מיקרופדיה תלמודית:בית הפרס

הגדרה^[1] - שדה שיש בה ספק טומאת מת

פרקים:

שמו

שדה שנחרש בה קבר

שיעורו

טומאתו

טהרתו

שדה שאבד בה קבר

שדה בוכין

בחוץ לארץ

שמו

פירושו

בית הפרס נקרא על שם התפשטות הטומאה על כל השדה, ופרס הוא מלשון פורס מפה, וכן וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל (שמות מ יט) תרגומו: ופרס ית פרסא (פירוש המשניות לרמב"ם אהלות יז א; פירוש הרא"ש שם).

ויש מפרשים שפרס הוא מלשון פרוסה, דהיינו דבר פרוס ושבור, שהעצמות של מת נפרסים במדרס רגלים או על ידי מחרישה (תוס' נדה נז א ד"ה בית הפרס; רבי עובדיה מברטנורא אהלות יז א, בשם רבותיו).

ויש מפרשים שפרס הוא מלשון פרסה, שפרסות רגלי בני אדם נמנעות מלילך שם מפני הטומאה (תוס' נדה שם בפירוש שני; רבי עובדיה מברטנורא אהלות שם בשם אחרים).

המקומות

ישנם שלשה מקומות הנקראים בית הפרס: החורש את הקבר; שדה שאבד קבר בתוכה; ושדה שבוכין שם על המת (אהלות יח ב - ד).

סתם בית הפרס שנזכר בחז"ל הוא שדה שנחרש בה קבר (ראה רמב"ם טומאת מת י א; אהלות ב ג, ור"ש שם; כתובות כח ב, ותוס' שם ד"ה בית הפרס). ואף השם בית הפרס, לדעת המפרשים שהוא מלשון פריסה ושבירה, הונח על שדה שנחרש בה קבר לבד, אלא שאגב זה קראו גם לשדה שאבד בה קבר בשם בית הפרס (תוס' נדה נז א ד"ה בית).

שדה שנחרש בה קבר

מצבים שונים

החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס (אהלות יז א; רמב"ם טומאת מת י א), שחוששים שמא הוליכה המחרישה עצמות מן המת עם העפר (ר"ש אהלות שם; רמב"ם שם); או שמא נתערב שם מעפר הקברות (רב נסים גאון ברכות יט ב; שאילתות אמור קג).

אפילו כאשר חרש על גבי הארון, ואפילו היה הארון מושקע בלוחות של שיש ובאבנים, ואפילו היה עפר על הארון בגובה שתי קומות, הרי זה עושה בית הפרס (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יז א; ר"ש אהלות יז א; רמב"ם טומאת מת י א).

החורש גופו של מת, אינו עושה בית הפרס (תוספתא שם ב; רמב"ם טומאת מת י ד), שדבר שאינו מצוי הוא שיחרוש אדם עצמות אדם, ולא גזרו אלא בקבר שנחרש שהוא דבר המצוי (רמב"ם שם).

היתה שם חפירה מלאה עצמות אדם, או שהיו עצמות אדם צבורים על גבי קרקע, וחרש עצמות אלו עם השדה, אינו עושה בית הפרס (אהלות יז ג), לפי שדבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו עליו (רמב"ם טומאת מת י ד).

החורש שדה שאבד בה קבר, אינו עושה בית הפרס (משנה אהלות יז ג; רמב"ם טומאת מת י ד), לפי שספק ספיקא הוא זה, שמא לא חרש במקום הקבר, ואפילו שחרש שמא לא הוליך ממנה עצם (ר"ש ורא"ש אהלות שם).

החורש שדה שנמצא בה קבר, דהיינו שכשחרש לא ידעו שיש כאן קבר, ואחר כך מצאו בה קבר, אינו עושה בית הפרס (משנה אהלות יז ג; רמב"ם טומאת מת י ד), שכיון שבית הפרס הוא מדרבנן לא קנסוהו כשלא ידע החורש (ר"ש אהלות שם).

החורש בשדה שאינה שלו אינו עושה בית הפרס (משנה אהלות יז ג; רמב"ם טומאת מת י ה), שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (רמב"ם שם); או לפי שהאיסור הוא קנס על שחרש קבר, ולא קנסו על שדה שאינה שלו (ר"ש אהלות שם).

