומרים את השם המפורש ככתבו, ביו"ד ה"א, ולא בכינויו, באל"ף דלי"ת (סוטה לח א; רמב"ם נשיאת כפים יד י), ושני טעמים לדבר:

• נאמר: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי (במדבר ו כז), שמי המיוחד, ואינו אלא במקדש, שנאמר כאן: ושמו את שמי, ונאמר להלן: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר וגו' לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם (דברים יב ה) - מה להלן בית הבחירה, אף כאן בית הבחירה (תנא קמא בברייתא שם).

• נאמר: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (שמות כ כד), והוא מקרא מסורס, שהרי לא בכל מקום מותר להזכיר השם ככתבו, ולא בכל מקום שכינה באה ושורה, אלא כך פירושו: בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך, דהיינו בבית הבחירה - מקום גילוי השכינה (תוספות שם ד"ה הרי) - אזכיר את שמי (רבי יאשיה בברייתא שם, ורש"י ד"ה בכל המקום).

אף בשאר ברכות מותרים להזכיר במקדש השם ככתבו (כן משמע ביומא סט ב).

משמת שמעון הצדיק, שלא זכו עוד לגילוי שכינה, נמנעו הכהנים לברך בשם המפורש (גמ' שם לט ב).

חתימת הברכה

כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים במקום "ברוך אתה ה' גואל ישראל": "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, ברוך אתה ה' גואל ישראל" (תענית טז ב; רמב"ם תעניות ד טו), וכן בכל הברכות (כן משמע בגמ' שם; רש"י שם ד"ה אבל במקדש; רש"י ברכות נד א ד"ה כל חותמי), שנאמר בתפילת עזרא בבית שני: קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם (נחמיה ט ה. רש"י תענית שם ד"ה מניין)^[49].

בתחילה - במקדש ראשון (רש"י ברכות נד א ד"ה כל חותמי; כן משמע ברש"י יומא סט ב ד"ה ויברך) - היו אומרים: "מן העולם", משקלקלו המינים - בימי עזרא (רש"י שם ושם) - ואמרו שאין עולם אלא אחד, התקינו שיהיו אומרים: "מן העולם ועד העולם" (משנה ברכות נד א), להודיע שהעולם הזה לפני העולם הבא - אינו אלא (רש"י שם סג א ד"ה ויברכו) - כפרוזדור בפני טרקלין (תוספתא ברכות (ליברמן) ו כא; רש"י שם, בשמו), וביאור המילים: הנהיגו ברכותיו בעולם הזה כדי להיות רגילים לעולם הבא שכולו ארוך (רש"י שם).

עניית אמן

אין עונים אמן במקדש, לא על הברכות (ברכות סג א), ולא על ברכת כהנים (סוטה מ ב), אלא: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (תענית טז ב), שנאמר: קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ (נחמיה ט ה), היינו שהשומעים יאמרו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (ברכות שם, ורש"י ד"ה ויברכו; תענית שם, ורש"י ד"ה ויברכו), ומנין שעונים זאת על כל ברכה וברכה, שנאמר שם: וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה (שם. תוספתא שם כב; סוטה מ ב)^[50].

אחר ברכת כהנים, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שענו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מיד כששמעו את השם (תוספות שם ד"ה וכל).

• ויש אומרים שענו אחר השלמת הכהנים כל הברכה: ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם (רמב"ם נשיאת כפים יד ט).

מלבד זאת תקנו בתפילות ובברכות בכל מקום תחינות על בית המקדש:

כהן גדול ומלך

ברכה מיוחדת על בית המקדש תיקנו לכהן גדול אחר שקורא בתורה ביום הכפורים (משנה יומא סח ב; רמב"ם עבודת יום הכפורים ג יא), ולמלך אחר שקורא בתורה בשעת הקהל (משנה סוטה מא א; רמב"ם חגיגה ג ד) שבין שאר הברכות שהם מוסיפים הם אומרים גם ברכה על המקדש בפני עצמו (יומא שם), שמתפללים על המקדש (רש"י שם ד"ה על המקדש) שיעמוד ושכינה בתוכו (רמב"ם עבודת יום הכפורים שם).

