מיקרופדיה תלמודית:בן סורר ומורה
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - בן שאינו שומע בקול אביו ואמו, גונב מעות מאביו וקונה בשר ויין, ואוכל ושותה אותם בתנאים מסוימים
מהותו
מהותו של בן סורר ומורה מפורשת בתורה: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וגו' זוֹלֵל וְסֹבֵא (דברים כא יח-כ).
פירוש המילים "סורר ומורה"
ואמרו בפירושו של סורר ומורה:
- סורר, בשתי רישי"ן, ולא 'סר', שסר מקול אביו ואמו, וגנב ואכל שתי פעמים (כן משמע במדרש תנאים שם יח; ספרי כי תצא ריח, ורבנו הלל וראב"ד שם).
- ומורה, שוטה שבשוטים (ספרי שם, לגירסת רבנו הלל ובאורו; ילקוט שמעוני כי תצא תתקכט) - שכן בלשון יונית קורים לשוטה מורה (רבנו הלל שם) - שמורה לעצמו דרך אחרת (מדרש תנאים שם; ספרי שם, לגירסת רבנו הלל), של זלילה וסביאה (רבנו הלל שם).
דבר אחר:
- סורר על דברי אביו, ומורה על דברי אמו (מדרש תנאים שם; ספרי שם).
- סורר על דברי תורה, ומורה על דברי נביאים (מדרש תנאים שם; ספרי שם) וכתובים (מדרש תנאים שם).
- סורר על דברי עדים, ומורה על דברי הדיינים (מדרש תנאים שם; ספרי שם).
פירוש המילים "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו"
בפירושו של 'איננו שומע בקול אביו ובקול אמו' אמרו: יכול אפילו אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק, תלמוד לומר: "איננו שומע", "איננו שומע" לגזרה שוה, מה "איננו שומע" האמור בסוף הפרשה זולל וסובא: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא (שם כ), אף "איננו שומע" האמור בתחילת הפרשה: אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ (שם יח), בן סורר ומורה זולל וסובא, שמזהירים אותו בהתראתו (ראה להלן) שלא יהיה זולל וסובא ואינו שומע, ולא שאמרו לו להדליק את הנר ולא הדליק (ספרי כי תצא ריח, ורבנו הלל שם; יד רמ"ה סנהדרין עא א).
הזלילה והסביאה
אינו נעשה בן סורר ומורה אלא אם יאכל וישתה דברים המושכים אותו להתרגל בהם ולהיעשות זולל וסובא להבא, ולפיכך שנינו: אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר: זולל וסובא (משנה סנהדרין ע א), שזולל הוא האוכל בשר ברעבתנות, וסובא השותה יין ברעבתנות (רמב"ם ממרים ז א), ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ (משלי כג כ. ספרי שם ריט; משנה סנהדרין שם), לפי שאלה מושכים אותו להרגל יותר מכל דבר אחר הזהיר שלמה על כך (רש"י שם; חינוך רמח).
הבשר והיין
אכל בשר חי, ושתה יין חי בלתי מזוג במים, אינו נעשה בן סורר ומורה (גמ' שם: רמב"ם שם ד), שזה מקרה הוא, ואין אדם יכול להימשך בזה (רמב"ם שם).
וכן אם אכל בשר מבושל כל צרכו, ושתה יין מזוג דרך שרוב בני אדם נוהגים למזוג, אינו נעשה בן סורר ומורה, שבבשר מבושל כל צרכו לא ימשיך לעשות כן, מפני שהוא גנב ועושה בסתר, ואין לו שהות לחכות עד שיתבשל, ויין מזוג כדרכו אין דרך הגרגרנים לשתות, ולכן אינו נעשה בן סורר ומורה אלא כשיאכל הבשר מבושל ואינו מבושל, כדרך שהגנבים אוכלים, וישתה יין מזוג ולא מזוג, כדרך שהגרגרנים שותים (גמ' שם, ורש"י ד"ה בשר חי; רמב"ם שם ב).
אכל בשר מלוח ושתה יין מגיתו, אינו בן סורר ומורה (גמ' שם), ונחלקו בדין זה:
- יש אומרים שבשר מלוח הוא כשעבר עליו לילה אחד כשהוא במלחו, שעל ידי זה מפיג טעמו ולא חשוב, ויין מגיתו הוא בתוך ארבעים יום (מסקנת הגמ' שם, ורש"י ד"ה וכל שהוא; יד רמ"ה שם).
