מיקרופדיה תלמודית:בן פקועה

הגדרה^[1] - ולד שנמצא בבהמה אחר שנשחטה ונפקעה (נקרעה) בטנה^[2]

אכילתו

השוחט בהמה מעוברת, ומצא בה עובר בן שמונה חדשים, בין חי ובין מת, או בן תשעה חדשים מת, הרי זה מותר באכילה, ואינו טעון שחיטה (משנה חולין עד א, ורש"י ד"ה קורעו; רמב"ם מאכלות אסורות ה יג; טוש"ע יו"ד יג ב), שנאמר: וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ (דברים יד ו) - "וכל בהמה", לרבות את הולד (מסקנת הגמ' בחולין סט א)^[3].

מצא בה בן תשעה חי

מצא בה בן תשעה חי, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאינו טעון שחיטה, ששחיטת אמו מטהרתו (חכמים במשנה חולין עד א), שאינו נקרא בריה בפני עצמו, אלא עד שיכלו לו חדשיו ויוולד, וכל שלא נולד נתרבה להיתר (רש"י שם ד"ה טעון שחיטה), וכן הלכה (רמב"ם שם יד; טוש"ע שם)^[4].

• ויש אומרים שטעון שחיטה (רבי מאיר במשנה שם), שהחדשים שכלו גורמים לעשותו בריה בפני עצמו, ואינו ניתר בשחיטת אמו (רש"י שם), ואף על פי שכשנמצא מת מודים שמותר גם בכלו לו חדשיו, הרי זה לפי שכשאין לו היתר שחיטה בגופו הותר מ"וכל בהמה", אבל בן תשעה חי, שיש שחיטה בגופו, לא הותר (רמב"ן שם, לדעת רש"י; רשב"א שם).

להלכה שאינו צריך שחיטה, אפילו אם מת מאליו, או נסקל - מותר באכילה (כן משמע מתוספות בבא קמא מא א ד"ה אינו, וחולין פא ב ד"ה הואיל; כן משמע מהגהת אש"רי חולין ד ה; דעת תורה יו"ד יג סק"ו)^[5], ואפילו אם חתך אבר ממנו בעודו חי, מותר לאכלו, ואין בו משום אבר-מן-החי (ט"ז שם סק"ג)^[6], אכן אסור לאכול ממנו קודם שתצא נפשו, משום איסור אכילה על הדם (ראה ערכו), כדרך שאסור לאכול מבהמה שנשחטה כל זמן שמפרכסת (תבואות שור שם סק"ח; פרשת דרכים א; צל"ח פסחים כה א)^[7].

בן תשעה חי שעמד על רגליו והלך

במה דברים אמורים כשלא הפריס על גבי קרקע - עמד על רגליו והלך (ערוך, פרס; רש"י שם עה ב ד"ה הפריס; הרמב"ם בפירוש המשניות שם עד א, ובשאר אבות הטומאה ב ז)^[8] - אבל הפריס על גבי קרקע נחלקו תנאים בדינו:

• יש אומרים שטעון שחיטה מדרבנן, שלא יבואו להחליפו בבהמה גמורה ויאכלוה בלא שחיטה (גמ' שם עה ב, ורש"י שם, לדעת תנא קמא במשנה שם עד א), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שאין בכך צורך, ואפילו הוא בן חמש שנים וחורש בשדה, שחיטת אמו מטהרתו (רבי שמעון השזורי במשנה שם עד ב, ובתוספתא שם (צוקרמאנדל) ד ו).

להלכה שטעון שחיטה, נחלקו ראשונים האם הדברים הפוסלים בשחיטה פוסלים בשחיטה זו:

• יש אומרים שמכיון שהצריכוהו שחיטה, כל דבר הפוסל בשחיטה (ראה ערך שחיטה) פוסל גם בו (בדק הבית ב ה; רא"ש שם ד ו; ר"ן שם עה ב, בשם אחרים, ושכן נראה; ש"ך יו"ד יג סק"ה).

• ויש אומרים שכיון שאין האיסור אלא משום מראית-העין, כל ששחטו, אפילו שהיו בו פסולי שחיטה שאין הרואה יודע בהם - מותר (הרשב"א בתורת הבית הארוך שם, ומשמרת הבית שם; ר"ן שם, בשמו).

ובדיעבד כשלא נשחט - נחלקו אחרונים אם הוא מותר באכילה (ט"ז שם סק"ד); או אסור (נקודות הכסף שם; תבואות שור סק"ו).

