מיקרופדיה תלמודית:בכור לאמו

הגדרה^[1] - זכר שנולד ראשון לאמו, לחובת פדיונו מן הכהן

בכור

בן

בכור שאביו חייב לפדותו מן הכהן (ראה ערך פדיון הבן) הוא בן זכר שהוא בכור לאמו הישראלית, אף על פי שאינו בכור לאביו (משנה בכורות מו א; רמב"ם בכורים יא הא; טוש"ע יו"ד שה א,יז), שנאמר: כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי (שמות לד יט) - הרי תלה הכתוב במי שהוא ראשון לרחם (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אפילו היו לו כמה נשים, ויש לו בכור מכל אחת ואחת, כולם בכורים החייבים בפדיון (משנה בכורות מח ב, וברייתא קדושין כט ב; רמב"ם שם כא; טוש"ע שם), שנאמר: כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה (שם כ. גמ' קדושין שם).

בת

הבת אינה בכלל חובת פדיון, שנאמר: כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה (שם. גמ' שם כט א).

נתעברה כשהיתה גויה

מכיון שנאמר: פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יג ב), הרי שכל שפטירת הרחם היתה בישראל, אף על פי שהעיבור לא היה בישראל, הולד בכור לפדיון (רמב"ם שם יג; שו"ע שם כ), ולכן השפחה שנשתחררה והנכרית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו - חייבים בפדיון (משנה בכורות מו א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אף על פי שהורתם שלא בקדושה, הואיל ונולדו בקדושה (רמב"ם שם; שו"ע שם).

שפחה ונכרית שילדו, ואחר כך נשתחררה השפחה ונתגיירה הנכרית וילדו ולד אחר, נחלקו תנאים בהם:

• יש אומרים שהולדות פטורים מפדיון, שאינם פטר רחם (תנא קמא במשנה שם, ורש"י ד"ה עובדת כוכבים), וכן הלכה (רמב"ם שם יד; טוש"ע שם כא).

• ויש אומרים שאף אלו בכורים לכהן (רבי יוסי הגלילי שם), ש"פטר רחם בישראל" היינו עד שיפטרוה רחם מישראל, שבישראל הוא הראשון, אף על פי שקודם לכן כבר נפטר הרחם מאחר, כיון שאז לא היתה ישראלית (רבנו גרשום שם ד"ה עד שיפטרו).

חילונית שחזרה בתשובה

מי שהפילה וולד לאחר ריקום איברים בעת שחייתה חיים חילוניים, ואחר כך חזרה בתשובה, ונישאה וילדה בן - אין היא מחוייבת לגלות לבעלה על ההפלה, וגם אחרים היודעים על כך אינם חייבים לגלות דבר זה לבעלה. הטעם: חשד גזל ועניין הברכה שלא לצורך נדחה מפני שלום בית, וכדי למנוע בושה משום כבוד הבריות (שו"ת מהרש"ג ג סה; שו"ת באר משה (שטרן) ח רלז; שו"ת יביע אומר ח יו"ד לב)^[2].

הבא אחר נפלים

הבא אחר הנפלים, בין שנולד חי ובין שנולד מת (ביאור הגר"א יו"ד שה ס"ק לט; שו"ת פנים מאירות א ז), כיון שהנפל כבר פטר את הרחם, הבא אחריו אינו בכור לפדיון (משנה מו א, ורש"י ד"ה הבא אחר נפלים; רמב"ם שם יד).

זה הכלל: כל נפל שאמו טמאה לידה (ראה ערך יולדת) - הבא אחריו אינו פטר רחם, וכל נפל שאין אמו טמאה לידה - הבא אחריו הוא פטר רחם (רמב"ם שם).

ולפיכך:

• המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גוונים, אינם חשובים כולד הפוטר את הרחם, והבא אחריהם הוא בכור לכהן.

• והוא הדין המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים.

• והוא הדין המפלת ליום ארבעים משנתעברה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם כג)^[3].

• והוא הדין באשה שהפילה וולד שגולגולתו אטומה, כיוון שאינה טמאת לידה (שו"ת חכם צבי עז ד"ה ודברים שאינם).

אבל:

• המפלת סנדל - היינו חתיכה של בשר בצורת סנדל (ערוך, סנדל; רמ"א שם) - כולד גמור הוא חשוב, והבא אחריו אינו בכור (משנה בכורות שם; טוש"ע יו"ד שם).

• והוא הדין במפלת שיליא (משנה שם; טוש"ע שם), היינו הכיס שהעובר מונח בתוכו (ראה ערך שליא).