גוי שחרש קבר בשדה שלו, אינו עושה בית הפרס (אהלות יז ג; רמב"ם טומאת מת י ו), שאפילו על כותים לא קנסו שיעשה בית הפרס, וכל שכן על גוי (אהלות שם, ופירוש המשניות להרמב"ם שם).

שיעורו

מידת השטח

עד כמה הוא עושה בית הפרס, מלא תלם של מחרישה, שהוא מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר (אהלות יז א, ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם; רמב"ם טומאת מת י א), וכל המרובע הזה הוא בית הפרס (רמב"ם שם א-ב); שכך שיערו חכמים שעד מאה אמה יכולה המחרישה להוליך את עצמות המת (רש"י כתובות כח ב ד"ה בית הפרס, תמורה יג א ד"ה שלש).

אבל אם היה חורש והולך חוץ למאה אמה, ממאה אמה ולחוץ אינו בית הפרס, שאין עצמות הקבר מגיעים ליותר ממאה אמה (רמב"ם שם ג; רא"ש אהלות שם).

מאה אמות אלו הן לכל רוח (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יז א; ר"ש אהלות יז א), דהיינו לכל רוח ורוח של הקבר (שאילתות אמור קג; רב ניסים גאון ברכות יט ב)^[2].

ודוקא כשחרש את הקבר לכל רוח, אבל אם חרש לרוח אחת, כגון לצד מזרח בלבד, בית הפרס הוא מאה על מאה רק לצד מזרח, אלא שבמזרח אפילו אם חרש רק לאורך בלבד אנו חוששים שמא הוליכה והחזירה והוליכה עוד פעם, ולכן החמירו שמאה על מאה במזרחו של קבר יהיה בית הפרס (תוס' רי"ד כתובות כח ב).

ויש מהראשונים שסוברים שדוקא אם חרש פעם מן הקבר לאורך, ופעם שניה שוב מן הקבר לרוחב - עושה מאה על מאה בית הפרס, אבל אם חרש חרישה אחת אין בית הפרס אלא מאה אמה לאורך בלבד או לרוחב בלבד, לצד שחרש (פירוש הרא"ש אהלות יז א).

חרש פחות ממאה אמה, אינו עושה בית הפרס אלא עד מקום שחרש בלבד (ראה אהלות יז ב, ורמב"ם טומאת מת י ג).

המיקום

מאה אמה שאמרו הוא כשבשעה שחרש הוליך את המחרישה במורד, במקום שיפוע, שאז המחרישה מגלגלת את העצמות למרחוק, והוא הדין בקרקע שוה; אבל כשחורש ועולה במעלה, שיעורו בפחות מזה (ר"ש אהלות יז א, והרא"ש שם בפירוש הראשון. וראה שם מה השיעור).

ויש מפרשים שהשיעור מאה אמה נאמר רק בקרקע שוה, אבל במורד וכן במעלה שיעורו ברובע כרשינים (הרא"ש שם בפרוש השני).

ויש שלא חלקו בין מורד ובין מעלה, ולעולם שיערו במאה אמה (רמב"ם טומאת מת י א-ג).

בעומק

שיעור בית הפרס בעומק הוא שלשה טפחים, שהמחרישה נכנסת בעומק הקרקע שלשה טפחים (תוספות יום טוב אהלות יז א בשם מהר"ם).

במוחזק

שדה שמוחזקים בה שהיא בית הפרס, אפילו היא בת ארבעה כורים, ואפילו היא רחוקה ממקום הטומאה, ואפילו טהרה מקיפתה מארבע רוחותיה, הרי זו בחזקת בית הפרס (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יז ה; ר"ש אהלות יז ג); שאף על פי שכשהקבר ידוע אינו עושה בית הפרס אלא מאה אמה, כשהוחזקה אנו אומרים שמא קברים הרבה היו בה בכמה מקומות ונחרשו (ר"ש שם).

טומאתו

דרגת הטומאה

בית הפרס הוא אב הטומאה מדברי סופרים (פירוש המשניות לרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות).

