מיקרופדיה תלמודית:בל יראה ובל ימצא

הגדרה^[1] - איסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח^[2]

האיסורים

אסור לישראל להניח חמץ ברשותו בפסח, שנאמר: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ (שמות יג ז), ונאמר: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שם יב יט. רמב"ם חמץ א ב), ונמנים לאוין אלו במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה ר ורא; סמ"ג לאוין עז ועח; חינוך יא וכ)^[3].

ואם עבר והניח החמץ, אף על פי שלא אכלו, עבר בשני לאוין אלו (רמב"ם שם), ולאחר שהותיר - עובר בכל שעה על לאו (תוספות פסחים כח א ד"ה וחמץ).

ואין חילוק בזה בין אם הניח בביתו, בין אם הניח בגבולו וברשותו, כגון בבורות שיחין ומערות, או שהיה רחוק מביתו, כגון בשדה או בעיר אחרת, עובר בשני הלאוין, שלמדנו שאור הנאמר בגבולים - "שאור בכל גבולך" - משאור הנאמר בבתים - "שאור לא ימצא בבתיכם" - מה שאור האמור בבתים עובר עליו בבל ימצא האמור בו, וגם בבל יראה האמור בגבולים, שהרי הנמצא בביתו נמצא גם בגבולו, אף שאור האמור בגבולים עובר עליו בבל יראה האמור בו, וגם בבל ימצא האמור בבתים (ברייתא בפסחים ה ב, ורש"י ד"ה והלא; רמב"ם שם ד א-ב).

טעם חומרת התורה

הטעם שהחמירה תורה בחמץ יותר משאר איסורים, לפי שאין בדלים ממנו כל השנה ויש בו כרת, ושמא יבא לאכלו (ר"ן פסחים ב א; יבין שמועה לרשב"ץ, מאמר חמץ ד"ה התורה), ושמטעם זה אף חכמים החמירו לבדוק את החמץ ולבערו, אף על פי שמן התורה די בביטול לבד (תוספות שם ד"ה אור; ר"ן שם).

חמץ הטמון

חמץ הטמון ואינו נראה לעינים, עובר עליו, שנאמר: לֹא יִמָּצֵא (שמות שם. ברייתא שם ה ב), ואף הוא בכלל מציאה (רש"י שם ד"ה ת"ל). ואף על פי שבבתים הוא שנאמר "לא ימצא", ובגבולים נאמר "לא יראה", וכשהוא טמון הרי אינו נראה, למדנו שאור האמור בגבולים משאור האמור בבתים, שאף בגבולים עובר (ברייתא שם), ואינו עובר רק על בל ימצא, אלא אף על בל יראה, ש"לא יראה" משמעו שלא יהא לך במקום הראוי לראיה (רא"ש שם א ט)^[4].

מלקות

אינו לוקה על הלאוים של בל יראה ובל ימצא, מפני שלא עשה מעשה (ראה ערך לאו שאין בו מעשה. תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ה י; רבנו חננאל פסחים צה א; רמב"ם חמץ א ג), אבל מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו) מדרבנן (רמב"ם שם).

במה דברים אמורים כשהיה לו חמץ מלפני הפסח ובא הפסח ולא ביערו, אבל אם קנה חמץ בפסח, או שחימץ עיסה בתוך הפסח, נחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שמפני שעשה מעשה, הרי זה לוקה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שאינו לוקה, שהרי חייב להשביתו (ראה ערך בעור חמץ), ואם כן הוא לאו-הניתק-לעשה (ראה ערכו), שאין לוקים עליו (תוספות פסחים כט ב ד"ה רב, בשם ר"י)^[5].

ויש מהאחרונים הסוברים שאין בדבר מחלוקת, ואף הדעה הראשונה סוברת שהוא לאו הניתק לעשה, ולא אמרו שאם קנה חמץ בפסח או שחימץ עיסה בידים לוקה, אלא כשעבר עליו הפסח ולא ביערו, ששוב אי אפשר לקיים העשה ולתקן את הלאו (חכם צבי מב), או שקנה את החמץ בשביעי של פסח שחל בשבת, שאסור לבערו ולשרפו ואף לא לזרותו לרוח, שהוא כטוחן (דבר שמואל לח), אבל בשביעי של פסח שחל בחול, כיון שאין איסור לבערו אלא מדבריהם (ראה ערך בעור חמץ), אין זה מבטל עשה של תשביתו, שאנוס הוא על פי חכמים שאסרו את הדבר, ולפיכך אינו לוקה (משנה למלך שם, לדעה זו).

אם לוקה ארבעים או שמונים

במקום שהוא חייב מלקות על איסור בל יראה ובל ימצא, נחלקו הדעות:

• יש מצדדים לומר שאינו לוקה אלא ארבעים, אף על פי שעבר על שני הלאוים, לפי ששני הלאוים הם מענין אחד (כסף משנה חמץ א ג, על פי ספר המצוות שורש ט).

