מיקרופדיה תלמודית:בני העיר

הגדרה^[1] - תושבי העיר, לחובותיהם וזכויותיהם

מי בכלל בני העיר

גדרם

כל הדר בעיר שנים עשר חודש הוא כאנשי העיר (משנה בבא בתרא ז ב; רמב"ם שם ה; טוש"ע שם) לשאת עמהם בעול (רש"י שם ד"ה ויהא) בכל הדברים הצריכים לתיקון החומה והדלתות ושומרי העיר (ראה להלן. רמב"ם וטוש"ע שם, ע"פ גמ' שם ח א).

ויש מי שכתב שבזמן הזה שנודדים ממקום למקום - המנהג שאם שהה בעיר שלשים יום כבר הוא חייב בכל צרכי העיר (ברטנורא בבא בתרא א ה).

ואם קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד (משנה שם; רמב"ם וטוש"ע שם), ודוקא כשקנה, אבל נפל לו בירושה, או שנתנו לו במתנה, כיון שלא טרח בדבר לקנותו אין כאן גילוי דעת שרוצה לדור בעיר זו (ריב"ש קלב; רמ"א שם, וסמ"ע סק"ח)^[2].

שכר בית דירה, נחלקו ראשונים: יש אומרים שאם שכר לשנים עשר חודש, הרי הוא כאנשי העיר מיד (ריב"ש תעה), והוא הדין כשקנה שלא על מנת להשתקע, אלא על מנת לגור שם (רמ"א שם, בשם יש אומרים, על פי הגמ' שם); ויש אומרים שדוקא כשקנה, שרוצה להשתקע, אבל לא כששכר לזמן (מרדכי בבא בתרא תעז; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

וכל זה שלא גילה דעתו בפירוש, אלא דר בעיר בסתם, אבל אם ידענו שרוצה להשתקע בעיר - מיד הוא כבני העיר (ריב"ש תעה; רמ"א שם).

נשא אשה בעיר, אין זו הוכחה שרוצה לדור שם (שו"ת הר"ן יא; סמ"ע וש"ך שם).

מי בכלל אנשי העיר לענין צדקה

זמנים אחרים ניתנו להיחשב כבני העיר בנוגע לחיוב נתינה לצדקות העיר (ראה להלן):

כשישב שלשים יום בעיר כופים אותו ליתן לקופה של צדקה (תוספתא פאה (ליברמן) ד ט; בבא בתרא ח א, לגירסת הרי"ף שם; ירושלמי שם א ד; רמב"ם מתנות עניים ט יב; טוש"ע יו"ד רנו ה), שהיא מוכרחת יותר מן התמחוי, שאין לך מקום שאין בו קופה, ויש מקומות שאין בהם תמחוי (מהרי"ק יז).

ישב שם שלשה חדשים כופים אותו ליתן לתמחוי (גמ' שם, לגירסת הרי"ף; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ישב שם ששה חדשים כופים אותו ליתן צדקה לכסות שמכסים בה עניי העיר (תוספתא שם; גמ' שם; ירושלמי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ישב שם תשעה חדשים כופים אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברים בה העניים (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם)

ישב שם שנים עשר חודש כופים אותו ליתן למעות חטים לעניים לצורך פסח (ירושלמי שם; רמ"א או"ח תכט א).

ויש אומרים שבזמן הזה מרוב הגלות משערים לכל הדברים בשלושים יום (סמ"ק רמז; מגן אברהם תכט סק"ב).

ודוקא במי שבא לגור ואומר שאינו רוצה להשתקע, אבל אם בא לעיר כדי להשתקע כופים אותו לכל הצדקות מיד (מהרי"ק יז; שו"ע חו"מ קסג ב).

וכן בני עיר חדשה, כיון שבאו להשתקע, כופים זה את זה מיד (מהרי"ק שם; רמ"א שם).

חיוביהם בצרכי העיר

ביצור העיר

בני העיר כופים זה את זה לשכור שומרים לעיר, וכל כיוצא בדברים אלה (רמב"ם שכנים ו ה, על פי בבא בתרא ח א; טוש"ע חו"מ קסג ב).

ואם כופים לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שכופים לכך רק בעיר הסמוכה לספר (רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם ז ב, וברייתא שם).