- יש אומרים שבשר מלוח הוא בעודו בתוך שלשה ימים, שאז הוא כשלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד (רבי חנינא בר כהנא שם; טור או"ח תקנב, בשם הראבי"ה), ויין מגיתו כל זמן שהוא תוסס, כשעודו בתוך שלשה ימים (רבי חנינא בר כהנא שם).
- ויש אומרים שבשר מלוח הוא ביום שלישי למליחתו, ויין מגיתו ביום השלישי (רמב"ם שם ד), אבל ביום הראשון והשני נעשה עליו בן סורר ומורה (רדב"ז שם).
בשר עוף
אפילו באכילת בשר אינו נעשה בן סורר ומורה אלא בבשר בהמה, אבל לא באכילת בשר עוף (גמ' שם ב; רמב"ם שם ג).
- משום שבשר עוף אינו חשוב, ולא ימשך אחריו (רש"י שם ד"ה אכל בשר).
- או שמאכל קל הוא, ואין דרך לסטים בכך (יד רמ"ה שם).
- או שדמיו יקרים יותר מבשר בהמה, ולא יוכל לגנוב כל כך מעות, וממילא לא ימשך אחריו (יד רמ"ה שם).
- או שבשר עוף אין בו שמחה, כמו שאמרו: אין שמחה אלא בבשר בהמה (חגיגה ז ב. יד רמ"ה סנהדרין שם; ט"ז או"ח תקנב, בתחילת הסימן, בדעת הראבי"ה).
אכן אם אכל מבשר בהמה פחות מהשיעור שנעשה בו בן סורר ומורה (ראה להלן), והשלים מבשר עוף, נעשה בן סורר ומורה (סנהדרין שם; רמב"ם שם). השלמה זו יש אומרים שהיא בכזית (רש"י שם ד"ה להשלים); ויש אומרים שכל שרוב האכילה היתה משל בהמה, השלמת המיעוט הוא אף בשל עוף (מאירי שם; אור שמח שם, בדעת הרמב"ם).
בשר חיה
אכל מבשר חיה, נחלקו ראשונים: יש אומרים שאינו נעשה בן סורר ומורה, שאין אכילתה מצויה, ולא ימשך בזה (מאירי שם); ויש אומרים שאין הבדל בין בשר בהמה לבשר חיה (יד רמ"ה שם).
שיעור הבשר והיין
שיעור אכילת הבשר הוא תרטימר (תנא קמא במשנה שם), והוא משקל חמשים זוז (גמ' שם; רמב"ם שם ב)[2].
שיעור שתיית היין חצי לוג האיטלקי (תנא קמא שם)[3], ונחלקו ראשונים בביאור הדבר:
- יש מפרשים ש"האיטלקי" מוסב על היין, שאותו יין הוא טוב ונמשכים אחריו, אבל יין אחר אינו חייב בחצי לוג (רש"י שם ד"ה יין האיטלקי; מאירי שם), ולפי זה האיטלקי שאמרו לאו דוקא, והוא הדין ביין משובח שבשאר המקומות (מאירי שם; כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם).
- ויש מפרשים ש"האיטלקי" מוסב על הלוג, היינו שחצי הלוג הוא במידת הלוג האיטלקי, שהיה גדול מלוג מדברי (ראה ערך לוג. רמ"ה שם).
העצמות אינם מצטרפים לשיעור הבשר (מאירי שם, על פי ירושלמי סנהדרין ח ב), ואם אכל סחוסים וגידים הרכים שסופם להקשות, הדבר תלוי במחלוקת אמוראים (ראה ערך בשר. ירושלמי שם).
צורת אכילת ושתיית הבשר והיין
ואינו חייב עד שיאכל את הבשר במלוגמא אחת - שלא בלע מה שנתן לפיו עד שהכניס עוד (רדב"ז שם) - וישתה היין בבת אחת (רמב"ם שם), ואפילו העלה על שולחנו כשלמה המלך בשעתו, אין נעשה בן סורר ומורה עד שיתן לתוך פיו כשיעור (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) יא ו) בבת אחת (מנחת בכורים שם).
בחבורה
אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל בחבורה שהיא כיוצא בו (תוספתא שם), היינו חבורה שכולה ריקים ופחותים (סנהדרין ע ב, ורש"י ד"ה שכולה סריקין; רמב"ם שם), שהם ירגילוהו בכך, אבל אם יש בחבורה אדם הגון - לא ימשך, ואינו נעשה בן סורר ומורה (רש"י שם), שאותו אדם הגון יוכיח לו על כך (יד רמ"ה שם).