• והמפלת שפיר מרוקם (משנה שם; טוש"ע שם), היינו עור ממש של ולד (רש"י שם ד"ה שפיר), ויש בו צורת אדם (רמ"א שם). אבל כל שפיר שאין אבריו מרוקמים, אינו פוטר את הבא אחריו (מהרי"ק קיג; רמ"א שם). ואם הפילה אחרי שכבר הוכר עוברה, היינו אחרי שלושה חדשי הריון, לכל הדעות נחשב עובר זה כנפל שהיה בו ריקום איברים, והבא אחריו פטור מפדיון (שו"ת נודע ביהודה תניינא יו"ד קפח; שו"ת חתם סופר יו"ד רצט).

אף בזמן הזה סומכים על צורות הנפלים שאין איבריהם מרוקמים, שאין הם פוטרים מפדיון את הוולד הבא אחריהם, אף שאין אנו בקיאים בצורת נפלים לעניין טומאת לידה, שלא אמרו אלא להחמיר באיסור נדה, אבל לא לפוטרו מממון (מהרי"ק שורש קמג; רמ"א יו"ד שה כג; מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ח סוף אות ס). לפיכך, אם בדקו את תוכן ההפלה, ולא היה שום ריקום של בשר וקרומים, אין זה נקרא פטר רחם, וכשתלד בפעם הבאה ילד זכר, חייב אביו לפדותו בברכה (שו"ת חיים שאל ב יז; שו"ת יביע אומר ו יו"ד כו).

היה ספק אם נתרקמו אבריו – בין אם לא בדקו כלל, או בדקו ומצאו תוכן כעין בשר, והיה ספק אם היה בו ריקום איברים אם לאו - נחלקו בדבר:

• יש סוברים שמעמידים האשה על חזקתה שלא נפתח רחמה, ואת הנפל בחזקת שלא נתרקמו אבריו, והבא אחריהם בכור לכהן (מהרי"ק קמג; נודע ביהודה, תנינא, יו"ד קפח; שאילת יעב"ץ א מט).

• ויש חולקים, לפי שרוב המפילות ולד מרוקם מפילות (ראה נדה כט א), ויש כאן רוב נגד חזקה, ואין להוציא ממון ולחייב בפדיון (חכם צבי קד; שבות יעקב א פג; חתם סופר יו"ד רצט).

בזמננו שאפשר לברר את מצבו של העובר ברחם אמו על ידי מכשיר על-שמע (אולטראסאונד), ולבדוק אם יש ריקום איברים, יכולים לסמוך על בדיקה זו גם קודם שלושה חודשי הריון, והבא אחריו פטור מפדיון (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' אוצר פדיון הבן, פ"א הע' יט; הגר"ש ואזנר, הובאו דבריו בס' פדיון הבן כהלכתו, פ"ב הע' 38).

המפלת כמין בהמה חיה ועוף

המפלת כמין בהמה וחיה ועוף, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהבא אחריו אינו בכור לפדיון (רבי מאיר במשנה בכורות מו א).

• ויש אומרים שעד שיהא בו מצורת אדם אינו חשוב פטר רחם, והבא אחריו הוא בכור לפדיון (חכמים שם, ורש"י ד"ה עד שיהא), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד שה כב)

"מצורת אדם" היינו שחצי פרצוף פניהם דומה לצורת אדם (טוש"ע שם), היינו המצח והגבות והעינים והלסתות וגבות הזקן (רמב"ם איסורי ביאה י ח, על פי נדה כג ב).

יציאת ראשו

יציאת ראשו של עובר חשובה כלידה ופוטרת הרחם, ולכן נפל בן שמונה חדשים והוא חי, או בן תשעה חדשים ואפילו מת, שיצא ראשו וחזר, ואחר כך נולד אחיו, אין השני חייב בפדיון, שכבר נפטר הרחם בראשו של הראשון (משנה בכורות מו א, ורש"י ד"ה הבא אחר נפלים; גמ' שם ב; רמב"ם בכורים יא טו; טוש"ע יו"ד שה כב)^[4], ומשיצא פדחתו הרי זו יציאת ראשו, ופוטר הבא אחריו (גמ' שם; טוש"ע שם).

בן שמונה חדשים מת שיצא ראשו נחלקו בדינו ראשונים:

• יש אומרים שאינו כילוד, וזה שבא אחריו הוא שפטר את הרחם, וחייב בפדיון (רש"י נידה כו א ד"ה הויא לידה, לפי סדרי טהרה קצד ס"ק כג), וכן הלכה (טוש"ע שם), ודוקא כשיצא ראשו בלבד, כגון שהחזיר ראשו לפנים ויצא אחיו, אבל יצא כולו, אפילו שהוא בן שמונה מת, הרי הוא כילוד (דגול מרבבה שם).

