מיקרופדיה תלמודית:בעור מעשרות

הגדרה^[1] - מצות הוצאת המעשרות שנשארו בסוף שלש שנים על ידי נתינתם לבעליהם, או על ידי איבודם מן העולם.

מצותו

חייב אדם לבער מרשותו אחת לשלש שנים (ראה להלן: זמנו) כל התרומות והמעשרות, שנאמר: מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ וגו' (דברים יד כח – כט ורש"י)^[2].

מצות הביעור נוהגת גם שלא בפני הבית (רמב"ם מעשר שני יא ד).

החייבים בביעור

המעשרות שחייבים לבערם הם אלו שנאמרו בפרשת וידוי מעשר: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה (דברים כו יג), ואמרו: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ, זה מעשר שני ונטע רבעי; מִן הַבַּיִת, זו חלה; נְתַתִּיו לַלֵּוִי, זה מעשר לוי, היינו מעשר ראשון; וְגַם נְתַתִּיו, זו תרומה ותרומת מעשר^[3]; וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה (ספרי שם; מעשר שני ה י). וכן אמרו: הַקֹּדֶשׁ, הקדש העליון במשמע, והם בכורים הכתובים למעלה באותה פרשה (ירושלמי בכורים ב ב, ופני משה שם. וראה להלן: מהותו שר' שמעון פוטר מן הביעור).

מהותו

אופני הביעור אינם שוים בכל המעשרות: בתרומה ותרומת מעשר שנשארו בידו כשהגיע זמן הביעור, חייב להוציאם מרשותו וליתנם לכהן, מעשר ראשון נותנו ללוי, ומעשר עני נותנו לעניים (מעשר שני ה ו; רמב"ם מעשר שני יא ח).

בתרומה

תרומה שבאה ליד כהן לפני זמן הביעור, מותר הכהן לאכלה אפילו לאחר זמן הביעור, שאין התרומה נאסרת עליו עם הביעור (תוספות יבמות עג א ד"ה וחייבים; ר"ש מעשר שני ה ו).

במעשר

נשארו בידו פירות מעשר שני של ודאי (על דמאי ראה להלן: הפטורים מן הביעור), או נטע רבעי, או מעות פדיונם (ראה ערך פדיון מעשר שני), הרי זה חייב לבערם מן העולם, ומשליכם לים או שורפם (מעשר שני שם, ורמב"ם מעשר שני יא ח)^[4].

• יש סוברים שכשם שתרומה שבאה לידי כהן לפני זמן הביעור אין צריך הכהן לבערה (ראה לעיל), אף מעשר שני אין צריך לבער מן העולם אלא כשלא הביאו לירושלים לפני זמן הביעור, שכיון שאי אפשר לאכלו חוץ לירושלים (ראה ערך אכילת מעשר שני: מקום אכילתו, בגדר האיסור) חייב לבערו; אבל אם הביאו לירושלים לפני זמן הביעור, אין צריך לבערו, ויכול לאכלו אפילו אחר זמן הביעור כל זמן שירצה (רש"י סנהדרין יא ב ד"ה דזמן; תוספות קדושין כז א ד"ה מעשה).

• ויש סוברים שמעשר שני צריך לבער אפילו שהוא בירושלים (מלאכת שלמה מעשר שני ה ו, בשם הר"ש סירליאו. וראה מנחת חינוך תרז)^[5].

בבכורים

הבכורים (ראה ערכו), נחלקו תנאים: חכמים סוברים שמתבערים מן העולם (מעשר שני ה ו, בכורים ב ב), ואפילו שנשארו ביד הכהן (ר"ש מעשר שני שם); ור' שמעון פוטר, ודי בנתינתם לכהן כתרומה (משנה בכורים שם). הלכה כחכמים (רמב"ם מעשר שני יא ח).