בן תשעה טרפה

היה הולד טרפה, והוא בן תשעה חי ולא הפריס על גבי קרקע, מותר באכילה (פירוש המשניות לרמב"ם חולין עד א; ר"ן שם עה ב; אור זרוע א תמ, בשם רבנו שמואל בר נטרונאי; שו"ת הרדב"ז א קצ), שכיון שבן פקועה מותר באכילה בין שהוא חי ובין שהוא מת, אין הטרפה אוסרת בו (אור זרוע שם, בשם רבנו שמואל בר נטרונאי; רדב"ז שם), או לפי שנחשב כשחוט, אף על פי שהוא חי (פירוש המשניות לרמב"ם שם)^[9].

הפריס על גבי קרקע ונמצא טרפה, נחלקו ראשונים:

• יש שמחלקים בין טרפה שאינה ניכרת לכל שמותרת, שאין בה מראית העין, ובין טרפה הניכרת לכל, כגון חסר או יתר רגל, שאסורה (בדק הבית שם; התרומה מא).

• ויש שמתירים בכל הטרפות, ולא חילקו בין ניכרת לשאינה ניכרת, שטרפות אינו דבר המפורסם ואין הכל בקיאים בו, ועוד שהוא דבר שאינו שכיח ולא גזרו (משמרת הבית שם; רמב"ן ור"ן חולין עה ב; רא"ש שם ד ו), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד יג ב).

• ויש אוסרים בכל טרפות, אפילו שאינה ניכרת (אור זרוע שם).

כשיש תמיהות המזכירות לאנשים שהוא בן פקועה

היה הולד שנמצא קלוט, שפרסתו אינה סדוקה, נחלקו בדבר:

• יש אומרים שהוא מותר באכילה אפילו הפריס על גבי קרקע, שכיון שדבר תמוה הוא זוכרים בני אדם, שיוצא קול עליו שזהו בן פקועה, ולא יבואו להחליפו בבהמה גמורה (אביי שם, בלשון הראשונה).

• ויש אומרים שאינו מותר אלא אם הוא קלוט בן קלוטה בן פקועה, שהקלוטה הראשונה שנולדה כדרכה נפקעה ונמצא בה קלוט, ששתי תמיהות זוכרים בני אדם (אביי שם, בלשון השניה, לגירסתנו).

אף ראשונים נחלקו אם הלכה כדעה הראשונה (אור זרוע א תמ, והגהות אש"רי שם ד ה, בהסבר מעשה ברב שרירא גאון; רשב"א ור"ן שם; רא"ש שם ד ו; טוש"ע שם, בסתם); או השניה (ר"ן שם, לדעת הגאונים שפוסקים תמיד כלשון השניה; שו"ע שם, בשם יש מגמגמין).

קרע הבהמה ולא שחטה

קרע את הבהמה בלא שחיטה, ומצא בה בן תשעה חי, טעון שחיטה לדברי הכל, לפי שלא נשחטה אמו (משנה שם עד ב; רמב"ם מאכלות אסורות ה טו; טוש"ע שם ג)

שחט טרפה ומצא בה עובר

השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי, טעון שחיטה לעצמו וניתר בה (רבא ורב חסדא שם עה א; רב אסי ורבי יוחנן שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[10].

היה העובר הנמצא בה בן תשעה מת, או בן שמונה אפילו חי, הרי זה אסור (סמ"ג לאוין קלו; טוש"ע שם), שהרי שחיטת עצמו אין לו (ראה ערך נפל), ושחיטת אמו שהיא טרפה אינה מתירתו באכילה (בית יוסף שם; ש"ך שם סק"ט).

הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן תשעה חי

הושיט את ידו למעי בהמה ושחט בה בן תשעה חי, ואחר כך יצא, ואמו קיימת, הסתפקו בגמרא אם מותר באכילה (חולין עד א, ורש"י ד"ה ושחט בה) -

שמצד אחד לדעת הסוברים שאם מצא בן תשעה חי צריך שחיטה, יתכן שלא נאמרו הדברים אלא כשיצא לאויר העולם, אבל שחיטה הנעשית במעי אמו אינה שחיטה, ולדעת הסוברים שמצא בן תשעה חי אינו צריך שחיטה, ניתן לומר שודאי שאין שחיטה אלא כשיצא לאויר בחיי אמו (גמ' שם, ורש"י ד"ה אבל במעי).