• ויש אומרים שבבן שמונה אין הבדל בין חי למת, וכשאמרו שבן שמונה שיצא ראשו הוא כילוד - אף בבן שמונה מת כך דינו (תוספות נדה כו א ד"ה סנדל, לפי סדרי טהרה שם, ובאור הגר"א יו"ד שה ס"ק לט).

היוצא מחותך

ולד שיצא מחותך אברים-אברים, הרי הוא כילוד, והבא אחריו אינו בכור (משנה בכורות שם; רמב"ם שם טו; טוש"ע יו"ד שה כב).

ביציאת הראש במחותך, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאין הראש פוטר במחותך, כגון שילדה תאומים, ויצא ראש הנפל וחתכוהו, וקדם אחיו ויצא קודם שיצאו שאר אברי המחותך (רבי אלעזר בנידה כט א).

• ויש אומרים שאף במחותך הראש פוטר את הבא אחריו מן הבכורה (רבי יוחנן שם)^[5].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רש"י בכורות מו א ד"ה מחותך; רמב"ם בכורים יא טו, לפי מהר"י קורקוס שם); ויש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם איסורי ביאה י ו, ובכורים שם, וטוש"ע יו"ד קצד י, לפי מהרי"ט אלגזי בכורות ז סג).

לאחר לידה מכשירנית

אשה שהקשתה ללדת, והוצרכו הרופאים להרחיב את פתח הנרתיק במספרים, מכל מקום הוולד נחשב כפטר רחם וחייב בפדיון (שו"ת הר צבי יו"ד רמח; ילקוט יוסף שובע שמחות ב שה כא).

בכור אדם שהוציאוהו מהרחם בעזרת מלקחיים, הבכור הזה חייב בפדיון ובברכה (שו"ת צפנת פענח סי' ז; שו"ת מהר"ש ענגיל ד ט; שו"ת דובב מישרים ב לב; שו"ת אגרות משה יו"ד ג קכה, ועוד). הטעם: בזמננו חילוץ התינוק במלקחיים נעשה כשהוולד נמצא בנרתיק, ולפיכך אין כלל חציצה בין ראשו לבין הרחם או צוואר הרחם, אלא בין ראשו לבין הנרתיק^[6].

תינוק שהוציאוהו מרחם אמו בעזרת שולפן-ריק, חייבים לפדותו כרגיל ובברכה (ס' אוצר פדיון הבן, א הע' מו, בשם מורי הוראה בזמנינו; ילקוט יוסף שובע שמחות שם כב).

יוצא דופן^[7] והבא אחריו

יוצא-דופן [ולד שהוציאוהו מבטן אמו דרך הדופן] (ראה ערכו) והבא אחריו, נחלקו בדבר תנאים:

• יש אומרים ששניהם אינם בכורים לפדיון הבן (תנא קמא במשנה בכורות מז ב), הראשון לפי שאינו פטר רחם, והשני לפי שאינו בכור לוולדות, שהרי היה ולד זכר קודם לו, אף על פי שהוא בכור לרחמים, שבכור לדבר אחד אינו בכור (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורים יא טז, ונחלות ב יא; טוש"ע יו"ד שה כד, וחו"מ רעז ז).

• ויש אומרים שהשני בכור לפדיון (רבי שמעון במשנה שם), שהוא בכור לרחמים, ובכור לדבר אחד הוא בכור (גמ' שם).

היה היוצא דופן נפל – יש אומרים שהבא אחריו חייב בפדיון הבן (חידושי רבי עקיבא איגר יו"ד סי' שה, על ט"ז שם סק"כ; שו"ת הר צבי יו"ד רמט); ויש אומרים, שהשני פטור מפדיון הבן (מהרש"א נידה כו א; סדרי טהרה יו"ד סי' קצד ס"ק כז; חידושי הרי"ם על יו"ד שה כד; שו"ת מנחת יצחק ד נ).

מת הבכור

מת הבכור בתוך שלשים יום, אין האב חייב לפדותו (משנה בכורות מט א; רמב"ם שם יז; טוש"ע שם יב), שהרי הוא נפל (רש"י שם ד"ה יחזיר).

ואפילו נהרג בתוך שלושים יום, שיש לומר שאינו נפל ואם לא נהרג היה חי, מכל מקום פטור מלפדותו, שנאמר: אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה (במדבר יח טו), ו"אך" בא למעט (ראה ערך אכין ורקין. בבא קמא יא ב, לפי רש"י שם ד"ה בכור שנטרף).