בזמן הזה

מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיע זמן הביעור - בית שמאי אומרים צריך לחללם על הכסף, ויבער את הכסף (מעשר שני ה ז); ובית הלל אומרים צריך שיבער הפירות עצמם דוקא (פירוש המשניות לרמב"ם שם), ואינו יכול לחללם (הגר"א לירושלמי שם. והרמב"ם השמיט). ויש מהראשונים שנראה מדבריו שגם לבית הלל יכול לחלל אם ירצה, אלא שאינו זקוק לכך (ראה כפתור ופרח פ ב מהדורת לונץ עמ' תקסא).

קריאת שם

מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו והגיע זמן הביעור, צריך לקרות להם שם (מעשר שני ה ט), היינו שיזכה אותם לבעלים, ויקרא שם הבעלים עליהם (ר"ש שם; תוספות קדושין כז א ד"ה מעשה^[6]). ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, והגיעה שעת הביעור, אמר להם רבן גמליאל לזקנים: מעשר ראשון שאני עתיד למוד נתון לו ליהושע, שלוי היה, ומקומו מושכר לו (ראה ערך אגב: סוגי ההקנאות באגב), ומעשר עני שאני עתיד למוד, נתון לו לעקיבא בן יוסף, כדי שיזכה בו לעניים, שגבאי צדקה היה, ומקומו מושכר לו; אמר ר' יהושע: תרומת-מעשר (ראה ערכו) שאני עתיד למוד, נתון לאלעזר בן עזריה, שכהן היה, ומקומו מושכר לו, ונתקבלו שכר זה מזה (משנה מעשר שני שם, ופירוש המשניות לרמב"ם)^[7].

אין אצלו כהן או לוי שיזכה להם, יזכה להם על ידי אחר (רמב"ם מעשר שני יא יא), ואם אינו יכול לזכות גם על ידי אחר, והפירות הם טבל, ואי אפשר לו לקיים מצות ביעור, יקיים על כל פנים מצות הפרשת מעשרות על ידי שיקרא שם המעשרות עליהם ויקבע להם מקום בצפונו או בדרומו של הכרי (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

סיום מקום

• יש סוברים שכשמזכה לבעלים אינו צריך לסיים את מקום המתנות בצפונו או בדרומו, שלענין איסור טבל בלבד הוא שאמרו שצריך לקבוע מקום (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), אבל לענין ביעור דיו בקריאת שם בלבד (תוספות קדושין כז א ד"ה מעש, לפי משנה למלך מעשר שני יא עא).

• ויש סוברים שגם לביעור צריך לסיים את המקום, אלא שהדבר תלוי במחלוקת אם יש ברירה (ראה ערכו) או אין ברירה - שאם יש ברירה אנו אומרים אחר כך הוברר הדבר למפרע שזהו מה שהפריש, ואין צריך עכשיו לסיים; ואם אין ברירה צריך לסיים (ריטב"א קדושין כו ב ד"ה וקשיא, וראה משנה למלך שם).

היו לו פירות מעשר שני והם רחוקים ממנו, יכול לחללם על מעות (ראה ערך פדיון מעשר שני), ולבער את המעות (מנחת חינוך תצוה תרז. וראה לעיל מהרמב"ם שגם מעות פדיונם מבער).

זמנו

ערב יום טוב האחרון^[8] - ויש גורסים הראשון^[9] - של פסח, בשנה הרביעית לשמיטה ובשנה השביעית, הוא זמן הביעור (ספרי דברים יד כח, כו יב; מעשר שני ה ו), שנאמר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ (דברים כו יב), אימתי הוא מכלה לעשר את כל הפירות, בפסח של רביעית (ירושלמי מעשר שני ה ג), שלא יחול פסח של שנה רביעית ושביעית אלא אחר שנגמר כל מה שצמח בשנה השלישית והששית ממה שהוא חייב לעשר (פירוש המשניות לרמב"ם מעשר שני ה ו).

בשנה הרביעית הוא הביעור מפני מעשר עני שבשנה שלישית, ובשביעית מפני מעשר עני שבששית (ספרי שם)

ירק שיצא מראש השנה של שנה רביעית עד הפסח, אינו צריך ביעור (ירושלמי מעשר שני ה ג).