בחבורת מצוה
וכן אם אכל בחבורת מצוה, אינו נעשה בן סורר ומורה (משנה ע א), אפילו אם החבורה כולה ריקים (גמ' שם ב):
- שכיון שעוסק במצוה לא ימשך (גמ' שם)[4].
- או שהדבר נלמד מהכתוב: אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ (דברים כא כ), יצא זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים (ירושלמי שם ח ב).
ולא בלבד שאכל סעודת מצוה של תורה, כגון כהנים שאוכלים קדשים (רש"י שם ד"ה לאתויי), אלא אפילו שאכל אכילת מצוה שמדרבנן, כגון בסעודת תנחומי אבלים (גמ' שם, ורש"י ד"ה לאיתויי; רמב"ם שם). וכן אם אכל בסעודת עבור-החודש, שאף על פי שאין אוכלים בסעודה זו אלא פת דגן וקטניות, והוא אכל בשר ויין, כיון שעוסק במצוה לא ימשך (גמ' שם).
מעשר שני
גנב ממעות מעשר-שני, וקנה בשר ויין, ואכל ושתה בירושלים, אינו בן סורר ומורה (משנה שם א, ורש"י שם ב ד"ה אכל מעשר שני; רמב"ם שם):
- שכן דרך מצותו לקנות ממעות מעשר שני בשר ויין (ראה ערך מעשר שני), וכיון שדרכו בכך לא ימשך (גמ' שם, ורש"י שם; יד רמ"ה שם).
- או משום שהיא אכילת מצוה (כן משמע בירושלמי שם; מאירי שם).
אכילת עבירה
אכל אכילת עבירה, כגון נבלות וטרפות שקצים ורמשים וכיוצא - אינו חייב (משנה שם א; רמב"ם שם), ואפילו אכל אכילת איסור שמדרבנן, כגון בתענית צבור (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה תענית צבור; רמב"ם שם), שנאמר: אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ (שם), ולא שאינו שומע אף בקולו של מקום (גמ' שם), ואפילו אם אכל כל אכילתו מבשר בהמה של היתר, אלא שלא היה בה כשיעור חיובו, והשלים באכילת איסור - פטור (שם).
גניבת מעות מאביו
אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב מעות ויקנה בהן בשר ויין, אבל לא שגנב בשר ויין עצמם ואכלם (רש"י שם עא א ד"ה עד), ואינו חייב עד שיגנוב משל אביו, ויאכל ברשות אחרים (משנה שם עא א; רמב"ם שם ב), שהגנבה משל אביו מצויה לו, ובאכילה ברשות אחרים אין לו פחד, ויבוא להימשך (גמ' שם), אבל גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, או שגנב משל אחרים ואכל ברשות אחרים - אינו חייב, שכשאוכל ברשות אביו הוא מפחד מאביו שלא יראהו ולא ימשך, וכשגונב משל אחרים אין הדבר מצוי לו כל כך ולא ימשך, וכל שכן כשגנב משל אחרים ואכל ברשות אביו, שגם אין הגנבה מצויה, וגם מפחד באכילתו (משנה וגמ' שם, ורש"י ד"ה בעית וד"ה עד; רמב"ם שם)[5].
קנין בזול
ואינו חייב אלא כשקונה הבשר והיין בזול (גמ' שם ע א; רמב"ם שם), מפני שביוקר אין מצוי לו כל כך מעות לגנוב ולא ימשך (רש"י שם ד"ה יין בזול), וסמכהו למה שנאמר: זוֹלֵל (דברים כא כ), ודרשוהו מלשון זול (גמ' שם, ורש"י ד"ה זולל).
ודוקא כשהשער של השוק הוא בזול, אבל אם נזדמן לו לקנות בזול בשעת היוקר - פטור, שלא בכל פעם יזדמן לו כן ולא ימשך (יד רמ"ה שם).
אלה שאינם בכלל סורר ומורה
אשה
האיש נעשה בן סורר ומורה ולא האשה, שנאמר: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן (דברים כא יח) - ולא בת (ספרי כי תצא ריח; משנה סנהדרין סח ב; רמב"ם ממרים ז יא), ודין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה, שהכל מצויים אצלה בעבירה, וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה, סופה כשלא תמצא הרגלה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן, אלא שגזרת הכתוב היא: בן ולא בת (שם סט ב - ע א, ורש"י ע א ד"ה שהכל מצויין), וראשונים נתנו טעם לדבר, לפי שאין דרכה של אשה להימשך באכילה ושתיה כאיש (רמב"ם ממרים ז יא; מאירי שם; חינוך רמח).
