מיקרופדיה תלמודית:בית חוניו
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - הבית שבנה חוניו[2] באלכסנדריה של מצרים
מהותו
בשעת פטירתו של שמעון הצדיק, אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי, נתקנא בו שמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, הלבישו באונקלי [- מלבוש של עור], וחגרו בצלצול [- אזור], והעמידו על המזבח, אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שאשמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי, ואחגור בצלצול שליכי, בקשו אחיו הכהנים להרגו, רץ מפניהם ורצו אחריו, הלך לאלכסנדריה של מצרים ובנה שם מזבח, דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר לא כך היה מעשה, אלא חוניו לא קיבל עליו, שהיה שמעי אחיו גדול ממנו בשתי שנים ומחצה, ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה וכו' בקשו אחיו הכהנים להרגו לשמעי, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריה של מצרים ובנה שם מזבח (ברייתא במנחות קט ב, ובירושלמי יומא ו ג), וגם בנה בית בצורת בית המקדש (פירוש המשניות שם, וראה ברכות סג ב)[3].
אם נבנה לעבודה זרה
נחלקו תנאים אם בית חוניו נבנה לשם עבודה זרה או לשם שמים:
- ר' מאיר אומר שחוניו העלה עליו קרבנות לעבודה זרה.
- ר' יהודה אומר שהעלה עליו לשם שמים, שנאמר (ישעיה יט יט) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה' (מנחות שם, ובירושלמי יומא שם בחילוף ר"מ ור"י. וראה בפירוש המשניות לרמב"ם שם כר' יהודה בבבלי).
בזמן הבית
שחוטי חוץ
בית חוניו, אפילו שנתכוין לשם שמים, אסור להקריב עליו קרבנות, מטעם שחוטי-חוץ (ראה ערכו), שהרי בזמן איסור הבמות הוא (ראה ערך בית המקדש: זמנו ומקומו, וערך במה), ומי שהקריב קרבנות בבית חוניו חייב כרת (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) יג יב).
ולכן כתבו ראשונים שחוניו לא הקריב שם קרבנות של ישראל, אלא לבני נח היה מעלה נדרים ונדבות שלהם (תוספות מנחות קט ב ד"ה והעלה)[4].
ויש ראשונים שסוברים שחוניו עבר באמת על איסור שחוטי חוץ, והקריב שם קרבנות של ישראל, אלא שהוא לימד גם את המצרים איך להקריב, ואף הם היו עובדים שם להשם, ובזה נתקיימה נבואת ישעיה: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם (פירוש המשניות לרמב"ם שם)[5].
כהנים וכלים ששמשו שם
הכהנים ששימשו בבית חוניו, לא ישמשו במקדש שבירושלים (משנה מנחות קט א; רמב"ם ביאת מקדש ט יד, בכל כהן ששימש חוץ למקדש), אפילו לדעת הסוברים שחוניו נתכוין לשם שמים (מנחות שם ב), וקנס הוא שקנסו אותם (ראה עבודה זרה נב ב), ואם עבר הכהן ששימש שם ועבד במקדש, לא פסל את העבודה (רמב"ם שם).
וכתבו ראשונים שדוקא במקדש אסורים לשמש, אבל בנוב וגבעון מותרים, וכל שכן בזמן הזה לעלות לדוכן ולקרות בתורה (תוספות מנחות קט א ד"ה לא, בשם רש"י. וראה ערך נשיאת כפים).
אף הכלים ששימשו בהם בבית חוניו, אף על פי שאינם בני דעה לקנסם, אסורים לשמש בהם במקדש, אלא יגנזו (עבודה זרה נב ב; רמב"ם ביאת מקדש שם ט יד).
נדר קרבן לבית חניו
האומר: "הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש", והקריבה בבית חוניו, לא יצא (משנה מנחות קט א; רמב"ם מעשה הקרבנות יד ז).
האומר: "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", נחלקו תנאים: חכמים אומרים יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו יצא; ר' שמעון אומר אין זו עולה (משנה שם), ואין שם קדושה חלה עליה, ומותר למכרה ולאכלה (פירוש המשניות לרמב"ם שם).
