מיקרופדיה תלמודית:בל תשחית

הגדרה^[1] - איסור השחתת דבר שיש ממנו הנאה לבני אדם

האיסור

מקורו - באילן מאכל

אסור לקצוץ אילן מאכל, שנאמר: כִּי תָצוּר אֶל עִיר וגו' לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת (דברים כ יט), ואם קצץ - עבר על לא תעשה ולוקה (מכות כב א; רמב"ם מלכים ו ח). ולא במצור בלבד, אלא כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה (רמב"ם שם, על פי בבא קמא צא ב).

האיסור נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה נז; סמ"ג לאוין רכט; חינוך תקכט).

ויש שמנו באיסור זה שני לאוין: לא תשחית את עצה, ואותו לא תכרת (מנין המצוות לבעל הלכות גדולות ריח וריט; יראים השלם שפב). ויש סוברים שעובר גם בעשה (ראה רמב"ן בספר המצוות עשין הנוספות מצוה ו. הטעם ראה ברבנו הלל לספרי שופטים רג, ומנחת חינוך תקכט. וראה ערך לאו הבא מכלל עשה וערך תרי"ג מצוות).

השחתת פירות

המשחית את הפירות עובר בבל תשחית מקל וחומר: ומה אילן שעושה פירות הזהירך הכתוב עליו, פירות עצמם על אחת כמה וכמה (רבי ישמעאל בספרי שופטים רג, וראה רבנו הלל שם שעובר משום שלשה לאוין).

בכל דבר

לא אילנות בלבד, אלא כל דבר אסור להשחית, ולכן כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית (רמב"ם מלכים ו י^[2]). וכן: ההורג בהמות (ראה חולין ז ב); והמשקה מים מגולים (ראה ערך גילוי) לבהמות, אפילו לטמאות (תוספות בבא קמא קטו ב ד"ה ולא ישקה); וכן המרבה כלים על המת (שמחות ט כג; רי"ף מועד קטן יז א; רא"ש שם ג עט; טוש"ע יו"ד שמט ד. וראה ערך תכריכים); והזורק מעות לאיבוד (שו"ע הרב שמירת גוף ונפש יד); והמכסה נר של שמן או מגלה נר של נפט, שהם דולקים על ידי זה מהר (שבת סז ב); וכל כיוצא בזה המקלקל דבר שראוי ליהנות בו בני אדם (שו"ע הרב שם).

מהות האיסור בכל דבר

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שבכל דבר עובר על בל תשחית מן התורה (סמ"ג לאוין רכט; סמ"ק קעה; רבנו ירוחם משרים סוף נתיב לא; יראים השלם שפב).

• ויש סוברים שעל שאר דברים שמלבד אילנות מאכל אינו לוקה אלא מכת מרדות (ראה ערכו) מדבריהם (רמב"ם מלכים ו י^[3]), שמן התורה האיסור באילנות, וחכמים אסרו להשחית כל דבר (משנה למלך שם ח).

באילן סרק ובאילן שעושה מעט פירות

אילן סרק מותר לקצץ, שנאמר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ (דברים כ כ), ואפילו שאינו צריך לו (רמב"ם מלכים ו ט).

ואף בעץ מאכל נתנו חכמים שיעור, שאם אינו עושה פירות אלא דבר מועט, שאינו ראוי לטרוח בו - מותר לקצצו (רמב"ם שם, על פי בבא קמא צא ב). וכמה יהא בזית ולא יקצצנו, רובע הקב (ראה ערכו), ובדקל שיעורו קב תמרים (בבא קמא שם; רמב"ם שם).

ומכל מקום לא הותר לקצץ אילן מאכל כשהזקין אלא כשאין לו אילן סרק לקצוץ (ספרי שופטים רג; בבא קמא שם).