• ויש אומרים שכופים לכך אף בעיר שאינה סמוכה לספר, שלעיתים גם בעיר כזאת בא גייס (תנא קמא במשנה שם, וגמ' שם לדעה זו) לשדוד ממונם (חידושי הר"ן שם), וכן הלכה (רמב"ם שם א; טוש"ע שם א)^[3].

כיצד גובים לביצור העיר

כשגובים מאנשי העיר לבנין החומה, אין גובים לפי נפשות (בבא בתרא ז ב), שאין החומה באה להגן מפני סכנת נפשות, אלא מליסטים וגייסות הבאים לגזול (תוספות שם ד"ה לפי). ונחלקו ראשונים כיצד גובים:

• יש אומרים שמחלוקת בגמרא היא (כן משמע ברי"ף שם, ורמב"ם שכנים ו ד): יש אומרים לפי שבח ממון (רבי יוחנן ללשון ראשונה שם); ויש אומרים לפי קירוב בתים, שהבית הקרוב לחומה נותן יותר מהבית הרחוק מהחומה (רבי יוחנן ללשון שניה שם), שהבית הקרוב לחומה צריך לחומת העיר יותר מן הרחוק (רש"י שם ד"ה קירוב בתים), שהליסטים הבאים לעיר פרוצה פושטים ידיהם תחילה בבתים החיצונים, ולכן הם צריכים שמירה יותר מהפנימיים (סמ"ע קסג ס"ק יב)^[4]. ולדעה זו ההלכה כדעה השניה (רי"ף שם; רמב"ם שכנים ו ד; שו"ע שם ג, בסתם).

• ויש אומרים שאין כאן מחלוקת, אלא שהאומרים לפי קירוב בתים באו להוסיף, שאחר שחלקו לפי הממון גובים גם כן לפי קירוב הבתים, ונותנים עניים קרובים יותר מעניים רחוקים, וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים; אבל עשירים רחוקים נותנים יותר מעניים קרובים, ואם יש בית קרוב לחומה, ואין בו ממון, ואחד רחוק ויש בו ממון, אין גובים מהקרוב כלום, כיון שאין לו על מה לחוש (נימוקי יוסף שם, בשם הר"י מיגאש; תוספות שם, בשם רבנו תם; רא"ש שם א כב), ולדעה זו כן הלכה (טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

ודוקא כשיש שלום בארץ ויש אימת מלכות, אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה בזה, וכשאחד מהם גובר נכנס בכל העיר לשלול שלל, אין גובים לפי קירוב בתים כלל אלא לפי ממון, ואם באים על עסקי נפשות גובים החצי לפי נפשות, והחצי לפי ממון (רא"ש שם; טוש"ע שם, וסמ"ע ס"ק טז); וכשגובים לפי ממון, דוקא ממון המיטלטל, אבל לא מקרקעות (רא"ש שם; טוש"ע שם) כשאינו מרויח מהם, אבל אם יש לו כמה בתים, ודר באחד מהם ומשכיר האחרים, או שיש לו שדות וכרמים ועוסק בהם בפרקמטיא, צריך ליתן מהם, אבל לא כל כך כמו משאר ממון (רמ"א שם), ואם יש לחוש לגזלת חצרות וקרקעות ושרפת בתים ונתיצתם - גובים אף לפי כולם (טוש"ע שם).

צרכי הדת

וכופים בני העיר זה את זה:

• לבנות להם בית הכנסת, ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) יא כג; רי"ף בבא בתרא שם; רא"ש שם א כד; רמב"ם שם א; טוש"ע שם א), כדי שיקרא בהם כל מי שירצה לקרות מן הצבור (רמב"ם שם; שו"ע שם). ואצלנו, שהספרים מצויים בינינו, אין כופים לקניית ספרים כי אם בספר תורה בלבד (סמ"ע שם סק"א), אלא שבמקום ביטול תורה יכולים בית דין לכוף לבני העיר להשאיל ספרים ללימוד, ובלבד שישלמו אם יתקלקלו (שו"ת הרא"ש צג סי' ג; רמ"א חו"מ רצב כ; סמ"ע קסג סק"א).

• להכניס אורחים, ולחלק להם צדקה, וליתן לתוך קופה של צדקה (מרדכי בבא בתרא תעח, בשם רבינו מאיר; רמ"א שם).