מת ביום השלושים, כמת בתוך שלושים (תנא קמא במשנה בכורות מט א; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

מת לאחר שלשים יום, האב חייב לפדותו (משנה בכורות מט א; רמב"ם שם יז; טור ורמ"א שם יב)^[8].

סדר פדיון בכור מת

לכתחילה צריך לפדות את הבכור המת קודם הקבורה, אבל אם כבר קברוהו, לא נפטר האב מחיוב הפדיון (שו"ת הרדב"ז מכת"י סי' קפז).

כאשר פודים בכור לאחר מותו, יברך האב על "על פדיון בכורי ישראל" (המאירי פסחים קכא ב), ולא יברך "על פדיון הבן", או "על פדיון בכור", שלשון זו משמע שהבכור עדיין חי (מאירי שם; מהרי"ק שורש מט אות ב; רמ"א יו"ד שה יב. וראה ש"ך שם ס"ק יז). ולענין ברכת שהחיינו - יש אומרים שיברך (ים של שלמה קידושין א נד, בשם הר"ן); יש שהסתפקו אם יברך (תוספות בכורות מט א ד"ה לאחר; רא"ש בכורות שם); ויש שהכריעו שלא יברך (רמ"א שם).

אב שפודה את הבכור המת אומר לכהן: "בני בכורי שילדה לי אשתי מת ושבק חיים לכל ישראל, הילך חמש סלעים שנתחייבתי ליתן לכהן בפדיונו" (סדר פדיון הבן למהרי"ל, בהגהות והוספות שם), והכהן נוטל את כסף הפדיון, ואומר: "כסף זה בפדיון בנך בכורך שבקבר", ומברך את האב (ולא את הבן), ואומר שהשם יברכהו ויקיים בו מקראות של ברכה (ראה מאירי פסחים קכא ב).

חלה הבכור

חלה בתוך שלשים, אף על פי שאמדוהו למיתה, כיון שחי לאחר שלושים, חייב בפדיון, ואפילו היה גוסס^[9] ויוצא ליהרג^[10] (ים של שלמה בבא קמא א ל; בירת מגדל עוז ברכות הורי פלג ג אות כב)^[11].

תינוק בכור שחלה, ולכן נדחתה מילתו, והבריא ביום שלושים ואחד לחייו, צריך להקדים את המילה, ואחר כך לפדותו באותו יום (ש"ך יו"ד שה ס"ק יב; ברכי יוסף יו"ד רסב סק"ג; חכמת אדם קנ י; שו"ת חתם סופר יו"ד ש). אבל אם לא הבריא גם ביום שלושים ואחד, פודים בזמנו, ויעשו המילה כאשר יבריא, ואין להשהות את הפדיון עד שיהיה ראוי למילה, שאין הפדיון תלוי במצות המילה, ומצווה הבאה לידך אל תחמיצנה (שו"ת ב"ח החדשות נ; שו"ת דבר שמואל (אבוהב) סוסי' קצב; פחד יצחק, ע' מילה קודמת לפדיון; שו"ת חתם סופר שם).

אב שהניח את תינוקו כשהוא חולה, יכול לפדותו שלא בפניו בחזקת שהוא חי (חזון איש יו"ד קפו).

טרפה

נעשה טריפה בתוך שלושים יום, פטור מפדיון (גמ' שם, לפי תוספות ד"ה בכור, בשם רבנו תם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו חי אחר כך זמן רב (ש"ך שם ס"ק טז; חכמת אדם קנ יא), שנאמר: אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה (שם), ו"אך" בא למעט (גמ' שם, לפי תוספות שם), ואפילו בספק טריפה פטור מפדיון, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ש"ך שם)^[12].

ויש אומרים שדין פדיון הבן איננו תלוי בהגדרה של טריפה אלא בשאלה אם יכול לחיות, וכיון שבימינו ניתן לטפל בהרבה מצבי טריפה, אם טיפלו בו והוא חי – צריך לפדותו בברכה (יד שאול יו"ד סי' שה על הש"ך שם; סדור בית יעקב הל' פדיון בכור אות ו; שו"ת ציץ אליעזר טז לב).

כהנים ולויים

בכורים שהם כהנים או לוים, פטורים מן הפדיון, מקל וחומר: אם פטרה קדושת הלוייה שלהם את קדושת בכורי ישראל במדבר, כמפורש בתורה (במדבר ג מא), דין הוא שתפקיע את קדושת עצמם (בכורות ד א; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם יח)^[13].

כהנת ולויה שנתעברו מישראל

כהנת או לויה שנתעברו מישראל וילדו בכור, נחלקו בדינם אמוראים:

• יש אומרים שהוא חייב בפדיון, שהרי הולד מתייחס למשפחת האב שהוא ישראל (רב פפא בבכורות מז א).