ומהצד השני ייתכן שלסוברים שהמוצא בן תשעה חי צריך לשוחטו, גם כאן צריך לשחטו, וכן לסוברים שהמוצא בן תשעה חי אינו צריך לשוחטו, יתכן שאין כלל שחיטה כשלא יצא לאויר בחיי אמו (גמ' שם, ורש"י ד"ה או דילמא).

להלכה כיון שהדבר ספק יש להחמיר ולומר שאין זו שחיטה (ר"ן שם; רמ"א יו"ד יד ו); אכן אם העובר שנשחט במעי האם לא יצא קודם שחיטת אמו, ניתר בשחיטת האם (ש"ך שם ס"ק יד).

הושיט ידו למעי בהמה וחתך מהעובר

הושיט ידו למעי בהמה וחתך מן העובר שבפנים, ולא הוציא מה שחתך, ואחר כך שחט האם, הרי חתיכת העובר מותרת (משנה חולין סח א, וגמ' שם סט א; רמב"ם מאכלות אסורות ה ט; טוש"ע יו"ד יד ו)^[11].

הוציא העובר ראשו לחוץ

הוציא העובר את ראשו לחוץ, אף על פי שהחזירו, הרי זה כילוד, ואינו ניתר בשחיטת אמו, לפיכך אם הוא בן תשעה חי - ניתר בשחיטת עצמו, ואם הוא בן שמונה חי או מת, הרי הוא כנבלה (משנה שם סח א, ורש"י ד"ה הרי זה; רמב"ם שם טו; טוש"ע שם א), והוא הדין כשיצא רובו (טוש"ע שם ג, על פי גמ' שם ב).

טומאתו

עובר מת

השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת, שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה (רמב"ם שאר אבות הטומאה ב ו), שהרי גם באכילה מותר (ראה לעיל).

בן תשעה חי שמת

מצא בה בן תשעה חי, קודם שהפריס על גבי קרקע, ומת, הרי זה תלוי במחלוקת התנאים: לדעה שטעון שחיטה - מטמא במשא כנבלה; ולדעה ששחיטת אמו מטהרתו - טהור מלטמא במשא (חולין עה ב), וכן הלכה (רמב"ם שם ז).

בן תשעה חי שנגע בטומאה

השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי, ונגע העובר בטומאה, או שנטמאה אמו ונגע בה:

לדעה שבן תשעה טעון שחיטה - אינו מקבל טומאת אוכלים כל זמן שהוא חי (רש"י חולין עה א ד"ה וצריך וד"ה ואזדא).

ולדעה שאינו טעון שחיטה, נחלקו תנאים בדבר: יש אומרים שכיון שאינו טעון שחיטה מטמא טומאת אוכלים (רבי שמעון בן אלעזר משום רבי יוסי הגלילי שם, ובתוספתא שם (צוקרמאנדל) ד ו, ורש"י ד"ה ואזדא); ויש אומרים שאינו מטמא טומאת אוכלים, מפני שהוא חי, וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלים (חכמים בגמ' שם; רבי בתוספתא שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ז).

עובר מת בטרפה

השוחט את הטרפה ומצא בה עובר מת, שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה (כסף משנה שם, בשם מהר"י קורקוס, בדעת הרמב"ם), וכן כשמצא בה בן תשעה חי, ומת אחר כך קודם שנשחט, אף על פי שאינו ניתר לאכילה בלא שחיטה (ראה לעיל), כשמת, טהור מטומאת נבלות, ששחיטת אמו מטהרתו (תוספתא שם ד; חולין עה ב), משום ששחיטת טרפה ושחיטת כשרה לענין טומאה שוות הן (כסף משנה שם, בשם מהר"י קורקוס, בדעת הרמב"ם).

חלבו, גידו ודמו

חֵלֶב בן שמונה חי או מת, ובן תשעה מת

השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת, או בן תשעה מת - חלבו מותר (רש"י חולין עד א ד"ה ומוציא; רי"ף שם; רא"ש שם ד ה ; טוש"ע יו"ד סד ב), ומספר טעמים נאמרו בדבר:

• שהותר מ"וכל בהמה" (תוספות שם עה א ד"ה מה), ואינו קרוי בהמה בפני עצמה שיאסר חלבה (כן משמע בהגהות אש"רי שם).

• שנאמר: כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ז כג), וכל זמן שלא נולד אינו נקרא שור וכשב ועז, שנאמר: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד (שם כב כז. ראב"ן חולין רעח, בשם רב האי גאון; משמרת הבית ב ה).