וכן אדם או כלים שנטמאו במגעו או במשאו של בית הפרס הם אבות הטומאות מדברי סופרים (רמב"ם טומאת מת ה יא).

טומאת בית הפרס היא מדרבנן (פסחים צב א; כתובות כח ב). ואין זה ספק של תורה, שמן הסתם אין לנו לומר שהגיעה המחרישה עד המת, ואין להחזיק מקום טהור בטומאה מספק, אלא שחכמים החמירו משום החומר של טהרות (תוס' מועד קטן ה ב ד"ה מנפח); או שמן התורה חזקה שעל ידי החרישה נשברו העצמות לגמרי, ואף עצם כשעורה אין שם, אלא שחכמים החמירו לטמאו (ריטב"א מועד קטן שם).

אפילו הקבר עצמו שנחרש אין טומאתו אלא טומאת בית הפרס שהיא מדרבנן, כשאר השדה (תוס' כתובות כח ב ד"ה בית); ויש המצדדים לומר לדעת קצת ראשונים שמקום הקבר עצמו מטמא אף באהל (קרן אורה מועד קטן ה ב לדעת התוס' שם).

סוג הטומאה

בית הפרס שנחרש בו קבר מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל (אהלות ב ג, יח ב; רמב"ם טומאת מת י ב), שבין מי שמהלך בבית הפרס, ובין מי שנוגע או נושא מעפרה - טמא (רמב"ם טומאת מת יא א,ג).

הנכנס לבית הפרס ולא נגע ולא נשא, כגון שרכב על גבי סוס, אינו טמא, אפילו כשהאהיל, שכל החשש בבית הפרס הוא משום עצם כשעורה מהמת, ועצם כשעורה אינו מטמא באהל (ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא אהלות יח ב).

אין עפר בית הפרס מטמא אלא כשהוא גוש במקום אחד, אבל לא כשהוא עפר דק (ר"ש אהלות ב ג; רמב"ם טומאת מת יא ג)^[3].

ברשות הרבים וברשות היחיד

אפילו כאשר בית הפרס הוא רשות הרבים גזרו עליו טומאה, ולמרות שבכל מקום ספק טומאה ברשות הרבים טהור אף מדרבנן (ראה ערך ספק טומאה), הרי זה רק כשהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא במקרה, ופעם אחרת לא יטמא, כיון שמקום הטומאה ידוע, אבל בית הפרס, שהשדה לעולם בספק, לא רצו חכמים לטהר (תוס' כתובות כח ב ד"ה בית הפרס). ואין הבדל בשדה שנחרש בה קבר בין רשות הרבים לרשות היחיד, שאפילו ברשות היחיד אינו אלא מדרבנן (ר"ש אהלות יח ג).

תרומה

בית הפרס של שדה שנחרש בה קבר הוא אחת משש הטומאות, שאף על פי שעיקר טומאתן אינו אלא משום ספק, שורפים עליהן את התרומה, שתרומה שנכנסה לבית הפרס - תישרף (טהרות ד ה, ור"ש ורא"ש שם; רמב"ם אבות הטומאות יג יג).

ויש מהראשונים שסוברים שכל זה לא נאמר אלא בשדה שאבד בה קבר (ראה להלן: שדה שאבד בה קבר), אבל בשדה שנחרש בה קבר אין שורפים כלל את התרומה, אלא תולים, לא אוכלים ולא שורפים (מאירי כתובות כח ב).

דרך ההליכה

המהלך בשדה שנחרש בה קבר, על אבנים שאינן מתנדנדות תחת רגלי אדם בשעה שמהלך עליהן, או שהיה רוכב על האדם ועל הבהמה שכחם יפה, הרי זה טהור (אהלות יח ו; רמב"ם טומאת מת י יא); וכגון שהאדם התחתון היה גוי שאינו מקבל טומאה בעצמו, או שהיה ישראל ולבוש הרבה בגדים, שאם לא כן יטמא התחתון את העליון (תוס' בבא מציעא קה ב ד"ה על אדם).