ונחלקו אמוראים בדעת חכמים:
- רב המנונא ור' יוחנן סוברים שהרי זה כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה אם אהרגנה, ולכן יצא ידי חובת נדרו כשהקריבה בבית חוניו, אף על פי שהרי זה כאילו הרג אותה שם, אבל מכל מקום כיון ששם קרבן חל עליו, חייב משום שחוטי חוץ כשהקריבה שם.
- רבא אמר שאדם זה נתכוין לדורון בעלמא, ולא חל עליו שם קרבן כלל, וכגון שהוא עומד ברחוק מארץ ישראל וקרוב לבית חוניו, וכך נתכוין לומר: אם אפשר להקריבו בבית חוניו אטרח ואביאו, ויותר מזה אינני רוצה להצטער ולטרוח (מנחות קט א, ורש"י).
הלכה כרב המנונא ור' יוחנן (רמב"ם מעשה הקרבנות יד ז).
אמר: "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", והקריבה בארץ ישראל שלא בירושלים, אף על פי שלא קיים נדרו, יצא, שהקביעות של בית חוניו אינה קביעות, וכיון שהרי זה כמי שאמר על מנת שאהרגנה, מה לי שהרגה בבית חוניו ומה לי שהרגה במקום אחר, אלא שענוש כרת משום שחוטי חוץ, ששם קרבן חל עליו (ר' יוחנן במנחות שם ורש"י).
בזמן הזה
בית חוניו עמד כמה שנים אחר חורבן בית המקדש, עד שנחרב על ידי אספסינוס[6].
אפילו לדעת הסוברים - וכן הלכה (ראה לעיל) - שבית חוניו נבנה לשם שמים, אסור היה להקריב עליו קרבנות אחר החורבן, שכן שנינו: משבאו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן עוד היתר (משנה זבחים קיב ב. וראה ערך בית המקדש, זמנו ומקומו, וערך במה), ור' יצחק אמר שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה, וחזר בו מטעם זה (מגילה י א).
ומכל מקום הדבר תלוי במחלוקת תנאים, שלדעת הסוברים קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא (ראה ערך בית המקדש: קדושתו), והבמות מותרות אחר החורבן, מקריבים בבית חוניו בזמן הזה (זבחים שם); ויש מהראשונים מפרשים שאפילו לדעת הסוברים שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, אסור להקריב בבית חוניו, וכן בכל שאר במות בזמן הזה, ולא נחלקו אלא אם מותר להקריב במקום המזבח (תוספות מגילה שם ד"ה ומאי טעמא. וראה ריטב"א שם שחלק על התוספות. וראה ערך הנ"ל, וע' במה).
הערות שוליים
- ↑ ג, רע2 – רעב1.
- ↑ ראה חילופי גרסאות במשניות ווילנא מנחות יג י, וערוך השלם ערך חניו, שיש גורסים "נחוניון" או "נחוניו".
- ↑ וראה בנידון בשו"ת חכם צבי יג; שו"ת אבני נזר יו"ד שיב; שו"ת שואל ומשיב מהדורה א ח"ב עז; שו"ת שאילת דוד או"ח ג, ועוד.
- ↑ וראה שם בברכת הזבח וצאן קדשים דהיינו לדעת הסוברים בזבחים מה ב שבקדשי עכו"ם אין איסור שחוטי חוץ, וראה ערך שחוטי חוץ מחלוקת בדבר. וראה רש"ש זבחים קטז ב שבאמת עברו הכהנים ששימשו בבית חוניו במה שהקריבו לבני נח, ולכן קנסו אותם, ראה להלן.
- ↑ וראה זבחים קטז ב ורמב"ם מעשה הקרבנות יט טז שעכו"ם מותרים להקריב בכל מקום, וישראל מותר להורות להם וללמדם. וראה ערך הנ"ל.
- ↑ ראה מלחמות ליוסף בן מתתיהו ספר ז פ"ו ופ"י, ופירוש המשניות לרמב"ם מנחות שם, וחי' מהר"ץ חיות מגילה י א, ותפארת ישראל מנחות יג אות נז, ובועז אות ב.