טומטום ואנדרוגינוס
טומטום ואנדרוגינוס אינם נעשים בן סורר ומורה, שנאמר: בֵּן (שם. רמב"ם שם יא), והרי הם ספק אשה (ראה ערך טומטום וערך אנדרוגינוס).
ואפילו טומטום שנקרע ונמצא זכר, אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן (שם), עד שיהא בן משעת הויה (בבא בתרא קכו ב), ונחלקו ראשונים:
- יש אומרים ששעת הויה היינו משעה שנהיה בן סורר ומורה והתרו בו (רמב"ם שם יב, ולחם משנה), אבל אם נקרע ונמצא זכר קודם ההתראה, נעשה בן סורר ומורה (לחם משנה שם, לדעה זו).
- ויש אומרים ששעת הויה היינו שעת לידתו (רשב"ם שם ד"ה הויה).
קטן וגדול
קטן אינו נעשה בן סורר ומורה, מפני שלא הגיע לכלל חיוב מצוה (ספרי שם; משנה סנהדרין סח ב; רמב"ם שם ה), ואף על פי שבן סורר ומורה על שם סופו נהרג (ראה להלן), וסופו להיות גדול, מכל מקום פטור, שנאמר: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן (שם) - בן הסמוך לגבורתו של איש (גמ' שם).
וכן איש שגדל, והרי הוא ברשות עצמו - פטור, שנאמר: בֵּן (שם), ולא איש (ספרי שם; משנה שם; רמב"ם שם).
ולפיכך אין דין בן סורר ומורה אלא בבן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, שזהו הזמן שנעשה גדול לכל המצות (ראה ערך גדול), עד שיקיף בשערות כל הגיד (משנה וגמ' שם; רמב"ם שם), ואחר שיקיף השער את כל הגיד הרי הוא ברשות עצמו (רמב"ם שם), ונקרא איש ולא בן (רש"י שם ד"ה שנאמר).
הראוי להיות אב
נאמר: בֵּן (שם), ודורשים אנו: ולא אב (ברייתא בבבלי שם סט א; ברייתא אחרת בירושלמי שם ח א), כלומר: הראוי להיות אב, אף על פי שאינו אב במציאות (גמ' שם), ונחלקו אמוראים בדין זה:
- יש אומרים שראוי לקרותו אב משעה שיכול לבוא על אישה ויוכר עוברה, ולפיכך כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שלשה חדשים, שאילו היה בא על אשה תיכף כשהביא שתי שערות והיה מעבר אותה, אחרי שלשה חדשים מהעיבור ראוי הולד להיות ניכר (רבי כרוספדאי בבבלי שם, וגמ' שם בדעתו).
- ויש אומרים שראוי לקרותו אב משעה שיכול לבוא על אישה ותלד, ולפיכך כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא ששה חדשים, שאילו היה בא על אשה תיכף כשהביא שתי שערות והיה מעבר אותה, אחרי ששה חדשים ויום אחד היתה יכולה לילד (רבי יסא בשם רבי שבתי בירושלמי שם, וקרבן העדה שם).
הנולד לקטן
גם לדברי הסוברים שקטן מוליד (ראה ערך קטן), קטן שהוליד בן אין אותו בן נעשה סורר ומורה, שנאמר: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן (שם), ולא בן לבן (גמ' שם סח ב).
הקיף זקן לפני שראוי לקרותו אב
שני הסייגים הללו, שיקיף זקן ושיהיה ראוי לקרותו אב, באו לצמצם, שאם הקיף זקן, אף על פי שאינו ראוי לקרותו אב, אינו נעשה בן סורר ומורה, וכן אם ראוי לקרותו אב, אינו נעשה בן סורר ומורה, אף על פי שטרם הקיף זקן (גמ' שם).
סריס חמה
סריס חמה (ראה ערך סריס) אינו נידון כבן סורר ומורה, שאין בן סורר ומורה נידון אלא בחתימת זקן התחתון (ראה לעיל), וזה אין לו זקן (יבמות פ א).
אביו ואמו
יתום
אין בן סורר ומורה חייב עד שיהיו לו אב ואם, שנאמר: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ (דברים כא יט. מדרש תנאים שם; ספרי שם ריט)[6].
רצון ההורים
היה אביו רוצה לעשותו בן סורר ומורה ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה, אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהיו שניהם רוצים (משנה סנהדרין עא א; רמב"ם ממרים ז י), שנאמר: ותפשו בו אביו ואמו (רמב"ם שם) ,שלא די בשיקול דעתו של אחד מהם אלא צריכים הסכמת שניהם, שתהיה החלטה ברורה בלי ספק (מאירי שם).