• ויש סוברים שלוקה שמונים, שכיון שלא יראה ולא ימצא נאמרו בפסוקים מיוחדים, הרי זה מוכיח שחלקם הכתוב (באור המהרש"ל לסמ"ג לאוין עז-עח).

כשדעתו לבערו

לדעת הסוברים שבל יראה הוא לאו הניתק לעשה, נחלקו הדעות אם משהה חמץ בביתו בפסח, ודעתו לבערו וביערו אחר כך:

• יש אומרים שמכיון שהוא ניתק לעשה, וכשמבער מקיים העשה, הרי שאינו עובר על הלאו באותה שהייה (תוספות פסחים כט ב ד"ה רב, בשם ר"י).

• ויש אומרים שעובר על לאו באותה שהייה (רש"י פסחים ו א ד"ה כופה, ושם ב ד"ה ודעתו, לפי השאגת אריה פ), שלא יתכן שקיום העשה יתקן למפרע מה שעמד וביטל הלאו בכל שעה ושעה (שאגת אריה שם).

כשאינו יודע היכן החמץ

היה חמץ בתוך ביתו ולא ידע היכן הוא נמצא, נחלקו ראשונים בדבר:

• יש סוברים שאינו עובר עליו, לפי שאין זה מצוי (תוספות פסחים כא א ד"ה ואי).

• ויש סוברים שאפילו אם לא ידע מן החמץ הנמצא בביתו, כיון שלא ביטלו עובר עליו משום בל יראה, שבל יראה משמעו שלא יהיה לו חמץ במקום הראוי להיות, אף כשאינו יודע ממנו (טור או"ח תלד ותמו, לפי המגן אברהם תלד סק"ה), והרי זה דומה לאוכל חלב בשוגג (מגן אברהם שם).

• ויש מחלקים: אם לא ידע מתחילה מהחמץ - אינו עובר עליו^[6], ואם ידע מן החמץ ושכחו - עובר עליו (כן משמע ברמב"ם חמץ ג ח; רא"ש פסחים א ט, לפי המגן אברהם שם).

הזמן והשיעור

זמן האיסור

בזמן איסורם של בל יראה ובל ימצא נחלקו הדעות:

• יש סוברים שכשם שאכילת חמץ אסורה בערב פסח משש שעות ולמעלה (ראה ערך חמץ), וחיוב ההשבתה הוא באותו זמן (ראה ערך בעור חמץ), כך הלאוים של בל יראה ובל ימצא נוהגים מאותה שעה ולמעלה (ירושלמי פסחים א ד, בדעת רבי יהודה; רש"י פסחים ד א ד"ה בין לר' מאיר, ושם ו ב ד"ה דאמר ר' אלעזר, ובבא קמא כט ב ד"ה משש שעות, לפי הצל"ח פסחים ו ב; רמב"ם חמץ ג ח, לפי הראב"ד ומגדל עוז שם ונודע ביהודה, קמא, או"ח כ).

• ויש סוברים שלא נאמר בל יראה ובל ימצא אלא בשבעת הימים בלבד, כאמור בתורה: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שמות יב יט), ואין בערב פסח אלא איסור אכילה ומצות השבתה בלבד (ראב"ד חמץ שם; רמב"ם שם, לפי המגיד משנה שם ז, והמאירי פסחים ו ב; מאירי שם; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) קסב; מגן אברהם תמג סק"א; שלחן ערוך הרב או"ח תלא א).

ולאחר שהותירו, עובר עליו בכל שעה (תוספות פסחים כח א ד"ה וחמץ).

שיעור האיסור

בשיעור החמץ שעוברים עליו נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהשאור כזית והחמץ ככותבת (בית שמאי במשנה ביצה ב א, וברייתא שם ז ב), שהואיל וחלקם הכתוב: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר (שמות יג ז), למדנו ששיעורו של זה לא כשיעורו של זה (גמ' שם ז ב).

• ויש אומרים שזה וזה בכזית (בית הלל במשנה שם, וברייתא שם), שלמדנו שיעורו מאיסור אכילתו שהוא בכזית אף בשאור (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם חמץ א ב).

ונחלקו אחרונים אם בפחות משיעור זה יש על כל פנים איסור תורה:

• יש סוברים שאף על פי שאינו עובר בפחות מהשיעור על הלאו של בל יראה ובל ימצא, מכל מקום יש בו איסור מן התורה, כמו בכל חצי-שעור של איסורי אכילה (ראה ערך חצי שעור. הגהות רבי עקיבא איגר לאו"ח תמד ד"ה מג"א סקי"ד, שכך סוברים הרבה פוסקים; צל"ח פסחים כט ב, בדעת התוספות שם ד"ה רב; פרי מגדים או"ח שמ, אשל אברהם סק"ב, בדעת המגן אברהם שם).