בהפקר

אף בדבר של הפקר עובר בבל תשחית, שהרי הזהירה תורה על של גוים שנלחמים עמהם, קל וחומר של הפקר (שו"ע הרב שמירת גוף ונפש יד), אבל במקום שאמרו הפקר בית דין (ראה ערכו) הפקר, לא שייך איסור בל תשחית (ראה פירוש הרא"ש מידות א ב), שכך היא מצות חכמים (ראה שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד י; השמטות לשו"ת דבר אברהם א^[4]).

ההשחתה

גרימת השחתה

לא בלבד המשחית בידים, אלא אף הגורם לכך עובר בבל תשחית (רמב"ם מלכים ו ח, על פי ספרי שופטים רג, וראה שם בלחם משנה^[5]. ולא נתבאר אם לוקה).

השחתה חלקית

אף כשאינו מאבד את הדבר לגמרי, אלא שהוא פוחתו מדמיו, עובר בבל תשחית (רש"י קדושין לב א ד"ה בפומבייני), וכן מצינו שהמקרע על המת יותר מדאי (ראה ערך קריעה), אף על פי שאינו משחית את כולו, עובר בבל תשחית (בבא קמא צא ב); ויש מי שאומר שאם הדבר עדיין ראוי לשימוש, אין בו משום בל תשחית (שלטי הגבורים עבודה זרה ד א, על פי רש"י חולין ז ב ד"ה עקרנא).

וכן יש שכתב שבאילנות האיסור הוא לקצץ את כולו, אבל לכרות ענפים אין בו משום בל תשחית (משנה למלך איסורי מזבח ז ג).

על מנת לתקן

לא אסרה תורה אלא דרך השחתה וקלקול, אבל על מנת לתקן מותר, כגון:

• שקוצץ כדי שלא יזיק לאילנות אחרים (רמב"ם מלכים ו ח, על פי בבא קמא צב א) הטובים ממנו (שו"ע הרב שמירת גוף ונפש יד), או לשדה אחר (רמב"ם שם, על פי בבא בתרא כה ב).

• שדמיו יקרים וכדאי לקוצצו לבנין (רמב"ם שם, על פי בבא קמא שם).

• שצריך למקומו של האילן (רא"ש בבא קמא ח טו), כגון לבנות שם בית (ט"ז יו"ד קטז סק"ו), והבית שווה יותר מהאילן (שו"ת שאילת יעבץ א עו^[6]).

• שמאפיל על החלון (שו"ע הרב שם; שו"ת חות יאיר קצה), וכל כיוצא באלו בקלקולי שאר דברים (שו"ע הרב שם).

• שהורג כלב שמזיקו ומפסיד המאכל אף על פי שאינו נושך (ים של שלמה בבא קמא י לז; ט"ז יו"ד קטז סק"ו).

ואין צריך לומר אם מקלקל על מנת לתקן עצמו, כגון:

• ששורף כסא ושולחן להתחמם בהם, אם אין לו עצים אחרים (שבת קכט א, וראה שו"ע הרב שם).

• ששורף בגד לכסות דם באפרו (ראה ערך כסוי הדם) כדי שיוכל לשחוט ולאכול, אם אין לו עפר אחר, כגון שהולך בספינה (שו"ע הרב שם, על פי חולין פח ב).

לצורכי מלחמה

לקצוץ אילן כדי להצר לאנשים שבמצור אסור (ספר המצוות לא תעשה נז; חינוך תקכט), אבל לצורך הכיבוש מותר, כגון שהיו אנשי העיר נחבאים ביער להילחם בנו, או שהעצים הם מחסה ומסתור לעיר הנצורה, שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה בחינם (רמב"ן בנוספות לספר המצוות מצות עשה ו. וראה בבא קמא ס ב). ויש שכתבו שאף להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם - מותר (רמב"ן שם).