מחילת הורים
בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו - מוחלים לו (ספרי שם ריח; סנהדרין פח ב; רמב"ם ממרים ז ח), אף לאחר שהתרו בו, ואף לאחר שהלקוהו, ואף לאחר שהביאוהו לבית דין, כל עוד שלא נגמר דינו (ירושלמי שם ח ו; כן משמע ברמב"ם שם), מפני שהכתוב תלה הדבר בהם, שנאמר: ותפשו בו אביו ואמו (רש"י שם ד"ה בן סורר), אך לאחר שנגמר דינו, אין יכולים למחול (ירושלמי שם; כן משמע ברמב"ם שם)[7].
אף אם מחל לו אחד משניהם, האב או האם, הרי זו מחילה ופטור (מנחת חינוך רמח טו, על פי הירושלמי שם).
כשיש מום בהורים
היה אחד מהם גידם, או חיגר, או אילם, או סומא, או חרש, אינו נעשה בן סורר ומורה (ספרי שם; משנה שם עא א; רמב"ם שם י), שהיה הכתוב יכול לכתוב: והוצאתם אותו אל שער העיר ההוא וסקלתם, ולא כתב כן, אלא: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ, וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא, וּרְגָמֻהוּ וגו' (דברים כא יט-כא), וכל המקרא מיותר, ולא בא אלא לדרשה (גמ' שם א-ב, ורש"י שם ב ד"ה כוליה):
- ותפשו בו אביו ואמו - ולא גידמים.
- והוציאו אותו - ולא חגרים.
- ואמרו - ולא אילמים.
- בננו זה - ולא סומים.
איננו שומע בקולנו - ולא חרשים (ספרי שם; משנה שם; רמב"ם שם), שהחרשים אינם יודעים אם קיבל דבריהם אם לאו, שאם אמר להם איני מקבל, אינם שומעים, ואף על פי שרואים שאינו מקיים מצותם, מכל מקום "איננו שומע בקולנו" כתוב, ומשמעו שבשעת הקול אינו שומע (רש"י שם ד"ה חרשין)[8].
כשאין הקידושין תופסים באמו
אפילו היתה אמו מחייבי-כריתות וחייבי מיתות בית דין, שאין קידושין תופסים בהן ואינה אשתו של האב (ראה ערך עריות), נעשה בן סורר ומורה, שמכל מקום הרי הוא אביו והיא אמו (רבי יהודה במשנה סנהדרין עא א ובספרי שם, לפי הגמ' שם).
אזהרתו
אזהרתו (ראה ערך אזהרה) של בן סורר ומורה הוא מהכתוב: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (ויקרא יט כו. סנהדרין סב א; רמב"ם ממרים ז א), היינו שלא תאכלו אכילה המביאה לשפוך דם, וזוהי אכילת זולל וסובא, שחייב על אותה האכילה מיתה (רמב"ם שם, ובספר המצוות לא תעשה קצה), וענין האזהרה הוא שלא להיות זולל וסובא במאכל ובמשתה בימי הנערות, בתנאים המתוארים בדין סורר ומורה (ספר המצוות שם), ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות שם; סמ"ג לאוין רכ; חינוך רמח).
ועוד דעות מצינו מהי אזהרתו:
- אזהרה לגנבה הראשונה (ראה להלן) מהכתוב: לֹא תִּגְנֹב (שמות כ יג), אזהרה לגנבה שניה מהכתוב: לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט יא. ירושלמי שם ח ג)[9].
- למדים אזהרה לבן סורר ומורה מן הכתוב: וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי (ויקרא כ כג), שחוקות הגוים הם להיות זוללים וסובאים (יראים ערה)[10].
נידון על שם סופו
בן סורר ומורה נדון על שם סופו (משנה סנהדרין עא ב), שהרי ודאי לא מפני שאכל זה תרטימר בשר, ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו - הרגלו בבשר ויין (רש"י שם עב א ד"ה למודו) - ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב (רבי יוסי הגלילי בברייתא שם עב א)[11].
עונשו
התראה ראשונה
כיצד דנים אותו, אביו ואמו מתרים אותו בפני שני עדים (סנהדרין עא ב), שכשהם רואים שהוא נשקע בהרגל זה מתרים אותו (מאירי שם), ואין זו התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקים אלא בהתראה, שהרי בכל העבירות העדים הם שצריכים להתרות בו (ראה ערך התראה), ועוד שהתראת-ספק היא זו, שהרי אינו עובר מיד בפניהם, אלא בסתר ולאחר זמן, ואין ידוע עכשיו אם יעבור אם לאו, אלא התראה זו כמין תוכחה היא, שמייסרים אותו ומודיעים לו בפני העדים שאם יעשה עוד פעם כך יביאוהו לבית דין (רש"י שם עא א ד"ה מתרין בו; יד רמ"ה שם סג א; מאירי שם עא ב)[12].