• ויש סוברים שאין איסור תורה בפחות מכשיעור (שו"ת הרדב"ז א קלה; ט"ז או"ח תמב סק"ה; פני יהושע ביצה ז ב; חכם צבי פו; שאגת אריה פא; שלחן ערוך הרב או"ח תמב, קונטרס אחרון יז), אם מפני שלא אמרו חצי שיעור אסור מן התורה אלא כשעושה מעשה בעבירת החצי שיעור ומחשיבו, אבל בל יראה ובל ימצא שעבירתם היא בשב ואל תעשה, שכשמניח החמץ ואינו מבערו ממילא עובר, אין כאן איסור בחצי שיעור (חכם צבי שם), ואם מפני שהטעם שחצי שיעור אסור הוא משום "חזי לאצטרופי", שכשיצטרף עמו עוד חצי שיעור יתחייב מלקות (ראה ערך חצי שעור), וזה לא שייך אלא באיסור אכילה, שאם יאכל בתוך כדי אכילת-פרס עוד חצי שיעור יצטרף הכל לאכילה אחת (ראה ערך אכילה), אבל בבל יראה, אפילו אם ישלים לאחר זמן לשיעור כזית, לא יעבור אלא מכאן ולהבא ולא יצטרף כלל למפרע (שאגת אריה שם)^[7].

חמץ שאינו שלו

אין אדם עובר בבל יראה אלא בחמץ שלו, אבל אם אין החמץ שלו, אף על פי שנמצא בביתו, אינו עובר עליו, שנאמר: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (שמות יג ז), ודרשו: שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים - כגון נכרים (רש"י פסחים ה ב ד"ה לפי שנאמר)^[8] - ושל גבוה (ברייתא שם; רמב"ם חמץ ד א), כגון שהקדישו לבדק הבית (רש"י שם)^[9].

חמץ גוי

אפילו נכרי שכיבשתו, וממונו כממונך (גמ' שם, ורש"י ד"ה נכרי), או גר-תושב שיד ישראל שולטת עליו (רמב"ם שם ב), או שכירך (מאירי שם), או השרוי עמך בחצר - אין עוברים על חמצו, שנאמר בראיית שאור פעמיים "לְךָ": (שמות יג ז, ודברים טז ד), ו"לך" השני אם אינו ענין לראייה, שכבר נאמר, תנהו ענין ל"לא ימצא", שלא נאמר בו "לך", ודרוש בו: לא ימצא לך, שאף במצוי אצלך ושרוי עמך אין האיסור אלא אם כן הוא שלך (מסקנת הגמ' שם, ורש"י ד"ה וארישא)^[10].

ולפיכך נכרי שנכנס בפסח לחצרו - וכן לביתו (טוש"ע או"ח תמ ג) - של ישראל וחמצו בידו, אין זקוק לבער (ברייתא שם ו א), כלומר: לא הזקיקוהו להוציא את הנכרי מן הבית (רש"י שם ד"ה אין זקוק; טוש"ע שם).

ואף על פי שהישראל רואה את החמץ אין בכך כלום, שהרי אתה רואה של אחרים (טוש"ע שם), ובלבד שלא יאכל עמו על שולחן אחד, שמא יתערב חמץ של הנכרי במאכלו של ישראל (שו"ת הרשב"א א קעז; בית יוסף שם, בשמו; שו"ע שם), וכן מותר לכתחילה לקבל פקדון של חמץ מהנכרי - קודם הפסח (כן משמע בשלחן ערוך הרב שם ז -ח) - אף על פי שיהיה הפקדון בביתו כל ימי הפסח (ברייתא שם ה ב).

כשהופקד החמץ אצל ישראל

במה דברים אמורים כשהישראל לא קיבל עליו אחריות על חמצו של הנכרי, אבל נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, והישראל קבל עליו אחריותו, נעשה כשלו, וחייב לבערו (ברייתא שם; רמב"ם חמץ ד ג; טוש"ע שם א), שנאמר: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שמות יב יט), ולא נאמר "לך", ללמד שעובר אף בשל אחרים אם הוא מופקד אצלו (ברייתא שם, ורש"י ד"ה ת"ל).

ונחלקו ראשונים במהותה של אחריות זו:

• יש סוברים שדוקא כשקיבל עליו אחריות של גניבה ואבדה, כדין שומר-שכר, אבל אם לא קיבל עליו אלא אחריות של פשיעה, כדרך ששומר-חנם מתחייב, אין החמץ נחשב כשלו (רא"ש פסחים א ד, בשם ר"י; רמב"ם חמץ ד ג; מאירי שם; שו"ע שם, בסתם)^[11].