אבל אם הלך על גבי אבנים שמזדעזעות בשעת ההילוך, ואפילו אם נשמר ולא נתנדנד (רמב"ם טומאת מת י יא), וכן אם הלך על גבי אדם שכחו רע, עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו בזו, ועל בהמה שכחה רע, עד שתטיל גללים בשעת רכיבה, הרי זה טמא (אהלות יח ו; רמב"ם שם); שאם כח התחתון רע הרי הטומאה ניסטת מחמת משא העליון, ואין כח התחתון מועיל להצילו (ר"ש אהלות שם).

נטיעה וזריעה

שדה שנחרש בה קבר מותר לנטוע בה כל אילנות שירצה (אהלות יח ב; רמב"ם טומאת מת י ח), לפי ששרשי האילן יורדים למטה משלשה טפחים, ולמטה משלשה בבית הפרס טהור (רמב"ם שם).

ואין זורעים בבית הפרס זה כל מיני זרעים הנעקרים עם השורש, שמא יעלה עצם כשעורה עם העפר העולה עם השרשים הנעקרים, אבל מותר לזרוע זרעים הנקצרים (אהלות שם; רמב"ם שם).

עדות

טומאת בית הפרס, מכיון שהיא מדרבנן, הקילו בה לסמוך על עדות גדול שמעיד על מה שראה בקטנותו שהמקום הזה בית הפרס (משנה כתובות כח א וגמ' שם ב), ונחלקו הראשונים בפירוש הדבר:

• יש מפרשים שאם היתה בקעה שמוחזק לנו שיש שם בית הפרס, והבקעה כולה בספק טומאה, כשמעיד שהמקום הזה בלבד בית הפרס וכל מה שחוץ ממנו טהור - נאמן (ר"ן כתובות שם).

• יש מפרשים שמעיד שבית הפרס זה כבר נטהר לעושי פסח, שנידש ונופח (ראה להלן: טהרתו), ונאמן לפי שאפילו קודם שנידש ונופח אין טומאתו אלא מדרבנן (ר"ן שם, בשם הראב"ד).

• יש מפרשים להיפך שהעדות היא להחמיר, שלא היו מוחזקים בשדה זו טומאה, והוא מעיד שזוכר שאביו היה מונעו מלהיכנס לשם מפני הטומאה, ונאמן לפי שטומאת בית הפרס היא מדרבנן, שאין שורפים על שדה שנחרש בה קבר את התרומה (מאירי כתובות שם בפירוש ראשון; שיטה מקובצת כתובות שם). אבל אם העיד שאבד בה קבר, שדינו שהתרומה נשרפת, אין שורפים על פיו (מאירי שם). ואם השדה הוחזקה בטומאה, אינו נאמן להעיד לטהרה (שיטה מקובצת שם).

טהרתו

טהרת בית הפרס

בית הפרס שטיהרוהו הרי זה טהור, ושני תלמידי חכמים צריכים שיעמדו על גביו בשעת טהרתו (תוספתא אהלות (צורקמאנדל) יז ו; רמב"ם טומאת מת י יב). כיצד מטהרים בית הפרס, נוטלים ממנו שלשה טפחים עפר, כשיעור עומק החרישה, או נותן על גביו שלשה טפחים עפר (אהלות יח ה, ור"ש שם; רמב"ם שם).

הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן, דהיינו שעשה השדה כמו רצפה מאבנים גדולות שאינן מתנדנדות מהילוך אדם, הרי זה טהור (אהלות יח ה, ור"ש שם; רמב"ם טומאת מת י יב), שהרי אין לחוש שמא יסיט בהילוכו עצם כשעורה (ר"ש ורא"ש אהלות שם).

בדיקתו

טהרה אחרת יש לבית הפרס על ידי בדיקה, ושלש בדיקות נזכרו בחז"ל:

• מנפח אדם בית הפרס והולך (עירובין ל ב), דהיינו שנופח את העפר בפיו לפני רגליו, ואם יש עצם גדול נראה מאליו, ועצם קטן נראה בנפיחה, ואינו מסיטו ברגליו (רש"י שם ד"ה מנפח).