• שלמדים מהאמור בהקרבת קרבן אשם: וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן (שם ז ד) שאין צריך לאמרו, שלמדים הקרבתם משלמים, אלא לומר לך מה חלב האמור באשם מוצא מכלל שליל, שאין לומר חלב שליל יקריב, שאין האשם בא נקבה, אף כל חלב האמור בקרבנות מוצא מכלל שליל, ומכאן שאינו בכלל חלב ומותר באכילה (רש"י במשנה עד א ד"ה ומוציא, על פי חולין עה א).

ואפילו הסוברים שבן תשעה חי חלבו אסור (ראה להלן) מודים בבן תשעה מת, שאין החודשים גורמים בלא חיות (מגיד משנה שם).

חֵלֶב בן תשעה חי

דין חלב בן תשעה חי, תלוי במחלוקת האם טעון שחיטה (ראה לעיל):

• לדעה שטעון שחיטה - חלבו אסור (חולין עד ב, ושם צב ב), שאם טעון שחיטה הרי הוא בכלל בהמה (רש"י שם עד ב ד"ה והלך), והוא בכלל שור כשב ועז האמור בחלב (רשב"א שם פט ב).

• ולדעה שאין טעון שחיטה - חלבו מותר (גמ' שם ושם), שאינו בכלל בהמה ואינו בכלל שור וכשב ועז לענין חלב (רשב"א שם).

אף ראשונים נחלקו בפסיקת ההלכה:

• רוב הראשונים פסקו כדעה השניה, לפי שהלכה שאינו טעון שחיטה, וכשהפריס על גבי קרקע שטעון שחיטה מדרבנן (ראה לעיל), הרי חלבו אסור מדרבנן (רי"ף ורמב"ן ורשב"א ור"ן שם עד ב; רא"ש שם ד ה; טור יו"ד סד; שו"ע שם ב, בסתם).

• ויש מהראשונים שפסק שבן תשעה חי, אפילו שלא הפריס על גבי קרקע, ואף על פי שאין צריך שחיטה, חלבו אסור וחייבים עליו כרת, ומוציאים ממנו כל החוטים והקרומות האסורים בשאר הבהמות (רמב"ם מאכלות אסורות ז ג; שו"ע שם, בשם יש אומרים). ובארו בדעתו, ששחיטת האם מועילה להתיר בולד הנמצא בה רק איסור שהוא מצד חסרון בשחיטה, כאבר מן החי ונבלה, אבל איסור חלב אינו ענין לשחיטה, ולכן אינו ניתר על ידי השחיטה, ולכן יש הבדל בין בן תשעה חי לבן תשעה מת, שבחי היתר העובר הוא מפני שהוא כשחוט, ולא עדיף משחיטה ממש שאינה מתירה איסור חלב, אבל במת היתרו הוא מגזרת הכתוב של "וכל בבהמה" (ראה לעיל), ולכן אף חלבו מותר (זרע אברהם ב).

גיד הנשה של בן פקועה

שלש דעות בגיד הנשה:

• יש אומרים שדינו כחלבו - בן שמונה חי או מת, ובן תשעה מת לדברי הכל מותר, ובן תשעה חי תלוי במחלוקת אם טעון שחיטה, ולהלכה שאינו טעון שחיטה וחלבו מותר, הרי גם גידו מותר (רי"ף ורמב"ן ור"ן חולין עד ב; רא"ש שם ד ה; מרדכי חולין תרמז, בשם תשובת רש"י; טור יו"ד סה; שו"ע שם ז, בסתם).

• יש מי שאומר שדינו כחלבו, אלא שהוא סבור שלהלכה חלבו אסור (ראה לעיל), ולפיכך אף גידו אסור (רמב"ם מאכלות אסורות ח א; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

• ויש שאינם תולים דין זה בדין החֵלֶב, ואף על פי שסוברים שחלבו מותר, אוסרים את גידו, לפי שבחלב כתוב בתורה: כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ז כג), וכל זמן שלא נולד אינו קרוי שור או כשב או עז, שנאמר: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד (שם כב כז), אבל בגיד הנשה כתוב סתם: אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ (בראשית לב לג), וגם כשטרם נולד הוא בכלל (ראב"ן חולין רעח, בשם רב האי גאון; תורת הבית הארוך ב ה; מרדכי שם, בשם הראבי"ה), והמנהג כדעה זו (בית יוסף יו"ד סד ב, בשם מהר"י אבן חביב; רמ"א יו"ד סה ז).