• יש סוברים שאף אם קבל עליו אחריות כשומר חנם, שאינו חייב אלא בפשיעה, הרי זה עובר (רא"ש שם, בשם בה"ג, והסכים לדעתו; טור שם, בשמם; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

• ויש סוברים שאפילו קבלת אחריות של שומר שכר אינה מחייבת, אלא אם כן קיבל עליו אחריות אף מאונסים (תוספות בבא מציעא פב ב ד"ה אימור, ושבועות מד א ד"ה שומר; מאירי פסחים שם, בשם יש מפרשים).

כשחייב באחריות מדין המלכות

אפילו כשלא קיבל עליו אחריות באופן שמדין תורה אינו חייב באחריותו, אבל מדין המלכות הוא חייב באחריות, כיון שעל סמך זה הפקידו אצלו, הרי הוא לענין איסור חמץ כשלו, ועובר עליו (מגיד משנה שם ד, בשם מקצת מפרשים; מאירי שם; חק יעקב שם סק"ח).

כשהנכרי אדם אלים

אבל אם היה באופן שגם מדין המלכות אינו חייב באחריות, אלא שהנכרי היה אנס ואלם, ויודע הישראל שאם יאבד או יגנב יכפהו הנכרי ויאנסו לשלם לו, נחלקו ראשונים בדבר:

• יש סוברים שהרי זה חייב לבערו, שאף זה נחשב כאילו הוא שלו, כיון שהאנס מחייבו באחריותו (רמב"ם שם ד; שו"ע שם, בסתם; חק יעקב שם).

• ויש סוברים שהתשלומים הבאים מחמת האנס אין דינם כאחריות ואינו עובר (ראב"ד שם; שו"ע שם, בשם יש חולקים).

כשייחד לנכרי בית

ייחד הישראל בית לנכרי שהפקיד אצלו חמצו, אינו זקוק לבער (ברייתא שם ו א), ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

• יש מפרשים שהמדובר כשלא קיבל עליו הישראל אחריות, וייחד לו בית פירושו שלא קיבל עליו בפירוש לשמור, אלא אמר לו: הרי הבית לפניך, הניחו באחת הזויות. שאילו קיבל בפירוש לשמור, אף על פי שקיבל סתם מבלי קבלת אחריות בפירוש, הרי זה כקיבל עליו אחריות (רש"י שם ד"ה יחד לו בית), ולדעה זו בקיבל עליו אחריות, אפילו ייחד לו בית אינו מועיל לפטרו מאיסור בל יראה (שו"ת הרשב"א א קעז, בדעת הרי"ף; באור הגר"א שם ד ד"ה עובר עליו, בדעת השו"ע).

• ויש מפרשים שיחוד בית שאמרו הוא בשקבל עליו הישראל אחריות, שמכל מקום אם הישראל ייחד לו זוית מיוחדת שהחמץ יהיה מונח שם, אינו עובר עליו, שכיון שכל האיסור בקבלת אחריות למדנו מ"לא ימצא", זה שייחד לו בית אינו מצוי בידך, ועוד שהרי זה דומה למקבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי שאינו עובר עליו (תוספות שם ד"ה יחד, בשם רבנו תם; רא"ש שם א ו; רמב"ן שם, בשם הראב"ד, ושכן דעתו; מגיד משנה שם, בשם בעל העיטור). ואף על פי שחמץ של ישראל המונח ברשות הנכרי חייב לבערו (ראה להלן), חמץ זה שהוא של נכרי אלא שהוא מופקד ביד ישראל באחריותו, אינו עובר עליו אלא אם כן הוא ברשותו, ולא ברשות נכרי (רמב"ם שם; ר"ן שם).

מחיצה

חמצו של נכרי שבבית ישראל - שמופקד ביד ישראל ולא קיבל עליו אחריות, באופן שאינו עובר עליו משום בל יראה (רש"י פסחים ו א ד"ה חמצו של נכרי; רמב"ם חמץ ד ב; טוש"ע או"ח תמ ב)^[12] - עושה לו - בי"ד ניסן (רש"י שם ד"ה עושה לו) - מחיצה עשרה טפחים משום היכר (גמ' שם), שלא ישכח ויאכל ממנו (רש"י שם). ואם הוא שבת או יום טוב, שאי אפשר בעשיית מחיצה, כופה עליו את הכלי עד הערב, ובערב יעשה מחיצה (רש"י שם ד"ה עושה).

והוא הדין נכרי שהניח חמץ בבית ישראל בלא רשותו, שעושה לפניו מחיצה, ובשבת ויום טוב כופה עליו את הכלי (ריב"ש תא; רמ"א שם).

