מיקרופדיה תלמודית:בית השחיטה

הגדרה^[1] - מקום החתך שנתהווה בצואר בעל חי על ידי השחיטה

התרחבותו

בשחיטת בעל חי, החתך של בית השחיטה מתרחב והולך לכאן ולכאן בחתיכת הסכין, ולכן יש מי שאומר בגמרא, שאם ליבן סכין באש ושחט בה שחיטתו כשרה, ולא חוששים שמא סימני הבהמה נשרפו מחמת החום קודם שנחתכו בסכין, כיון שחידודה של הסכין קודם לליבונה, ומקדים וממהר לחתוך קודם שניכוו הסימנים מן האש. ואף על פי שלפני שהסכין תשחט את רוב הסימנים היא שורפת בצדדיה את חלק הסימנים שכבר נחתכו, ונמצא שנשרפו קודם גמר שחיטה, ושריפה היא כנקב שפוסל את הבהמה (ראה ערך ושט), מכל מקום "בית השחיטה מירווח רווח", כלומר שבית השחיטה מתרחב והולך במהלך השחיטה, ולכן אין צדדי הסכין נוגעים בסימן אלא חידודה בלבד (חולין ח א, ורש"י ד"ה מירווח).

מטעם זה שבית השחיטה מתרחב והולך, יש מי שאומר בגמרא שאין הסכין של שחיטה צריכה בדיקה מפגימה על שני צדדיה, שאפילו אם יש פגם בצידה אין הפגם פוגע בסימנים, שכיון שחודה של הסכין חתך הסימן, הוא מתרווח לכאן ולכאן (חולין יז ב, ורש"י ד"ה אתלתא)^[2].

להלכה נחלקו הראשונים:

• יש פוסקים את הדין הראשון שאם ליבן סכין ושחט - שחיטתו כשרה (רמב"ם שחיטה א כב; רא"ש חולין א ח, בשם הראב"ד; העיטור ב ב; שו"ע יו"ד ט א, בשם יש מכשירין); אבל לא פוסקים את הדין השני לגבי בדיקה בצידי הסכין, לפי ששם נחלקו כמה אמוראים ומצריכים בדיקה גם על צדדי הסכין, והלכה כמותם (ראה ערך בדיקת סכין: מהותה).

טעם ההבדל בין שני הדינים הוא, שגם המכשיר שחיטה בסכין מלובנת לא הכשיר אלא בדיעבד, ולא לכתחילה; ולפיכך בסכין צריכים לכתחילה בדיקה גם על צדדיה, לפי שאין סומכים לכתחילה על זהירותו לומר אני אשחט ולא אטה, אלא שהמכשיר לשחוט ללא בדיקת הצדדים סובר שכיון שחשש רחוק הוא לומר שחודה של סכין לא נפגם וצדדיה נפגמו, אין חוששים אף לכתחילה לבדקה בצדדיה, אבל להלכה צריך בדיקה (רשב"א ורא"ש ור"ן חולין ח א, בשם הראב"ד; העיטור ב ב). ולטעם זה, יש אומרים שאם לא ידע שיש כאן פגימה מן הצד אף בדיעבד אסור, שלא ידע להיזהר ולהטות (רשב"א שם, בדעת הראב"ד); ויש שאין מחלקים לטעם זה כלל בין ידע ללא ידע (העיטור והריטב"א והר"ן שם).

• ויש חולקים גם בדין הראשון, ואוסרים אף בליבן סכין ושחט בה, שכיון שנפסקה הלכה שצריכה הסכין בדיקה בצדדיה, הרי שאין אומרים שבית השחיטה מתרחב (רא"ש חולין א א, בדעת הרי"ף;; דעה א' בשו"ע יו"ד ט א; ש"ך שם סק"ב, בשם המהרש"ל והב"ח והלבוש); שחוששים שמא לא יתרחב כל צרכו (מאירי שם לדעה זו)^[3].

חמימותו

השוחט בסכין של נכרים

השוחט בסכין של נכרים, רב אמר שצריך לקלוף את בית השחיטה מחמת האיסור שנבלע בו; ורבה בר חנה אמר שמספיק להדיח את בית השחיטה, ואין צריך לקלוף (ראה ערך הדחה; חולין ח ב).

בגמרא פרשו את מחלוקתם בשלשה אופנים:

• רב סובר שבית השחיטה רותח הוא ובלע מהסכין, ולכן צריך קליפה; ורבה בר חנה סובר בית השחיטה צונן הוא ואינו בולע, ולכן מספיקה הדחה.