דם בן פקועה

דמו של בן פקועה אסור לדברי הכל, בין שהוא בן שמונה ובין שהוא בן תשעה, בין חי ובין מת (משנה חולין עד א; רמב"ם שם ו ה; טוש"ע יו"ד סו א), וטעמים שונים נאמרו בהבדל שבין חֵלֶב לדם:

• יש אומרים לפי שבחלב יש לימוד מיוחד שמותר, במה-מצינו מקרבן אשם (ראה לעיל), אבל בדמו אין לימוד להתיר, והרי דמו כדם האברים של הבהמה שעוברים עליו (ראה ערך דם. רש"י שם ד"ה ומוציא).

• יש אומרים לפי שהחלב בלבד הוא שהותר מ"וְכָל בְּהֵמָה" (ראה לעיל. דברים יד ו), אבל דם כיון שנבלע בכל הגוף חשוב כדם האברים שפירש של הבהמה עצמה (רא"ש שם ד ה)^[12].

• ויש אומרים הטעם שבכתוב שממנו למד היתר בן פקועה נאמר: "אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (שם), ולכן אין ללמוד היתר אלא בדבר שהוא בר אכילה, אבל דם שהוא משקה ואינו בר אכילה אינו בכלל זה (ריטב"א שם; ר"ן שם).

ונחלקו אמוראים לענין חיוב כרת בדם הכנוס בתוך לבו (ראה ערך דם א. רמב"ם שם; רשב"א ור"ן חולין שם ב)^[13]:

• יש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת בבן תשעה חי אם טעון שחיטה, שלדעה שטעון שחיטה וחלבו מותר באכילה אין הולד חשוב בהמה בפני עצמה, ואין דמו קרוי דם הנפש שיתחייב כרת עליו; ולדעה שאינו טעון שחיטה וחלבו אסור באכילה, הרי הוא בכלל בהמה, וחייבים על אכילת דמו כרת (רבי שמעון בן לקיש בגמ' שם, ור"ן שם).

• ויש אומרים שהכל מודים שחייב כרת (רבי יוחנן בגמ' שם, ור"ן שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

בשאר דינים

אותו ואת בנו

השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי, חיובו באותו-ואת בנו (ראה ערכו) תלוי במחלוקת אם טעון שחיטה: לדעה שטעון שחיטה, הרי הוא חייב (רבי מאיר בתוספתא חולין (צוקרמאנדל) ד ה); ולדעה שאינו טעון שחיטה, הרי הוא פטור (חכמים שם; רמב"ם שחיטה יב י; טוש"ע יו"ד טז י)^[14].

ואם הפריס על גבי קרקע, כיון שטעון שחיטה מדרבנן (ראה לעיל) אסור לשחוט אותו ביום אחד עם אמו, ומכל מקום אם שחט אינו לוקה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי מן התורה אינו צריך שחיטה (ט"ז שם ס"ק יד).

היתה האם טרפה והולד בן תשעה חי, כיון שהוא צריך שחיטה מן התורה (ראה לעיל), אסור מן התורה לשחטו משום אותו ואת בנו (כרתי שם ס"ק יד; תבואות שור שם ס"ק מא), ואם שחט - לוקה (יד אברהם שם).

מתנות כהונה

אף חיוב נתינת מתנות כהונה בבן תשעה חי תלוי במחלוקת אם טעון שחיטה: לדעה שטעון שחיטה חייב במתנות (רבי מאיר שם); ולדעה שאינו טעון פטור מהמתנות (חכמים שם).

ולדעה זו, אפילו הפריס על גבי קרקע, שצריך שחיטה מדרבנן, מכל מקום פטור ממתנות אפילו מדרבנן, שלגבי מתנות אין כאן מראית העין, שמי יאמר שלא נתנן לכהן, שהרי יתכן שנתנן והכהן מכרן לו (פרי חדש יו"ד סא ס"ק יא).

היתה האם טרפה והולד בן תשעה חי, כיון שהוא צריך שחיטה מן התורה, חייב במתנות (חולין עה ב).

רביעה וחרישת כלאים

הרובע את בן תשעה חי שנמצא במעי בהמה, וכן החורש בו בכלאים, לוקה לדברי הכל, שלא אמרו שאינו בכלל בהמה אלא לענייני אכילה בלבד, שמותר לאכלו בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו, אבל לשאר דברים בהמה גמורה היא (חולין עד ב, ורש"י ד"ה לא הילכו, וד"ה אלא על, וד"ה למעוטי).