• לשכור איש להשלים מנין אם אין מנין בעיר בימים נוראים, ושאין חסרים אלא אחד או שנים, אלא אם כן מנהג קבוע ומפורסם באותו המקום לכוף לשכור אפילו בחסרון שלשה או ארבעה (מרדכי שם; מהרי"ק קיג; שו"ע או"ח נה כב). ואם יש בעיר עשרה אנשים, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים, כופים אותו להישאר או שישכור אחר במקומו, ואם הם אחד עשר אנשים ושנים רוצים לצאת, ישכרו בין שניהם אחד במקומם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתקעו; מרדכי שם; שו"ע שם כא)^[5].

כיצד גובים לצרכי הדת

לשכר מלמד בשביל בני עניים גובים לפי ממון (תשובת רב האי ברבנו ירוחם מישרים כט ג; רמ"א חו"מ קסג ג).

לשכר חזן נחלקו הדעות: יש אומרים שגובים לפי ממון (תשובת רב האי שם; רמ"א שם); ויש אומרים שגובים חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות, וכן המנהג (מהר"ם פדואה מב; רמ"א או"ח נג כג)^[6].

לשכירת בית לשמש לבית כנסת גובים לפי נפשות (מהר"ם פדואה שם), אך לבנית בית הכנסת גובים לפי ממון (מהר"ם פדואה שם; רמ"א חו"מ קסג ג), כי השכירות פורעים מידי שנה בשנה, והעני בזמן שנמצא נהנה כמו העשיר, אבל הבנין הוא על זמן מרובה, והעני יכול לעזוב עיר זו בנקל וללכת לעיר אחרת שלא יצטרך לבנין, אבל העשיר ממונו ועסקיו מעכבים אותו, ועוד שלעניים יספיק להם אהל עראי להיות מקום תפלה, אך העשירים יפארו בית הכנסת בממון (מהר"ם פדואה שם).

כשקונים אתרוג של קהל, במקום שאין אתרוגים מצויים, גובים לפי ממון (רמ"א או"ח תרנח ט).

כשגובים לשכור אנשים להשלים מנין - יש מהראשונים שכתב בתשובה אחת שגובים לפי ממון, כי מה שאינם הולכים חוץ לעירם למנין בעיר אחרת הוא לפי שיש להם טורח להניח בתיהם ריקן וממוניהם וחובותיהם (תשובת מהר"ם מרוטנבורג במרדכי בבא בתרא תעט; הגהות מימוניות תפילה יא א, בשם תשובה אחת של מהר"ם מרוטנבורג); ובתשובה אחרת כתב שגובים חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות (הגהות מימוניות שם, בשם תשובה שניה של מהר"ם מרוטנבורג), שרק העשירים אינם יכולים להניח ביתם ורכושם, אבל העניים יכולים ללכת לעיר הסמוכה (מגן אברהם נה ס"ק טז, על פי מהר"ם פדואה שם).

כשיש מנין ושנים מהם יוצאים, שצריכים לשכור אחרים להשלים תחתיהם (עי' לעיל), נותנים שניהם בשוה, אפילו אחד עני ואחד עשיר, שהרי כל אחד מהם חייב להשלים המנין (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתריו; מרדכי שם, והגהות מימוניות שם, בשמו; מגן אברהם שם)^[7].

כשמקצתם אינם צריכים לכך

בני העיר כופים זה את זה לצרכי העיר אפילו שמקצתם אינם צריכים לכך, כגון זקנות שאינן צריכות למקוה, או כאלה שאינם צריכים לבית חתנות וכיוצא, וכולם יתנו חלקם (מהר"י מינץ ז; דרכי משה חו"מ קסג ב, בשמו; רמ"א שם ג). ודוקא כשהצורך הוא דבר כללי שכל קהילות ישראל צריכות לכך, כגון מקוה וחתנות וכיוצא, אבל צורך פרטי של עיר אחת, אותם שאינם צריכים לכך אינם מחוייבים להשתתף (סמ"ע שם ס"ק לב, על פי שו"ת הרא"ש ו יט).

מי שיש לו חצר בעיר אחרת

מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדים אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות, ולתקן את המקוואות ואמת המים, אבל בשאר כל הדברים אין משעבדים אותו, ואם היה שרוי עמהם באותה העיר - משעבדים אותו על הכל (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) יא יז; רמב"ם שכנים ו ג; טוש"ע שם ב).

הלנת המת

מת בעיר שאין לו קרובים, כל בני העיר מחויבים בעשה של קבורת המת (ראה ערך הלנת המת), ומוזהרים על הלאו שלא להלין את המת (ראה שם. אור זרוע ח"ב תכא; דברי חיים א יו"ד סד).