התראה שניה ומלקות
עבר אחר ההתראה, מביאים אותו האב והאם לפני בית דין של שלשה ואומרים להם: בננו זה סורר ומורה, ומביאים שני עדים שראו שגנב משל אביו, וקנה בשר ויין במעות שגנב, ואכל אותה האכילה האמורה אחר ההתראה, ומלקים אותו כשאר חייבי מלקיות בפני בית הדין (גמ' סנהדרין עא ב, ורש"י ד"ה בפני שנים, וד"ה ומלקין; רמב"ם ממרים ז ז)[13], ושני לימודים בדבר:
- נאמר: וְיִסְּרוּ אֹתוֹ (דברים כא יח), ולמדנו בגזרה שוה "בֵּן" "בִּן" שהוא מלקות, שנאמר כאן: בֵּן (דברים כא יח), ונאמר במלקות: וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע (שם כה ב. סנהדרין עא ב, ורש"י ד"ה למדנו).
- עצם המילים "ויסרו אתו" מלמדים על חיוב מלקות (כן משמע בספרי שם ריח), מפני שפועל "יסר" במובנו המדויק הוא על ידי הכאה, כמו שכתוב: אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר וגו' אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ (משלי כג יג-יד. מלבי"ם שם).
התראה שלישית וגמר דינו
חזר וגנב משל אביו ואכל אכילה זו, אביו ואמו מביאים אותו לבית דין של עשרים ושלשה, ומביאים שני עדים ומעידים עליו שגנב ואכל אכילה זו האמורה אחר שהתרו בו, וזו היא העדות האחרונה, ואחר שמקבלים עדותם בודקים אותו שמא הקיף השער את כל הגיד (ראה לעיל), אם לא הקיף ולא שלמו לו שלשה חדשים, גומרים דינו כדרך כל הרוגי בית דין, וסוקלים אותו (רמב"ם שם).
העלאה לבית דין הגדול
ונחלקו תנאים האם יש צורך להעלות את הבן הסורר והמורה לבית דין הגדול:
- יש אומרים שאין ממיתים אותו אלא בבית דין גדול שבירושלים, משום: וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (דברים יז יג. רבי עקיבא בתוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) יא ז) הנאמר בזקן ממרא, שפירושו שלאחר שבית הדין שבעירו דנים אותו, מעלים אותו לבית הדין הגדול בירושלים, ושם ממיתים אותו (רבי עקיבא במשנה סנהדרין פט א), שצריך להשמיע מיתתו לרבים, שלא יעשה עוד אדם כן (רש"י שם ד"ה וכל ישראל).
- ויש אומרים שממיתים אותו בבית דין בעירו, שלא נאמר "יִרְאוּ וְיִרָאוּ", אלא "ישמעו ויראו", ולפיכך ממיתים אותו בעירו וכותבים ושולחים שליחים בכל המקומות: איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין (רבי יהודה בתוספתא שם; רבי עקיבא במשנה שם, לפי החסדי דוד לתוספתא שם), וכן הלכה (כן משמע ברמב"ם שם).
צירוף עדים
אחד מהעדים הראשונים מצטרף עם אחד מהעדים האחרונים לחייבו מיתה, שנאמר: בְּנֵנוּ זֶה (דברים כא כ. תוספתא סנהדרין (וילנא) יא ג), ש"זה" מורה שאותו שהיה בדין המלקות מצטרף למיתה (מנחת בכורים שם), והוא הדין ששני העדים הראשונים יכולים להעיד יחד העדות השניה (רמב"ם שם, על פי התוספתא שם).
סקילה בפני השלשה שלקה בפניהם
ואינו נסקל עד שיהיו שם אותם שלשה הראשונים שלקה בפניהם, שנאמר: בְּנֵנוּ זֶה (שם), זהו שלקה בפניכם (משנה שם עא א; רמב"ם שם).
מת אחד משלשה הראשונים - אינו נסקל (ספרי שם ריט; תוספתא שם), ולא עוד אלא שאפילו אם יחזור ויגנוב ויאכל אכילה כזו אין אומרים שיעשה דין שני ראשון, היינו שהגנבה השניה תיעשה ראשונה ויסקל אחר כך, אלא בטל דינו לגמרי (ירושלמי שם ח ה, ופני משה שם).