חמץ של ישראל אחר

אף חמץ של ישראל הנמצא ברשות ישראל אחר, אותו שהחמץ נמצא אצלו אינו עובר עליו, ואין הבדל בין אם לא קיבל עליו אחריות, שאינו עובר עליו כיון שאינו שלו, והרי זה בכלל "אבל אתה רואה של אחרים" (מאירי פסחים ד א; ב"ח או"ח תמג ב; מגן אברהם שם סק"ה; שאגת אריה פג)^[13], ובין אם קיבל עליו אחריות, שאינו עובר, שהרי כשהגיעה שעת הביעור נאסר בהנאה ואינו שוה כלום, ופקעה קבלת אחריותו (לבוש או"ח תמ ד; צל"ח פסחים ה ב)^[14].

הפקר

חמץ שהפקירו לפני הפסח, קודם שהגיע זמן איסורו, אין עוברים עליו בבל-יראה-ובל-ימצא, שהרי "אתה רואה של אחרים", וההפקר יצא מרשותו (תוספות שם ד ב ד"ה מדאורייתא)^[15].

הפקיר חמצו לפני זמן איסורו ועבר עליו הפסח, נחלקו אמוראים אם מותר באכילה:

• יש אוסרים (רבי יוחנן בירושלמי פסחים ב ב), משום שחששו להערמה (ירושלמי שם).

• ויש מתירים (רבי שמעון בן לקיש שם), שלא חששו לזה (ירושלמי שם)^[16].

חמץ של הפקר שהוכנס לחצירו של ישראל קודם זמן איסורו, נחלקו בדבר אחרונים:

• יש אומרים שחצירו קונה לו שלא מדעתו (ראה ערך חצר ב. משאת בנימין נח; כן משמע במגן אברהם תלז סק"ג, ובמקור חיים שם סק"ג).

• ויש אומרים שאינה קונה, לפי שלא מדעתו אין החצר קונה משום יד אלא משום שליחות (ראה ערך חצר ב), ומשום שליחות אין חצר קונה אלא בדבר שזכות הוא לו, אבל קנין החמץ חוב הוא לו, שעל ידו יעבור בבל יראה ובל ימצא, ואין חבים לאדם שלא בפניו, ועוד שמן הסתם אינו רוצה לקנות דבר איסור, ואין חצירו של אדם קונה לו בעל כרחו (נודע ביהודה, קמח, או"ח יט).

חמץ גזול

הגזלן עובר על החמץ שגזל משום בל יראה, שהרי הוא חייב באחריות אפילו מאונסים (נודע ביהודה קמא או"ח כ; פרי חדש או"ח תמח ג; מהרי"ט אלגזי בכורות ה מג)^[17].

חמץ של הקדש

חמץ של הקדש שאינו עובר עליו, הרי זה כשאינו חייב באחריותו, כגון שאמר הרי חמץ זה הקדש, אבל אם חייב באחריותו, כגון שאמר הרי עלי חמץ להקדש והקדישו (ראה ערך נדרים ונדבות), הדבר תלוי במחלוקת תנאים אם קדשים שחייב באחריותם נחשבים כשלו, מפני שגורם לממון כממון, ועובר עליהם בבל יראה; או שאינם נחשבים כשלו, ואינו עובר עליהם (ירושלמי פסחים ב ב).

לחמץ של הקדש אינו צריך לעשות מחיצה, לפי שהכל פורשים מן ההקדש, שלא יבואו לידי מעילה (פסחים ו א; רמב"ם שם חמץ ד ב).

חמץ של חלה

חמץ של חלה, כל זמן שהוא ברשות ישראל ולא נתנו לכהן, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שעוברים עליו בבל יראה ובל ימצא (רבי אליעזר במשנה פסחים מו א), שסוברים שהואיל והבעלים יכולים להישאל לחכם על החלה (ראה ערך שאלה), ותחזור לטבלה ותהיה שלו, אין החמץ נקרא כבר עכשיו של גבוה, ועובר עליו (ראה ערך הואיל. גמ' שם ב, במסקנה, לגירסתנו), וכן הלכה (רי"ף שם; רא"ש שם ג ו; רמב"ם יום טוב ג ט; טוש"ע או"ח תנז ב).

• ויש אומרים שאין עוברים עליו (רבי יהושע שם א-ב), שסוברים שמכיון שכעת החלה של גבוה, אין אומרים שהואיל שיכול להישאל נחשבת החלה כעת, שלא נשאל, שלו (גמ' שם ב, במסקנה, לגירסתנו)^[18].

חמץ נוסף שיכול להישאל עליו

להלכה, שנחשב הממון שלו הואיל ויכול להישאל עליו, דנו מחמת זה גם בסוגי חמץ נוספים שיכול הבעלים להישאל עליהם:

• חמץ של הקדש, יש מהראשונים שכתב שמה שאינו עובר עליו, זה דוקא לאחר שההקדש בא לידי הגזבר, ששוב אין הבעלים יכולים להישאל עליו (ראה ערך שאלה), אבל כל זמן שלא בא לידי הגזבר, כיון שאפשר להישאל עליו, הרי הוא עדיין כשלו, ועובר עליו (תוספות שם ד"ה הואיל, בשם ר"י).