כחם בתקנות העיר

שינוי במידות ושכר

רשאים בני העיר להתנות על המידות (בבא בתרא ח ב) להגדיל סאת העיר או להקטינה (רש"י שם ד"ה להתנות).

וכן רשאים בני העיר להתנות על השערים (גמ' שם), לקוץ להם שער לכל דבר שירצו (רמב"ם מכירה יד ט; טוש"ע חו"מ רלא כז), ואפילו על בשר ולחם (רמב"ם שם), ועל שכר פועלים (גמ' שם).

להעניש העובר על תקנתם

ורשאים לתת קנס על מי שיעבור על דבריהם (גמ' שם, ורש"י ד"ה להסיע), ולהתנות ביניהם שכל מי שעובר יענשו אותו (רמב"ם שם; טוש"ע שם) בקנס ממון, או שלא ישב בעירם, משום שהפקר בית דין הפקר (ראה ערכו. ריטב"א שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שדוקא אם כבר התנו ביניהם תקנה ידועה מרצון כולם, ואחר כך עבר אחד מהם על התקנה, יכולים לקנסו ולהענישו, אבל אם לא התנו בתחילה, אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו, כשיש ריוח לאחד והפסד לשני (מרדכי בבא קמא קעט ובבא בתרא תפ, בשם רבנו תם; תשובות מימוניות שופטים י; מהרי"ק א וקפ), ואפילו שבעה טובי-העיר (ראה ערכם) אינם יכולים לשנות דבר נגד הנהוג מקודם כשיש הפסד לאדם יחיד, אם לא נעשה מדעת כולם (כן משמע בתשובות מימוניות שם; מהרי"ק שם; רמ"א חו"מ ב א, בשם יש חולקין)^[8].

• ויש אומרים שכל תקנה שרוב הצבור הסכימו בה, אם הוא רוב חשוב במנין ובחכמה, אף על פי שהמיעוט עומדים וצווחים, הרי הם חייבים במה שהסכימו הרוב (ריטב"א עבודה זרה לו א, בשם מורי הרב; מהר"ח אור זרוע רכב), ועל כל עסק של רבים אמרה תורה: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג ב), ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים, שאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל שום דבר (שו"ת הרא"ש ו ה). ושבעה טובי העיר שנבחרו מאת בני העיר כח בידם לתקן, אפילו במקום הפסד לאחד (מרדכי שם תפג, בשם הראבי"ה), וכן המנהג (רמ"א שם)^[9].

להחרים

כשם שרשאים בני העיר להעניש העובר על תקנתם, כך רשאים הם להחרים אחד מבני העיר (משפט החרם לרמב"ן (נדפס בחידושי הרמב"ן לאחר סוטה) ד"ה ויש צד חמור; ריב"ש רמט), והחרם חל על כל מי שחייב לילך בתקנתם (משפט החרם שם).

בעלי אומניות

בעלי אומניות נקראים בני העיר בענייני המלאכה שביניהם (רמב"ן בבא בתרא ט א; רא"ש שם א לג; נימוקי יוסף שם), ולכן רשאים אנשי אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חברו וכיוצא בזה, ומי שיעבור על התנאי יענישו אותו כך וכך (רמב"ם מכירה יד י, על פי תוספתא בבא מציעא (ליברמן) יא כה וגמ' שם; טוש"ע חו"מ רלא כח), ודוקא שהתנו כולם, אבל לא שנים ושלשה מהם (רמב"ן שם; נימוקי יוסף שם; רמ"א שם).

כשיש חכם הממונה על הצבור

כשיש חכם חשוב הממונה על הצבור, רשאים לעולם לתקן, בין בני העיר ובין בעלי אומניות, תקנה שאין בה הפסד לאחרים (רמב"ן שם; נימוקי יוסף שם; רמ"א שם).

ואם רשאים לתקן תקנה שיש בה הפסד לאחרים, ולענוש בה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שבני העיר רשאים לתקן כן, אבל בני אומניות אינם יכולים לתקן תקנה כזו במקום שיש חכם חשוב הממונה על הצבור (ריב"ש שצט, בדעת הרמב"ם שם; מהר"ם אלשקר מט, בדעת הרמב"ם שם, והרמב"ן שם; סמ"ע שם ס"ק מה, בשמו).