• ויש אומרים שפטור מן הפדיון, שהרי התורה תלתה דין הפדיון בפטר רחם (מר בריה דרב יוסף בשם רבא שם), ולכן אין הדבר תלוי באב אלא באם (רמב"ם שם י), וכן הלכה (כן משמע בחולין קלב א; הלכות בכורות לרמב"ן שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כהנת ולויה שנתעברו מגוי

נתעברו מן הנכרי, בן הלויה פטור מפדיון, ובן הכהנת חייב, שהלויה אינה נפסלת מקדושתה בבעילת הנכרי (ראה ערך לוי), והכהנת מתחללת מקדושתה כשנבעלה לנכרי (ראה ערך חלל. בכורות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), והחיוב הוא על הבן עצמו כשיגדל (ש"ך שם ס"ק כב).

כהנת שנתחללה ונתעברה מישראל

כהנת שנתחללה בביאת גוי, ואחר כך נתעברה מישראל, האב חייב בפדיון הבן (ש"ך שם).

ישראלית שנתעברה מגוי

בת ישראל שנתעברה מן הנכרי, אם היה הולד בכור הרי הוא חייב בפדיון (טור שם), קל וחומר מכהנת שנתעברה מן הנכרי (ב"ח שם), והחיוב הוא על הבן עצמו כשיגדל (כן משמע בש"ך שם ס"ק כג).

בכור חלל

כהן שנולד לו בכור חלל, הרי הוא כישראל וחייב בבכורה, אבל האב זוכה בפדיונו, ולכן אם מת האב לאחר שלושים יום, אין הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי זכה אביו בפדיונו (בכורות מז ב; רמב"ם שם יב; טוש"ע שם יט), והבן כשירש נכסי אביו ירש גם זכות זו, וכשם שהאב היה מפריש את הפדיון ולוקחו לעצמו, שהרי הוא כהן, אף הבן מפרישו ולוקחו לעצמו (רש"י שם ד"ה שהרי; רא"ש שם ז ג; טוש"ע שם), שאין פטור הכהן מפדיון אלא מחמת קדושתו, והחלל שאין בו קדושת כהונה כל פטורו הוא מחמת זכיית האב בפדיונו, ולכן צריך להפרישו כדי שיזכה בו אחר כך (באור הגר"א שם ס"ק לה)^[14].

אכן אם מת האב בתוך שלושים יום, נחלקו בדינו אמוראים:

• יש אומרים שהבן חייב לפדות את עצמו, שהרי לא זכה האב בפדיונו, שעוד לא נתחייב אביו מעולם, אלא הבן הוא שנתחייב לאחר מיתת אביו, וחייב ליתנו לכהן אחר (רבי שמעון בן יאסינא בשם ריש לקיש ורב חסדא שם, ורש"י ד"ה לא זכה האב), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שאין הבן חייב לפדות את עצמו, שיכול לומר לכהן באתי מכח אדם שאין אתה יכול להתדיין עמו, שאם היה אבי קיים היה נוטל הפדיון לעצמו (רבה בר רב הונא שם, ורש"י ד"ה דאמר ליה).

ספק בכור

מי שהוא ספק אם חייב בפדיון, הרי זה פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה (רמב"ם בכורים יא יט), ולפיכך:

• מי שלא ביכרה אשתו וילדה זכר ונקבה, ואין ידוע איזה מהם יצא ראשון, אין כאן לכהן כלום (משנה בכורות מח א; רמב"ם שם כ; טוש"ע יו"ד שה כה), שמא הנקבה יצאה ראשונה (רש"י שם ד"ה אין כאן).

• אם ילדה שני זכרים, ואין ידוע איזה מהם הבכור, ומת אחד מהם בתוך שלושים יום, פטור מן הפדיון, שמא הבכור הוא שמת; אבל אם שניהם קיימים חייב לפדות מן הכהן אחד מהם (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אף על פי שאין ידוע איזה מהם הבכור (רמב"ם וטוש"ע שם).

טומטום ואנדרוגינוס

הטומטום פטור מן הפדיון, לפי שהוא ספק זכר (מנחת חינוך שצב ד), ובאנדרוגינוס הדבר תלוי בשיטות השונות במהותו (ראה ערך אנדרוגינוס. מנחת חינוך שם).

ספק אם ילדה בגויות

נכרית שנתגיירה וילדה, ואין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה או אחר שנתגיירה, הרי זה ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה (חולין קלד ב; רמב"ם שם יג; טוש"ע שם כ)^[15].

הערות שוליים