ברכת המזון

שלמה המלך תיקן להם לישראל להוסיף בברכת-המזון בברכה השלישית, שהיא על ירושלים (ראה ערך ברכת המזון) תחינה על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו (ברכות מח ב): בזמן שבית המקדש היה קיים התפללו שיקיים ה' את המקדש, ואחר חורבנו שיבנה ה' את המקדש (רשב"א שם; טור או"ח קפח).

ספירת העומר

אחר ספירת העומר, בזמן הזה, שהיא רק זכר למקדש, מתחננים על בניינו (תוספות מגילה כ ב ד"ה כל): יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו (תוספות שם; שבלי הלקט שסו; ערוך השלחן או"ח תפט ו), או: הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו (מנורת המאור (אלנקוה) ב; ערוך השלחן שם).

בתפילת מוסף של שלש רגלים

בנוסח התפלה שבידינו מבקשים על המקדש בתפלת מוסף של שלש רגלים: שתרחם על מקדשך ברחמיך הרבים ותבנהו מהרה, בנה ביתך כבתחילה.

תפלה לכיוון בית המקדש

אף עיקרה של תפילת העמידה קשורה לבית המקדש, שכן המתפלל בירושלים צריך שיכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר: וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה (דברי הימים ב ו לב. ברכות ל א; רמב"ם תפלה ה ב; טוש"ע או"ח צד א), ואף המתפללים בארץ ישראל ומכוונים כנגד ירושלים והמתפללים בחוץ לארץ ומכוונים כנגד ארץ ישראל (ראה ברכות שם), עיקר כוונתם כנגד בית המקדש (רבינו יונה שם).

זכר למקדש

תקנות זכר למקדש

תקנות שונות תיקנו חכמים זכר למקדש, ואמרו: מנין שעושים זכר למקדש, שנאמר: צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ (ירמיהו ל יז) - מכלל שצריכה דרישה (סוכה מא א)^[51]:

• נוטלים לולב בכל שבעת ימי חג הסוכות (ראה ערך נטילת לולב. משנה סוכה שם).

• נטילת ערבה בזמן הזה בשביעי של חג הסוכות כדי לחבוט בה (ראה ערך הושענא רבה), הוא משום זכר למקדש (ר"ן סוכה מג א).

• לזכר הנס שנעשה במקדש בהדלקת הנרות בימי החשמונאים תיקנו שמונת ימי חנוכה ולהדליק בהם נרות (ראה ערך חנוכה).

• קוראים בזמן הזה בשבת שלפני ראש חדש אדר, אם חל בחול, או בשבת ראש חדש אדר, אם חל בשבת, פרשת שקלים, זכר למקדש, שבזמן הבית שמשה קריאת פרשה זו הודעה שיביאו ישראל שקליהם (ראה ערך ארבע פרשיות. חינוך קה).

• מצות אכילת מרור בליל ראשון של פסח בזמן הזה אינה מן התורה, אלא מדברי סופרים (ראה ערך אכילת מרור. פסחים קכ א) זכר למקדש (שלחן ערוך הרב או"ח תעה טו).

• אף כריכת המצה והמרור יחד בליל זה, היא לחוש למנהגו של הלל בזמן שבית המקדש היה קיים (ראה ערך הנ"ל. פסחים קטו א).

• האפיקומן הנאכל בסוף הסדר, הוא זכר לקרבן הפסח, ונחלקו ראשונים בדבר: יש אומרים שהוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה (רש"י פסחים קיט ב ד"ה אין מפטירין; רשב"ם שם ד"ה אין מפטירין); ויש אומרים שהוא זכר לפסח הנאכל על השובע (רא"ש שם י לד; טוש"ע או"ח תעח א).

• שני התבשילים - הזרוע והביצה (ראה ערך סדר של פסח) - המושמים בקערה בליל זה, הם זכר לפסח ולחגיגה שבזמן המקדש (פסחים קיד ב).

• לדעת רוב הראשונים ספירת העומר, בזמן הזה שאין עומר, אינה אלא מדרבנן, זכר למקדש (ראה ערך ספירת העומר).