• ויש אומרים שתנאי זה של אדם חשוב נאמר לא בבעלי אומניות בלבד, אלא אף בבני העיר, שאינם יכולים אפילו כולם יחד לתקן מבלי הסכמת חכם שבעיר אם ישנו (רא"ש שם; טור שם; רמ"א שם; ש"ך שם סק"ד)^[10].

צדקה

רשאים בני העיר לשנות בצדקות של העיר, ולעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותם לכל מה שירצו (בבא בתרא ח ב; רמב"ם מתנות עניים ט ז; טוש"ע יו"ד רנו ד) מצרכי הצבור, אף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין לשנות מצדקה של עניים אלא לצורך עניים, כגון שמשנה מקופה לתמחוי לצורך כסות ובית לינה וקבורה, אבל לא לצרכי צבור אחרים, שהם גוזלים בכך את העניים (רמ"ה שם; רמב"ן שם ורא"ש א כט, בשם הר"י מיגאש).

• ויש אומרים שיכולים לשנות בצדקה קבועה אפילו לדבר הרשות, לפי שהנותן על דעת בני העיר הוא נותן, שאם יחסר להם ישלימו בפעם אחרת, ולא יהיה מזה נזק לעניים, ולפיכך מותר לתת מקופה של צדקה אפילו לשומרי העיר (תוספות שם ד"ה ולשנות, בשם רבנו תם; רמב"ן שם; רא"ש שם; ש"ך יו"ד רנו סק"ז).

בעדות ודיינות

כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה, אינו יכול לדון עליו, וכן כל דבר שיש לעד בו צד הנאה אינו יכול להעיד עליו, ולפיכך:

הנאה מספר תורה

בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם, אין דנים בדין זה בדייני אותה העיר, ואין מביאים ראיה לדין זה מאנשי אותה העיר (בבא בתרא מג א; רמב"ם עדות טו ב; טוש"ע חו"מ ז יב ולז יט). ואפילו אם יסתלקו הדיינים או העדים מזכותם בספר תורה זה, אין זה מועיל, שכיון שהספר תורה עומד לשמיעה ולצאת בשמיעה זו, הרי הם נהנים ממנו והם נוגעים בדבר, אלא אם כן ילכו לעיר אחרת (גמ' שם, ורשב"ם ד"ה דלשמיעה).

אם יש להם ספר תורה אחר, מותרים לדון ולהעיד (שו"ת הרא"ש ג יג; טוש"ע חו"מ שם ושם), ואפילו אם יקראו בבית הכנסת באותו ספר תורה, אין זו הנאה, כיון שאפשר שיקראו בספר תורה אחר, ובלבד שיסתלקו מהספר תורה שדנים עליו (שו"ת הרא"ש שם); ומהאחרונים יש שכתבו שאם באותו בית הכנסת יש עוד ספר תורה, אפילו סילוק אין צריך, אבל אם בבית הכנסת אחר שבעיר יש עוד ספר תורה, צריכים סילוק שלא יקראו בספר תורה שדנים עליו (סמ"ע ז ס"ק כח, ושם לז ס"ק נג; נתיבות המשפט לז, חידושים ס"ק טו).

הנאה מבית הכנסת ושאר ספרים

וכן כשדנים על בית הכנסת - אין בני העיר יכולים לדון (רבנו ירוחם מישרים א ב; רמ"א חו"מ לז יט), וכן על שאר ספרים וכדומה להם (רמ"א שם), כגון כלי קודש, או תפוחי זהב שהם נוי לספר תורה, וכיוצא בזה (ש"ך שם ס"ק לג). ואף לסוברים שבספר תורה אין צריך לסילוק כשיש עוד ספר תורה באותו בית הכנסת, כשדנים על בית הכנסת שכולם נכנסים בתוכו להתפלל, אף על פי שיש להם בית הכנסת אחר בעיר, צריך סילוק, שיסתלקו מלילך לבית הכנסת זה שדנים עליו (סמ"ע שם ושם, על פי רבנו ירוחם שם).

הנאה ממרחץ או רחוב

בני העיר שבא אחד לערער על מרחצם, או על רחוב של העיר, אין אחד מבני העיר מעיד בדבר, ולא דן, ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שהדברים אמורים רק עד שיסלק עצמו בקנין גמור, ואחר כך יעיד או ידון (רמב"ם עדות טו א; שו"ע חו"מ לז יח), שבספר תורה בלבד הוא שאמרו שאין סילוק מועיל, שהרי אי אפשר להם שלא ישמעו קריאת התורה, אבל בכל שאר הדברים של ממונות יכולים להסתלק (שו"ת הרא"ש נח א,ג,ה).