עבר זמן הביעור

יש מהאחרונים שנסתפקו אם יכול לבער גם אחר שעבר זמן הביעור^[10], או שכיון שעבר הזמן ביטל המצוה, ושוב אינו חייב לבער אחר כך (מנחת חינוך מצוה תרז); ויש שכתב שחייב לבערם כל זמן שנזכר בהם (חזון איש דמאי ב ז ד"ה ונראה).

אף על פי שחייב לבער בערב יום טוב הראשון של פסח, מותר לו לשייר כדי אכילתו ביום טוב עד שעת הוידוי, שהוא במנחה ביום טוב אחרון של פסח, ולפיכך אינו מתודה עד יום טוב האחרון כדי שיהא לו מה לאכול ברגל, ואינו מתודה עד המנחה, לפי שעדיין הוא מצווה לאכול עד המנחה (ירושלמי מעשר שני ה ג, לפירוש הרע"ב מעשר שני ה י).

הפטורים מביעור

דמאי

פירות מעשר שני של דמאי (ראה ערכו) אינם חייבים בביעור (דמאי א ב, וראה שם בפירוש המשניות לרמב"ם והר"ש; רמב"ם מעשר שני יא ח)^[11].

תבשיל

תבשיל של מעשר שני, נחלקו בו תנאים: בית שמאי אומרים צריך לבער; ובית הלל אומרים הרי הוא כמבוער (מעשר שני ה ו). הלכה כבית הלל (רמב"ם מעשר שני יא ט).

בטעם הדבר נחלקו ראשונים: יש אומרים לפי שהתבשיל אם ישאר וישהה יפסד ויתקלקל (פירוש המשניות לרמב"ם מעשר שני ה ו); ויש אומרים לפי שאין ממשו ניכר (ר"ש ורע"ב שם).

ויש הבדל בדין בין הטעמים, שלטעם הראשון אפילו היה התבשיל כולו ממעשר שני אין צריך לבער; ולטעם השני אין הדברים אמורים אלא בתערובת של מעשר שני בתבשיל, אבל אם היה כולו ממעשר שני חייב לבער (משנה ראשונה שם, וראה שם בתוספות אנשי שם בשם שושנים לדוד). ויש שכתב שאפילו בתבשיל שכולו מפירות מעשר שני אין נקרא בעין, והוא כמבוער (פירוש הר"א פולדא לירושלמי שם ג).

יין ותבלין

היין והתבלין כמבוערים (ירושלמי מעשר שני ה ג; רמב"ם מעשר שני יא ט), ואף בית שמאי מודים בהם (ירושלמי שם), מפני שהם מפיגים טעמם ונפסדים ביותר (משנה ראשונה מעשר שני ה ו, לטעם הרמב"ם), או שהם מעורבים, ואין ממשות שלהם ניכרת (פני משה והר"א פולדא לירושלמי שם, וראה תוספות אנשי שם מעשר שני ה ו).

לא הגיעו לעונת המעשרות

פירות שבשעת הביעור לא הגיעו לעונת המעשרות, פטורים מן הביעור (מעשר שני ה ח; רמב"ם מעשר שני יא י).

עונת המעשרות כאן כתבו ראשונים שאין זו הבאת שליש בתבואה וכעין זה בכל פרי ופרי כפי עונתו (ראה ערך עונת המעשרות), אלא זהו שנגמרה מלאכתו, היינו מירוח בתבואה וכל פרי ופרי כפי גורנו למעשרות (ר"ש שם. וראה ערך גמר מלאכה. וכן משמע בתוספות ראש השנה ד א ד"ה ומעשרות, וסנהדרין יא ב ד"ה מן עומרי. ובמלאכת שלמה שם בשם ר"ש סירליאו: ולשון עונה לאו דוקא).

הגיעו לעונת המעשרות, אף על פי שלא הפריש, חייבים בביעור, שאף הטבל נקרא קודש, והוא בכלל בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו יג, ירושלמי מעשר שני ה ג, כפירוש הר"ש מעשר שני ה ח. וראה תוספות ראש השנה ד א. וראה לעיל: זמנו).

הערות שוליים