• חמץ של מעשר-שני חוץ לירושלים, אף על פי שממון גבוה הוא (ראה ערך מעשר שני), יש מהאחרונים שכתב שמכל מקום כיון שיכול להישאל עליו, באנו למחלוקת זו אם בדבר שיכול להישאל עליו עובר בבל יראה, ולהלכה הרי הוא כשלו, ועובר עליו (מנחת חינוך יא ד).

חמץ של טבל

חמץ של טבל, אף על פי שאין לו בו היתר אכילה, מכל מקום כיון שיש לו היתר הנאה, נחשב לענין חמץ כשלו, שאינו גרוע מקיבל עליו אחריות שנקרא על ידי כך "מצוי בידך" (מנחת חינוך שם).

חמץ שאינו ברשותו

כשהנפקד קיבל אחריות

ישראל שהפקיד חמצו ביד נכרי, או ביד ישראל חברו, והנפקד קיבל עליו אחריות, נחלקו בו הדעות:

• יש סוברים שאין המפקיד עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, אף על פי שהוא שלו, כיון שאינו ברשותו, לפי ששנינו: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שמות יב יט), למה נאמר "בבתיכם", לפי שנאמר: "בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג ז), שומע אני כפשוטו, תלמוד לומר: "בבתיכם" - מה ביתך ברשותך, אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי, שהוא שלו ואינו ברשותו (מכילתא בא, פסחא יז), וכיון שהנכרי קיבל עליו אחריות, הרי הוא נמצא ברשותו של נכרי (רא"ש פסחים א ד, וטור או"ח תמ, בשם יש מן הגאונים), ולדעתם אם הנכרי לא קיבל עליו אחריות, אינו חשוב כנמצא ברשותו של הנפקד, אלא ברשות המפקיד הוא ובשמירתו (שאגת אריה פג, לדעה זו).

• ויש סוברים שאפילו אם הפקיד החמץ ביד נכרי, עובר עליו (רמב"ם חמץ ד א -ב; רא"ש שם, בשם רבנו יונה; טוש"ע או"ח תמ ד), שמ"בתיכם" אנו למדים איסור להפקידו ביד נכרי, שהמקום שמניח בו חמצו ביד נכרי הרי הוא כביתו (כסף משנה שם), ואפילו אם הנפקד קיבל עליו אחריות (רא"ש שם; טוש"ע שם), שמכל מקום עיקר הממון של הבעלים הוא, וכל שהשאיל הנפקד למפקיד את ביתו לשמירת ממונו, הרי הוא קנוי למפקיד, וכביתו של מפקיד הוא (רא"ש שם)^[19].

חמץ הנגזל

הנגזל אינו עובר על החמץ שגזלו ממנו (רמב"ן פסחים לא ב; שיטה מקובצת בבא קמא צו ב, בשם ר"מ מסרקסטא; נודע ביהודה, קמא, או"ח כ; פרי חדש או"ח תמח ט; מהרי"ט אלגזי בכורות ה מג), ואפילו לסוברים שהמפקיד עובר אף אם הנפקד קיבל עליו אחריות, הרי זה מפני שהנפקד השאילו המקום וכביתו של מפקיד הוא, מה שאין כן בגזלן, ואפילו מדרבנן אינו עובר, שהרי אינו ברשותו, ואנוס גמור הוא (נודע ביהודה שם; מהרי"ט אלגזי שם)^[20].

חמץ שאינו ראוי לאכילה

פת שעיפשה

הפת שעיפשה, חייב לבערה, מפני שראויה לשחקה ולחמץ בה כמה עיסות אחרות (ברייתא בפסחים מה ב).

במה דברים אמורים בפת של חמץ שנפסלה מאכילת אדם, אבל עדיין ראויה לאכילת כלב (רא"ש פסחים ג ג; מגיד משנה חמץ א ב, בדעת הרמב"ם, על פי ברייתא נוספת שם; ר"ן פסחים כט א).

ואף על פי שבשאר איסורים כל שנפסל מאכילת אדם - מותר (ראה ערך נותן טעם לפגם), חמץ, מכיון שראוי לחמץ בו עיסות אחרות - אסור (ר"ן שם; מגן אברהם תמב ס"ק יד).

ואפילו לסוברים שאינה מטמאה טומאת אוכלים, ויצאה מכלל אוכל (רמב"ם טומאת אוכלין ב יד), מכל מקום עובר עליה מפני שיכול לשחקה ולחמץ בה עיסות אחרות, אבל כשנפסלה מאכילת כלב אין עוברים עליה ואין צריך לבערה (רמב"ם חמץ ד יא; טוש"ע או"ח תמב ב,ט), והוא שנפסלה קודם זמן האיסור (ר"ן שם; רמ"א שם ט), שאם נפסלה לאחר זמן האיסור, לא נפקע איסורה עד שיבערנה מן העולם לגמרי (מגן אברהם שם סק"ג).