• ויש אומרים שאי אפשר להסתלק משום דבר שהוא מצרכי בני העיר (טור שם; רמ"א שם), אלא אם כן יש להם דבר אחר כיוצא בזה (רמ"א שם).

סילוק בעדים

נחלקו ראשונים אם הסילוק מועיל רק לדיינים או אף לעדים:

• יש סוברים שאינו מועיל אלא בדיינים ולא בעדים, שבעדים צריכים שיהיו תחילתם וסופם בכשרות, והרי כאן תחילתם בפסול (תוספות נידה נ א ד"ה ורבי; רמ"ה בבא בתרא מג א; שו"ת הרא"ש נח ב, בשמו, ובשם הר"י מפריש).

• ויש סוברים שאין בפסול נגיעה בדבר מחמת ממון משום תחילתו בפסלות כשנסתלקה הנגיעה (תוספות בבא בתרא שם ד"ה וליסלקו, בשם ר"י רמב"ן שם; רמב"ם שם; שו"ת הרא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

האומר תנו מנה לעניי עירי

האומר תנו מנה לעניי עירי, אין דנים בדייני אותה העיר, ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר, אם היו העניים סמוכים עליהם ופוסקים עליהם צדקה (בבא בתרא מג א; רמב"ם שם ג; טוש"ע חו"מ לז כ).

היה דבר קצוב לבני העיר כמה יתן כל אחד מהם לעניי העיר, ואמרו הדיינים או העדים אנו ניתן הדבר הקצוב עלינו ונעיד או נדון, נחלקו בדבר:

• יש אומרים שכשרים לדון ולהעיד להם, ואינם פסולים אלא כשאין דבר קצוב ונותנים לפי הצורך ולפי מחסורם של העניים (לשון ראשונה בגמ' שם, ורשב"ם ד"ה ומשני).

• ויש אומרים שאף בדבר קצוב ורוצים ליתן המגיע להם, אין שומעים להם, לפי שהנאה היא להם שיתעשרו עניים אלו, הואיל והם סמוכים עליהם (לשון שניה בגמ' שם, ורמב"ם שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

מסים

כל עסקי מסים אין דנים בדייני אותה העיר, לפי שיש להם חלק בהם (שו"ת הרא"ש ו טו, ושם נח ג; טוש"ע חו"מ ז יב), אלא יסתלקו הם וקרוביהם שלא יהנו מן הדבר שבאים לדון עליו (טור שם) על ידי שיתנו ממון לקהל בלי ערמה, כפי חלק המגיע להם באותו ממון (שו"ת הרא"ש נח ג).

ודוקא אם הוא מס קצוב שאינו נוהג אלא באותה השנה, אבל כשדנים על אדם אם הוא בכלל מפורעי המס, אין הסילוק מועיל, שדבר שאין לו קצבה הוא, שמי יודע כמה שנים יחיה אותו פורע המס (בית יוסף שם, על פי שו"ת הרא"ש ו טו; רמ"א שם).

בזמן הזה

בזמן הזה נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנותיהם והסכמותיהם ועל הקדשות ועל כל ענייניהם, וכשרים אפילו לקרובים, כיון שקיבלום עליהם (שו"ת הרא"ש ה ד; שו"ת הרשב"א א תרפ ותתיא; ריב"ש קצה; שו"ע חו"מ לז כ). וכן אם יש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו על ענייני המסים, דיניהם דין (טוש"ע שם ז יב)^[11].

יושבי העיר

הדר בעיר שלשים יום, אף על פי שאינו נקרא מבני העיר לחיובו בצרכי העיר (ראה לעיל) הרי הוא נקרא מיושבי העיר, ולפיכך:

המודר הנאה מיושבי העיר אסור ליהנות ממנו.

הוא בכלל יושבי עיר-הנדחת, שנאמר בה: יֹשְׁבֵי הָעִיר (דברים יג טז. בבא בתרא ח א, וסנהדרין קיב א).

אכן המודר הנאה מאנשי העיר, כל ששהה שם פחות משנים עשר חודש מותר ליהנות ממנו (שם ושם).

הערות שוליים