פטר חמור

פטר-חמור (ראה ערכו) שצריכים לפדותו בשה, נחלקו אמוראים אם פודים בשה בן פקועה:

• יש אומרים שפודים בו, שאף על פי שאינו טעון שחיטה, מכל מקום כיון שהוא חי ומהלך נקרא שה לענין זה (רב אשי בחולין עד ב, ובכורות יב א), וכל שכן לדעה שבן תשעה חי טעון שחיטה, שהוא ודאי נקרא שה (סתמא דגמ' שם ושם).

• ויש אומרים שאין פודים בו, שמכיון ששחיטת אמו מטהרתו, הרי הוא כבשר שחוט, ואין פודים בשה שחוט (מר זוטרא שם ושם), ואף לדעה שבן תשעה חי טעון שחיטה, מכל מקום יש ללמוד בגזרה שוה "שה" "שה" שאין פודים בו: נאמר בפטר חמור תִּפְדֶּה בְשֶׂה (שמות יג יג), ונאמר בפסחים שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת (שם יב ג), מה להלן בן פקועה פסול - כדין כל הקדשים (ראה להלן) - אף כאן בן פקועה פסול (רב אשי שם ושם, לדעת מר זוטרא, לפי הרמב"ן והרשב"א חולין שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שפודים (רמב"ם בכורים יב ט; רא"ש חולין ד ה; שו"ע יו"ד שכא ד); ויש פוסקים שאין פודים (הלכות בכורות לרמב"ן ז ב, בשם רבנו חננאל; רא"ש שם א טו, בשמו; טור שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

ארבעה וחמשה

הגונב בן פקועה חי ושחטו, מכיון שנחשב כשחוט, אינו חייב בארבעה וחמשה (ראה ערכו. שו"ת חתם סופר יו"ד יד, על פי בבא קמא קו ב)^[15].

בשר בחלב

אם חׇלָב של בת פקועה בבשר יש בו משום איסור בשר-בחלב, נחלקו אחרונים:

• יש מתירים, שהרי חלב שחוטה מותר (ראה ערך בשר בחלב), ובן פקועה הרי הוא כשחוט (שער המלך איסורי מזבח ג יא).

• ויש אוסרים, שחלב שחוטה אינו מותר אלא משום שנאמר: בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שמות כג יט) ושחוטה אינה ראויה להיות אם (חולין קיג ב, ורש"י ד"ה ולא בחלב), אבל בת פקועה ראויה להיות אם (נודע ביהודה תנינא יו"ד לו).

בקדשים

קרבן

בן פקועה פסול לקרבן, ושני טעמים לדבר:

• כיון שלא נולד בדרך לידה, הרי הוא כיוצא-דופן (ראה ערכו) שפסול לקרבן (רש"י חולין עד ב ד"ה דגמר).

• ויש שכתבו הטעם לפי שהוא כשחוט (תוספות שם ד"ה דגמר).

בן פקועה במעי חטאת

השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבעה חדשים - שבבהמה דקה בן ארבעה הוא כדין שמונה בגסה - חי, לסוברים שהקדושה חלה על ולדות קדשים במעי אמם (ראה ערך ולדות קדשים) - בשר העובר הוא כבשר החטאת, ונאכל בקדושה ככל תורת בשר חטאת (ברייתא תמורה יא א; רמב"ם תמורה ד ג).

מצא בה בן חמשה חדשים - שהוא כמו בגסה בן תשעה - חי, הרי זה תלוי במחלוקת בבן תשעה חי אם טעון שחיטה: הסובר שטעון שחיטה ואינו ניתר בשחיטת אמו, אף איסור מוקדשים שהיה עליו אינו ניתר בשחיטתה; אך לסוברים שניתר בשחיטת אמו - בשרו כבשר חטאת (כן משמע בתוספות שם ד"ה ומצא).

הקטרת חלבו

היתה הבהמה של קדשים מעוברת, אף על פי שכלו חדשיו של העובר ואפילו נמצא חי, אינו מקטיר חלבו עם חלב אמו, ושני טעמים לדבר:

• העובר נחשב כאחד מאבריה, ואין חלבו חלב לענין קרבן (רמב"ם מעשה הקרבנות א יט).

• נאמר בקרבן אשם: וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן (ויקרא ז ד), ואשם אינו בא אלא מהזכר (ראה ערך אשם), וודאי שחלב בן פקועה אינו יכול להיות מוקטר יחד עם חלב אמו בתורת אשם, ולכן אף בתורת חטאת אינו מוקרב (חולין עה א, ורש"י ד"ה מה חלב).

הערות שוליים