כשברח לפני הקפת זקן
ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון - פטור (משנה שם עא ב; רמב"ם שם ט), ומספר הסברים בדבר:
- נאמר: בְּנֵנוּ זֶה (שם. תוספתא שם), היינו זהו שהיה קודם, ולא שהגדיל (חסדי דוד; מנחת בכורים).
- כיון שאילו עשה עכשיו אינו בן מיתה, אין דנים אותו עכשיו (רש"י שם ד"ה ברח).
המעשה וגמר הדין צריכים להיות בחיוב אחד, וכל עוד שלא נגמר דינו לא נגמר עצם חיובו של בן סורר ומורה, וכשהקיף לפני גמר דין הרי זה כמו שעשה מעשה מקצתו קודם הבאת זקן, ומקצתו לאחר הבאת זקן (יד רמ"ה שם).
ואם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון - חייב (משנה שם; רמב"ם שם), וכל עת שימצא יסקל (רמב"ם שם), שמשעת גמר דינו הרי הוא כאדם הרוג (גמ' שם; רמב"ם שם), ושוב אין לנו לחפש בזכותו ולהצילו (רש"י שם ד"ה ואם משנגמר).
כשברח לפני המלקות
ברח לפני שנגמר דינו למלקות, ואחר כך נתפס שנית בעדות על אכילה נוספת, נחלקו אחרונים:
- יש אומרים שגומרים דינו למלקות, ואחר כך לסקילה, ואין צורך שתהא האכילה הנוספת דוקא אחר מלקות הראשונה (מנחת חינוך רמח יט).
- ויש אומרים שמלקות של בן סורר ומורה היא מעצם העבירה, שבשבילה נתחייב מיתה, לפי שנלקה ולא נוסר ושנה באולתו, ועל ידי זה נודע שהוא סרבן (אור שמח ממרים ז א).
עיר שאין בה זקנים
עיר שאין בה זקנים, נחלקו אמוראים אם נעשה בה בן סורר ומורה: יש אומרים שאין נעשה בה, שהרי כתוב: וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ (דברים כא יט), ואין כאן זקנים; ויש אומרים שאין זה אלא למצוה, אבל לא לעיכוב (רבי אמי ורבי אסי "חד אמר וחד אמר" במכות י ב).
ירושלים
נחלקו תנאים אם בן סורר ומורה נוהג בירושלים:
- יש אומרים שאינו נוהג בה, שנאמר בבן סורר ומורה: וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ (שם), פרט לירושלים (רבי נתן בתוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ו ב, ובאבות דרבי נתן לה), שהיא של כל ישראל (רבי נתן בתוספתא שם), ואין זה עירו ואין זה מקומו (רבי נתן באבות דרבי נתן שם)[14].
- ויש אומרים שדין זה נוהג בה (כן משמע מתנא קמא שם ושם), ש"זקני עירו" לא בא למעט את ירושלים, אלא לומר שדוקא זקני עירו הם אלה שאליו הוא מובא (חסדי דוד לתוספתא שם), וכן הלכה (כן משמע מהרמב"ם שהשמיט הדין).
הכרזה
בן סורר ומורה צריך הכרזה, שנאמר: וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (שם כא. סנהדרין פט א; רמב"ם שם יג). כיצד מכריזים עליו, כותבים לכל ישראל: בבית דין פלוני סקלנו פלוני מפני שהיה בן סורר ומורה (רמב"ם שם).
לאחר שגלו הסנהדרין
לאחר שגלו סנהדרין ולא דנו דיני נפשות (ראה ערך בית דין הגדול), נחלקו אחרונים בדין מלקות של בן סורר:
- יש אומרים שכיון שמכל מקום היו דנים דיני מלקות, שאינם תלויים במקומם של הסנהדרין, היה נוהג דין בן סורר ומורה למלקות על אכילה ראשונה (מנחת חינוך רמח כב).
- ויש אומרים שמכיון שאזהרתו היא מהכתוב: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (ראה לעיל. ויקרא יט כו), היינו אכילה שמביאה לידי שפיכת דמו, אם כן כל שאין דנים דיני נפשות, הרי אין כאן אכילה המביאה לידי שפיכת דמו, וממילא אינו לוקה (אור שמח שם ז).
אם היה במציאות
נחלקו תנאים אם בן סורר ומורה אפשרי להיות במציאות:
- יש אומרים שלא היה ולא עתיד להיות, ולא נכתב אלא לדרוש ולקבל שכר (רבי שמעון בברייתא סנהדרין עא א; גמ' שם, לדעת רבי יהודה בברייתא אחרת שם; סתם תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) יא ו), שלא יתכן שמפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג היין האיטלקי מוציאים אותו לסקלו (רבי שמעון בברייתא שם)[15].