• בית הפרס שנידש - טהור (עירובין שם), דהיינו שאם נידש בדריסת רגלי בני אדם כבר נפחתו העצמות משעורה (רש"י שם ד"ה טהור); או שדריסת הרגלים העבירתן (רש"י פסחים צב ב ד"ה שנידש); או שאם נידש אין כאן אבק שנחוש שמא עצם כשעורה נסתר שם (מאירי מועד קטן ה ב). וזוהי בדיקתו שבודק אם נידש או לא נידש (רש"י חגיגה כה ב ד"ה שנידש).

• כיצד הוא בודק, מביא את העפר שהוא יכול להסיטו - כגון עפר תיחוח - ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה, שעושהו דק דק בידו, אם נמצא שם עצם כשעורה - טמא (אהלות יח ד).

מקרים שמותר להיטמא

ישנם כמה מקרים בהם מותר לכהן להיטמא בבית הפרס:

• מותר לכהן להיטמא בבית הפרס בשביל לילך ללמוד תורה ולישא אשה (עירובין מז א; רמב"ם אבל ג יד; טוש"ע יורה דעה שעב א)^[4].

• וכן מותר לילך בשביל לדון ולערער עם הגוי, שהוא כמציל מידם (גמרא ורמב"ם ושם).

• וכן מותר להיטמא בבית הפרס בשביל כבוד הבריות, לנחם את האבל שהלך שם (ברכות יט ב; רמב"ם אבל שם; טוש"ע שם).

• וכן מותר להיטמא בבית הפרס בשביל להעיד עדות (בכורות כט א).

ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש סוברים שלכל הדברים הללו מותר לילך אף בלא בדיקת ניפוח (תוס' בכורות כט א ד"ה היכי, בשם רבינו תם; רמב"ם אבל ג יד; טוש"ע יו"ד שעב א).

• ויש סוברים שדוקא לתלמוד תורה ולישא אשה התירו בלא בדיקה, שהן מצוות גדולות ביותר, וכן לדון עם הגוי ולהציל מידם, וכן לנחם את האבל, שאין זה כבוד הבריות כשיצטרך לנפח והאבל ימתין לכל פסיעה, אבל בשביל שאר דבר מצוה לא התירו אלא על ידי בדיקת ניפוח (תוס' עירובין כו ב ד"ה ולכהן, בכורות כט ב ד"ה היכי)^[5].

מותר לערב ערובי חצרות וערובי תחומין לכהן בבית הפרס (משנה עירובין כו ב, גמ' שם ל ב; רמב"ם ערובין ו יז; טוש"ע או"ח תט א).

לדעת הסוברים שניפוח מועיל גם לדבר הרשות, ולדבר מצוה מותר אף בלי ניפוח (ראה לעיל שיטת רבנו תם), המדובר כאן הוא או בעירוב לדבר הרשות בניפוח, או כשמערב לדבר מצוה בלי ניפוח (ראה תוס' בכורות כט ב ד"ה היכי); ולדעת הסוברים שלדבר מצוה צריך ניפוח, אין מותר הערוב אלא לדבר מצוה ועל ידי ניפוח (תוס' עירובין כו ב ד"ה ולכהן)^[6].

שדה שאבד בה קבר

דינה

שדה שאבד קבר בתוכה מטמאה במגע ובמשא ובאהל (אהלות יח ג). שעפרה מטמא במגע ובמשא כבית הפרס של שדה שנחרש בה קבר, שמא נידש הקבר בה, ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה, וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא; ואם העמיד בתוכה אהל - נטמא כל מה שיש באהל (ראה ערך אהל המת), שמא האהל שהעמיד באותה שדה מאהיל על הקבר (רמב"ם טומאת מת ח א).

רשות הרבים ורשות היחיד

אף בשדה שאבד בה קבר אין הבדל בין רשות הרבים לרשות היחיד, ובשתיהן טמא, אלא שברשות הרבים טומאתו מדרבנן, והחמירו בו יותר מכל שאר ספק טומאה ברשות הרבים שטהור לגמרי (ראה ערך ספק טומאה), מפני שבספק טומאה אין הספק אלא לזה שנכנס בלבד, שהרי הטומאה ידועה במקומה, ובשדה שאבד הספק לכל אדם; אבל ברשות היחיד שדה שאבד בה קבר הטומאה מן התורה (ר"ש אהלות יח ג; תוס' שבת טו ב ד"ה על ספק). ומה שאמרו שטומאת בית הפרס מדרבנן (פסחים צב ב, כתובות כח ב), לא אמרו אלא בשדה שנחרש בה קבר, או בשדה שאבד ברשות הרבים (ר"ש שם).