• שניהם סוברים שבית השחיטה רותח הוא, אלא שהסובר שדי לו בהדחה הוא לפי שהסימנים מחמת שהם טרודים להוציא דם אינם בולעים.

• שניהם סוברים שבית השחיטה צונן הוא, אלא שהסובר שצריך קליפה הוא לפי שעל ידי דוחק הסכין, שחותכת בבשר בדוחק, הוא בולע (חולין ח ב).

וכתבו הראשונים שאף הסובר בית השחיטה רותח הוא, אין הכוונה שהוא רותח ממש, שהרי במציאות אינו מגיע אפילו לחום שהיד סולדת בו (ראה ערך יד סולדת)^[4]; ועוד שכל רותח מחמת האש אפילו כשהיד סולדת בו, דוקא כלי ראשון הוא שמבשל ומבליע ולא כלי שני; אלא שבית השחיטה טבעו הוא לבלוע ולהבליע בחמימות המועטת שבו כדין רותח (רשב"א חולין ח ב).

ועוד כתבו הראשונים שאף לדעת הסובר שצריך קליפה משום דוחק הסכין, אין הכוונה שדוחק הסכין בלבד בכחו להבליע, אלא שדעתו שאף על פי שאין בית השחיטה רותח גמור, מכל מקום רותח הוא קצת, ובצירוף דוחק הסכין הוא בולע, שהחום המועט של בית השחיטה מצטרף עם כניסת הסכין בדוחק ומבליע (רשב"א וחידושי הר"ן שם).

להלכה סוברים רוב הפוסקים, כדעת רב שקולף את מקום השחיטה (רש"י ח ב ד"ה דוחקא; רשב"א שם; רא"ש חולין א ט; רמ"א יו"ד י א; ש"ך שם סק"ט).

ויש פוסקים כדעת רבה בר חנה שמדיח (רי"ף חולין ח ב; רמב"ם מאכלות אסורות יז ז; המחבר בשו"ע י א); ומהם שהוסיפו שמכל מקום אם קלף הרי זה משובח (רמב"ם שם; מחבר שם). ופירשו ראשונים שאף הם סוברים שבית השחיטה רותח הוא, אלא שסוברים שהסימנים מתוך שהם טרודים לפלוט דם אינם בולעים (הר"ן חולין שם).

סכין ששחט בה טריפה

סכין ששחט בה טריפה, נחלקו אמוראים אם צריך להגעילה בחמין לפי שבלעה מהטריפה, או שמספיק להדיחה בצונן (חולין ח ב).

ופירשו הראשונים שמחלקותם היא אם בית השחיטה רותח ומבליע בסכין, או שהוא צונן ואינו מבליע (רש"י שם ד"ה בצונן; רשב"א שם). אבל כששחט בהמה כשרה, אין אומרים שהסכין בלעה מאיסור אבר מן החי, לפני גמר שחיטתה, לפי שהחמימות של בית השחיטה באה עם גמר השחיטה, ואז כבר הותרה הבהמה (חולין שם).

להלכה נפסק שסכין ששחט בה טריפה מדיח בצונן (חולין ח ב; רמב"ם מאכלות אסורות יז ח; טוש"ע יו"ד י ג).

סכין ששחט בה בהמה כשרה

סכין ששחט בה בהמה כשרה, יש מי שאומר שאסור לחתוך בה רותח (חולין קיא ב); לפי שבית השחיטה רותח ובלעה הסכין מן הדם, וכשיחתוך בה רותח - תחזור ותפליט מן הדם הבלוע בה לרותח (רש"י שם ד"ה סכין).

להלכה נחלקו הדעות מה הדין בסכין ששחט בה כשרה:

• יש אומרים שלהלכה מותר לחתוך בה רותח לאחר הדחה, כיון שפוסקים שבית השחיטה צונן, והסכין אינה בולעת מהדם (רש"י חולין ח ב ד"ה משום דקא בלע; רשב"א ור"ן חולין שם בדעת רש"י).

• ודעת רוב הפוסקים שהלכה היא שבית השחיטה נחשב רותח, ולכן סכין ששחט בה בולעת מהדם, ואסור לחתוך בה רותח ללא הגעלה או ליבון (רשב"א שם; רמב"ן רשב"א וריטב"א חולין קיא ב; רמב"ם מאכלות אסורות ו כ; טוש"ע יו"ד י ב)^[5].

הערות שוליים