וכן מותר לכרות את העץ, כדי לבנות את המצור (רמב"ן דברים כ יט; שיטה מקובצת בבא קמא צא ב, בשם ראב"ד וגאון). ומכל מקום יש להקדים אילן סרק לאילן מאכל (ספרי שופטים רג; בבא קמא שם, ראה שם בשיטה מקובצת), אלא אם כן הוא מעולה בדמים, שאז אין צריך להקדים הסרק למאכל (ספרי שם; בבא קמא שם). ונחלקו בפירושו: יש מפרשים, אם אילן המאכל מעולה בדמים לקורה יותר מפירותיו (רש"י שם ד"ה ואם; רמ"ה בשיטה מקובצת שם); ויש מפרשים, אם אילן הסרק מעולה בדמים יותר מאילן המאכל (רבנו הלל על הספרי שם; שיטה מקובצת שם, בשם גאון ורבינו חננאל).

חשש סכנה

מלבד האיסור שיש בקציצת אילנות, יש בדבר גם משום סכנה, ואמר רבי חנינא לא מת שיבחת ברי אלא מפני שקצץ תאנה בלא זמנה (בבא קמא צא ב. וראה ט"ז יו"ד קטז סק"ו).

וכתבו אחרונים שאפילו באופן המותר מצד הדין, כגון שצריך לבנין או למקומו וכיוצא, מכל מקום יש להיזהר בדבר משום חשש סכנה (שו"ת שאילת יעבץ א עו, וראה צוואת רבי יהודה החסיד מה). ויש שכתבו שבאופן המותר מצד הדין אין לחשוש לסכנה (חיים שאל [חיד"א] כג; חקרי לב מהדורה בתרא יו"ד יא; שו"ת מהר"ם בריסק א קלט; יביע אומר ה יו"ד יב. וראה בהגהות מהרש"ם מבערזאן לצוואת רבי יהודה החסיד שם).

לצורך מצוה

איסור זה נדחה מפני צורך מצוה, שהרי ציוו חכמים לקרוע על המת (שלטי הגבורים עבודה זרה ד א, בשם מהר"פ).

ואף משום הידור מצוה (ראה ערכו) אינו עובר על בל תשחית, כגון אם רוצה לגנוז דף מספר שאינו יפה כל כך, אף על פי שאין בו טעות (ספר חסידים תתעט^[7]).

וכן אמרו שרשות היתה לאיש הר הבית לשרוף את כסותו של הישן על המשמר (מידות א ב), שכיון שעושה משום קנס הרי זה כמו לצורך ולא להשחתה (תפארת ישראל שם^[8]).

לצורך כבוד

וכן מצינו שעוקרים בהמות על המלכים שמתו לכבודם, ושורפים בגדים על המלכים ועל הנשיאים, ואונקלוס שרף על רבן גמליאל שבעים מנה צורי (ראה עבודה זרה יא א), שאיסור בל תשחית נדחה מפני כבוד מלך ונשיא (תוספות בבא מציעא לב ב ד"ה מדברי). ועוד, שלכבודו של מלך ונשיא אין זו דרך השחתה, כשם שמותר לקבור מת בתכריכין אפילו של מאה מנה (תוספות עבודה זרה שם ד"ה עוקרין), ולפיכך קרע רבי יוחנן על רבי חנינא שלשה עשר בגדים של משי (מועד קטן כד א), שעל תלמיד חכם אין זה יותר מדאי (תוספות בבא קמא צא ב ד"ה עובר).

להטיל אימה

המשחית כלים כדי להטיל אימה על בני ביתו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין בו משום בל תשחית (תוספות קדושין לב א ד"ה רב יהודה; יראים השלם שפב; סמ"ג לאוין רכט; הגהות מיימוניות מלכים ו י, על פי שבת קה ב).

• ויש סוברים שלא הותר אלא בכלים שבורים, שמראה עצמו כאילו כועס עליהם, אבל כלים שלמים אסור (סמ"ק קעה; חינוך תקכט: השגחתם היתה שלא ישליכו דבר שיהיה נשחת בזה).

השחתת גופו - ראה ערך חובל: חובל בעצמו^[9].

השחתת זרע – ראה ערכו.

הערות שוליים