מנהגים זכר למקדש

כמו-כן נהגו ישראל מנהגים שונים זכר למקדש:

• נהגו בכל המקומות להניח בחג הסוכות תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפים אותה בכל יום, כדרך שהיו מקיפים את המזבח (רמב"ם לולב ז כג), ובשביעי מקיפים שבע פעמים (ראה ערך הושענא רבה), זכר למקדש (טוש"ע או"ח תרס א).

• נהגו שהשמש של בית הכנסת מביא ערבה למכור לצורת חביטת הערבה (ראה לעיל), כמו שהיה המנהג בזמן שבית המקדש היה קיים (רמ"א או"ח תרסד ב, על פי הר"ן סוכה מג א).

• נהגו להדליק בחנוכה נרות בבית הכנסת בכותל דרום, זכר למקדש שהמנורה היתה בדרום (טוש"ע או"ח תרעא ז), ואף כיוון סידור הנרות מכוון כנגד סידור המנורה במקדש (ראה ערך חנוכה).

מהרה יבנה המקדש

משום שינוי דין לחומרא

במקום שעם בנין המקדש לעתיד ישתנה דין ידוע לחומרא, תיקנו חכמים להחמיר בו גם עכשיו, מפני שמהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד היינו מקילים בדבר נקל בו גם עכשיו, ולא ידעו שאשתקד היה טעם אחר לדין. ולפיכך:

• ביצה שנולדה ביום ראשון של ראש השנה - אסורה להיאכל ביום שני (ביצה ה ב), ואמרו בין שאר הטעמים אף טעם זה שמהרה יבנה המקדש, ויקבלו עדות החודש רק עד המנחה, משום חשש קלקול הלוים בשיר של הקרבן (ראה ערך קדוש החודש), ושני ימים של ראש השנה יהיו אז קדושה אחת (ראה ערך ראש השנה), וביצה שנולדה בראשון מן הדין תהיה אסורה בשני, ויאמרו אשתקד אכלנו ביצה ביום שני, גם עכשיו נאכל, ולא ידעו שאשתקד היו שני הימים של ראש השנה שתי קדושות, שאין עושים אותם אלא מספק (ביצה ו ב).

• בזמן הזה יום הפנת העומר, היינו ט"ז ניסן, אסור כולו לאכול בו חדש (ראה ערכו), אף על פי שמצד הדין כשאין עומר האיר המזרח של ט"ז בניסן מתיר אכילת חדש, אלא שמהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד אכלנו כשהאיר המזרח, גם עכשיו נאכל, והם לא ידעו שאשתקד לא היה בית המקדש, ועכשיו שיש בית המקדש העומר הוא שמתיר (סוכה מא א).

משום עבודת בית המקדש

אף משום חידוש עבודת הקרבנות תקנו תקנות:

• בטלו חכמים מעשר-בהמה בזמן הזה, מחשש תקלה, שלא יבוא לגיזה ועבודה, או שישחטנו בלי מום, ולא תיקנו שיטיל מום בכל העדר ואחר כך יעשר, שמהרה יבנה המקדש ונצטרך בהמות לקרבנות (בכורות נג ב).

• יש מהתנאים האוסרים על כל הכהנים בזמן הזה לשתות יין, משום מהרה יבנה המקדש ונצטרך לכהן לעבודה ולא יהיה (תענית יז א).

במקום שהדבר מסור ליחידים

במקום שהדבר מסור ליחידים הזריזים ובקיאים לא חששו למהרה יבנה המקדש, ולכן אף בפסח שחל להיות במוצאי שבת אנו עושים שני תבשילים, זכר לפסח וזכר לחגיגה (ראה ערך סדר של פסח), ואין חוששים שמא יבנה המקדש ויאמרו אשתקד עשינו בשבת זכר לחגיגה, עכשיו נקריב החגיגה בשבת, והחגיגה אינה דוחה שבת (ראה ערך חגיגת ארבעה עשר), לפי שהקרבה מסורה לזריזים (ראה ערך כהנים זריזים הם) ולא יטעו (תוספות פסחים קיד ב ד"ה אחד).

הערות שוליים