- אך יש מהתנאים שהעיד שהיה, והוא ראהו, וישב על קברו (רבי יונתן בברייתא שם).
הערות שוליים
- ↑ ג, עמ' שסב1-שסז1.
- ↑ ויש מהתנאים הסובר ששיעורו מנה (רבי יוסי במשנה שם), ואין הלכה כמותו (רמב"ם שם).
- ↑ ויש מהתנאים הסובר ששיעורו לוג (רבי יוסי שם), ואין הלכה כמותו (רמב"ם שם).
- ↑ לטעם זה יש מהראשונים שכתב, שאם עלה לחבורת מצוה, אפילו כשהוא אוכל בחבורה אחרת של ריקים, שאינה חבורת המצוה - פטור, שכיון שמתעסק במצוה לא ימשך (מאירי שם).
- ↑ ויש מהתנאים הסובר שאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו (משנה שם), היינו מדמי סעודה המוכנת לאביו ולאמו, או כשהקנו לאמו מעות באופן שאין לבעלה רשות בהן (גמ' שם), ואין הלכה כמותו (רמב"ם שם).
- ↑ יש מהתנאים הסובר שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות (ראה להלן. גמ' סנהדרין עא א, בדעת רבי יהודה שם), ודורש שאינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהיו אביו ואמו שניהם שוים בקול ובמראה ובקומה, שנאמר: אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ (דברים כא כ), ומשמעו קול אחד, שלא נאמר: בקולותינו, או בקולינו עם יו"ד - שפירושו קולות רבים שלנו - ומכיון שבקול צריכים להיות שוים, אף במראה ובקומה כך (גמ' שם, ורש"י ד"ה בקולנו), ואין הלכה כמותו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם).
- ↑ ויש מהראשונים הסובר שאין יכולים למחול לו אלא עד שיביאוהו לבית דין, ומשהביאוהו לבית דין שוב אינם יכולים למחול לו (משנה למלך ממרים ז ח, בדעת רש"י שם).
- ↑ ויש מהראשונים הסובר שאין הדרשות הללו דרשות גמורות, אלא אסמכתא בעלמא, והטעם שאין בן סורר ומורה כשאחד מהוריו גידם או חיגר או אלם או סומא או חרש, מפני שהאכזריות מצויה באלו (מאירי שם).
- ↑ ויש מהאחרונים שמהפך הגירסא מפני ש"לא תגנוב" מדבר על גניבת נפשות, והוא מתאים לגנבה השניה המביאה אותו לידי מיתה (אור שמח שם).
- ↑ ויש מהראשונים שכתב שיש בבן סורר ומורה שני עונשים - חטאים - האחד שהוא מקלל אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא ועובר על מה שנצטוינו: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ (ויקרא יט ב), ונאמר עוד: וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן (דברים יג ה), שנצטוינו לדעת השם בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה' (רמב"ן דברים כא יח).
- ↑ ויש מהתנאים הסובר שמכיון שודאי לא מפני שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה שיסקל מוכח שלא היה ולא עתיד להיות, ולא ניתן אלא לדרוש ולקבל שכר (רבי שמעון בברייתא שם עא א).
- ↑ ויש מהראשונים הסובר שאין כלל התראה כזו (כן משמע מהרמב"ם ממרים ז ז).
- ↑ כדין כל מלקות שיש מהתנאים הסוברים - וכן הלכה (רמב"ם סנהדרין ה ד) - שהם בשלשה (תנא קמא במשנה שם ב א. רש"י שם עא ב ד"ה ומלקין); ויש שדרשו דרשה מיוחדת בבן סורר ומורה שמלקים אותו בפני שלשה, ממה שנאמר: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם (דברים כא יח. ספרי שם ריח).
- ↑ ויש מהאחרונים שבאר שדרשת הפסוקים אינה אלא אסמכתא (כן משמע במשך חכמה דברים כא יח), וטעם דעה זו, שבירושלים היו אוכלים הרבה בשר ויין מעשר שני (ראה פסחים נז א), ואין להעניש הנער אם בא מחמת זה אל מידת הזוללות (משך חכמה שם).
- ↑ ויש מהתנאים הסובר שמכיון שודאי לא מפני שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה שיסקל על כרחך שלא נידון אלא על שם סופו, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב (רבי יוסי הגלילי בברייתא שם עב א).