ויש אומרים שאף ברשות היחיד שדה שאבד בה קבר הטומאה היא מדרבנן (שיטה לתלמיד ר' יחיאל מפריש למועד קטן ה ב).

תרומה

ולדברי הכל שורפים את התרומה שנגעה בשדה שאבד בה קבר (טהרות ד ה); אלא שלדעת הסוברים ששדה שאבד ברשות היחיד טומאתה מן התורה, אף בספק אם נגעה התרומה בשדה שאבד בה קבר ברשות היחיד שורפים אותה (ראה תוס' שבת טו ב ד"ה על ספק, ור"ש טהרות יח ג).

זריעה

שדה שאבד בה קבר מותר לזרוע בה כל זרעים (אהלות יח ג; רמב"ם טומאת מת ח ג), אפילו זרע הנעקר (פירוש הרא"ש שם), לפי שאין שרשי הזרעים מגיעים עד לקבר (רמב"ם שם); ובלבד שלא יחרוש לזרוע, אלא חופר במעדר שאינו מעמיק (פירוש הרא"ש אהלות שם).

ויש מהראשונים שכתב שאפילו כשחורש החרישה לזרעים אינה עמוקה עד שנחוש להיות טומאה עולה עמו, שמקום קבר שלם עמוק הוא (מאירי למועד קטן ה ב).

ויש אומרים שאסור לזרוע זרעים בשדה שאבד בה קבר, כמו בשדה שנחרש בה קבר (גירסת הר"ש והרע"ב במשנה אהלות יח ג; שיטה למועד קטן ה ב).

נטיעה

אסור לנטוע אילנות בשדה שאבד בה קבר (אהלות יח ג; רמב"ם טומאת מת ח ג), ואפילו עבר ונטע אין מקיימים אותם, אלא יעקרם (אהלות שם), מפני ששרשי האילן מגיעים עד הקבר (רמב"ם שם).

במה דברים אמורים באילני מאכל, אבל אילני סרק, שאינם עושים פירות, מותר לנטוע בשדה שאבד בה קבר (אהלות יח ג; רמב"ם טומאת מת ח ג); ויש אומרים שלכתחילה אסור לנטוע אף אילן סרק, ולא התירו אלא לקיים הנטועים מכבר (ראב"ד בהשגות שם; ר"ש אהלות שם, בפירוש ראשון; מאירי מועד קטן שם).

ציון השדה

שדה שאבד בה קבר, מכיון שמטמאה באהל, מציינים אותה כמו שמציינים את הקברות (ראה ערך ציון קברות. מועד קטן ה ב; רמב"ם טומאת מת ח ט).

נמצא בה קבר

שדה שאבד בה קבר, ולאחר זמן נמצא בה קבר, ואין ידוע אם זהו הקבר האבוד בה, נחלקו תנאים בדבר:

רבי אומר הנכנס לתוכה טהור, שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא; ורבן שמעון בן גמליאל אומר תיבדק כל השדה כולה (פסחים י א). הלכה כרבי (רמב"ם חמץ ומצה ב יא; בעל המאור פסחים שם).

שדה בוכין

מהותה

שדה בוכין היא שדה שמפטירים בה מתים (מועד קטן ה ב), ונחלקו הראשונים בפירושו:

• יש מפרשים שכשמביאים מתים ממקום למקום באים בשדה סמוך לעיר, ונפטרים אלו שהביאום והולכים להם, ואנשי המקום באים ומקבלים אותם, ורוחצים אותם שם, וקוברים אותם (רש"י מועד קטן ה ב ד"ה שמפטירין; ערוך ערך בך), וכשמתוועדים אלו עם אלו כולם בוכים (ערוך שם).

• יש מפרשים שהוא מקום רחוק מבית הקברות, מזומן להושיב שם את המיטה, ומתוועדים ובוכים שם (ר"ש אהלות יח ד); או שהוא מקום קרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות (רמב"ם טומאת מת ח ד; מאירי מועד קטן ה ב, בפירוש הראשון).