ודין השאור ודין החמץ אחד הוא (רמב"ם שם א ב), שאף השאור שבו מחמיצים, כשנפסל מאכילת כלב, אין עוברים עליו (מגיד משנה וכסף משנה שם), ואפילו אם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות, מכיון שיצא מתורת אוכל לגמרי, שאפילו טומאתו שהיתה עליו נפקעת (מאירי שם מה ב)^[21].

מלוגמא

מלוגמא - תחבושת עשויה מקמח ותאנים שאדם לועס ונותן על גבי המכה (פירוש המשניות לרמב"ם שביעית ח א; משנה ברורה תמב ס"ק יא) - שנסרחה, אין צריך לבער (תוספתא פסחים (ליברמן) ג ג; רמב"ם חמץ ד יא; טוש"ע שם ב). ודוקא כשנסרחה ואחר כך נתחמצה, אבל נתחמצה ואחר כך נסרחה צריך לבער (ירושלמי שם ב ו), ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

• יש סוברים שהבדל זה בין נתחמצה קודם לנסרחה קודם, בתוך הפסח נאמר, אבל נסרחה קודם הפסח, אפילו שנתחמצה קודם, אין צריך לבער, שכשהגיע זמן איסור החמץ כבר היתה סרוחה, ולא חל עליה איסור חמץ, והרי זה כפת שעיפשה ונפסלה מאכילת כלב, שודאי נתחמצה קודם שנתעפשה, ואין צריך לבערה (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש סוברים שאפילו קודם הפסח אם נתחמצה ואחר כך נסרחה צריך לבער, שכבר היה עליה שם אוכל של חמץ, ולא נפקע ממנה (ראב"ד שם).

חמץ שנחרך באש

חמץ שנחרך באש לאחר זמנו חייב לבער, אבל נחרך לפני זמנו עד שאינו ראוי לכלב, אינו חייב לבער (טוש"ע שם ט, על פי פסחים כא ב).

כופת שאור

כופת שאור - קמח שעורים שלשים אותו, ועושים אותו עיגולים-עיגולים, ומייבשים אותו (ערוך, כפת ג) - שייחדה לישיבה - מותר לקיימה בפסח (ברייתא בפסחים מה ב), אף על פי שהיא ראויה לאכילה (תוספות שם ד"ה כופת), ודוקא אם טח פניה בטיט בשביל לתקנה לישיבה (תנא קמא שם, לפי הגמ' שם, ורש"י ד"ה טח פניה; רמב"ם חמץ ב טו; טוש"ע או"ח תמב ט)^[22].

בצק שבסדקי עריבה

בצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו בטל במיעוטו (משנה פסחים מה א), ונחלקו בפירושו:

• יש סוברים שדוקא במקום שאין עשוי לחזק יש חילוק בין כזית לפחות מכזית, אבל במקום העשוי לחזק, שיש בו סדק או נקב ונתן הבצק לסתמו, בטל החמץ לגבי העריבה ונעשה כעץ, ואינו עובר עליו אפילו אם יש בו כזית במקום אחד (רב יהודה אמר שמואל בלשון ראשונה בגמ' שם, ורבנו חננאל שם).

• ויש סוברים להיפך, שבמקום העשוי לחזק הוא שאמרו לחלק בין כזית שאינו בטל ונעשה כעץ, לפחות מכזית שבטל, אבל במקום שאינו עשוי לחזק, אפילו פחות מכזית חייב לבער (רב יהודה אמר שמואל בלשון שניה בגמ' שם), וכן הלכה (רי"ף שם; רא"ש שם ג ב; רמב"ם חמץ ב טו; טוש"ע או"ח תמב ז).

• ויש מחלקים בין שהוא במקום לישה לשאינו מקום לישה (אביי שם ב), שאם אינו במקום לישה, היינו שהוא בשפה העליונה של העריבה, עובר בפחות מכזית, ואם הוא במקום לישה ואינו עשוי לחזק, היינו בדפנות, כזית מבער ופחות מכזית אינו מבער, ואם הוא במקום שאינו עשוי לחזק, היינו בשוליים, אפילו כזית אינו מבער (רש"י שם ד"ה אלא הא)^[23].

שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם

שני חצאי זיתים - בשני מקומות (רמב"ם חמץ ב טו; טוש"ע או"ח תמב ח) - וחוט של בצק ביניהם, כל שאילו ינטל החוט ניטלים עמו חייב לבער, ואם לא - אינו חייב לבער (פסחים מה ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

במה דברים אמורים בעריבה, אבל בבית אפילו אם ינטל החוט אינם ניטלים עמו חייב לבער, שלפעמים מקבץ אותם יחד כשמכבד הבית (גמ' שם, ורש"י ד"ה זימנין; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בתערובת חמץ

תערובת חמץ, כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי, שעושים אותו מן הקמח, וכיוצא מהדברים הנאכלים, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שעוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא (רש"י פסחים מב א ד"ה ואלו עוברין; רמב"ם חמץ ד ח)^[24], וכן הלכה (טוש"ע או"ח תמב א). ונחלקו אם עובר רק כשיש בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת-פרס, שעובר על אכילתה מן התורה, ולפיכך חייב בבעורה מן התורה (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם); או שאפילו אם אין שם כזית בכדי אכילת-פרס עובר עליה (מגיד משנה שם, בשם הגאונים; כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש אומרים שאין עוברים עליו, שהרי אף באכילה לא היתה נאסרת אלמלא נתרבה בלימוד מיוחד מן הכתוב (ראה ערך חמץ), וכיון שלאיסור בל יראה לא נתרבה, אינו עובר (תוספות שם ד"ה ואלו, בשם רבנו תם).

ממשות חמץ

במה דברים אמורים כשיש בתערובת ממשות חמץ, אלא שנבלל ואינו ניכר, אבל אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת אלא טעמו בלבד, כגון שנתבשלה יחד עם חמץ וקיבלה טעמו, ואין בה כלום מממשו, אף על פי שאסור לאכלה מן התורה (ראה ערך טעם כעיקר), מכל מקום אינו עובר עליה בבל יראה ובל ימצא, שהרי טעם זה המובלע בתבשיל אינו נראה ואינו מצוי (ראב"ן פסחים; מגן אברהם תנא סק"א בשמו; חק יעקב או"ח תמב סק"א), מלבד לסוברים שבכל טעם איסור שנבלע בהיתר ונותן בו טעם נהפך ההיתר לאיסור עד שחייבים מלקות על כל כזית מהתערובת (ראה ערך טעם כעיקר), שלדעתם, כיון שגוף ההיתר נעשה איסור, הרי החמץ נראה ומצוי, ועוברים עליו (שלחן ערוך הרב או"ח תמב, קונטרס אחרון ו).

וכל זה בתערובת של מין בשאינו מינו, אבל נתערב מין במינו, כגון קמח בקמח, שמן התורה בטל ברוב ומותר אפילו באכילה (ראה ערך בטול ברוב), וכל שכן להשהותו, אינו עובר עליו בבל יראה, והוא הדין כשנתערב מין בשאינו מינו, ויש ששים בהיתר נגד החמץ (ראה ערך בטול בששים. מגן אברהם תמב סק"א; חק יעקב שם).

מדרבנן

מדברי סופרים חייב לבער אפילו טעם הבלוע, כדי שלא יבא לאכלו (ראה ערך בעור חמץ).

כשאינו ראוי לאכילה

דבר שיש בו תערובת חמץ, ואינו ראוי לאכילה - כגון עריבת קמח שהושמו בתוכה עורות לעבדן (רבי נתן בפסחים מה ב, ורש"י ד"ה העבדנין) - מותר לקיימו בפסח (רמב"ם חמץ ד ח; טוש"ע או"ח תמב א), אפילו נתנו שעה אחת קודם זמן הבעור, ואם לא נתן העורות, ונתן הקמח שלשה ימים לפני הבעור, מותר לקיימו, שהרי נפסד והבאיש, אבל בתוך שלשה ימים חייב לבער, שכשהגיע הפסח עדיין שם חמץ עליו (גמ' שם; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם).

וכן בגדים שכבסו אותם בחלב חטה, וניירות שדבקו אותם בחמץ, וכל כיוצא בזה, מותר לקיימם בפסח, ואין בהם משום לא יראה ולא ימצא, שאין צורת החמץ עומדת (רמב"ם שם יא; טוש"ע שם ג), ואפילו אם החמץ נראה וניכר (בית יוסף שם, על פי המגיד משנה שם), ואפילו לא נפסלו מאכילת כלב, כיון שאינם ראויים לחמץ בהם עיסות כפת שעיפשה (שו"ת אחיעזר ג ה).

ולכן מותר לדבק ניירות בחלון תוך שלשים יום לפסח (רמ"א שם, בסתם); ויש מן הראשונים סוברים שבניירות שדבקום בחמץ - אם נראה החמץ מבחוץ - אסור לקיימם בפסח (טור שם, בשם הראבי"ה; רמ"א שם, בשם יש מחמירים), שאז צורת החמץ עומדת (מגן אברהם שם סק"ה), ולא התירו אלא כשאין החמץ ניכר (באור הגר"א שם).

הערות שוליים