• יש גורסים: שדה כוכין (תוס' נדה נז א ד"ה בית; אליהו רבא אהלות יח ד), ומפרשים שדה שיש בה כוכים, ומניחים שם המת לפי שעה עד שיהיו פנויים להוליכו לבית הקברות לקוברו (תוס' שם ואליהו רבא שם).

טומאתה

שדה בוכין עפרה טהור, ועושים מעפרה תנורים לקודש, אבל אינה נזרעת ואינה ניטעת (אהלות יח ד; רמב"ם טומאת מת ח ד).

יש מהראשונים שסוברים שיש בשדה בוכין חשש טומאה, שמא נידלדל אבר מהמת כשהביאוהו ממקום רחוק ונפל שם, וסמכו אלו על אלו שיטלוהו, והניחוהו שם (ערוך ערך בך; רש"י מועד קטן ה ב ד"ה משום). וכן לשיטת הגורסים "שדה כוכין" (ראה לעיל) יש לחשוש שאחרי שהניחוהו בכוכים לפי שעה נשכח שם, ולא לקחוהו משם (תוס' נדה נז א ד"ה בית; אליהו רבא אהלות יח ד).

ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש סוברים שחשש טומאה שאמרו בשדה בוכין הוא רק בנוגע לאיסור הזריעה והנטיעה, שלא להרגיל אדם לשם שמא יש שם טומאה (רמב"ם טומאת מת ח ד); אבל בנוגע לטומאה ממש, אין אנו מחזיקים בו טומאה כלל, ואינו מטמא במגע ובמשא, וכל שכן באהל (רמב"ם שם; ר"ש ורא"ש אהלות יח ב), ואף לא נקרא בשם בית הפרס אלא מפני שאסור בזריעה ונטיעה בלבד (ר"ש ורא"ש שם).

• ויש סוברים שאף שדה זו היא בספק טומאה למגע ומשא, ויש מצדדים לומר אף באהל, ומה שאמרו שעפרה טהור, הוא רק לאחר שניפוהו וראו שאין בו טומאה (מאירי מועד קטן ה ב בשם קצת מפרשים).

ויש מהראשונים שחולקים לגמרי וסוברים שאין כל חשש טומאה בשדה בוכין, אפילו בנוגע לזריעה ונטיעה, ולא אסרו לזרוע ולנטוע בה אלא משום חשש גזל, שכיון שהבעלים נתייאשו מהשדה לאחר שהוחזקה לתשמיש של רבים, הרי זה כדין מיצר שהחזיקו בה רבים שאסור לקלקלו (ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא אהלות יח ד; ריטב"א מועד קטן ה ב).

בחוץ לארץ

אין בית הפרס בחוץ לארץ (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יח יא; רמב"ם טומאת מת יא יא), ונחלקו הראשונים בפירושו:

• יש אומרים שאף על פי שחוץ לארץ כל עצמה היא טמאה (ראה ערך ארץ העמים), מכל מקום הכהנים שבחוץ לארץ מותרים לדור שם, ואילו היתה טומאת בית הפרס נוהגת בחוץ לארץ היו הכהנים אסורים לילך שם בבית הפרס, אלא שלא גזרו על בית הפרס אלא בארץ ישראל, שיש שם תרומות ומעשרות של תורה (ר"ש אהלות יח ט).

• יש אומרים שלא אמרו אין בית הפרס בחוץ לארץ אלא לענין עיירות של חוץ לארץ המובלעות בארץ ישראל, שאין בהן טומאת ארץ העמים (ראה ערך ארץ העמים: סמוכות ומובלעות), ובהן הוא שאמרו שאין שם בית הפרס (כסף משנה טומאת מת יא יא, בשם הר"י קורקוס).

• יש אומרים שאין בית הפרס בחוץ לארץ מובנו שאין תקנה לבית הפרס שם, שאף על פי שבית הפרס אפשר לטהרו במעמד שני תלמידי חכמים (ראה לעיל: טהרתו), בחוץ לארץ אין לו טהרה (כסף משנה שם, בשם מצאתי כתוב).

הערות שוליים